הבקשה 1. ביום 22.02.07, הוגשה לי בקשה דחופה ע"י המבקשת, למתן צו מניעה זמני (להלן: "צמ"ז") במעמד צד אחד, להורות כדלקמן: א. ליתן צמ"ז המורה למשיבה 1 להימנע מלמנות גורם כלשהו ו/או מלחתום הסכם ייצוג ו/או הסכם סוכנות ו/או הסכם כיוצא בזה המסמיך גורם כלשהו לייצג את המשיבה 1 בישראל. ב. ליתן צמ"ז המורה למשיבה 2 להימנע מלחתום עם המשיבה 1 ו/או עם מי מטעמה על הסכם ייצוג ו/או הסכם סוכנות ו/או כל הסכם כיוצא בזה המסמיך אותה ו/או את מי מטעמה לייצג את המשיבה 1 בישראל. (הבקשה הוגשה בטרם הגשת תובענה בהתאם לתק' 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). (להלן: "הבקשה"). בד בבד עם הגשת הבקשה, הגישה המבקשת "בקשה דחופה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי במעמד צד אחד" (בש"א 155561/07). 2. כנימוק לצורך המיידי ולדחיפותה של הבקשה נכתב בה, כי למבקשת נודע "אתמול" - קרי ביום 21.02.07 - כי בניגוד למצגי המשיבה 1, אשר עמה המבקשת קשורה בהסכם נציגות בישראל והפצה בלעדית למכירת מוצרי ריתוך מתכת ופלסטיק וכן ניקוי אולטרה סוני מתוצרת המשיבה 1, החל משנת 1970, קרי משך 37 השנים האחרונות - עשתה המשיבה 1 יד אחת עם המשיבה 2, תוך ניהול מו"מ בחוסר תו"ל, הובלת המבקשת בכחש, על-מנת לנשל את הנציגות מידיה של המבקשת ולהעבירה לידי המשיבה 2, בניגוד להסכם שבין הצדדים. באשר למשיבה 2 נטען, כי זו פועלת מצדה וגורמת למשיבה להפר את ההסכמים עליהם היא חתומה עם המבקשת (טענת "גרם הפרת חוזה"). לסיכום הצורך המיידי ודחיפות הבקשה, נכתב כי "המשיבות עומדות לחתום על הסכם נציגות בישראל עוד בטרם מסתיים השבוע... בתוך שבעה ימים תוגש תביעה עיקרית כנגד המשיבות, במסגרתה תעתור המבקשת לאכיפת הסכם הנציגות הבלעדית שקיים בינה לבין המשיבה 1 וכן לפיצוי מהמשיבות בגין הפגיעה בעסקיה בישראל". 3. בהחלטתי מיום 22.02.07 קבעתי, כי אין מקום ליתן צו מעמד צד אחד, היות ומנספחי הבקשה ניתן ללמוד, כי המבקשת ידעה כבר ביום 28.11.06, לכל המאוחר, כי אין בכוונת המשיבה 1 לחתום עמה על הסכם חדש. במסגרת החלטה זו, התרתי למבקשת, לצורך מסירת הבקשה למשיבות, המצאה אל מחוץ לתחום, תוך שהגבלתי מפורשות היתר זה, לצורך המצאת העתק הבקשה והחלטתי, מבלי שהדבר יהווה היתר כלשהו של המצאה אל מחוץ לתחום, לא של התובענה עצמה שתוגש ולא של כל מסמך בי-דין אחר (ר' סעיף 4 להחלטתי מיום 22.02.07). כתב תביעה הוגש ע"י המבקשת, ביום 04.03.07 - ת.א. 20790/07, כשהסעד המבוקש היחיד בתובענה, הינו צו לאכיפת הסכם וצו מניעה קבוע כנגד המשיבות למניעת גרם הפרת הסכם (בתובענה בס' 46 ו-47 התבקש פיצול סעדים בגין עמלות שחייבת הנתבעת לתובעת בגין עיסקאות שבוצעו בעבר) (להלן: "התביעה"). 4. הבקשה שבפניי למתן צמ"ז, הועברה לב"כ המשיבות ואלו נתנו תגובותיהן, עליהן השיבה המבקשת. ביום 08.03.07 התקיים דיון במעמד הצדדים, בו סיכמו הצדדים טיעוניהם בפניי בע"פ. ומכאן החלטתי. רקע 5. המבקשת הינה חברה פרטית בישראל ומשמשת כנציגתה הבלעדית של המשיבה 1 בישראל, החל משנת 1970. המשיבה 1 הינה חברה המאוגדת בגרמניה ומשמשת כזרוע של חברת BRANSON ULTRASONICS CORPORATION הממוקמת בארה"ב, בכל הקשור למכירת המוצרים המיוצרים בארה"ב, באירופה ובמזרח התיכון. המשיבה 2 הינה חברה שהתאגדה כחברה פרטית בישראל. 6. ביום 01.04.70 נחתם הסכם נציגות בלעדי בין המבקשת לבין חברת BRANSON SONIC POWER S.A Geneva (להלן: "החברה"), לפיו מונתה המבקשת כנציגה של החברה בישראל, למכירת מרכבים "אולטרה סונים" (ר' נספח ב' לבקשה). ביום 01.03.76, נחתם הסכם נציגות בלעדי בין המבקשת לבין החברה, לפיו המבקשת מונתה כנציגה של החברה בישראל, למכירת מוצרי ריתוך אולטרה סוני וניקוי אולטרה סוני (להלן: "ההסכם משנת 1976" ו/או "ההסכם הישן" ו/או "הסכם הנציגות") (נספח ג' לבקשה). ההסכם תוקפו היה ל-12 חודש והוא התחדש בתום כל שנה אלא אם אחד הצדדים הודיע למשנהו על פי הוראות ס' 7(b ) שבו על הפסקתו וסיומו. בשלב כלשהו, העבירה החברה את פעילותה לגרמניה, אולם מערכת החוזים והתנאים המשיכו לחול בין המבקשת לבין החברה שהוקמה בגרמניה לצורך כך, היא המשיבה 1. 7. במשך 37 שנים, פעלה המבקשת להקמת מערך לקוחות למוצרי המשיבה 1 בישראל ובמקביל, הקימה המבקשת מערך שירות למוצרי המשיבה 1. 8. באמצע שנת 2006 החליטה המשיבה 1, עקב ארגון מחדש, להחתים את הסוכנים והנציגים שלה בעולם על נוסח חוזה חדש. ביום 07.07.06, פנתה המשיבה 1 למבקשת וביקשה, כי זו תעבור על טיוטת הסכם שאמורה להחליף את ההסכם משנת 1976 (להלן: "ההסכם החדש") (ר' נספח ד' לבקשה המהווה העתק הדוא"ל מיום 07.07.06 ונספח ו' לבקשה המהווה העתק מטיוטת החוזה). כך, החל מחודש יולי 2006, התקיים משא ומתן ארוך בין המבקשת למשיבה 1, לצורך חתימה על ה"הסכם החדש" (ר' סעיפים 10-14 לבקשה). 9. במקביל למו"מ שהתנהל בין הצדדים לחתימה על "ההסכם החדש", שלחה המשיבה 1 למבקשת, ביום 28.08.06, הודעה על הביטול הסכם הנציגות (להלן: "הודעת הביטול"), וזאת בהתאם לסעיף 7 (b) להסכם משנת 1976, הקובע מנגנון של משלוח הודעת ביטול ע"י צד שמעוניין בהפסקת ההתקשרות עפ"י הסכם זה, של 60 יום מראש, החל מסופו של אותו חודש בו מחליט אותו צד, כי הוא מעוניין בהפסקת ההתקשרות (להלן: "סעיף הביטול"). בהודעת הביטול צוין, כי בצד ההודעה בקשר לביטול ובכפוף לכך שהצדדים יסדירו את התחשבנות העבר, הכוונה היא להמשיך את העסקים לאחר חתימת החוזה החדש. להודעה זו נתנה המבקשת תשובה עוד באותו היום, אך כפי שיפורט בהמשך, מטעמים השמורים עימה, בחרה המבקשת שלא לצרף את הודעת הביטול הנ"ל לבקשתה. 10. ביום 31.08.06, חזרה ווידאה המשיבה 1, כי הודעת הביטול נתקבלה אצל המבקשת (ר' נספח ב' לתגובת המשיבה 1) (וגם מייל זה נענה ע"י המבקשת באותו היום, אך מטעמים השמורים עימה, בחרה המבקשת שלא לצרפו לבקשתה). 11. ביום 14.09.06, העירה המבקשת (מבלי שטענה כל טענה נגד עצם הביטול עצמו) כי הודעת הביטול מטעם המשיבה 1, נשלחה במועד מוקדם מהמוסכם בסעיף הביטול (נספח ג' לתגובה מטעם המשיבה 1). בתשובה למכתב זה, עוד באותו יום, הודיעה המשיבה 1, כי תשלח למבקשת הודעת ביטול מתוקנת. עוד נכתב באותו מכתב תשובה, כי בקשר לאפשרות לחתום על חוזה חדש, המשיבה 1 תארגן פגישה בתוך מספר שבועות. ביום 16.11.06, חזרה ואישרה המשיבה 1 את הודעת הביטול, והודיעה למבקשת על סיומו של ההסכם משנת 1976 עד לא יאוחר מיום 30.11.06 (נספח ד' לתגובת המשיבה 1). (גם מיילים אלו ומכתב המשיבה הנ"ל, זכרם לא בא בבקשה, מטעמים השמורים עימה, בחרה המבקשת שלא לצרפו לבקשתה). 12. ביום 21.11.06 שלחה המבקשת מכתב למשיבה 1 באמצעות ב"כ דאז עו"ד ברוך עציון ובמכתב זה שוב לא כפרה המבקשת בזכות המשיבה לבטל את הזיכיון וכל טענתה הייתה לעניין מועד סיומו. המבקשת טענה, כי הלכה למעשה, ההסכם צריך להיות בתוקף, עד לחודש 31.01.07 ולא עד ליום 30.11.06. מכתב זה המהווה לכאורה הודאה בזכות המשיבה 1 לבטל את ההסכם גם הוא לא צורף לבקשה מטעמים השמורים עם המבקשת. רק לאור בקשתי מב"כ המבקשת, בעת שדנתי בבקשה למתן צו במעמד צד אחד, נמסר מכתב זה לעיוני, והתייחסתי לכך אף בס' 2 להחלטתי מיום 22.02.07. במענה השיבה המשיבה 1, ביום 28.11.07, כי היא אינה מקבלת את טענות המבקשת לעניין המועדים אך לפנים משורת הדין היא מסכימה ומקבלת את המועדים שלהם טוענת המבקשת, ומאריכה את התוקף של ההסכם הישן עד ליום 31.01.07 (ר' נספח י"ג לבקשה). 13. ביום 18.12.06, הודיעה המשיבה 1 למבקשת כי אין בכוונתה לחדש את ההסכם הישן שבוטל וכי בכוונתה להפסיק כל קשר עם המבקשת (ר' נספח י"ד לבקשה). מכתב זה הסתיים בתודה למבקשת על המאמצים בעבר, ובאיחולי התחלה חדשה וטובה לשנה חדשה, והוזכר כי התאריך הרשמי להפסקת ההתקשרות, לאור כל האמור לעיל, הינו החל ביום 31.01.07. טענות הצדדים 14. לטענת המבקשת, תוכן מכתבה של המשיבה 1 אליה, מיום 18.12.06 (נספח י"ד לבקשה - ר' סעיף 13 לעיל), לפיו אין בכוונת המשיבה 1 להמשיך את עסקיה עם המבקשת ולחתום עמה על "ההסכם החדש", התקבל אצלה בתדהמה, לאחר שקיימה עם המשיבה 1 קשר שנמשך עשרות בשנים. משכך, ביקשה לדבר עם בכירים במשיבה 1, כדי להבין מדוע נפלה ההחלטה האמורה - כי אין בכוונת המשיבה 1 לחדש עמה הסכם. לטענת המבקשת במענה לפניות טלפוניות בנושא זה, נאמר לה, כי למרות האמור במכתב מיום 18.12.06, עדיין אין החלטה בעניינה, וכי העניין ידון בפגישה שתיערך בין מנכ"ל המשיבה 1 עם סמנכ"ל החברה בארה"ב. עניין זה הועלה על הכתב ביום 18.01.07 (ר' נספח ט"ו לבקשה). לחיזוק העניין ולהמשך אווירת "עסקים כרגיל", נחתם ביום 12.01.07 הסכם נציגות חדש (שהחליף את הישן) זהה לזה שנשלח ע"י המשיבה 1, בין המבקשת לבין BRANSON ULTRASONICS CORPORATION - היא חברת האם של המשיבה 1 בארה"ב, וזאת לגבי מוצרים לריתוך מתכת (להבדיל מהמוצרים לריתוך פלסטיק שסופקו למבקשת ע"י המשיבה 1). העתק מהסכם זה צורף כנספח י"ח לכתב התביעה. המשיבה 1 ביצעה כלפי המבקשת תרמית והטעיה, וגרמה לה להאמין, כי הביטול הינו פורמאלי בלבד, כלומר שהוא לא יכנס לתוקפו וכי הוא נועד אך ורק ואך כדי להחליפו בהסכם חדש. המשיבה 1 ניהלה מו"מ בחוסר תו"ל מוחלט, תוך תרמית ועשיית עושר ולא במשפט על גבה של המבקשת, עת שהיא גוזלת ממנה את פרי עמלה, לקוחותיה והמוניטין אותו היא יצרה בישראל לעצמה ולמוצרי המשיבה 1, במשך לא פחות מ- 37 שנים. האופן בו ביטלה המשיבה 1 את הסכם הנציגות עם המבקשת, ללא כל סיבה טענה ו/או עילה, מוביל למסקנה כי "הודעת הביטול המוקדמת" - שספק אם ניתנה כזו באופן ברור ונהיר - אינה מספקת בנסיבות העניין. אין כל ספק, כי ניתן לאכוף את ההסכם על המשיבה 1 למשך זמן סביר, כמשמעותו בפסיקה וכפי שייקבע בנסיבות העניין. המשיבה 2 מצדה פעלה אל מול המשיבה 1 על-מנת לגרום למשיבה 1 להפר את הסכם הנציגות עם המבקשת, על-מנת להעבירה לידיה, תוך יצירת ריווח על חשבון השקעותיה של המבקשת, שבנתה ועיצבה את שוק המוצרים של המשיבה 1 במו ידיה, במשך עשרות שנים, וזאת בין היתר בניגוד לסעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (גרם הפרת חוזה שלא כדין). אי מתן צו המניעה הזמני המבוקש, עלול לגרום לנזקים בלתי הפיכים עקב העובדה, כי מייד לאחר חתימת הסכם נציגות בין המשיבות, לא יתאפשר עוד למבקשת לאכוף את ההסכם על המשיבה 1. 15. לטענת המשיבה 1, יש להורות על סילוק הבקשה על הסף, עקב תניית שיפוט ברורה וייחודית הקיימת בין המבקשת למשיבה 1. בנוסף ס' 17 להסכם הנציגות קובע כי "דין החוזה" הוא "דין שוויץ". לכן הדיון צריך להתקיים בשוויץ וטענות המבקשת בבקשה צריכות להיות מוכרעות עפ"י הדין השוויצרי. אפילו הדין הישראלי היה חל (ולא היא), אינו מאפשר ציווי על המשך הענקת שירותים אישיים, שהסכם הנציגות נופל בגדרם. זו אף זו, סעיף 7 להסכם הנציגות, מתיר מפורשות לכל אחד מהצדדים להודיע, ללא צורך בהנמקה, על ביטולו של ההסכם. כך נהגה המשיבה 1 בהודעת הביטול מטעמה. גם אלמלא הודעת הביטול, הייתה המשיבה 1 רשאית להודיע על ביטולו של ההסכם האמור, עפ"י הדינים הכלליים של חוזים כגון דא. חוזים כגון דא, משמרים את המוניטין בידי מעניק זכות הנציגות/הסוכנות (דהיינו המשיבה 1). לא הייתה כל דיסאינפורמציה מצדה של המשיבה 1, נהפוך הוא, במסגרת התכתבויות בין הצדדים, חזרה והתריעה המשיבה 1, כי אם לא ייחתם הסכם חדש - יבוטל הסכם הנציגות. גם אילו היה ממש בטרוניותיה של המבקשת, או אז היה סעדה צריך להיות בדרך של תובענה כספית. הבקשה נגועה בשיהוי ובחוסר תו"ל, שהרי לכל המאוחר בחודש אוגוסט 2006 - קרי ששה חודשים לפני הגשת הבקשה - הודע למבקשת על ביטול ההסכם עמה, אך המבקשת "נמנמה" על זכויותיה ואף נמנעה מלציין זאת במסגרת הבקשה. קבלת הבקשה תפגע במשיבה 1 ותגרום לדחיקתה מהשוק הישראלי ותוצאתה עלולה להיות בלתי הפיכה. 16. לטענת המשיבה 2, אין בינה לבין המבקשת כל יריבות. עפ"י חוק יסוד: חופש העיסוק, שמטרתו להגן על חופש העיסוק, כל אזרח או תושב של המדינה, זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. לפיכך, לא חלה כל הגבלה על המשיבה 2 והיא זכאית להתקשר בקשר עסקי עם כל גורם שהוא, לרבות המשיבה 1. דיון תניית שיפוט 17. טענה המשיבה 1 טענה מקדמית, לפיה אין בסמכותי לדון בבקשה, היות והבקשה מושתתת על הסכם הנציגות, הוא ההסכם היחיד שהיה תקף בין המבקשת למשיבה 1 והוא הקובע את מכלול מערכת היחסים ביניהם (ר' סעיף 8 להסכם הנציגות, המבטל הסכמים קודמים בין הצדדים, ובכלל זה ההסכם משנת 1970 הנ"ל). סעיף 17 להסכם הנציגות הינו תניית שיפוט ייחודית קלאסית, מפורטת רחבה וכוללת אשר קובעת כדלקמן: "This Agreement shall be governed by Swiss Law, and any disputes arising in connection therewith shall be subject to the exclusive jurisdiction of the Courts of Geneva, Switzerland, and, possibly, of the Federal Court of Switzerland in Lausanne" לפיכך, טוענת המשיבה 1, כי המבקשת הביעה את רצונה והסכמתה המלאה והברורה, לפתור כל מחלוקת וסכסוך בין הצדדים, לפי הדין השוויצרי, ע"י פנייה אך ורק ובאופן אקסלוסיבי לערכאות בעיר ג'נבה, בשוויץ. בתשובה לטענה זו, טוענת המבקשת, כי גם אם קיים ספק בשאלת הסמכות העניינית של ביהמ"ש לדון בתובענה (ואליבא דמבקשת לא קיים ספק כזה וטענת חוסר הסמכות מוכחשת על ידה מכל וכל) אין זה שולל או גורע מסמכותו של ביהמ"ש לדון בבקשה להורות על צמ"ז וליתן את הסעד הזמני המבוקש בבקשה דנא. סבור אני כי הצדק בנקודה זו עם המבקשת, ככל שמדובר במתן צמ"ז, סמכותו של ביהמ"ש להידרש לבקשה כזו, אינה מוטלת בספק והיא סמכות טבועה ואינהרנטית, הנתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש, בין אם תניית השיפוט תקפה בין אם לאו. אלא שיודגש, כי אין באמירתי זו כדי להביע כל עמדה באשר לסמכות ביהמ"ש לדון בתובענה עצמה, ובאשר לתקפותה של אותה תניית שיפוט, שכן על ביהמ"ש שידון בתובענה יהא להכריע בסוגיות אלו, ולכן איני נדרש להן כעת. המבקשת יש להאיר ואף להעיר, כי למרות שצירפה את ההסכם לא ציינה במילה או בחצי מילה בבקשתה, את העובדה כי לפחות קיים ספק, בשאלת הסמכות לדון בתובענה, שכן קיימת תניית שיפוט. עובדה זו או יותר נכון השמטה זו, כמו השמטתם של מסמכים מהותיים מן הבקשה, צריכים להילקח בחשבון בעת בחינת "תום ליבה" ו"נקיון כפיה" של המבקשת. מעבר לאמור, לא ניתן להבין את טענתה של המבקשת, כאשר "בנשימה אחת" היא משתיתה את כל בקשתה לצמ"ז על ההסכם הישן, אך מנסה להתנער מאותו הסכם, כשהיא נאלצת להתמודד עם תניית השיפוט, בטענה כי ההסכם נחתם עם החברה בג'נבה ולא עם החברה הגרמנית. טענה זו אין לה כל בסיס עובדתי, שכן בכל התכתבויותיה והתנהלותה מתבססת המבקשת על אותם ההסכמים הכוללים את תניית השיפוט, המעניקה לביהמ"ש בג'נבה את הסמכות הבלעדית לדון בכל אותן המחלוקות המתעוררות בין הצדדים בגין החוזה. אני סבור, כי לצורך בחינת סיכויי התובענה (ראיות לכאורה לעילת התביעה) יש לקחת בחשבון גם את העובדה, כי קיים סיכוי שטענות המשיבה 1 יתקבלו, והתובענה כנגדה תצטרך להתברר בשוויץ. מאידך וכפי שהבהרתי, אין בכך כדי למנוע ממני לדון בבקשה לסעד זמני גם אם בסופו של יום תועבר התובענה לברור בשוויץ. על סמכותו של ביהמ"ש ליתן סעד זמני, אפילו היו מסכימים הצדדים בענין תניית שיפוט זר בעל תוקף (להבדיל מהמקרה כאן, בו הצדדים חלוקים קודם על עצם קיומה של אותה תנייה), ניתן ללמוד מדברי ביהמ"ש העליון ברע"א 102/88 מעדני אווז הכסף בע"מ נ' .CENT OR S.A.R.L, פ"ד מב(3), 201 ,עמ' 204-205 : "4. סמכותו של בית המשפט המקומי אינה צריכה להסכמת הצדדים. סמכותו היא סמכות טריטוריאלית (על האנשים והנכסים בארץ). עקרון הסמכות הטריטוריאלית חדר למשפטנו מן ה- COMMON LAW האנגלי והופעל הלכה למעשה בארץ... מבלי להרחיב את היריעה יתר על המידה, הליך זה מבוסס על שלוש קבוצות עקריות של טענות: האחת היא טענת LIS ALIBI ENDENS, דהיינו שבאותה עת תלויה ועומדת בין אותם צדדים ובגין אותו סכסוך תביעה בארץ אחרת. השנייה FORUM NON CONVENIENCE, לאמור שאין זה הפורום הנוח והטבעי וכי דיון בערכאה המקומית יגרום עוול ואי נוחות לנתבע. הקבוצה השלישית היא הקבוצה השייכת לסוגיה נשוא דיוננו, דהיינו קיומה של תניית שיפוט זר. בחוזים בהם מצויה תניית שיפוט זר מקובלת ההלכה כי בדרך כלל ייטו בתי המשפט לכבד הסכמים שבין הצדדים, וזאת על סמך העיקרון הכללי של כיבוד הסכמים; אולם הדבר נתון לשקול דעתו של בית המשפט ואין הדבר מובן מאליו שבית המשפט יעכב הליכים שהובאו בפניו בשל עצם קיומה של תניית שיפוט זר. פסק-הדין המנחה בסוגיה זו הוא: THE FEHMARN (CARGO OWNERS) V. THE ;FEHMARN (OWNERS) (1958) 1 ALL E.R. 333 C.A.; (1958) 1 W.L.R. 159 בפסק דין זה ובשורה ארוכה של פסקי דין נוספים נדונה השאלה האם יש לעכב הליכים שעה שבחוזה שבין הצדדים תניית שיפוט זר. בעניננו אין השאלה שאלת עיכוב הליכים, אלא השאלה היא הניתן ליתן עיקול זמני בבית המשפט המקומי שעה שקיימת בחוזה תניית שיפוט זר. עם זאת השיקולים דומים וניתן להקיש מהנאמר בסוגיה הנ"ל לסוגיה דידן (ראה לענין זה גם את הנאמר להלן). בפרשת פימרן הנ"ל קבע הלורד דנינג את ההלכה הכללית והיא שאין ביכולתם של הצדדים להפקיע את סמכותו של בית המשפט אם כי כאמור נתון הדבר לשקול דעתו של בית המשפט (עוד לענין זה ראה למשל ע"א 453/62 נברום מריטום בע"מ נגד הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' פד"י יט' 2 עמוד 159, ע"א 194/68 פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ נגד האניה אנטוריה פ"ד כ"ב 2 עמוד 411). חברתי הנכבדה השופטת ש' נתניהו בפסק דינה בפרשת מנורה (ע"א 362/83 מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד האניה דונאר פד"י ל"א 2 עמוד 509) מאזכרת את הקטע הבא מפסק-הדין בפרשת ליסבואה, שם ניתן באיטליה סעד זמני (מעצר אניה) בעגינת האניה בנמל איטלקי, אף כי בהסכם שבין הצדדים היתה תניית שיפוט זר (באנגליה), כשהשופטת המלומדה מבהירה כי המדובר במתן הצו הזמני כש"הטעם לכך היה נעוץ בנסיבותיו המיוחדות של אותו המקרה" היינו "המעצר היה הדרך היחידה להבטיח את מימוש התביעה, ומידת הצדק חייבה שיישאר בעינו עד שתינתן ערובה. המעצר באיטליה נועד בתום לב לצרכי מתן הבטוחה וגביית החוב על פי התביעה ..." ללמד, כי הסכמות נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש, עפ"י נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ומכל מקום אין בתניית שיפוט זר, לשלול את סמכותו של ביהמ"ש ליתן את הסעד הזמני המבוקש בבקשה דנא, וביתר שאת, מקום בו קיימת מחלוקת בכלל, באשר לתקפותה של אותה תנייה. מכל מקום כאמור, שאלת אכיפתה של תניית שיפוט ייחודית, ככל שהצדדים אכן הסכימו עליה והיא מחייבת אותם, כפופה לשיקול דעתו של ביהמ"ש, כאשר ביהמ"ש רשאי לדחות או לקבל את אכיפתה של תנייה זו על פני שיקולים אחרים. בנסיבות העניין הגעתי למסקנה, כי עליי לדון בבקשה ולהכריע בה, מכל הנימוקים האמורים לעיל ולכך מתווספת גם גם העובדה, כי בבקשה (כמו גם בתובענה), מתבקש סעד כנגד צד נוסף (המשיבה 2), שהינו צד נחוץ לדידה של המבקשת-התובעת, שאינו צד למערכת היחסים נשוא ההסכם הישן ואין מחלוקת, כי הוא אינו קשור בהסכם עם מי מהצדדים. פיצול ההליכים בסעד הזמני הינו נעדר היגיון ולמעלה מכך סבור אני, כי אילו המבקשת הייתה מגישה את בקשתה כנגד המשיבה 2 בלבד (כפי שהיא זכאית לעשות), הרי ברי כי המשיבה 1 הייתה מבקשת היא עצמה להצטרף לאותו הליך, אשר מתנהל בענייניה ובאינטרסים שקשורים בה ושהיא עשויה להיפגע ממנו ככל שהיה ניתן כנגד המשיבה 2 (בעילה של גרם הפרת חוזה). ממכלול האמור, אני קובע, כי אין בתניית השיפוט שהוצגה ע"י המשיבה 1, להשליך על זכותה של המבקשת לקבלת הסעדים הזמניים המבוקשים על ידה בבקשה דנא, בשלב זה של דיון בבקשה לסעד זמני שהוגדר כ"דחוף". ראיות לכאורה 18. המבקשת עותרת בתביעתה לצו לאכיפת הסכם כנגד המשיבה 1 ולצו מניעה קבוע למניעת גרם הפרת הסכם, כנגד המשיבה 2. בשלב זה של דיון בסעד זמני, אין צורך להכריע באופן סופי בשאלה האם הסכם הנציגות הינו בתוקף אם לאוו ו/או האם בוטל כדין, והאם יש לאוכפו למקרה שהוא בתוקף, שכן שאלה זו ואחרות, שהינן במחלוקת בין הצדדים ולא ניתן להכריע בהן באופן סופי בשלב זה, תידונה בתביעה העיקרית ולצדדים יהא יומם בבית המשפט, אך יש צורך קודם לכל, לדון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, לקיומה של עילת התביעה של המבקשת, כך שיהיה ניתן להיעתר לבקשה. אין חולק שההסכם דינו להסתיים ביום מן הימים. בבקשתה לא הציגה המבקשת עמדתה וגרסתה מתי לדעתה על ההסכם להסתיים ורק בתביעה נקבה במועד של שש שנים. אינני סבור, כי המבקשת הצליחה להציג ראיות לכאורה לקיומה של זכות, שתביא את בית המשפט שידון בתובענה, לאכוף על הספק מחו"ל לעבוד עם סוכן או נציג בישראל. המבקשת הודתה בפה מלא, כי היא אינה כופרת ולמעשה היא הסכימה, שההסכם בוטל. כל ש"הטריד את מנוחת" המבקשת, היה המועד בו ההסכם יבוטל, והיא דרשה מהמשיבה 1 בניגוד לעמדתה של זו האחרונה, כי הוא יסתיים ביום 31.01.07. משנענתה המשיבה 1 לדרישת המבקשת בקשר למועד הסיום, היא לא העלתה כל טענה או טרוניה לגבי זכותה של המבקשת לבטלו. המבקשת בצד הסכמתה בדבר זכות המשיבה 1 לבטל את ההסכם, היא בהחלט ציפתה והיה לה היסוד להניח כי מתנהלים בין הצדדים מגעים, שיבשילו בסופו של דבר, לחוזה חדש. רק כשהבינה המשיבה, כי המשיבה 1 החליטה לחזור בה מכוונתה לכרות איתה הסכם חדש, היא נעורה וחזרה בה מהסכמתה המפורשת לביטול ההסכם. הטענות המרובות של המבקשת כלפי המשיבה 1 בדבר ניהול מו"מ שלא בתום לב לקראת כריתתו של הסכם חדש, יתכן והן מוצדקות ו"יש להן רגליים", אך אין בינן לבין ביטול החוזה דבר. לא רק שהמבקשת נתנה הסכמתה לביטול החוזה, אלא שזכות זו הייתה קיימת למשיבה 1 בלאוו הכי, והינה מעוגנת באופן חד משמעי וברור, בהסכם עליו חתומה המבקשת והיא מעולם לא טענה לביטולו של הסכם זה או אפילו לביטול אותו הסעיף המקנה את הזכות לבטלו בתום כל שנה (כפי שהיא למשל טוענת לעניין בטלות תניית השיפוט). עילות התביעה המרכזיות כעולה מתביעת המבקשת, מתבססות על כך ש: א. באשר לנתבעת 1 - המשיבה 1 - זו נהגה לכאורה בחוסר תום לב, בניגוד לדין, בניגוד להסכם בין הצדדים, בניגוד להסכמות ולמצגים שהציגה בפניי המבקשת, תוך שהיא מנהלת את דרכה ואת המו"מ עם המבקשת בחוסר תו"ל, בדרכי עורמה ומרמה בכוונה להתעשר שלא כדין על חשבונה של המבקשת, לעשוק אותה ולקפח את זכויותיה. ב. ובאשר לנתבעת 2 - המשיבה 2, זו פועלת לכאורה לגרימת הפרת ההסכם בין המשיבה 1 לבין המבקשת, על-מנת לקצור, שלא כדין, את פירות ההשקעה שהשקיעה המבקשת בשוק מוצרי המשיבה 1 בישראל. (ר' ס' 48 ו-49 לכתב התביעה). מאחר והחלטתי זו עניינה בסעד זמני, הרי שבהתאם לדין, רק אם יסתבר, כי למבקשת ראיות לכאורה לקיומן של עילות התביעה לקבלת הסעדים האמורים, יבחנו שאר המבחנים הנדרשים למתן סעד של צו מניעה זמני. בבדיקת שאלת הראיות לכאורה, אין צורך לקבוע עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית ודי בכך כי אין מדובר בתביעת סרק וכי מדובר בשאלה רצינית הראויה לדיון (ראה רע"א 6994/00 בנק מרכנטיל דיסקונט בע"מ נ' אמר ואח' פד"י נו (1) 529). בשלב זה אין בית המשפט דן בניתוח מקיף של הראיות ואין הוא חייב לבדוק את מכלול הראיות (ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן פד"י לח(4) 105, ר' גם ספרו של כב' השופט גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית עמ' 401). לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה, כי המבקשת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה, לצורך הדיון שבפניי ולהוכיח כי יש בידה את אותן ראיות לכאורה, לקיומה של עילת תביעה, שעל בסיסה בסופו של יום, עשוי להינתן הסעד שצו המניעה הזמני נועד "לשרתו". כאמור וכפי שפורט לעיל לכאורה הדין, ההסכמים וההסכמות שבין הצדדים, עומדים באופן די מוצק וברור לטובת המשיבה 1, אלא שמהתרשמותי ומחומר הראיות שבפניי, יתכן שהתנהלותה של המשיבה 1 הגם אם הייתה במסגרת חוקית והסכמית, נפל גם בה פגם לכאורה. אמנם בפגם זה אין די לכאורה על-מנת לקבל את הסעד שבסופו של דבר מתבקש ע"י המבקשת בתובענה (סעד אכיפתי), אך יתכן ואם בנסיבות העניין הייתה פונה המבקשת בסעד כספי לפיצוי בגין אותן עילות תביעה עליהן היא מסתמכת בתביעתה, היה יותר סיכוי לתביעה שכזו, מאשר לתובענה שהסעד המבוקש בה הינו אכיפת חוזה סוכנות או נציגות בלעדית או צו מניעה קבוע (ופיצול סעדים לגבי התחשבנות העבר אך לא לגבי סעדים כספים בעתיד למשל בגין תקופה מספקת של "ההודעה המוקדמת" או בגין הנזקים עקב ניהול מו"מ שלא בתום לב). טוענת המשיבה 1, כי קיימת תניית שיפוט. יתכן כי ביהמ"ש שידון בתובענה יימצא ממש בטענה זו וייקבע כבר בתחילתו של הליך, כי אין להיזקק לתביעה וכי יש לדון בתובענה בשוויץ. יש לזכור עוד, כי קרוב לוודאי שהדין המחייב את הצדדים הינו הדין השוויצרי שלא הוכח. אך נניח ועברה וצלחה המבקשת משוכה זו, והתקדמה אל עבר בחינת טענותיה ועילותיה לגופן, הרי שגם עפ"י הדין הישראלי, ידה של המשיבה 1 לכאורה על העליונה כאמור. הסכם הנציגות נחתם ביום 01.03.76, תוך שהוא קובע מפורשות, כי תוקפו עד ל- 30 בנובמבר 1976 ולאחר מועד זה, ימשיך ויתחדש מאליו (באופן אוטומאטי) ל- 12 חודשים, וכן הלאה והלאה (חידוש אוטומטי כל 12 חודשים) אלא אם יתרחש דבר שיביא להפסקתו ולסיומו (ס' 7 להסכם), כמפורט בסעיפים הקטנים של סעיף זה. וכך למעשה התנהלו הצדדים במשך 37 שנים. סעיף קטן 7 (b) להסכם הנציגות, קובע את אחד המנגנונים להפסקת חידושו האוטומטי כאמור של הסכם זה. עפ"י ס' קטן זה, כל אחד מן הצדדים רשאי / זכאי להביא את ההסכם לסיומו, בכפוף למתן הודעה בכתב לצד השני של 60 יום. לפי מנגנון זה פעלה המשיבה 1 וזכותה היה לעשות כן וכאמור המבקשת אף הסכימה לכך. מחומר הראיות שהוצג לי, המשיבה 1 החליטה באמצע שנת 2006 לבטל את ההסכם הישן עם המבקשת ובנפרד לנהל עמה מו"מ לקראת האפשרות לחתימת הסכם חדש, בו הוראות ותנאים חדשים. הודעת ביטול כנדרש עפ"י ההסכם, נשלחה ע"י המשיבה 1 למבקשת, כבר ביום 28.08.06. ביום 31.08.06, חזרה ווידאה המשיבה 1, כי הודעת הביטול אכן נתקבלה אצל המבקשת. להודעות הביטול האמורות, לא התקבלה כל התייחסות שהיא מטעם המבקשת וממילא היא לא התנגדה להן, למעט לכך שביום 14.09.06, העירה המבקשת (מבלי שטענה כאמור כל טענה נגד עצם הביטול עצמו), כי הודעת הביטול נשלחה במועד מוקדם מהמוסכם. מהר מאוד הגיעו הצדדים להבנה ולהסכמה ביניהן, כי מועד סיום החוזה יהא 31.01.07 (ולא ביום 30.11.06 לפי חישובי המשיבה 1). מכאן שלכאורה קיימות ראיות מספקות דווקא לדחיית עילת התביעה של המבקשת. אלא שטוענת המבקשת, כי ביטול ההסכם היווה מעין "הליך פורמאלי" לקראת חתימתו של הסכם חדש בין הצדדים, ובכל מקרה אחר הייתה מתנגדת לביטולו של ההסכם הישן. מאמין אני למבקשת, כי זו הייתה תקוותה ורצונה האמיתיים, לכך חתרה ופעלה ואולי אף האמינה שכך יהיה, אך לא די בכל אלה על-מנת לאכוף על המשיבה 1 הסכם שבוטל על ידי המשיבה 1 כדין ואף ניתן לומר כי הביטול נעשה ע"י הצדדים בהסכמה לכאורה. כאמור כשהבינה המבקשת כי ההסכם החדש לא ייחתם איתה, היא חזרה בה מהסכמתה וטענה שהביטול היה פורמאלי בלבד. אין בידי לקבל טיעון זה של המבקשת שכן אם כך היו פני הדברים, מדוע היה צורך מצד המבקשת ומה הייתה הסיבה ל"וויכוח" עם המשיבה בדבר מועד סיום ההסכם. לו אכן ההסכם החדש היה צריך להיות המשך של ההסכם הישן מדוע ולאיזה צורך דרשה המשיבה לקבוע מועד לסיומו והחשוב מכך, איזה טעם והגיון היה בוויכוח שעשתה המבקשת עם המשיבה 1, לדחיית המועד עד סוף ינואר 2007. גם אם הייתי בוחר לנטרל את מימד "ההסכמה" שבין הצדדים, הרי שלא רצונה או אי רצונה כמו שגם לא הסכמתה או אי הסכמתה של המבקשת, היה בהם כדי למנוע את ביטולו של ההסכם, שכן כאמור, ההסכם עצמו קובע מנגנון לפיו כל אחד מן הצדדים רשאי הוא ביוזמתו, וללא כל נימוק לכך, להודיע על ביטולו של ההסכם והפסקת ההתקשרות העסקית עם הצד האחר. יהיו הנסיבות אשר יהיו, אין מנוס מן המסקנה (לצורך הדיון שבפניי), שההסכם הישן בוטל לכאורה ואילו ההסכם החדש לא נכרת. לאחר משא ומתן ארוך שהתנהל בין הצדדים, לא היה בסופו של דבר מפגש רצונות וכאמור, ההסכם החדש לא נכרת. כאן המקום לחזור להדגיש ולציין, כי טיעוני המבקשת, כי המשיבה 1 הונתה אותה, יתכן ובבוא היום יתבררו כנכונים, אך לצורך ההכרעה בבקשה זו, לא התרשמתי כי אלו היו פני הדברים. המבקשת הינה חברה עסקית, העושה רושם כמי שמנהליה יודעים לכלכל מעשיהם (ואפילו המצהיר מטעם המבקשת אישר כי הקליט את השיחות שכן במשרדו מוקלטות כל השיחות ובכלל זה הקליטו את המגעים עם המשיבה 1 - עמ' 8 לפרוטוקול הדיון) והיו מלווים ביועצים ובעורכי דין, לאורך כל המו"מ. לא ברור מדוע לא יכלה לבקש לבטל את "הודעת הביטול" שכן לפי גרסתה, לא היה זה ביטול אלא "החלפה" של הסכמים. המבקשת מעלה בתביעתה טענה הקשורה ב"פרק הזמן הסביר" הנדרש למתן הודעה מראש לביטול הסכם הנציגות עמה, כשבמרכז טענה זו עומדת העובדה שלצדדים עבר ארוך משותף של פעילות עסקית. בנסיבות העניין, לטענתה, פרק זמן זה אינו נופל מ- 6 שנים. איני רוצה לנקוט עמדה חד משמעית באשר לטענה זו, ונראה כי יהא עליה להיבחן היטב במסגרת התובענה העיקרית, תוך שימת לב מירבית לפרטי ההתקשרות שבין הצדדים, פרטים שיש ללמוד עליהם שלא רק על סמך ההסכם הכתוב, אלא אף על סמך התנהגות הצדדים והקורות אותם במהלך השנים ובפעילותם המשותפת, כמו גם שינויי הנסיבות עם חלוף הזמן (כך שלמשל, יתכן שעם תחילת המערכת ההסכמית בין השתיים, תקופה של 60 יום למתן הודעה על ביטול נחשבה כסבירה בעוד שסבירות זו השתנתה, ככל שהשנים הלכו ונקפו ובית המשפט שידון בתובענה יצטרך להכריע האם ניתן ויש הצדק לחרוג מהוראות ההסכם גם בעניין ה-60 ימים). הפסיקה בישראל, במקרים בהם היה חוזה בין ספק לסוכן/נציג בלעדי, שלא היה בו מועד סיום ולא ננקב בו במועד הנדרש להודעה מוקדמת, פסקו בד"כ, כי פרק הזמן הסביר הדרוש "למתן הודעה מראש" הינו בין 6 ל-12 חודשי הודעה ואיני סבור, כי ניתן למצוא בפסיקה אח ורע לדרישה של שש שנים, כדרישת המבקשת בתובענה (ס' 41-44 לכתב התביעה). בכל מקרה, הגם שנראה כי תקופה של 6 שנים כ"זמן סביר" הינה מופרזת על פניה, עדיין בית המשפט שידון בתובענה, ישקול אותה בכובד ראש, לאור מכלול היחסים והתקופה בה התקיימו יחסים בין השתיים והוא ייקבע אותה, לפי שיקולו והחלטתו, אם ימצא שניתן לחרוג מהוראות ההסכם גם בעניין זה. מעבר לכל האמור, רצוני להאיר ולחדד כי כאשר עותרים לסעד של אכיפה, הכלל הוא שיש להעניק סעד שכזה רק כאשר סעד זה הינו צודק בנסיבות העניין (סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). חוזים שבין ספק לסוכן בלעדי אינם מסוג החוזים שביהמ"ש אוכף אותם בדרך כלל, גם מן הטעם, שבפועל אין אפשרות מעשית לאוכפם ולהכריח ספק מחו"ל להמשיך לעבוד עם סוכן ישראלי שהוא אינו רוצה לעבוד איתו. באותם המקרים הקיצוניים בהם ביהמ"ש ימצא כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הוצאת צו עשה יוציא בימ"ש צו המונע מסוכן ישראלי אחר להיות סוכנו של אותו ספק (כפי שמתבקש כאן לגבי המשיבה 2) ויתכן ובמצב כזה יעדיף הספק, שלא לעבוד עם אף סוכן בישראל ו"יצא שכרם בהפסדם" של כל הנוגעים בדבר. כך או כך, לכאורה אין מקום לאכוף את ההסכם וסעדה של המבקשת יהיה סעד כספי ולא סעד של אכיפה, בין אם יקבע כי המועד למתן הודעה מוקדמת הינו שישים יום (כהוראת ההסכם), כשישה חודשים בהתאם לפסיקה הנוהגת בישראל, או שש שנים כדרישת המבקשת בתביעתה. מכאן שבית המשפט שידון בתובענה, יכול אומנם להיענות לתביעת התובעת - המבקשת, ולהעניק צו מניעה או צו לאכיפת ההסכם, אך קרוב לודאי, כי בנסיבות העניין הוא יקבע כי נכון יותר להעניק לה סעד חלופי אחר, כגון פיצויים. בתי המשפט אינם אוכפים הסכם, במקרה בו האכיפה אינה ברת ביצוע או אינה נדרשת, או שהאכיפה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין או שאין לה בסיס משפטי. אין בית משפט נוהג לתת צווי מניעה במקום שפגיעתו של הנתבע בזכויותיו המשפטיות של התובע ניתנת להערכה כספית, ותשלום של ממון יש בו כדי פיצוי (ר' ספרו של ד"ר אליהו וינוגרד, צווי מניעה, בעמ' 150 - 151). במקרה דנן, לא רק זו שהתרשמותי הינה (ממכלול הראיות שעלה בידי הצדדים להציג עד לשלב זה של ההתדיינות המשפטית ביניהן) שלכאורה אין כל הצדקה למתן הסעדים המבוקשים בבקשה, ולא רק שלדידי דחיית הבקשה של הסעדים המנויים בה לא תביא לפגיעה של ממש אם בכלל בזכויותיה של המבקשת, אלא שהרושם שלי הינו שקבלת הבקשה תביא עמה לכאורה גם להגבלה של חופש העיסוק וחופש התחרות, בניגוד למה שמותר ומאפשר חוק יסוד: חופש העיסוק (ר' סעיף 4 לחוק היסוד). דהיינו שהגבלה מסוג זה תהיה במידה העולה על הנדרש ושלא עפ"י הסכמה שבין הצדדים להסכם. לאור כל האמור עד כה, אין בידי לקבוע בשלב זה, כי למבקשת ראיות מספקות על בסיסן יש מקום להיענות לבקשתה וליתן צו מניעה זמני. באשר לעילת התביעה של המבקשת כנגד המשיבה 2, במסגרת התובענה, הרי שעילה זו במקרה דנא - עילת גרם הפרת חוזה - אין לה קיום משל עצמה - אלא שהיא תלויה בקביעה מוקדמת באשר לזכותה של המבקשת לאכיפת ההסכם בכלל. ומכאן, מקום בו לא מצאתי ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה כלפי המשיבה 1 הרי שממילא קורסת ומתמוטטת כמגדל קלפים ממנו הוצא קלף אחד (היא עילת התביעה כנגד המשיבה 1), העילה האמורה כלפי המשיבה 2. הבקשה דנן מערבת סוגיות מדיני החוזים וסוגיות מתחום דיני הסעדים הזמניים, כפי שנוכחנו לראות. העיקרון אשר הנחה אותי לאורך כל החלטתי זו, שקביעותיי הן לכאוריות בלבד, ואין בהן לבסס קביעות חד משמעיות. על כך נאמר בפסיקה כי: "בקשה לסעד זמני נחתכת לפי ראיות וטענות שלכאורה, ולעולם חייב השופט המקיים דיון בה להימנע במחשבה ובניסוח מקביעות מוחלטות, המתיימרות להכריע את גורל המשפט. אמת נכון הדבר, שבמסגרת החלטתו שומה על השופט לקבוע מימצאים ולהביע דעה, אך מימצאים אלה ודעה זו אמורים להיקבע במסגרת הדיונית של הסעד הזמני". (רע"א 160/89 קוטו שירותי מזון בע"מ נ' משכנות ים בהרצליה בע"מ, פ"ד מג (1) 579, 582). לא זו אף זו. על מהותה של ראייה לכאורה עמד הנשיא ברק (כתארו אז) בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 143 - 144, בציינו: "... 'ראיה לכאורה' היא, איפוא, ראיה שטמון בה פוטנציאל ראייתי אשר יוצא מן הכח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה 'רגילה' נבחנת בסיום ההליך השיפוטי מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה 'לכאורה' נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא, אפוא, בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מן הכח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית, וקביעת אמינות ומשקל". בהעדרן של ראיות לכאורה לקיומן של עילות התביעה, הן כנגד המשיבה 1 והן כנגד המשיבה 2, הרי שניתן היה להגיע למסקנה, כי דין הבקשה להידחות, אך סברתי כי מן הראוי להתייחס ולהביא בפני הצדדים, שיקולים נוספים אחרים שנלקחו על ידי בחשבון, בהכרעתי הסופית בבקשה. שיקולי ביהמ"ש במתן הצו - בקשר לתום הלב ולשיהוי 19. הלכה היא, כי בדיון בצמ"ז מכהן ביהמ"ש כביהמ"ש של יושר, ולפיכך עליו לבחון האם התובע את הצו, בא ביושר, בניקיון כפיים ולא השתהה בפנייתו. בעניין זה טוענת המשיבה 1, כי היות ובמהלך אוגוסט 2006 נשלחה הודעת הביטול למבקשת, וגם אם נלך לשיטתה של המבקשת, כי רק בנובמבר ידעה על סיום הסכם הנציגות (ר' ס' 15 לבקשה), הרי שבלאו הכי השתהתה בהגשת בקשתה רק ביום 22.02.07. המבקשת לא פעלה במהירות המתבקשת ממי שסבורה כי זכות מהותית שלה נפגעה וקופחה. המבקשת השתהתה בהגשת הבקשה ופנתה לביהמ"ש חודשים לאחר שהודע לה על סיום הסכם הנציגות עם המשיבה 1, וזאת לאחר שהסתירה מביהמ"ש, בחוסר תו"ל, את המועד הראשון בו נתקבלה אצלה הודעת הביטול (חודש אוגוסט 2006), כמו גם את יתר התכתובות שקדמו לחודש נובמבר, ושבהם הובהר למבקשת, כי הסכם הנציגות לא יוארך. תחילה לסוגיית השיהוי - הפסיקה קבעה לעניין השיהוי, ברע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית נ' אשרז עיבוד נתונים ואח', פ"ד מז(1) 45, בעמוד 50, כי: "נמצא, שעל המבקש צו ביניים מוטלת חובה לשכנע את בית המשפט בדוחק הנסיבות, שיש בו כדי להצדיק את ההתערבות המוקדמת. מבקש שהשהה את בקשתו איננו יוצא ידי חובה זו, שהלוא בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו, שהצו חיוני ונתינתו אינה סובלת דיחוי. ודוק: אינני אומר, ששיהוי כשלעצמו יביא, בכל הנסיבות, להשבת פני המבקש ריקם; אך למצער ניתן לומר, שבהעדר נימוקים כבדי משקל, להיפוכו של דבר, כך בדרך-כלל יש לנהוג." קובעת ההלכה, כי שיהוי עצמו, אינו מהווה מחסום להגשת הבקשה וכי יש לבחון את השיהוי בהתייחס גם לנשוא הצו, אלא שבמקרה דנן אינני סבור כי המבקשת לקתה לא בשיהוי ניכר ולא בשיהוי בכלל. עפ"י הראיות שהוצגו בפניי, המבקשת ידעה לראשונה כי אין בכוונת המשיבה 1 לחדש עמה את ההסכם הישן שבוטל, רק ביום 18.12.06 - לא לפני כן. לטענת המשיבה 1 ידעה על כך המבקשת עוד ביום ששלחה לה את הודעת הביטול, דהיינו באוגוסט 2006, אך טעות עם המשיבה 1 בנקודה זו, שכן הודעת הביטול נשלחה כשלצדה זריעת אופטימיות לא קטנה באשר לסיכויים ולאפשרות של המשך כינון יחסים עסקיים בין השתיים, תוך חתימה על הסכם חדש. לאמור, במועד שליחת הודעת הביטול המבקשת לא ידעה לכאורה על כוונת המשיבה 1 שלא להמשיך עמה בהתקשרות, נהפוך הוא, המשיבה 1 לכאורה נתנה למבקשת את כל הסיבות להאמין, כי קרוב לוודאי שיחסיהם יימשכו באופן כזה שהסכם הנציגות "יוארך" בצורה של "הסכם חדש" שייחתם בין הצדדים, בסופו של מו"מ ביניהן. העובדה שבסופו של יום, הדבר לא הסתייע ולא נחתם ההסכם החדש, הינה עובדה העומדת בפני עצמה ואין לה כל השלכה שהיא לנושא השתהותה או אי השתהותה של המבקשת בבקשתה. כל זמן שהתקיים והתמשך מו"מ בין הצדדים, הגם שברקע הייתה הודעת ביטול של ההסכם הישן, רשאית הייתה המבקשת להניח, כי אין צורך בצו אותו היא מבקשת כיום. מאז ה- 18.12.07, תאריך בו קיבלה המבקשת לראשונה כאמור, את הודעת המשיבה 1, כי אין בכוונתה לחתום עמה על ההסכם החדש, הודעה שנתקבלה אצלה בתדהמה, ונכון אני להאמין שכך היה הדבר, לאור עשרות שנים בהם עבדו השתיים ביחד ולאור העובדה שהתנהל ביניהן כאמור מו"מ ארוך שסופו אמור היה להביא להמשך כינון יחסים עסקיים ביניהן, לא שקטה המבקשת על השמרים, אלא פעלה בכל דרך על-מנת לקבוע פגישות עם בכיריה של המשיבה 1, לאור שנים ארוכות של פעילות משותפת בין הצדדים, על-מנת להבין את דבר החלטת המשיבה 1 שהתקבלה אצלה כרעם ביום בהיר, באופן חד צדדי ומבלי כל סימן מראש שכך עומד לקרות. באשר לסוגיית תום הלב - המצב שונה לעניין תום הלב. מן המפורסמות, כי בבוא ביהמ"ש לשקול מתן צו זמני, אחד השיקולים המנחים אותו הינו השיקול האם הבקשה הוגשה בתום לב ובניקיון כפיים תוך בחינת התנהגות הצדדים ועמידתם בחובת גילוי מלוא המידע ובחובתם לנהוג בהגינות ובסבירות כאשר המבחן לתום הלב אינו סובייקטיבי אלא דווקא אובייקטיבי (ר' רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם, פ"ד נה (2) 433 ורע"א 3779/00 בירס נ' וולסון, תקדין עליון 2000 (3) 1229). שיקולי היושר, שנקבעו בעבר בפסיקה, נקבעו בשנים האחרונות במפורש, בדרך של חקיקה, כשנקבעה תקנה 362 (ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, לפיה בוחן ביהמ"ש האם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש. מצאתי כי אכן המבקשת לא הביאה לידיעת ביהמ"ש את התמונה המלאה ולא פרשה בפניה את העובדות במלואן, כפי שיש לעשות. המבקשת השמיטה מבקשתה מסכת שלמה של התכתבויות, מהן עלה באופן ברור כי המבקשת לא כפרה, במישרין או בעקיפין, בזכות המשיבה 1 לסיים את ההסכם וכל הוויכוח היה לגבי המועד, ובסופו של יום הסכימו הצדדים גם לעניין המועד. גם אם הייתה סבורה המבקשת כי אין רלוונטיות במסמכים שלא צירפה, או כי תניית השיפוט הזר אינה חלה, הרי שנפסק בעניין זה בעבר, כי מי שפונה לביהמ"ש בבקשה למתן סעד זמני, חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלבנטיות להחלטת ביהמ"ש ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט (ר' רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים נ' שפע מסעדות ייצור, פ"ד מז(5), 165, 166-167). בעניין זה כשלה המבקשת ואם לא למעלה מכך. על המבקשת היה לצרף לבקשתה את הודעת הביטול ששלחה לה המשיבה 1 עוד באוגוסט 2006 ולפרט את כל ההליכים שהתנהלו בין הצדדים גם קודם לחודש נובמבר, והחשוב מכל לצרף את מכתב ב"כ מיום 30.04.07, בו היא מבקשת כי מועד תום ההסכם יהיה ביום 31.01.07. מאזן הנוחות 20. כלל הוא, כי על המבקש סעד זמני להראות כי מאזן הנוחות, דהיינו, הנזק העלול להיגרם למבקשת לעומת נזק שיגרם למשיבות, נוטה לזכותה. שאלה זו כרוכה באופן הדוק בשאלה האם ניתן לפצות את התובעת -המבקשת בכסף, במידה ולא יינתן הצו, זאת לעומת הנזק שעלול להיגרם לנתבעים אם תתקבל התביעה. (ר' רע"א 2739/98 HABBOUB BROS.CO נ' NIKE INTERNATIONAL פ"ד נד (1) עמ' 614). לאור כל האמור עד כה אני סבור, כי במקרה של דחיית הבקשה, לא ייגרם למבקשת כל נזק, שאינו בר ריפוי כספי, ודי בכך כדי לקבוע שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת. טענת המבקשת שנשמעה בפניי, כי יהיה לה קושי לכמת ולהוכיח את הכסף, אינה מהווה עילה מספקת למתן צו מניעה זמני. המבקשת טוענת, כי אי מתן הצו, עלול לגרום לה לנזקים בלתי הפיכים, עקב כך שמייד לאחר חתימת הסכם נציגות בין המשיבות, עלול להיווצר מצב בלתי הפיך שלא יאפשר למבקשת לאכוף את ההסכם עם המשיבה 1. בנוסף, הדבר עלול לגרום לנזק כבד למבקשת שעלול אף לגרום להתמוטטותה הכלכלית, תוך שעובדים ותיקים ומיומנים יאבדו את מטה לחמם, והמשיבות תקצורנה את פירות עמלם. אני סבור, כי הדברים נאמרו מבלי שהוכחו, ותוצאות כספיות אלו היו מתרחשות והן בלתי נמנעות בכל מועד בו הייתה מסיימת המשיבה את ההסכם עם המבקשת, שכן אפילו המבקשת מודה כי להסכם יש יום תפוגה. אני קובע, כי מאזן הנוחות אינו עומד ונוטה לצדה של המבקשת. פגיעה בזכות יסוד של המשיבות לבחירה חופשית במה הן רוצות לעסוק ועם מי, תהא לאין שיעור גדולה מכל פגיעה אפשרית, ממנה עלולה המבקשת לסבול, עקב אי מתן הצו, ומכל מקום פגיעה אפשרית שכזו, לטעמי ומן הנימוקים שלעיל, תהא ברת פיצוי כספי. סוף דבר 21. מכל הטעמים האמורים, הגעתי למסקנה, כי אין מקום להיעתר לבקשה. לא למותר לציין, כי מטרתו של צו מניעה, לשמור על המצב הקיים, כדי לאפשר בסופו של יום, את ביצוע פסק הדין שינתן לתובע, אם יינתן, בהתאם לסעד לו עתר. המבקשת דנן, אינה מבקשת לשמר מצב קיים, אלא מבקשת היא להחזיר למצב קודם ושכבר בשלב זה, אאכוף את ההסכם הישן שכבר בוטל. בבקשה מעין זו, אין ביהמ"ש נענה לה שכן היענות לבקשה שכזו, הינה הלכה למעשה צו עשה, לאכיפתו של הסכם שקרוב לודאי שבוטל כדין וגם אם לאוו - קרוב לוודאי שלא ניתן לאכיפה. יחד עם זאת, בנסיבות דנן, לא אפסוק הוצאות לחובת המבקשת, היות ולמרות שלא ניתן צו מניעה כמבוקש על ידי, אני סבור כי הגשתה לא הייתה משוללת כל יסוד וכי הייתה זו רק זכותה של המבקשת לנסות ו"להציל" את מצבה, בדרך בה סברה שיהא ניתן לעשות כן. בנוסף, אילו הייתה נוקטת המשיבה 1 משנה זהירות ולא הייתה נוהגת ב"ערפול" שהיה בו להביא את המבקשת לחשוב, כי ביטול ההסכם הישן כרוך בחתימה על ההסכם החדש, הייתה יכולה למנוע אי הבנות בין הצדדים ואולי אף לייתר את הצורך שחשה המבקשת להגיש את הבקשה עצמה, שכן לו הייתה מחדדת את העובדה, כי אין קשר בין הביטול לבין ההסכם החדש, קרוב לוודאי שלא היינו נזקקים לבקשה זו. לפיכך, בנסיבות אלו מצאתי לנכון שאין מקום לפסוק הוצאות בשלב זה, אם כי ברור שהכרעה בסופו של דבר בעניין כלל ההוצאות, תינתן ע"י ביהמ"ש או הערכאה שתדון בעניין, בתובענה עצמה, והיא תיקח בחשבון בשקילת ההוצאות, גם את ההליך שהתקיים בפניי. לאור האמור הבקשה נדחית וכל צד ישא בהוצאותיו הוא בשלב זה וביהמ"ש שידון בתובענה ייקח בחשבון במסגרת פסק הדין להשית הוצאות גם בגין הליך זה על הצד שיפסיד בתובענה. ניתנה היום כ"ה באדר, תשס"ז (15 במרץ 2007) בהעדר הצדדים. יעקב שינמן, שופט הפרת חוזהחוזהצו מניעה זמניגרם הפרת חוזהצוויםצו מניעה