המערער, יליד 1976, התגייס למשטרת ישראל בשנת 1999. תחילה שירת ביחידת האופנוענים במשטרת התנועה, ולאחר מכן כשוטר סיור במשטרת גלילות. ביום 15.8.06 הגיש המערער תביעה להכרת זכות (חבלה), בה טען כי תאונת אופנוע שבה היה מעורב עקב תפקידו, נפגע בכתפו ובגבו, ונגרמה לו תסמונת בתר-חבלתית (להלן: "PTSD"). בהחלטתו מיום 23.3.08 הכיר המשיב בכך, שכאבי הגב התחתון הוחמרו כתוצאה מתאונת הדרכים, בשיעור 30% על חשבון השירות. עוד קבע המשיב, כי לא קיימת עדות ל- PTSD הקשורה בתנאי שירותו של המערער במשטרה. על החלטה זו, על שני חלקיה, הוגש הערעור כאן. I - PTSD המחלוקת בין הצדדים 1. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה אם סובל המערער מ- PTSD. אין חולק לגבי עצם קרות התאונה במסגרת השירות (להזכיר, המשיב הכיר בהחמרה בכאבי גב בגין התאונה). 2. בתביעתו לקצין התגמולים, טוען המערער כי ביום 23.3.05, בשובו ממשמרת לילה, נסע לביתו על אופנועו הפרטי. לפתע אירע פיצוץ במנוע, שכתוצאה ממנו התהפך האופנוע, והוא נזרק אל הכביש, נפגע בראשו, בגבו ובכתפו הימנית, ואיבד את ההכרה לזמן מה (מסמך 2-3 לת"ר. להלן: "התאונה"). לפי הטענה, מיום התאונה החל המערער לסבול מתופעות שונות שהקשו עליו מאד וממצבי רוח קשים, התקשה להירדם בלילות ולאחר שנרדם, הרבה להתעורר. תמונות זוועה מהתאונה ומאירועים קודמים בהם השתתף שבו ועלו בזיכרונו, והוא סבל מכאבי ראש חוזרים, הפרעות בזיכרון לטווח הקצר והפרעות בריכוז. 3. המשיב סבור כי המערער איננו סובל מ- PTSD בקשר עם התאונה. 4. המערער הגיש תצהיר ונחקר על תצהירו. הוגשו חוו"ד פסיכיאטריות מטעם שני הצדדים - ד"ר אור, למערער וד"ר בקר, למשיב. שניהם נסמכו על טסטים פכיסודיאגנוסטיים (ד"ר רסובסקי למערער ומכון רום למשיב). כן הוגשה חוו"ד ד"ר פרידמן, אורטופד מעטם המשיב. המומחים נחקרו על חוות דעתם. הצדדים סיכמו בכתב. כל ההדגשות אינן במקור, אא"כ נאמר אחרת. השתלשלות העניינים לאחר תאונת האופנוע ועד לסיום שירותו של המערער במשטרה 5. לאחר תאונת האופנוע שאירעה ביום 22.3.05 יצא המערער לחופשת מחלה. 6. ביום 13.4.05, כשלושה שבועות לאחר התאונה, כתב מפקדו של המערער, ראש משרד סיור בתחנת גלילות, רפ"ק לביא, לרופא מחוז ת"א במשטרת ישראל, סנ"צ ד"ר בכר (מסמך 115 לת"ר), כדלקמן: "השוטר .. משרת מזה כשנתיים כשוטר סיור בתחנת גלילות, מדובר בשוטר בעייתי הן מבחינה תפקודית-מקצועית והן מבחינת רמתו המשמעתית. ... השוטר שוהה בביתו בחופשת מחלה למעלה מחודש ימים, במהלך תקופה זו בוצעו ביקורים בביתו של השוטר ע"י חבריו ומפקדיו ליחידה כולל אנוכי והתחושות המתקבלות מאופן התנהגותו מצביעות באופן ברור וחד משמעי כי השוטר מנסה להתחמק מחזרה לעבודתו כשוטר במשטרת גלילות. אמירות כמו "כאשר אני צופה בטלוויזיה התרגום רץ לי בראש" הינם אחת הדוגמאות לכך, אני מניח שכל אדם אשר יצפה 12 שעות ביום התחושות שלו יהיו דומות .... אין צורך לפרט בפניך את המסר המתקבל לשאר השוטרים ביחידתו כתוצאה מהתנהגות השוטר, בעיקר בזמנים אלו שמשטרת ישראל עוסקת במגוון משימות מבצעיות. כולי תקווה וזאת מבלי חלילה להתערב בשיקוליך המקצועיים כי דבריי יילקחו בחשבון". 7. ביום 9.5.05 פנה המערער למרפאה הקהילתית לבריאות הנפש בחולון (להלן: "מרפאת בריאות הנפש") בשל "סיוטים וחוסר שינה בעקבות פלשבקים לאחר תאונת אופנוע" (מסמך 55 לת"ר). המערער אובחן בו ביום במרפאת בריאות הנפש, כסובל מ- PTSD F43.1 (מסמך 64 לת"ר). 8. ביום 29.6.05 - כשלושה חודשים לאחר התאונה - מילא המערער דו"ח על פציעה (מסמך 117 לת"ר). 9. ביום 4.7.05 כתבה ד"ר שבכר, פסיכיאטרית במרפאה לבריאות הנפש בחולון, לרופא מחוז ת"א במשטרת ישראל, סנ"צ ד"ר בכר, כי המערער "אובחן כסובל מ- PTSD (F43.1), קיבל תרופות להקלת השינה (Bondormin 0.25x1) והומלץ על פסיכותרפיה לתקופה ממושכת באופן סדיר פעם בשבוע ... עקב דיכאון בנוסף מומלץ טיפול ב- Seroxat 20x1" (מסמך 59 לת"ר). 10. ביום 8.8.05 פנתה ד"ר שבכר לסנ"צ ד"ר בכר, וביקשה לפטור את המערער ממשמרות לילה, שכן הדבר יתרום לשיפור מצבו הנפשי (מסמך 71 לת"ר). 11. ביום 10.8.05 כתבה ד"ר שבכר לסנ"צ ד"ר בכר, כי אין מניעה שהמערער יתפקד כשוטר כל עוד יקבל את הטיפול התרופתי והטיפול הפסיכולוגי, וישוחרר ממשמרות לילה על מנת שיוכל תתפקד כראוי (מסמך 48 לת"ר). 12. ביום 10.8.05 עמד המערער בפני ועדת מוגבלים של המשטרה. בדיון זה אמר סנ"צ ד"ר בכר: "בשיחה שניהלתי עמו ביום 9.8.05 אמר השוטר כי הטיפול התרופתי עלול להשפיע על יכולת התפקוד שלו עד כדי חוסר יכולת לשלוט ולהיות אחראי למעשיו. בעקבות כן דרשתי הפקדת נשקו האישי והודעתי לו כי יזומן לוועדת מוגבלים, עם המלצה להפנותו לועדה רפואית. השוטר הביע בפני הסכמתו" (מסמך 243 לת"ר). המערער אמר בדיון בפני הועדה הנ"ל: "לפני כ- 5 חודשים עברתי ת.ד. באותו היום התחלתי לסבול מבעיות. חזרתי מעבודה בשכר בשעה 03:00 בבוקר על האופנוע. עקב תקלה במנוע, התהפכתי ואיבדתי ההכרה. קיבלתי הפניה לנוירולוג. נבדקתי אך לא מצאו משהו פיזי. נוירולוג מומחה הפנה אותי לפסיכיאטר כיון שהתחילו לי הזיות. מ- 99 שירתתי במתנ"א, במהלך השירות הזה נכחתי בפיגועים ותאונות והחוויות האלה פרצו בבת אחת, ואני רואה גופות מול העינים" (מסמך 242-243 לת"ר). 13. ועדת מוגבלים החליטה להפנות את המערער לוועדה רפואית משטרתית (להלן: "ור"מ"), שם יוחלט על המשך כשירותו לשרת במשטרה. במסגרת זו, הופנה לחוות דעת פסיכיאטרית (מסמך 69-70 לת"ר ומסמך 106 לת"ר). 14. בחוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר פלדינגר אליו הופנה כאמור, מיום 19.9.05 (מסמך 73-76 לת"ר), נכתב: "מצבו הקוגנטיבי תקין, ישיבתו רגועה. מספר באופן כרונולוגי את תולדותיו באפקט תואם. ללא כל פעילות פסיכוטית דוגמת מחשבות שווא או הזיות. הריכוז תקין. על פי הפרטים האנמנסטיים כפי שמספר, לא בולטות הפרעות בזכרון. בבדיקתו היום לא ציין כאבי ראש, תפקוד לקוי או קשיים בתפקוד המיני. מצליח להעסיק את עצמו בזמנו הפנוי. חלק מתלונותיו (דוגמת פלשבקים מעברו והזיות) נראות כחריגות. על פי בדיקתו לא התרשמתי מקיומה של הקשת הסימפטומטית של PTSD. לצורך ביסוס הקביעה האבחנתית, מציע השלמת הבירור, בעזרת מבחנים פסיכודיאגנוסטיים". 15. ביום 26.10.05 זומן המערער לראיון בפני מפקדו, ראש משרד סיור גלילות, רפ"ק מיכה איפרגן, אשר המליץ להפסיק את שירותו של המערער בגין מצבו הרפואי (מסמך 113 לת"ר). ביום 30.11.05 החליטה ור"מ, כי "יש להשלים את התיק כפי שדרש רופא מלר"מ אליו הופנה השוטר ע"י קרפ"ר" (מסמך 85 לת"ר). 16. בינתיים, ביום 8.12.05, סופח המערער למוקד ת"א, והוגבל לבצע משמרות א' בלבד. בשל הגבלות המשמרות נקבע כי אינו מתאים תפקיד מוקדאי. סגן מפקד המחוז החליט ליתן לו הזדמנות נוספת תוך שקבע כי יסופח למש"ל יפת"ח למשך חודשיים (מסמך 91 לת"ר וכן מסמך 275 לת"ר). ביום 25.5.06, זמן קצר לאחר סיפוחו של המערער, הועברה חוות דעת ממרחב יפת"ח, לפיה המערער אינו מתאים לעבודה מול אזרחים ולפיכך לא יימשך סיפוחו. נוכח זאת החליט סגן מפקד מחוז ת"א לחדש את הליך פרישתו של המערער מהמשטרה מטעמי בריאות. 17. ביום 11.6.06 התקיימה ישיבה נוספת של ועדת מוגבלים בעניינו של המערער. בישיבה זו אמר קצין אמ"ש, כי בשיחה שהיתה לו עם המערער "נאמר לי על ידו שהוא לא יכול להיות בסיור, לא ביומן ולא בתפקיד מבצעי. לדבריו, הוא נוטל תרופות והוא זקוק לשטוף את הפנים מדי שעתיים" (מסמך 247 לת"ר. פרוטוקול הועדה מסמכים 244-248). במהלך הישיבה אמר המערער, כי הוא סבור שפרישה מהמשטרה דרך ור"מ "זו הדרך הכי הולמת, כי מבחינת המשרד אין לי שום ברירה". עוד אמר המערער, כי אינו יכול לשרת במשמרות לילה, שכן לדבריו "יש לי בעיה בלילות בגלל התרופות" והוסיף: "אני הייתי 4 שנים בתנועה אבל מיציתי את זה". 18. בתום הישיבה הביע מפקד המרחב את התרשמותו, כי המערער אינו מוגבל מבחינה רפואית, וכי הוא עושה כל שלאל ידו כדי להשתחרר מהמשטרה באמצעות ור"מ ולזכות בהטבות כספיות עקב כך: "ע"פ התרשמותי, השוטר אינו מוכן לעבוד במשטרת ישראל, הוא מבקש לזכות בהטבות. עצם המשפט שהוא מיצה את עצמו בתנועה מלמדני שלא טובת משטרת ישראל לנגד עיניו אלא הוא עצמו והטבותיו הכספיות. ממליץ להתחיל הליכי שחרורו מהחיל לאלתר" (מסמך 244 לת"ר). 19. בפניה להעמדתו של המערער בפני ור"מ, צוין כי "השוטר סובל מפוסט טראומה בעקבות התאונה, מטופל בתרופות, קב"ן ופסיכיאטרית" (מסמך 250 לת"ר). 20. ביום 23.10.06 עמד המערער בפני ור"מ, שהחליטה כי לאור מצבו הרפואי, הוא אינו מסוגל למלא את התפקיד אותו הוא מבצע או אמור לבצע (מסמך 234 לת"ר). ביום 14.11.06 הודיע ראש אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל למערער, כי החל מיום 31.1.07 יופסק שירותו במשטרה, שכן מצב בריאותו אינו מאפשר לו למלא את תפקידו כאיש משטרה (מסמך 216 לת"ר). 21. ביום 19.3.07 דנה הוועדה הרפואית המחוזית במשרד הבריאות בדרגת נכותו של המערער לצורך קבלת גמלה מהמשטרה. הדיון בוועדה התקיים בהיעדרו של המערער. הוועדה המחוזית אבחנה את המערער כלוקה ב- PTSD, וקבעה את דרגת נכותו לצורכי גמלאות בעת פרישה ל- 30% לצמיתות (מוצג מע/2). חוות הדעת הרפואיות 22. עם הגשת התביעה לקצין התגמולים, הופנה עניינו של המערער לחוות דעת הפסיכיאטר, ד"ר דניאל בקר. ד"ר בקר פנה ליועץ הרפואי של ק"ת בזו הלשון: "הנ"ל סובל לכאורה מ- PTSD. התסמונות מאד מוזרות וד"ר פלדינגר אשר בדק אותו במסגרת מלר"מ באיכילוב העלה ספק לגבי האבחנה. גם אני שותף לספק זה ומבקש להעביר טסטים פסיכודיאגנוסטיים" (מסמך 165 לת"ר). 23. לבקשתו של ד"ר בקר, נשלח המערער לבצע הערכה נוירופסיכולוגית ואישיותית במכון רום (האבחון בוצע תאריכים 1.5.07 ו- 3.5.07). טסטים פסיכודיאגנוסטיים מטעם המשיב - מכון רום מיום 4.7.07 (מסמך 166-176 לת"ר) 24. האבחון שבוצע למערער על ידי ד"ר ישראל וינקלר, ארך כ- 10 שעות וכלל מערכת של מבחני משכל, מבחני הערכת תפקודים קוגנטיביים, מבחני כישורים ומערכת פסיכודיאגנוסטית, הכוללת 2MMPI, TAT ועוד). 25. דו"ח האבחון מצא את המערער בלתי אמין (חוסר אמינות ונטיה לסלף עובדות) במספר מישורים, בכל הקשור לכלל נסיבות חייו ולתאונה בפרט. כך לגבי שירותו הצבאי (טען שסיים שירות מלא כצנחן בעוד שנאלץ לעזוב עקב כאבי גב ושובץ כנהג); לגבי תפקודו במשטרה (טען לתפקוד מצוין ואות "שוטר מצטיין" בשנת 2001, בעוד שעולה התיק שלא הסתגל ולא הצליח להשתלב בעבודה גם בהיבט המקצועי); לגבי תיאור התאונה (טען שאבד את ההכרה והתעורר רק בבי"ח, בעוד שעלה מהתיק כי הזמין גרר העביר את האופנוע למוסך ואשתו לקחה אותו לבי"ח, ולאחר מכן ניסה ליישב בין הדברים). עוד נמצא כי האופן בו מתאר המערער את הסימפטומים מהם הוא סובל לוקה בחוסר אמינות. 26. בין היתר, נכתב בדו"ח האבחון: ".. חזר ותיאר מצב בו הסימפטום העיקרי ממנו הוא סובל הינו ראיית גופות ושמיעת רעשי פיצוצים וצרחות. האופן בו תיאר את הסימפטומים לקה בחוסר אמינות. לדוגמא, כשנשאל האם ברגעים אלה רואה חזיונות של גופות, ענה בחיוב ודיווח בטון רגוע ואדיש: "... רואה כרגע ליד פח האשפה איבר של משהו שראיתי בתאונה (בה נכח במסגרת שירותו במשטרה), עכשיו רואה שלוליות של דם שמקשר לעבר, דברים שיודע שראיתי בעבר", בתשובתו לשאלה האם רואה עוד דברים בחדר, הוסיף בטון שלו: "חתיכות של בני אדם שתלויים בחדר, ליד העציצים רואה דברים, ליד הראש שלך". בתשובה לשאלה האם מריח משהו: "ריח שרוף עם חרוך. לא יודע מה לעשות". במהלך שיחת האינטייק בלטה נטיה לפירוט רב של אירועי תאונות הדרכים והפיגועים בהם נכח בעבר, כשהאפקט שהעביר היה רגוע, אדיש ולעתים אף משועשע. נראה היה כי הוא מנסה לזעזע בפרטים קשים, ולהמחיש את מידת הקושי שחווה כשהיה עליו לנכוח באירועים מסוג זה .... במבחן שבדק את אמינות תפקודו במבחני זיכרון נמצא כי קיים סיכוי גבוה ביותר להתחזות ולהחמרת סימפטומים מלאכותית". 27. בפרק ההתרשמות מהנבדק נכתב בדו"ח האבחון של מכון רום: "בולטת נטיה להדגשת יתר של קשייו, ללא התייחסות לתוכן השאלות שנשאל. קיימת הגזמה בתיאור הסימפטומים. מדבר על התאונה והשלכותיה עם עצמת קול חזקה ואנרגיות רבות ללא קשיים. מגזים בהבעות פניו וניכר אופי תיאטרלי בתיאורים. מרשים כאדם מבולבל ומורכב עם, עם שטף דיבור שלא פוסק ונטיה לדרמטיזציה. טוען שסובל ממחשבות אובדניות ואימפוטנציה. נוטה לייפות את עברו במקביל להדגשת הקשיים בהווה. לא מדייק בפרטים לגבי התאונה. אומר תחילה שאיבד את ההכרה ומתחמק ממתן תשובות ישירות וברורות. בהמשך, מתברר שביצע פעולות באופן תקין והזעיק את אשתו. מציין שזוכר את רגע הפיצוץ עצמו של המנוע. מרשים כלא אמין באופן ברור". 28. ממצאי האבחון שנערך למערער במכון רום הם כדלקמן: "כללית, ש' שיתף פעולה, אך ניכר כי הוא מודע היטב למטרת האבחון וחשוב היה לו מאד לשכנע במצבו הקשה. הוא נטה להדגיש את קשייו באופן דרמטי, תיאטרלי ומוגזם. האינטראקציה עמו יצרה רושם ברור שמדובר באדם לא אמין, הנוטה לסלף את המציאות ע"פי צרכיו ולהתנהג באופן מניפולטיבי. מבחני אמינות תמכו ברושם זה. הוא "נכשל" במבחנים פשוטים מאד, ובמקביל, הצליח במבחנים קשים הבודקים זכרון למשל. מבחני האישיות מצביעים על מבנה אישיות לא יציב ובכוחות תפקוד מועטים. מבנה האישיות התגבש בחלקו על רקע אירועי חייו, מות האם, התפרקות התא המשפחתי וקשיי הסתגלות שנמשכו כל חייו. מדובר באדם בעל דימוי עצמי נמוך, חסר ביטחון ביכולותיו, החש איום מול הדרך בה אחרים תופסים ושופטים אותו. בשל מבנה האישיות המתואר לעיל, מתקשה ש' בהתמודדות עם מסגרות הדורשות תפקוד עצמאי ועמידה בלחצים. ש' נשר במהלך חייו מהרבה מסגרות, החליף מספר רב מאד של עבודות, עבר במסגרת שירותו במשטרה ביחידות רבות יחסית למספר שנות שירותו ואף שבכל פעם מספק סיבה הגיונית לנטישת המסגרת, הרי שהדפוס המתגלה הוא של קושי להשתלב במסגרות, לעמוד בדרישותיהן ולסיימן בהצלחה. ניכר כי ש' התקשה להשתלב ביחידות החדשה ולהתמודד עם דרישות תפקידו כשוטר ונראה כי תאונת הדרכים שעבר סיפקה לו פתח מילוט מן הדרישות שהופנו כלפיו ע"י "אימוץ" מחלה שנותנת לגיטימציה לחוסר תפקוד, ליציאה מהמסגרת ולהימנעות מתמשכת מהתמודדות עם המציאות. בין אם אכן סובל מתופעות שמתאר כחלק מתגובה היסטרית הנובעת ממבנה אישיותו ובין אם מתחזה ואינו סובל מהן כלל, ברור כי אינו סובל מ- PTSD. בתגובותיו למבחני האישיות קיימת הדגשה של הסימפטומים מהם סובל, הדגשה של ערכי מוסר והגנתיות. כל אלו גורמים לצמצום בפרשנות תגובותיו. הוא מתקשה במתן תגובות שאינן מתייחסות לאירועי חייו ובכך מדגיש את גישתו הסובייקטיבית המכוונת מטרה. הגישה מגמתית ואופיינית לאבחנה של malingering. 29. בסיכום דו"ח האבחון נכתב: "ניכר מבנה אישיות לא יציב, עם מאפיינים של חשדנות ויכולת תפקוד נמוכות. לא התקבל הרושם כי מדובר ב- PTSD וניכר ניסיון מכוון וברור ליצור רושם מטעה לגבי קשייו. ייתכן כי מצבו הרגשי הושפע מהתאונה, אך ניסיונותיו להגזים בקשייו לא מאפשרים לקבוע זאת". חוו"ד מייעצת של ד"ר בקר מטעם המשיב מיום 6.9.07 (מסמך 177-179 לת"ר) 30. ד"ר בקר עמד על סתירות שבין מידע שמסר לו המערער לבין המידע העולה המהמסמכים בתיק. כך, המערער שולל פסיכופתולוגיה במשפחה בעוד שעל פי המסמכים אחותו התאשפזה וניסתה להתאבד; המערער טוען ששירת כצנחן והעלים את הורדת הפרופיל בשל הפרעת אישיות שגרמה לקשיי התסגלות בשל קומפנסיה דכאונית; המערער מתאר הסתגלות טובה למשטרה, שאינה תואמת לתיאור מפקדיו. 31. כן מציין ד"ר בקר את התרשמותו המקצועית בזמן בדיקת המערער, כי הסימפטומים אינם אמינים: "בהכרה, מתמצא, אפקט תקין (אם כי לעתים אינו תואם את התוכן הזוועתי שמתאר), מהלך חשיבה תקין, תוכן חשיבה תקין, כאשר נשאל על כך מתאר שבזמן הבדיקה רואה גופות מסביבו ואף מריח אותם - (לפי ניסיוני לא כך נראה אדם אשר הוזה בזמן בדיקה - דעתו לא מוסטת ואף אינו מפנה מבט לעבר הזיות הראיה. כמו כן מזכיר גם שמיעת פיצוצים כאשר נשאל למה זה מתקשר טוען כי הם קשורים לפיגועים בהם נכח, אם כי לא הוא עצמו היה נוכח בפיגועים בזמן אמיתי)". 32. בפרק הדיון והסיכום קובע ד"ר בקר: "בקבלת האנמנזה ובבדיקת האיש התרשמתי שהתלונות הם מוגזמות ולא מתאימות לקליניקה שאני מכיר של PTSD. בשל כך הופנה לטסטים פסיכודיאגנוסטיים אשר על פי תוצאותיהם יש עדות כמעט ודאית לניסיונות להתחלות ומצוין שם "ברור כי אינו סובל מ- PTSD. כמו כן יש בעברו בגיל 13-16 ובזמן השירות הצבאי עדות למשברים נפשיים על רקע אישיות וקשיי הסתגלות הנובעים מכך. מנסה למקד את כל הסימפטומים בתסמונת הפוסט-טראומטית ולפי מיטב הבנתי ועל סמך המבחנים שנעשו ועדויות נוספות בתיק כמו גם התרשמותו של ד"ר פלדינגר ניתן לקבוע ברמה סבירה של ודאות שהוא אינו סובל מתסמונת זאת, למרות שכך אובחן במרפאה בחולון ועל פי אבחנה זו שוחרר משירותו במשטרה. ממליץ לא להכיר בטענותיו שמצבו הנפשי נובע מקיום תסמונת PTSD הקשורה לשירותו במשטרה". חוו"ד ד"ר אור מטעם המערער מיום 1.8.08 (מסמך 200-209 לת"ר) 33. המערער הגיש מטעמו את חוות דעתו של הפסיכיאטר, ד"ר גיא אור. בכל הנוגע לשירותו של המערער במשטרה כתב ד"ר אור: "הוא הוצב במשטרת התנועה ושירת ביחידת האופנוענים ואחר למשטרת התנועה הארצית. על פי דיווחו תפקד בה באופן תקין הן מקצועית והן חברתית ואף קיבל בשנת 2001 את 'אות השוטר המצטיין'". 34. אשר לתחושותיו של המערער בחדר המיון ביום התאונה נכתב בחוות דעתו של ד"ר אור: "בחדר מיון היה בהכרה מלאה. עם זאת, לדבריו, חש מבולבל, סבר שהיה פיגוע ושהוא רואה סביבו גופות, והחל לסבול מכאבי ראש, בחילות וסחרחורות". ד"ר אור תיאר בחוות הדעת מפי המערער את הזיכרונות החודרניים מהם הוא סובל: "התחלתי לראות חלקי גופות בחדר וכל מיני עצמים שקיימים, שמעתי צרחות ולא ראיתי שום דבר ... התחלתי להריח ריח של דם וריח שרוף ... גופות, בית מטבחיים ...". 35. בסיכום חוות דעתו כותב ד"ר אור: "אמנם נכון הוא כי תסמיני הזכרונות החודרניים המתוארים על ידי הנבדק ובייחוד תסמיני הפלאש-באק החוזרים עם החוויה הפרספטיבית החיה אינם מהווים תיאור שגרתי, אולם אין הכרח שכל אדם יחווה תסמינים אלו באופן דומה. השאלה היא האם תסמינים אלו עונה על הקריטריונים הנדרשים ב- IV-DSM לאבחנה של: re-expiriencing symptoms, והתשובה היא כן. תמיכה לקיומם של תסמינים אלו נמצאה גם בדריכות ואי הנוחות שהופיעו בעת שתיאר חוויות אלו בעת בדיקתו על ידי. אמנם לא מדובר בתסמיני שחזור של תאונת האופנוע, אך ידוע בספרות שחשיפה של שוטרים לזירות אירוע קשות עלולה להביא להתפתחות של PTSD וידוע כי אירוע טראומטי יכול לעורר חוויות טראומטיות קודמות (יש תיאורים בספרות גם לכך שחבלת ראש עלולה להביא לאקטיבציה של PTSD). נכון הוא שעצמת ההימנעות המתוארת אינה גדולה, אולם היא קיימת וכן ישנה עדות לירידה בחיות הרגשית וצמצום בחיוניותו ביחסים בין אישיים. גם תסמיני יתר הערות אינם דומיננטיים אולם הם קיימים בדמות הפרעת השינה, הדריכות, חוסר הסבלנות וכנראה גם משהו מהפרעת הריכוז. לאור המתואר לעיל, אני סבור שאבחנה המתאימה לתסמונת הנפשית ממנה סובל הנבדק היא PTSD". 36. ד"ר אור קבע עוד בחוות דעתו, כי: "אמנם לא נמצאה עדות ללקות נוירולוגית בבדיקתו בחדר מיון, ואמנם תיאור תסמיניו הנפשיים קיבל את עיקר תשומת הלב, אולם התסמינים המתוארים על ידי הנבדק, ממצאי בדיקתי ובמיוחד הממצאים באבחון הנוירופסיכולוגי שנערך לו (בו נמצאו: ירידה קוגנטיבית ביכולת הזכרון, הקשב המורכב והאטה במהירות איבוד מידע) תומכים בכך שהנבדק סובל מאז התאונה הנדונה מתסמונת שלאחר חבלת ראש או כפי שהיא קרויה: (PCS) Post Concussional Syndrom". 37. ד"ר אור קבע בחוות דעתו, כי בגין ה- PTSD נגרמה למערער הפרעה בינונית בתפקודו, וכי נכותו בגין הפרעה זו היא בשיעור של 20%, וכי בגין ה- PCS נגרמה למערער ירידה קוגנטיבית קלה, ועל כן נכותו בגין הפרעה זו היא בשיעור של 10%. 38. יצוין, כי בערעור שהגיש המערער אין כל טענה לכך, שתאונת האופנוע שעבר ביום 22.3.05 גרמה לו לתסמונת שלאחר חבלת ראש (PCS), וממילא לא נדרשת הכרעתנו בעניין זה. יש לציין עם זאת כי המערער לא הוכיח כלל, כי נפגע בראשו בתאונת האופנוע ובעניין זה יורחב עוד להלן. חו"ד ד"ר רסובסקי מיום 30.7.08 (195-199 לת"ר) - מבחנים פסיכודיאגנוסטיים מטעם המערער 39. חוות דעתו של ד"ר אור מתבססת, בין היתר, על חוות דעתו של ד"ר אורי רסובסקי, שערך למערער אבחון נוירופסיכולוגי ופסיכודיאגנוסטי, בה נכתב: "ע"פ תיאורו, הוא זוכר בפירוט את מהלך האירוע, מלבד מספר דקות לאחר התהפכות האופנוע. הוא סבור כי בדקות אלו איבד את הכרתו. הוא מספר כי לאחר שהתאושש הוא רחץ את פניו במסעדה סמוכה, הזמין גרר שלקח את האופנוע למוסך ומשם אשתו אספה והסיעה אותו לבי"ח וולפסון". ד"ר רסובסקי מתאר אף הוא מפי המערער, כיצד חש המערער בחדר המיון: "הוא הרגיש מבולבל וחשב שהיה פיגוע וראה סביבו גופות ושמע קולות מן האירועים אליהם נחשף במסגרת עבודתו במשטרה". 40. ד"ר רסובסקי ציין בחוות דעתו, כי "מדד ההפרש K-F, אשר נמצא במחקרים כיעיל בזיהוי התחזות ל- PTSD, היה בגדר הנורמה", וכי "במבחן הבודק האדרת ליקויי זיכרון (VSVT) לא היתה כל אינדיקציה להגזמה". מסקנתו של ד"ר רסובסקי היתה, כי: "ע"פ דפוס התוצאות ומבחנים הבודקים האדרת ליקויים, נראה כי מדובר בממצא אמיתי ולא התחלות". חוו"ד מגיבה של ד"ר בקר מיום 26.9.08 (מסמך 210-212 לת"ר) 41. בחוות דעת נוספת של ד"ר בקר , מותח הוא ביקורת על אבחנתו של ד"ר אור, כי המערער לוקה בתסמונת שלאחר פגיעת ראש (PCS), וזאת כאשר אין בתיעוד הרפואי שלאחר תאונת האופנוע כל אבחנה של חבלה בראש/זעזוע מוח בעלת משמעות קלינית. 42. אשר לאבחונו של המערער כלוקה ב- PTSD, קבע ד"ר בקר: "אי אפשר להתעלם מכך שקיים קו ברור של משברים ממושכים בהתבגרות, בצבא ובשירותו במשטרה, שמתבטא בהתנתקות חברתית ומידה מסוימת של ירידה תפקודית. נכון אמנם שאובחן על סמך האנמנזה שסיפק במרפאה בחולון כלוקה ב- PTSD, אבל זאת על סמך אירוע שלא ברור טיבו, טראומות מהעבר שתיאר באופן כללי (כמו שתיאר בפני פיצוצים באירוע שהוא לא היה נוכח בו) ותלונות סובייקטיביות. כמו כן לא ברור לי מדוע הטיפול הפסיכולוגי שבוצע לו לא נמשך ברצף בשל חיסוריו(?), למה הוא לא נמשך ועד כמה הוא ממשיך במעקב התרופתי עד היום. בסופו של דבר מר ש' נבדק ע"י שלושה פסיכיאטרים ד"ר פלדינגר, אנוכי ואף ד"ר אור שכותב על "ביטוי לא רגיל של תסמיניו", כולם התרשמו אם כך שקלינית זה לא נראה כ- PTSD. ... באשר לשאר התסמינים הרי שאת כולם אני משייך לאותם קווי אישיות אשר מביאים מדי כמה שנים לקושי הסתגלותי ותפקודי אשר מקבל כל פעם ביטוי אחר והפעם בצורך שלו להסביר את קשייו על רקע לכאורה של טראומות שנחשף אליהן בשירותו במשטרה. איני טוען אף לרגע שמר ש' אינו סובל ממצוקה וקושי ביחסיו עם העולם אך הם לא קשורים לנסיבות שירותו במשטרה, ולפי מיטב הניסיון הקליני שלי והידע הרפואי הוא אינו סובל מ- PTSD". דיון והכרעה 43. השאלה בה עלינו לדון ולהכריע היא אם עלה בידי המערער להוכיח, כי הוא סובל מ- PTSD, עקב תאונת האופנוע מיום 22.3.05. נקדים ונאמר, כי מכלל הראיות שבאו בפנינו, לא עלה בידי המערער להוכיח כי הוא אכן סובל מהתסמינים שתוארו על ידו, וכי הוא לוקה ב- PTSD. קביעות הור"מ והוועדה הרפואית לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) 44. תחילה נדון בטענת המערער, כי "המדינה קבעה כבר את נכותו של העורר והקשר שלה לשירות. משטרת ישראל קבעה כי המערער סובל מ- PTSD בעקבות שירותו המשטרתי. ... ישנו פגם מינהלי בכך שהמערער שפוטר משירותו במשטרה עקב כך שנפגע מ- PTSD לא יקבל פיצוי על כך היות וזרוע אחרת של המדינה סבורה כי המערער אינו סובל מ- PTSD" (סעיפים 13-14 לסיכומי המערער). 45. זוהי טענה שובת לב אולם אין בידנו לקבלה והיא נדחית. 46. כמפורט לעיל, ור"מ קבעה, כי המערער אינו מסוגל למלא את התפקיד אותו הוא מבצע או אמור לבצע במשטרה (מסמך 234 לת"ר), ולנוכח מצב בריאותו, שוחרר המערער משירותו במשטרה, תוך שנקבע כי הוא זכאי לקצבה ומענק לפי סעיפים 15(2) ו- 22 לחוק שירות המדינה (גמלאות), תשל"א-1971 (להלן: "חוק הגמלאות") (מסמך 216 לת"ר). 47. סעיף 15(2) לחוק הגימלאות קובע, כי "מי שפוטר לאחר חמש שנות שירות מסיבת מצב בריאות לקוי כשדרגת נכותו היא 25% או יותר", זכאי לקצבת פרישה. הועדה הרפואית שלפי חוק הגמלאות קבעה, כי המערער לוקה ב- PTSD, והעמידה את דרגת נכותו לצורך גמלאות בעת הפרישה על 30%. 48. ור"מ לא קבעה, כי המערער לוקה ב- PTSD, אלא רק כי אינו כשיר למלא את תפקידו במשטרה. כאמור לעיל, ד"ר פלדינגר, אליו הופנה המערער טרם עמד בפני ור"מ, לא התרשם "מקיומה של הקשת הסימפטומטית של PTSD" והציע להשלים את הבירור בעזרת מבחנים פסיכודיאגנוסטיים (מסמך 73-76, 85 לת"ר). מבחנים אלה לא נעשו. והנה, לאחר מספר ניסיונות לשלב את המערער בשירות במשטרה, שעלו בתוהו, התחדש הליך שחרורו מטעמי בריאות. בפניה החוזרת להעמדתו של המערער בפני ור"מ, צוין כי "השוטר סובל מפוסט טראומה בעקבות התאונה, מטופל בתרופות, קב"ן ופסיכיאטרית" (מסמך 250 לת"ר). זאת, למרות אי השלמת הבירור כנדרש, ועמדתו הנ"ל של ד"ר פלדינגר. למותר לציין כי האבחון של ד"ר שבכר ממרכז בריאות הנפש לפיו המערער לוקה ב- PTSD, בכל הכבוד, אינו מספק. מדובר באבחון שנעשה בו ביום שהגיע המערער לראשונה לטיפול וככזה, תקפותו מוטלת בספק, בוודאי לאור העובדה שאין חולק כי התסמינים שמתאר המערער אינם אופייניים ל- PTSD. האבחון גם לא נעזר במבחנים פסיכודיאגנוסטיים. 49. קביעת הוועדה הרפואית שלפי חוק הגמלאות, כי המערער לוקה ב- PTSD, נועדה לקביעת דרגת נכותו לצורכי גמלאות בעת פרישה (מוצג מע/2). אף בה אין כדי לסייע למערער. כעולה מקביעת הוועדה הרפואית, אבחון המערער נעשה בהתבסס על סיכום הור"מ מיום 23.10.06, עליו עמדנו לעיל, ועל עמדתה של ד"ר שבכר. הועדה הרפואית שלפי חוק הגמלאות לא בדקה כלל את המערער, וציינה כי "הועדה התקיימה ללא נוכחות הנבדק" (ר' ס' 21 לעיל). 50. לכך יש להוסיף, כי גם אילו השתכנענו, שבדיקתו הרפואית של המערער לצורך קביעת המשך שירותו במשטרה וזכאותו לגמלאות נעשתה כדבעי - וכאמור, לא שוכנענו בכך כל עיקר - לא היה בכך כדי לייתר את הדיון בשאלה העומדת להכרעתנו. מטרת הועדה הרפואית המשטרתית והוועדה הרפואית שלפי חוק הגמלאות היא לבחון אם המערער כשיר להמשיך ולשרת כשוטר, ומה הגמלה המגיעה לו, בהתאמה. קצין התגמולים פועל במסגרת חוק הנכים (תגמולים ושיקום), מטרות החוק וסמכויותיו של קצין התגמולים, הם שונים. העיקר הוא בקיומה של נכות והקשר הסיבתי שבינה ובין השירות, להבדיל מההתאמה להמשך השירות. משכך, אין בקביעות אלה כדי להשפיע על השאלה העומדת להכרעתו. 51. כך, גם כאשר קבע המחוקק באופן מפורש בסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, כי כאשר נקבעה לאדם, על פי כל דין, דרגת נכות בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, תחייב קביעה זו גם לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים - נפסק כי קביעתה של דרגת נכות כללית על ידי המוסד לביטוח לאומי, אשר נועדה למטרה שונה, ואינה עוסקת בהכרח בשאלה אם התאונה הספציפית היא שגרמה לנכות - לא תחייב לצורך תביעה לפי חוק הפיצויים (ראה למשל רע"א 5608/90 קורנהיל חברה לביטוח בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מו(2) 107; רע"א 2512/94 זר נ' צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(5) 657). 52. קל וחומר שכך הוא בענייננו, בהיעדר כל הוראה חקוקה המאפשרת לראות בקביעות קודמות, שנעשו במסגרות אחרות ולמטרות שונות, כאלה המחייבות את קצין התגמולים ואת ועדת הערר, הפועלים לפי חוקי השיקום. 53. האם עלה בידי המערער להוכיח כי הוא לוקה ב- PTSD? - כאמור, סבורנו שלא עלה הדבר בידי המערער. לא הוכחו חבלת ראש וזכרונות חודרניים מייד בסמוך לאחר התאונה, כנטען ע"י המערער 54. בתביעה שהגיש למשיב, טען המערער, כי בתאונת האופנוע נפגע בראשו ואיבד את ההכרה לזמן מה (מסמך 2-3 לת"ר). כך טען גם בדיון בעניינו בוועדת המוגבלים (מסמך 242-243 לת"ר), ובעדותו בפנינו (ע' 40 ש' 11-13). המערער אף העיד בח"נ, שציין בבי"ח כי נחבל בראשו (ע' 42, ש' 25). זוהי גם התשתית העובדתית שעמדה בפנ ד"ר אור שסבר כי המערער סובל מתסמונת שלאחר חבלת ראש (PCS). 55. אלא שהתעוד הרפואי שונה, ואינו עולה בקנה אחד עם דברי המערער. בתעודת חדר המיון מיום 22.3.05 (מסמך 268 בת"ר) נכתב: "בן 28. כאבים בכתף ימין מאתמול לאחר מעורבות בתאונת אופנוע. נפל מאופנוע ונפגע ישירות בכתף. בנוסף כאבי גב תחתון". אין אזכור של חבלת ראש או אובדן הכרה. אין אזכור לחבלת ראש גם בהפניה מיום 24.3.05 (מסמך 279 לת"ר); ברישומי קופת חולים מיום 24.3.05 (מסמך 127 לת"ר: "נחבל בכתף בתאונת אופנוע"); בהפניה להתייעצות מומחה מיום 29.3.05 (מסמך 278 לת"ר: "נחבל בבית החזה כתף ימנית"); ובדיווח על פציעה-מחלת שוטר מיום 29.3.05 (מסמך 114 לת"ר: "חבלה בגב תחתון וחשד לשבר בכתף ימין"). 56. הדיווח על חבלת ראש נזכר לראשונה בהפניה לחוות דעת מקצועית מיום 8.4.05 - למעלה משבועיים לאחר התאונה (מסמך 277 לת"ר: "נפל מאופנוע ונחבל בראש"). 57. בדו"ח האבחון שבוצע למערער במכון רום צוין, כי המערער שינה את גרסתו מספר פעמים בנוגע לאובדן ההכרה בתאונה: "במהלך שיחת האינטייק ושיחות שקשר במהלך האבחון, בלטו אצל ש' חוסר אמינות ונטיה לסלף עובדות. מרבית הסילופים התמקדו באירוע התאונה. לדוגמא, סיפר שאיבד את הכרתו בעקבות התאונה והתעורר רק בביה"ח, אך בעקבות שאלות בנושא שינה את עמדתו והודה בפרטי התאונה כפי שפורטו במסמכים אחרים (לפיהם התעורר, הזמין גרר, העביר את האופנוע למוסך ונלקח ע"י אשתו לביה"ח). כדי ליישב את שתי הגרסאות השונות, בלי להודות בשקר, אמר כי התכוון לומר שאיבד את הכרתו, התעורר, נסע למוסך ולביה"ח, ואז בביה"ח איבד שוב את הכרתו ולכן אמר שהתעורר רק בביה"ח. במסמכים שנמצאו בתיקו לא נמצאו כל תימוכין לגרסא זו, והיא אינה עולה בקנה אחד עם העובדה ששוחרר לאחר זמן קצר מחדר המיון". 58. המומחה מטעם המערער, ד"ר אור, הסתמך בחוות דעתו על חבלת הראש של המערער. כפי שעלה מחקירתו של ד"ר אור, קביעתו כי המערער נחבל בראשו בזמן התאונה, לא התבססה על התיעוד הרפואי, אלא על דברי המערער (ע' 11, ש' 17), ועל סברתו של ד"ר אור, כי אם מתרחשת תאונת אופנוע "זה סבירות גבוהה שתהיה חבלת ראש" (ע' 11, ש' 19). ד"ר אור סבר, שהמערער תיאר חבלת ראש "לכל האנשים או המטפלים או הבודקים שראו אותו אי פעם" (ע' 11, ש' 25-26). ברם, משהתחוור לד"ר אור, כי המערער לא דיווח בחדר המיון על כך שנפגע בראשו, ושגם בתיעוד רפואי מאוחר יותר אין זכר לפגיעת ראש, אמר: "זה יכול להעמיד את זה בסימן שאלה. אם באמת, בוא נאמר כך, שבתעודת חדר מיון אין שום אזכור לזה, ודברים שהוא מסר סמוך לתאונה היו אחרים ואחר כך הוא מסר לכל המטפלים שראו אותו דברים אחרים, זה יכול להעמיד בסימן שאלה" (ע' 12, ש' 10-13). 59. לטענת המערער בתביעתו הוא החל לסבול מסימפטומים חודרניים כבר ביום התאונה, בחדר המיון. כך ציין גם בדיון בוועדת המוגבלים המשטרתית מיום 10.8.05 (מסמכים 242-243 לת"ר); בפני ד"ר וינלקר במכון רום; בפני ד"ר רסובקי ובפני המומחה מטעמו, ד"ר אור ("בחדר מיון היה בהכרה מלאה. עם זאת, לדבריו, חש מבולבל, סבר שהיה פיגוע ושהוא רואה סביבו גופות, והחל לסבול מכאבי ראש, בחילות וסחרחורות") 60. כך העיד המערער גם בפנינו: "הבעיה התחילה שמאותו יום שחדר מיון התחלתי להבחין בעצמים ולשמוע את הקולות, להריח את הדם ולראות את זה באופן פיזי ואז לא ידעתי איך להתמודד עם זה. נורא נבהלתי". (ע' 46, ש' 28-30). "אני כבר בחדר מיון התחלתי לסבול מהתופעות האלה ואני ביקשתי, ביקשתי טיפול. ולכן הפנו אותי לנוירולוג. אני לא ביקשתי נוירולוג" (ע' 47, ש' 14-15). 61. המערער טען בעדותו, שבבית החולים: "ת: אני ממש שמעתי קולות. אני מאד נבהלתי, כי זה משהו שאני לא, לא היה בעבר. וגם כן ראיתי דברים, חלקי גופות בבית החולים. ש: איזה קולות שמעת? מה זה לשמוע קולות? ת: צרחות. ש: של מי, מה? ת: צרחות של אנשים שנמצאים במצוקה. ש: משהו יותר ספציפי? ת: משהו יותר ספציפי? זה מה ששמעתי, צרחות של אנשים במצוקה". (ע' 43, ש' 1-8). 62. שוב, אין הדברים עולים בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים מזמן אמת. לטענת המערער, לפיה כבר בחדר מיון החל לראות גופות וחלקי גופות, לשמוע צרחות של אנשים במצוקה, ולהריח ריח של דם, וכי ביקש טיפול והופנה לנוירולוג - אין תימוכין במסמכים הרפואיים. לא ניתן למצוא בהם דבר וחצי דבר מתיאוריו של המערער. 63. לא רק שבמסמכי בית החולים נעדר רישום על סימפטומים נפשיים כנטען (עניין שדי בו כשלעצמו על מנת לערער את אמינות הטענה, בתוקף במשמעות שיש ליתן למסמכים רפואיים מזמן אמת), קיים גם רישום רפואי פוזיטיבי סותר, המלמד על קיומן של בעיות נפשיות קודם לתאונה וללא קשר לה. 64. ביום 8.4.05 הופנה המערער על ידי הנוירולוג שבדק אותו, ד"ר ויקטור רוזמרין, לייעוץ פסיכיאטרי (מסמך 277 לת"ר). באנמנזה נכתב: "החולה מתלונן על כאבים וסחרחורת מדי פעם. ללא מחלות כלליות. מתלונן גם לבעיות נפשיות שהיו קודם/לפני RA (Road Accident - י' ב') 8.04.05". 65. המערער הבחין, אפוא, הבחן היטב בין "כאבים וסחרחורת מדי פעם", בעקבות אירוע התאונה בו, לדברי המערער, "נפל מאופנוע ונחבל בראש", לבין הבעיות נפשיות, לגביהן טען המערער כי היו עוד קודם לתאונת האופנוע! 66. תלונותיו של המערער בפני ד"ר רוזמרין, בזמן אמת, בסמוך לאחר התאונה שאירעה ביום 23.3.05, כי בעיותיו הנפשיות החלו עוד לפני התאונה, שומטות במידה רבה את טענתו, כי תאונת האופנוע היא שגרמה לו ל- PTSD, ויש בהן כדי להטיל צל על טענותיו המאוחרות יותר, כי כל בעיותיו הנפשיות החלו לאחר התאונה ובעקבותיה. לא ניתן לקבל את הטענה, שהמערער סיפר לד"ר רוזמרין, או לכל נוירולוג מומחה אחר שבדק אותו, את שחווה בחדר המיון, ולמרות זאת הדברים לא הועלו על הכתב ולא תועדו כלל ועוד נרשמו דברים סותרים. אנו קובעים, אפוא, כי אין ממש בטענותיו של המערער באשר לתחושותיו בחדר המיון. 67. התוצאה היא, שגם בעניין זה, כמו בעניין קיומה של חבלת ראש, נסמכת חוות דעתו של ד"ר אור מטעמו של המערער, על עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים ונסתרו מהם. 68. להשלמת התמונה נציין, כי בבדיקתו במכון רום ציין המערער מספר סימפטומים נוספים, אשר לא בא זכרם בתיעוד הרפואי: "לעיתים מרטיב במיטתו בלילה וכשקם מהמיטה חושב שהוא עומד בתוך שלולית דם ... מדווח כי התופעות גורמות לו לבחילות ולהקאות. בעבר ההקאות היו בתדירות גבוהה (עד 5 פעמים ביום) וכיום פעם עד פעמיים ביום ... מדווח כי הוא סובל מאימפטונציה". 69. זאת ועוד. ד"ר אור כתב בחוות דעתו, שוב מפי המערער, כי "הוא הוצב במשטרת התנועה ושירת ביחידת האופנוענים ואחר למשטרת התנועה הארצית. על פי דיווחו תפקד בה באופן תקין הן מקצועית והן חברתית ואף קיבל בשנת 2001 את 'אות השוטר המצטיין'". 70. תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם תיקו האישי של המערער במשטרה, ועם חוות דעת מפקדיו, כמפורט לעיל. נוסיף עוד על שנאמר, כי גם בהמלצה לפיטוריו של המערער ממשטרת ישראל מיום 16.7.06 (מסמך 214 לת"ר) נכתב, שכאשר שירת המערער ביחידת האופנוענים במתנ"א: "ע"פ חוו"ד מפקדיו לא הצליח להשתלב בעבודת הסיור וכן לא הצליח להשתלב מבחינה חברתית. מפקדיו במתנ"א התרשמו כי מדובר בשוטר לא עקבי, שוטר שתיפקודו ירוד ורמת המוטיבציה שלו שואפת לאפס". בסיכום נכתב: "לטעמנו מדובר בשוטר בעייתי שלא התאמץ כלל להשתלב באפשרויות השיבוץ שהוצעו וכנראה שדפוס התנהגותו כפי שבא לידי ביטוי בהתנהלותו ובהערכותיו מאפיין גם את התקופה לפני פגיעתו. האמור לעיל אינו משאיר ספק באשר להתאמתו להמשיך ולשרת במ"י" (מסמך 213 לת"ר). 71. סיכומים של דברים עד כה, שהתשתית העובדתית עליה נסמכת חוות הדעת של ד"ר אור, היא התשתית עובדתית שהניח בפניו המערער, אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שבאו בפני הועדה. כבר מטעם זה לא ניתן לאמץ את ניתוח העובדות על ידי ד"ר אור ואת מסקנותיה של חוות דעתו. בנוסף, התסמינים המתוארים על ידי המערער אינם שגרתיים למחלה. התסמינים המתוארים על ידי המערער אינם שגרתיים ל- PTSD 72. אין חולק כי תיאוריו של המערער את הסימפטומים מהם הוא סובל אינם תיאורים שגרתיים של התסמינים מהם סובל אדם הלוקה ב- PTSD. בצדק ציין ד"ר בקר בעדותו, כי "בתיק הזה מה שחסר לגופו של עניין ולאורך כל התיק כולל בתצהיר שלו וכולל באלף ואחד מקומות אחרים, תיאור מדויק של איזה טראומות הוא חווה. וזה הוא לא יכול היה לתת בזמן הראיון וזה הוא לא נתן לאף אחד, והוא לא סיפר לאף אחד. חוץ מכל מיני דברים כלליים שאני לא מוכן להסתפק בהם על מנת לקיים אבחנה של PTSD" (ע' 36, ש' 27-31). ד"ר בקר ציין גם מהם לדעתו הסימפטומים החסרים, שאינם מאפשרים לקבוע כי המערער לוקה ב- PTSD: "בסופו של דבר פה חסר לטעמי היסוד העובדתי הברור של הטראומה. יש תיאור מאד לא טיפוסי של השחזור של הטראומה מבחינת סימפטומים חודרניים. סימפטומים הימנעותיים, חוץ מהעניין הזה שהוא לא נוסע באופנוע הם מאד כלליים ולא ספציפיים. והסימפטומים של עוררות יתר בדיוק אותו דבר שחלק מהם אפילו יש עדות שהיו קיימים לפני זה. בגלל זה אני מרשה לעצמי להגיד, ולא הרשיתי לעצמי בהרבה מקרים להגיד, שאלף, אני מטיל ספק באמינותו של האיש, ובית, אני מטיל ספק אם הוא בכלל סובל מ- PTSD" (ע' 37, ש' 18-25). 73. ד"ר אור ציין כבר בחוות דעתו כי "אמנם נכון הוא כי תסמיני הזכרונות החודרניים המתוארים על ידי הנבדק ובייחוד תסמיני הפלאש-באק החוזרים עם החוויה הפרספטיבית החיה אינם מהווים תיאור שגרתי" אם כי לדעתו, "אין הכרח שכל אדם יחווה תסמינים אלו באופן דומה". כמו כן הוא מסכים "שעצמת ההימנעות המתוארת אינה גדולה" אם כי לטעמו, "היא קיימת וכן ישנה עדות לירידה בחיות הרגשית וצמצום בחיוניותו ביחסים בין אישיים"; וכי "גם תסמיני יתר הערות אינם דומיננטיים" אף כי לגישתו "הם קיימים בדמות הפרעת השינה, הדריכות, חוסר הסבלנות וכנראה גם משהו מהפרעת הריכוז" (ראו הציטוט בס' 36 לעיל). 74. בעדותו חזר ואישר ד"ר אור כי באירוע פוסט-טראומטי, הציפייה היא שהפלשבקים יחזרו על עצמם ויתייחסו לאירועים קונקרטיים: "אם זה פוסט טראומה, זה אירועים מסוימים, הזיכרונות הם ספציפיים והם חוזרים וזה אותם אירועים שחוזרים" (ע' 18, ש' 12-13); וכי תלונותיו של המערער אינן שגרתיות: "הויזואליה, כאילו שזה כמעט על גבול ההזיה. וזה כל הזמן נמצא. כשאנשים מדווחים על פלאשבק, הדבר השכיח ביותר שזה אירוע מוגדר בזמן שבו הם ממש נמצאים שם ... האופן שהוא מתאר הוא אופן שיש בו אלמנט יותר גדול של דיסוציאציה, כאילו הוא מתאר משהו. זה יכול להיות, אני לא פוסל את המחשבה שיכול להיות שהוא ממציא את זה. ... וכדי להגיד האם, אני לא יכול, בדקתי אותו בדיקה קלינית יסודית ככל שתהיה, אני לא יכול, אין לי הערכה מספקת כדי להגיד את זה" (ע' 20, ש' 14-28). 75. כך, כאשר שנשאל המערער על ידי חבר הוועדה, פרופ' מוניץ, אם הדברים שצפים בזכרונו הם אירועים ספציפיים השיב: "ש: האם זה תמיד אותו דבר או שכל פעם זה מתחלף? ת: כל פעם אירוע אחר, לפעמים אותו אירוע, יכול אותו אירוע ספציפי לחזור כמה פעמים או אירועים אחרים. ש: וכל פעם זה, לא קבוע? אין קביעות בזה? ת: לא. גם אין לי שליטה על זה. (ע' 44, ש' 9-13). כאמור, ניתן היה לצפות, כי זיכרונותיו החוזרים של המערער יהיו לגבי אירועים ספציפיים, ולא "כל פעם אירוע אחר". 76. למעשה, ממצאיו של ד"ר אור בנוגע לתסמינים המתוארים על ידי המערער אינם שונים מממצאיהם של ד"ר פלדינגר, ד"ר בקר ודו"ח האבחון במכון רום. רק מסקנתו הסופית של ד"ר אור שונה. כאמור לעיל, עמדתנו היא כי אין די בחוות דעתו של ד"ר אור, שיסודותיה העובדתיים אינם עולים בקנה אחד עם העובדות כפי שבאו לידי ביטוי בתיעוד הרפואי ובשים לב לחוסר המהימנות בגרסתו של המערער - כדי לבסס, במידת ההוכחה הנדרשת, שהמערער אכן לוקה ב- PTSD, ואנו מעדיפים בעניין זה את העמדה שהובעה על ידי ד"ר פלדינגר, ד"ר בקר ודו"ח האבחון במכון רום. הערות נוספות לעניין אמינות גרסתו של המערער 77. בנוסף לאמור לעיל, בדבר חוסר מהימנות גרסתו של המערער בכל הקשור לחבלת ראש בתאונה, התסמינים מהם סבל לאחר התאונה והתרשומת הבודקים מחוסר מהימנותם - התנהלותו של המערער במהלך שירותו במשטרה, במהלך הטיפול בו לאחר תאונת האופנוע, ובעדותו בפנינו, חיזקה אף היא את ההתרשמות בדבר חוסר מהימנות גרסתו ביחס לתסמינים המתוארים על ידו, ואת הרושם שהתנהלותו מונעת מרצון לרווח משני. 78. בועדת המוגבלים המשטרתית מיום 10.8.05 אמר המערער: "אם ימנעו ממני את הטיפול, אני עלול לא לשלוט בעצמי. כרגע אני שולט בעצמי" (מסמך 242 לת"ר). זאת, כאשר המערער לא קיבל כל טיפול באותה תקופה, למעט כדורי שינה. 79. כמו כן, ההסבר שנתן המערער בעדותו בפנינו לכך שהוא לא יכול היה לעשות משמרות לילה, לפיו לאחר מכן הוא צריך היה לקחת כדור שינה כדי לישון ביום ו"זה משבש לי את כל היום" (ע' 52, ש' 31) היה בלתי משכנע בעליל, והתיישב יותר עם האפשרות שכל מטרתו של המערער היתה לסיים את שירותו במשטרה ולקבלת גמלת נכות (ע' 51-53). לאחר שהבין כי הסבר זה אינו משכנע, למרות שזה ההסבר שנתן גם כשהופיע בפני ועדת מוגבלים ביום 11.6.06, טען בבית המשפט כי "הסיבה שפטרו אותי ממשמרות לילה זה מכיוון שרוב החוויות שיש לי והפלאשבקים והבעיות שאני מתמודד איתם זה בלילה. ואז זה יקשה על התפקוד שלי במוקד" (ע' 53, ש' 15-18). 80. יש לציין שד"ר בקר מטעם המשיב ציין בחוות דעתו המשלימה מיום 20.2.09 (מסמך 283-285 לת"ר) כי: "מניסיוני אוכל לומר כי אנשים שלוקים ב- PTSD עם בעיות שינה מעדיפים תמיד לעבוד במשמרות ערב ובמיוחד לילה, גם כי מתקשים לקום בבוקר וגם כי בלילה דעתם מוסחת מהזכרונות החודרניים, כך שהם מעדיפים לעבוד בלילה ולישון בשעות היום - אז הם פחות בחרדה". דברים אלה לא נסתרו. 81. נחזור ונציין בהקשר זה כי מפקד המרחב בו שירת המערער התרשם, כי המערער אינו מוגבל כלל מבחינה רפואית, וכי הוא עושה כל שבאפשרותו כדי להשתחרר מהמשטרה באמצעות ועדה רפואית, ולזכות בהטבות כספיות עקב כך (מסמך 244, 213 לת"ר, שצוטטו לעיל). 82. על כך נוסיף, כי המערער החסיר 3 פגישות במרפאה הקהילתית לבריאות הנפש - ביום 19.9.05 ("הודיע שלא יוכל להגיע כיוון שלדבריו "לא מרגיש טוב"), ביום 26.9.05 ("לא הגיע לפגישה ללא הודעה מוקדמת. יצרתי איתו קשר טלפוני - אומר שלא יכל להגיע בשל "עניינים אישיים" אך לא מעוניין לפרט במה מדובר"), ביום 7.11.05 ("לא הגיע לפגישה למרות תזכורת טלפונית לפניה"). למרות שלא הגיע ל- 3 פגישות רצופות, בפגישה עם הפסיכולוגית מהמרפאה הקהילתית לבריאות הנפש אמר "החסרתי רק פעם אחת" (מסמך 46 לת"ר). בפגישה שנערכה ביום 28.11.05 ביקש המערער חוות דעת ("מבקש חוו"ד עבור ועדה סופית שאמורה להחליט לגבי הישארותו במשטרה. קיבל מכתב חתום על ידי וע"י הרופאה") (מסמך 47 לת"ר), ולאחר מכן, לפי הרישומים של המרפאה הקהילתית לבריאות הנפש, ביקר שלוש פעמים נוספות במרפאה (5.12.05 ו- 12.12.05, 19.12.05), וסוכם על פגישה משותפת עם אשתו של המערער ליום 26.12.05. ברם, אין בתיק הרפואי כל אינדיקציה לכך שהטיפול נמשך. גם מהתייחסותו לטיפול הנפשי במרפאה הקהילתית, נראה כי מדובר בטיפול לצורך תיעוד רפואי שנדרש להליכים המשטרתיים ולא בטיפול רפואי למטרת טיפול. סיכום ביניים 83. סוף דבר, מכל הטעמים המפורטים לעיל, אנו סבורים כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענתו לגבי התסמינים מהם הוא סובל ולא עלה בידו להוכיח כי הוא לוקה ב- PTSD. צל כבד מוטל על אמינות טענות המערער והעובדות כפי שעולות מהראיות ומהתיעוד הרפואי, לא עמדו לנגד עיניו של ד"ר אור מטעמו של המערער. בנסיבות אלה, אנו מעדיפים את חוות דעתו של ד"ר בקר מטעם המשיב, שמבוססת על מכלול החומר הראייתי ועולה בקנה אחד עימו. 84. נוסיף ונציין כי בנסיבות המפורטות אנו מוצאים הגיון רב במסקנת ד"ר בקר לפיה: באשר לשאר התסמינים הרי שאת כולם אני משייך לאותם קווי אישיות אשר מביאים מדי כמה שנים לקושי הסתגלותי ותפקודי אשר מקבל כל פעם ביטוי אחר והפעם בצורך שלו להסביר את קשייו על רקע לכאורה של טראומות שנחשף אליהן בשירותו במשטרה. איני טוען אף לרגע שמר ש' אינו סובל ממצוקה וקושי ביחסיו עם העולם אך הם לא קשורים לנסיבות שירותו במשטרה, ולפי מיטב הניסיון הקליני שלי והידע הרפואי הוא אינו סובל מ- PTSD". 85. כך עולה גם במסקנות מכון רום, לפיהן: מבנה האישיות התגבש בחלקו על רקע אירועי חייו, מות האם, התפרקות התא המשפחתי וקשיי הסתגלות שנמשכו כל חייו. מדובר באדם בעל דימוי עצמי נמוך, חסר ביטחון ביכולותיו, החש איום מול הדרך בה אחרים תופסים ושופטים אותו. בשל מבנה האישיות המתואר לעיל, מתקשה ש' בהתמודדות עם מסגרות הדורשות תפקוד עצמאי ועמידה בלחצים. ש' נשר במהלך חייו מהרבה מסגרות, החליף מספר רב מאד של עבודות, עבר במסגרת שירותו במשטרה ביחידות רבות יחסית למספר שנות שירותו ואף שבכל פעם מספק סיבה הגיונית לנטישת המסגרת, הרי שהדפוס המתגלה הוא של קושי להשתלב במסגרות, לעמוד בדרישותיהן ולסיימן בהצלחה. ניכר כי ש' התקשה להשתלב ביחידות החדשה ולהתמודד עם דרישות תפקידו כשוטר ונראה כי תאונת הדרכים שעבר סיפקה לו פתח מילוט מן הדרישות שהופנו כלפיו ע"י "אימוץ" מחלה שנותנת לגיטימציה לחוסר תפקוד, ליציאה מהמסגרת ולהימנעות מתמשכת מהתמודדות עם המציאות. בין אם אכן סובל מתופעות שמתאר כחלק מתגובה היסטרית הנובעת ממבנה אישיותו ובין אם מתחזה ואינו סובל מהן כלל, ברור כי אינו סובל מ- PTSD. בתגובותיו למבחני האישיות קיימת הדגשה של הסימפטומים מהם סובל, הדגשה של ערכי מוסר והגנתיות. כל אלו גורמים לצמצום בפרשנות תגובותיו. הוא מתקשה במתן תגובות שאינן מתייחסות לאירועי חייו ובכך מדגיש את גישתו הסובייקטיבית המכוונת מטרה. הגישה מגמתית ואופיינית לאבחנה של malingering. II - כאבי הגב 86. לטענת המערער בערעורו הואיל וכאבי הגב מהם הוא סובל הופיעו במהלך שירותו הצבאי, קודם לגיוסו למשטרה, "תתבקש הוועדה לקבוע כי שגה המשיב משלא התייחס כלל לשאלה האם כאבים אלו נגרמו על ידי השירות הצבאי בצנחנים"; וכי קביעת המשיב, לפיה רק 30% משיעור נכותו של המערער בגין כאבי הגב מהם הוא סובל הם על חשבון שירותו במשטרה "אינה מנומקת ואינה נסמכת על כל עקרון רפואי או משפטי". 87. בסיכומיו, חזר בו, למעשה, המערער מטענותיו כנגד החלטת המשיב בנוגע לשיעור ההחמרה בגין כאבי הגב שעל חשבון שירותו במשטרה, מן הטעם ש"וועדה רפואית קבעה את נכותו של המערער באשר לכאבי הגב מהם הוא סובל על 1% לצמיתות", ו"אין נפקא מינה אם מתוך נכות זאת מוכרים 30% או 50%" (סעיף 9 לסיכומי המערער). המערער מציין כי די לו "בקביעה עקרונית של הוועדה בעניין זה, ואינו עותר לפעולה כלשהי" (סעיף 10 לסיכומיו). 88. ראשית, יש לציין כי טענת המערער, לפיה הוועדה הרפואית העמידה את נכותו בגין כאבי הגב מהם הוא סובל על "1% לצמיתות" אינה מדוייקת. שכן על פי קביעת הוע"ר "החל מתאריך 11.3.08 לא נותרה נכות" (מסמכים 193-194 לת"ר; נספח א' להודעת הערעור). שנית, לא ברור לנו לאיזו קביעה עקרונית מכוון המערער בטיעוניו. משזנח את ערעורו בנוגע לשיעור ההחמרה על חשבון שירותו במשטרה, אין מקום לכל קביעה נוספת בעניין זה מצד הוועדה. נוסיף ונציין עוד למעלה מן הצורך כי לא הוגשה חוו"ד אורטופדית מטעם המערער, ודבריו של המומחה מטעם המשיב, ד"ר בצלאל פרידמן, לפיהם "לאור העובדה שמגיל צעיר יש לו כאבים בגב תחתון אז אני החלטתי להעניק לו נכות רפואית מזערית על חשבון תאונת הדרכים" (ע' 5, ש' 4-5), מקובלים עלינו ועולים בקנה אחד עם מצבו של המערער, לפי תיקו הרפואי (ראה למשל, מסמך 20 לת"ר, מסמך 23 לת"ר, מסמך 28 לת"ר). 89. סוף דבר: הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיב בסך כולל של 5,000 ש"ח. ניתן היום, י"ח כסלו תש"ע, 05 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים. יעל בלכר, שופטת- אב"ד פרופ' מוניץ, חבר עו"ד חפץ, חבר משטרהרפואהועדה רפואית