בפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט סוהיל יוסף) מיום 2.7.06, לפיו ניתן "צו הדדי" למניעת הטרדה מאיימת - על פי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן: "חוק למניעת הטרדה מאיימת") לטובת כל אחד מהצדדים האחד כנגד השני "האוסר על שני הצדדים לזרוק אשפה האחד בפתח ביתו של השני, להטריד אחד את רעהו, ולפגוע בו או ברכושו בדרך כלשהיא". ביום 27.4.06 הגישה המשיבה בקשה לבית משפט קמא למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד המערערים בטענה כי המערערים מטרידים אותה באופן כזה שמדי שבוע פוגעים ברכבה, מאיימים עליה, תוקפים אותה, נכנסים לחצר ביתה ללא הסכמתה, מקללים אותה ופוגעים ברכושה. ביום 21.5.06 בית משפט קמא נתן את הצו המבוקש במעמד צד אחד תוך מתן הזדמנות למערערים להגיש בקשה לביטולו. המערערים הגישו בקשה לביטול הצו שניתן במעמד צד אחד וביום 13.6.06 התקיים דיון במעמד שני הצדדים, כאשר בדיון זה נחקרו הן המשיבה והן המערערים. ביום 2.7.06 ניתנה החלטת בית משפט קמא אשר כאמור נתן "צו הדדי" למניעת הטרדה מאיימת של שני הצדדים, כמפורט לעיל. טענות המערערים לטענת המערערים שגה בית משפט קמא עת הוציא צו למניעת הטרדה מאיימת כנגדם. לשיטתם קיימת סתירה בין קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא לבין החלטתו, שכן קבע בית משפט קמא כי המשיבה לא הוכיחה את טענותיה ויחד עם זאת קבע כי ההצקות וההטרדות הן הדדיות. לשיטת המערערים החלטת בית משפט קמא מבוססת על אירוע אחד בלבד והוא מיום 26.4.06 אירוע בו התיזה המערערת 1 מים על המשיבה. המשיבה לא הגישה תצהירים ו/או הביאה לעדות עדים אשר נכחו באירוע וצפו במתרחש וזאת חרף העובדה שנטל הוכחה מוטל על כתפיה. לטענת המערערת 1 היא התיזה על המשיב מים כמעשה של התגוננות. משהחלטת בית משפט קמא נתבססה רק על אותו אירוע מיום 26.4.06 אין המקרה נכנס לגדרו של ס' 4(א) לחוק למניעת הטרדה מאיימת והיה על בית משפט קמא לדחות את בקשת המשיבה. לעניין מעמדו של המערער 2 טוענים המערערים כי המערער כלל לא נכח באירוע מיום 26.4.06 ועל כן היה על בית משפט קמא לדחות את הבקשה ככל שזו מופנת כלפיו. טענות המשיבה לשיטת המשיבה הערעור מכוון אך ורק כנגד קביעות עובדתיות של בית משפט קמא ולאור ההלכה הידועה כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים של הערכאה דלמטה הרי שיש לדחות את הערעור. המשיבה טוענת כי אין סתירה בין הממצאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא להחלטתו כיוון שבית משפט קמא נוקט בלשון של "שוכנעתי", "מעדויות הצדדים עולה". כוונת המחוקק בחוק למניעת הטרדה מאיימת לא היתה פרשנות מצמצמת אלא מרחיבה דווקא ועל כן נקט בלשון "בכל דרך שהיא" (סעיף 2 לחוק למניעת הטרדה מאיימת). לאור זאת הרי שהתזת מים על המוטרד מהווה הטרדה מאיימת על פי החוק. דיון טרם מתן החלטתי נדרשו הצדדים לתת דעתם לשאלה המקדמית האם ישנה זכות ערעור על החלטת בית משפט קמא או שמא היה על המערערים לבקש את רשות הערעור. לשיטת המערערים מדובר בערעור בזכות ולשיטת המשיבה היה על המערערים להגיש בקשת רשות ערעור טרם הגשת הערעור גופו (יצויין כי המשיבה לא נטענה זו בפני טרם החלטתי בעניין זה). החוק למניעת הטרדה מאיימת אינו מתייחס לסוגיה זו ואינו מגדיר באופן מפורש האם ערעור על החלטת בית משפט על פי אותו חוק הינו בזכות או שמא ברשות. ערה אני לעובדה כי יש בהחלטת בית משפט קמא משום "פסק דין" הנותן סעד אשר מסיים את המחלוקת בין הצדדים ומאידך ניתן לומר כי הצו שניתן הינו "זמני" במובן זה שהוא מוגבל לזמן קצר יחסית (ראה ס' 6 לחוק למניעת הטרדה מאיימת). בשלב זה איני מוצאת לנכון לקבוע מסמרות בשאלה זו, בין היתר, לאור העובדה כי המשיבה כלל לא העלתה טענה זו בפני. על כן אתייחס לערעור במתכונת בו הוגש, היינו ערעור בזכות ואדון בערעור גופו. כאמור, תחילתו של ההליך בבקשת המשיבה לקבלת צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד המערערים וזאת לאור טענתה בדבר תקיפות והטרדות כאילו או אחרות מצד המערערים. בפני בית משפט קמא נחקרו הצדדים על תצהיריהם. נטל ההוכחה בעניין חוק למניעת הטרדה מאיימת הינו לפחות כפי נטל ההוכחה המוטל על צדדים בסכסוך אזרחי "רגיל". קרי, על התובע או מבקש הצו במקרה שלנו הנטל להוכיח את העובדות והממצאים העומדים בבסיס בקשתו. ועל כן, על מנת שבית המשפט ייעתר לבקשת צד להוציא כנגד אדם אחר צו למניעת הטרדה מאיימת, על מבקש הצו להוכיח כי במקרה שלו אכן התקיימה "הטרדה מאיימת" כהגדרתה בסעיף 2 לחוק למניעת הטרדה מאיימת. לעניין זה קבע בית משפט קמא בהחלטתו כי: "המבקשת לא עמדה בנטל הבאת הראיה ולא הוכיחה את מעשי ההטרדה כפי שתיארה, הגם שלטענתה רבים ראו ושמעו את אשר אירע ביום 26.4.06; מאידך, המשיבה הודתה כי התיזה מים מהצינור שהיה בידה של המבקשת. שוכנעתי כי מדובר באירועים חוזרים ונשנים של הפרעות והטרדות הדדיות בין שני השכנים היריבים." היינו עולה מדברי בית משפט קמא כי המשיבה לא הוכיחה את מעשי ההטרדה כפי שאלה תוארו על ידה בבקשתה לקבלת צו למניעת הטרדה מאיימת. ואולם מעיון בפרוטוקול הדיון, מיום 13.6.06, בו נחקרו הצדדים על תצהירים אכן ניתן לראות כי עולה תמונה של הצקות והטרדות הדדיות בין המשפחות שנמשכות כבר משנת 2004. נכון הוא כי המשיבה לא פירטה אירועים אלה באופן ספציפי בבקשתה, אולם היא נחקרה עליהם על ידי ב"כ המערערים עצמו ועל כן ניתן לומר כי החזית בעניין זה הורחבה בהסכמה וללא התנגדות המערערים, אם לא ביוזמת המערערים עצמם, לאירועים נוספים שלא צויינו בבקשת המשיבה, ועל כן בדין התייחס בית המשפט קמא לכל אשר נאמר והוכח בפניו. משנפרסה בפני בית משפט קמא תמונה מלאה ורחבה יותר של הסכסוך מזו שפורטה על ידי המשיבה בעצמה, הרי שצדק בית משפט קמא בקביעתו ובראייתו את התמונה הכוללת של הצקות והטרדות חוזרות ונשנות, וכאמור כבר משנת 2004. לפיכך אין בידי לקבל את טענת המערערים לפיה החלטת בית משפט קמא נתבססה אך ורק על האירוע מיום 26.4.06, בית משפט קמא שוכנע על סמך כלל המסכת וההיסטוריה של הצדדים כפי שזו נפרסה לפניו. עוד יוער כי אין זהו המקרה המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בערכאה דלמטה במקרים חריגים המצדיקים זאת וכאמור אין זה המקרה שבפני. מקרים מסוג אילו הינן "קשים לפיצוח" באופן מיוחד שכן מערכת היחסים בין הצדדים הינה טעונה ורחבה הרבה יותר ממה שמציגים במסמכים הפורמאליים לבין המשפט, וברי כי קל יותר לערכאה אשר שומעת ורואה את הצדדים לעמוד על טיבו והיקפו של הסכסוך כפי שהוא לאשורו. סבורתני כי "הנפגעת", אם בכלל, מה"צו ההדדי" אשר ניתן על ידי בית משפט קמא הינה דווקא המשיבה, שכן המערערים כלל לא עתרו לקבלת צו למניעת הטרדה מאיימת כנגדה, ואולם צו כזה הוצא גם ללא בקשה מפורשת, ועולה ספק לעניין סמכותו של בית משפט קמא לעשות כן. ואולם משהמשיבה לא ערערה על קביעה זו, הרי שאין בכוונתי להתייחס לכך ואסתפק בדברים האמורים לעיל. לאור האמור לעיל דין הערעור לדחייה והנני קובעת כי ה"צו ההדדי" יוותר על כנו. ניתן היום כ"ד בניסן, תשס"ז (12 באפריל 2007) בלשכתי בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. גבריאלה (דֶה-לֵיאו) לוי שופטת נטל ההוכחההטרדה מאיימתצוויםצו מניעההטרדה