א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת קובו, סגנית הנשיא רובינשטיין והשופטת אמסטרדם) בע"א 2363/01 מיום 26.6.05, בגדרו התקבל חלקית ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (השופט כתוארו אז- גולדס) בת.א 5399/97 מיום 27.6.01,לפיו נדחתה תביעתה של המבקשת מחמת התיישנות. בית המשפט המחוזי השיב את התיק לבית משפט השלום, לדיון בטענות המבקשת כנגד משיבה 1 בלבד. ב. הנה העובדות הצריכות לענייננו, כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא: בתאריך 31.12.97 הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיבה 1 כי יושב לה תשלום כפל ששילמה כנטען בשנת 1974 ובשנת 1994, בגין תיעול וניקוז. ביום 5.2.98 הגישה המשיבה 1 כתב הגנה מבלי להעלות טענת התיישנות. בתאריך 3.11.98 הגישה המבקשת כתב תביעה מתוקן בו הורחבו העובדות ועילת התביעה ופורטו הנזקים הנטענים על ידה (להלן כתב התביעה המתוקן). ביום 9.12.98 הוגש כתב הגנה מתוקן ואף בו לא הועלתה טענת התיישנות (להלן כתב ההגנה המתוקן הראשון), כמו גם בקדם המשפט שנערך בסמוך לכך. ביום 18.3.99 הגישה המשיבה 1 בקשה לתיקון כתב ההגנה ולהוספת טענת התיישנות. ביום 18.4.99 החליט בית המשפט לקבל את בקשת המשיבה 1 להגשת כתב הגנה מתוקן (להלן כתב ההגנה המתוקן השני). לא הוגשה בקשת רשות ערעור על ההחלטה. ביום 5.2.00 הגישה המבקשת כתב תביעה מתוקן בו נוספה המשיבה 2 כנתבעת (להלן כתב התביעה המתוקן השני). ג. בית משפט השלום דחה את טענת המבקשת כי אין זה ראוי שהרשות תטען טענת התיישנות ותימנע מדיון לעיצומם של דברים. נקבע כי המשיבה 1 לא היתה צריכה להעלות טענת התיישנות בכתב הגנתה המקורי, שכן אף לשיטת המבקשת כתב תביעתה המקורי לא גילה עילה ולא פורטו בו נזקיה. לעניין כתב ההגנה המתוקן הראשון קבע בית המשפט כי הפגם תוקן מאוחר יותר באמצעות הבקשה לתיקון כתב הטענות. באשר למשיבה 2, נקבע כי זו העלתה את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה בהזדמנות הראשונה. התביעה כנגד המשיבה 1 וכנגד המשיבה 2 נדחתה, איפוא, מחמת התיישנות. ד. ערעור המבקשת לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו. נקבע כי על המשיבה 1 היה להעלות את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה המתוקן הראשון, כל שכן בקדם המשפט. נקבע, אם כן, כי יש להשיב את התיק לבית משפט השלום על מנת שידון בטענות המבקשת נגד המשיבה 1 בלבד, בכל הנוגע לתשלומים בגין ניקוז ותיעול באשר למשיבה 2, נקבע כי משאין מחלוקת כי טענה להתיישנות בהזדמנות הראשונה בכתב הגנתה הראשון, בדין נדחתה נגדה התביעה. ה. המבקשת פנתה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור. לטענת המבקשת טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה ובית משפט השלום שגה שעה שהתיר למשיבה 1 לתקן את כתב ההגנה ולכלול בו טענת התיישנות בשלב כה מאוחר. נטען כי בית המשפט קמא שגה שעה שלא קיבל את הערעור במלואו ודחה טענות נוספות בכתב התביעה מחמת התיישנות (סעיפים 17-11 לכתב התביעה). באשר למשיבה 2 נטען, כי היא צורפה כמשיבה פורמאלית בלבד ולא היה מקום לדחות את התביעה נגדה מחמת התיישנות. ו. (1) בידוע כי רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת רק במקרים המעוררים שאלה בעל חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, החורגת מהמחלוקת הפרטנית שבין הצדדים להליך (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר), לא מצאתי כי המקרה שבפנינו בא בכללם. גם העובדה שבית המשפט המחוזי שינה מפסיקתו של בית משפט השלום אין בה כשלעצמה כדי להוות בסיס לרשות ערעור בגלגול נוסף (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 185 בעמ' 180). (2) אף לעיצומם של דברים לא מצאתי כי נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מושכלות יסוד הן כי טענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות. תשי"ח- 1958). נוכח המעמד שקנתה לה זכות הגישה לערכאות כזכות על, הראויה להגנה כזכות יסוד (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה) פ"ד נ"ח (4) 769, 784) השתרשה הגישה "הנוטה לצמצם את פרישתה ואת תחום פועלה של טענת ההתיישנות. הטעם לדבר הוא שההתיישנות פוגעת בזכות הגישה לערכאות ונועלת את שערי בית המשפט בפני בעלי זכות מהותית" (ע"א 2242/03 אברהם ואח' נ' רשאד (לא פורסם) (השופטת-כתארה אז- ביניש) (להלן פרשת אברהם) על כן מקפיד בית המשפט "עם מי שלא העלה את טענת ההתיישנות 'בהזדמנות הראשונה', כנדרש בסעיף 3 לחוק ההתיישנות (פרשת ויינברג, הנ"ל עמ' 785-784), ואף נעשה כל מאמץ שלא לפגוע בזכות מהותית עד כדי גרימת עוול לנפגע או לניזוק; והכל תוך כיבוד המסגרת המתחייבת של ההתיישנות, אשר נועדה להגן על האזרח מפני חשיפה בלתי מוגבלת בזמן לתביעה, בשל העדר יכולת אפקטיבית להתגונן מפניה" (פרשת אברהם). בענייננו, אף אם נקבל את הטענה כי כתב ההגנה הראשון לא היוה "הזדמנות ראשונה", שכן לא כלל עילת תביעה ולא פורטו בו הנזקים, לא כך הדבר באשר לכתב ההגנה המתוקן הראשון, וכל שכן ביחס לקדם המשפט. ואכן, בית המשפט המחוזי החזיר את התיק לבית משפט השלום לשם דיון בטענות לגופן, וקיבל למעשה את עיקר ערעורה של המבקשת. לא ברור, אם כן, על מה מוסיפה היא ומלינה. טענותיה בסעיפים 13-11 לכתב התביעה המתוקן השני מתייחסות לתשלומי ביוב, אליהם נדרשה המשיבה 1 בהזדמנות הראשונה בכתב ההגנה השלישי, וסעיפים 17-14 לכתב תביעה זה מתייחסים ככל הנראה למשיבה 2 (בכתב התביעה צוין כנראה בשגגה כי המדובר במשיבה 1, אשר הטענות כנגדה נדחו כדין מחמת התיישנות). ז. נוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשה. ניתנה היום, י"ח באב תשס"ז (2.8.07). כתב תביעהמסמכיםהתיישנות