ערעור על החלטתה של המפקחת על רישום המקרקעין בתל אביב (גב' מ' אריאלי) מיום 30.5.2007, שלא לפסול עצמה מלדון בתיקים 713/06 ו-2/07. 1. בין הצדדים התנהלו ומתנהלים הליכים בפני המפקחת על רישום המקרקעין (להלן: המפקחת) הקשורים בהפעלת בית קפה על ידי המערערת 2 (להלן: המערערת) בבית משותף בו מתגוררים המשיבים. הליכים אלו כללו תביעה שהגישה המשיבה 8 כנגד המערערות, בפני המפקחת, בה דרשה להסיר מתקנים שהתקינה המערערת, לטענת המשיבה 8, ברכוש המשותף (להלן: התביעה הראשונה). במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה ציינה המפקחת כי במהלך ניהול התיק הובא בפניה תיק הבית המשותף, וכי מעיון בתשריט הבית שהיה בתיק היא למדה כי למעשה הכשירה העיריה מדרכה בחלק מהחצר המהווה רכוש משותף, על פי התשריט. בפסק הדין האמור הודגש כי מהתרשמות המפקחת מביקור במקום ומעדויות התביעה שוכנעה המפקחת מעבר לכל ספק כי המדרכה קיימת מזה שנים רבות, וכי המערערות הציבו כיסאות ושולחנות בשטח המדרכה בלא שהעלו על דעתן כי הן עושות שימוש ברכוש המשותף. עוד צוין כי בעת הגשת התביעה גם המשיבה 8 לא שיערה כי העירייה התקינה מדרכה ברכוש המשותף. כן העירה המפקחת בפסק הדין כי יתכן שהעירייה ביצעה הפקעה דה פקטו של חלק מהחצר המהווה רכוש משותף. לאחר מתן פסק הדין בתביעה הראשונה הוגשו שתי תביעות נוספות, האחת על ידי המשיבה 8 והשניה על ידי משיבים 7-1, בהן עתרו המשיבים, בין היתר, לסילוק השולחנות והכיסאות המוצבים במדרכה הסמוכה לבית, בטענה כי מדובר בהפקעת הרכוש המשותף על ידי המערערות ללא הסכמת בעלי הדירות. 2. בבקשה מיום 20.5.2007 ביקשו המערערות מהמפקחת לפסול עצמה מלדון בהליכים שבין הצדדים. בבקשתן טענו המערערות כי קביעת המפקחת, לפיה המדרכה עליה מוצבים שולחנות וכיסאות בית הקפה הנה חלק מהרכוש המשותף, היתה בגדר "ייעוץ" למשיבים כיצד לשדרג את תביעתם. נטען כי הממצא בעניין המדרכה לא נדרש על ידי המשיבה 8 ולא היה נחוץ לדיון בתביעה הראשונה, וכי רק בעקבות העלאת הנושא על ידי המפקחת הועלתה טענה בעניין זה בתביעותיהם החדשות של המשיבים. המערערות סברו, כי משהוכרעה סוגיית הבעלות במדרכה על ידי המפקחת במסגרת התביעה הראשונה, ומאחר שסוגיה זו מהווה אבן יסוד מקדמית לצורך דיון בטענת סילוק היד מן המדרכה נשוא התביעות החדשות, אין מנוס מהמסקנה כי המפקחת לא תוכל לדון בטענות הגנה אפשריות של המערערות בנושא. המערערות סמכו את בקשתן גם על דחיית בקשתן לתיקון כתב הגנה, ועל החלטת המפקחת לקיים דיון שבוטל על-פי החלטת שופט בית המשפט המחוזי נוכח כוונתן להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בעניין כתב ההגנה. עוד נימקו המערערות את הבקשה בהתבטאויות המיוחסות למפקחת. לטענת המערערות במהלך דיון מיום 19.2.2007 אמרה המפקחת למערערת: "מי את חושבת את עצמך שאת ככה מרשה לעצמך לפגוע ברכוש המשותף?". נטען כי דברים אלה נאמרו בטרם שמיעת הראיות, תוך הסתמכות על עמדת המשיבים וללא שמיעת עמדת המערערת בנושא. דברים אלה יצרו, כך נטען, בלב המערערת חשש סביר כי המפקחת גיבשה עמדה שלילית ביותר כלפיה וכלפי עניינה. עוד נטען כי גם במהלך דיון שהתקיים ביום 3.5.2007 התבטאה המפקחת באופן המקים חשש ממשי למשוא פנים. הכוונה להתבטאות לפיה המערערת "מנסה וניסתה למשוך הליכים ולהרוויח זמן" ולהתבטאות לפיה "צריך לסיים את התיק הזה, היא (המערערת) מטרד, בית הקפה הוא מטרד". המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה. 3. המפקחת, בהחלטה מיום 30.5.2007, דחתה את בקשת הפסלות. בהחלטתה קבעה המפקחת כי אין מקום להעלות בבקשת פסלות טענות כנגד פסק הדין שניתן על ידה בתביעה הראשונה, וכי מקומן של טענות בעניינים אלו להתברר בפני ערכאת הערעור. אשר לטענת המערערות לפיה נתנה המפקחת ייעוץ למשיבים במסגרת התביעה הראשונה ציינה המפקחת כי תמוהה בעיניה קביעת המערערות לפיה למשיבים אין יכולת לקרוא תשריטים ולהבין בעצמם את שציינה המפקחת בהליך הקודם בעניין היות המדרכה חלק מהרכוש המשותף. המפקחת הבהירה בהחלטתה כי היא קשובה לכל טענה במישור הענייני ומתעלמת במודע מכל הטענות הלא ענייניות שהופנו כלפיה על ידי בא-כוח המערערות. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי, בו חוזרות המערערות על טענותיהן בבקשת הפסלות. המשיבים טוענים כי יש לדחות את הערעור. 4. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. לפני שנפנה לערעור הפסלות גופו אנו נדרשים לבחון תחילה את שאלת הסמכות לדון בערעור זה. בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), הקובע את סמכויותיו של המפקח על רישום מקרקעין ומעמדו, אין הוראה מפורשת שעניינה טענת פסלות, המחילה במפורש על הליך בפני המפקח את ההסדר הקבוע בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אולם, העובדה כי המפקח על רישום המקרקעין כשיר להיות שופט בית משפט שלום (סעיף 117 לחוק המקרקעין); העובדה כי ההליך במסגרתו התבקשה פסילת המפקחת עניינו יישוב סכסוך בין בעלי דירות, במסגרתו מוקנות למפקח הסמכויות שיש לשופט בית משפט שלום הדן בתביעה אזרחית (סעיף 74 לחוק המקרקעין); כמו גם העובדה שערכאת הערעור על החלטותיו של המפקח בסכסוך היא בית המשפט המחוזי (סעיף 77 לחוק המקרקעין; לעניין ערעור על החלטותיו ה"מנהליות" של המפקח ראו סעיף 121 לחוק המקרקעין) מצביעות על האופי השיפוטי של התפקיד אותו ממלא המפקח בדונו בסכסוך בין בעלי דירות (ראו לעניין זה: ע"א 44/72 שם טוב נ' פריבר, פ"ד כו(1) 617 (1972); ר"ע 587/83 ועד הבית ברחוב תנועת המרי 2, קרית אונו נ' ירדני, פ"ד לח(4) 487 (1984)); ולפיכך, מקימות סמכות לבית משפט זה לדון בערעור על החלטה של המפקח שלא לפסול עצמו. זאת, בדומה לסמכותו של בית משפט זה לדון בערעורים על החלטות ראש ההוצאה לפועל בבקשות פסלות (ע"א 7254/97 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד נה(1) (1998); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 382-381 (2006)). 5. טענתן המרכזית של המערערות היא כי במסגרת התביעה הראשונה קבעה המפקחת עמדה בנוגע לסוגיה העומדת לדיון בתביעות הנדונות בפניה כעת, היא סוגיית היותה של המדרכה חלק מהרכוש המשותף. הלכה היא כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם אינה מקימה, כשלעצמה, חשש ממשי למשוא פנים. השאלה שיש לשאול היא, על כן, האם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3)573 (1994); מרזל, בעמ' 265). 6. עיינתי בדברי המפקחת בפסק הדין בתביעה הראשונה, בעניין המדרכה, ולא מצאתי כי עולה מהם כי דעתה של המפקחת בהקשר זה "ננעלה" באופן שליבה לא יהיה פתוח לשמיעת טענות בעלי הדין. הדברים שנאמרו בעניין המדרכה נאמרו באופן אגבי, על בסיס תשריט הבית המשותף בלבד ומבלי לשמוע טענות הצדדים בנושא, שכן דובר בנושא אשר חרג מהמחלוקת שעמדה להכרעה במסגרת אותה תביעה. אין בדברים שנאמרו משום קביעה נחרצת בעניין משמעות השימוש במדרכה לצרכי בית הקפה. חזקה על המפקחת כי בתביעות החדשות היא תבחן את מעמדה של המדרכה לגופו של עניין ועל בסיס שמיעת טענות הצדדים ובחינת ראיותיהם, ומבלי שלהערותיה בנושא במסגרת התביעה הראשונה תהיה השפעה פסולה על הכרעתה. על כן, אין לומר כי התייחסותה של המפקחת למדרכה במסגרת התביעה הראשונה מעוררת חשש ממשי למשוא פנים המצדיק פסילתה מלדון בתביעות הנוכחיות העומדות בפניה בעניינם של הצדדים. 7. ככל שהבקשה נובעת מחוסר שביעות רצון המערערות מהחלטות המפקחת, כמו ההחלטה שלא להתיר תיקון כתב ההגנה וההחלטה לקיים דיון שבוטל בהחלטת ערכאת הערעור, הלכה היא כי השגות על החלטות מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות, כפי שאכן פעלו המערערות בעניין כתב ההגנה (ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); מרזל, בעמ' 178-174). לא שוכנעתי, כי החלטות המפקחת, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן, ולעניין זה אין אני נדרשת, מקימות עילת פסלות ומעוררות את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערות. 8. לבסוף, גם הביקורת על המערערות הבאה לידי ביטוי בהתבטאויות המיוחסות למפקחת אינה מגלה עילת פסילה. הזכות לביקורת כלפי בעל דין או פרקליטו גם היא חלק מן היכולת לנהל את הדיון ולנווטו. לא כל אימת ששופט מעיר לבעל דין, צריך השופט לפסול את עצמו. אכן, כבר נקבע כי על בית המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון איך עלולה הביקורת להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה לפני בית המשפט (ע"פ 732/86 חליווה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1)412 (1987)). יחד עם זאת, אין באמירה ביקורתית כשלעצמה ואפילו נאמרה בחריפות כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו, ויש לבחון בכל מקרה לגופו האם יש בדברים משום עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 5089/01 תאופיק נ' מנהיים (לא פורסם, 24.7.2001); ע"א 5692/04 מוסך המרכבה (חולון 1992) בע"מ נ' אלינובק (לא פורסם, 21.10.2004); ע"א 9658/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 14.12.2006); מרזל, בעמ' 195). במקרה הנוכחי, יתכן ומדובר בהתבטאויות מיותרות, ומוטב היה שלא היו נאמרות. יחד עם זאת, הגעתי למסקנה כי ההתבטאויות אינן חריפות במידה כזו המקימה חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך, ואינן מגיעות לעוצמה של התנהגות בלתי ראויה, אשר יש בה כדי להביא לפסילת שופט (ע"א 8844/06 הרב ביאלוסטוצקי נ' בנק ירושלים בע"מ (לא פורסם, 26.11.2007)). לא שוכנעתי, כי בנסיבות העניין מגיעים הדברים לעוצמה הנדרשת כדי להעיד על כך שהמפקחת גיבשה עמדה סופית ונחרצת בהליכים שבפניה, וכי דעתה "ננעלה" בפני טענות המערערות. לא למותר להוסיף, כי המפקחת בהחלטתה הבהירה כי היא קשובה לכל טענה במישור הענייני. אפשר שבראייתן של המערערות נוצר חשש, כי דברי המפקחת בעניין המדרכה, החלטותיה והתבטאויותיה מצביעים על קיום משוא פנים כלפיהן. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); מרזל, בעמ' 115). בשולי הדברים יצוין, כי אף בטענות הנוספות שהעלו המערערות בבקשתן לתיקון כתב הערעור מיום 4.2.08 אין כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערות תישאנה בהוצאות שכר טרחת עורך דין המשיבים בסכום של 5,000 ₪. ניתן היום, א' באדר א' התשס"ח (7.2.2008). מקרקעיןהמפקח על רישום מקרקעין (בתים משותפים)בתים משותפים