החלקה במטבח בגלל שמן על הרצפה

החלקה במטבח בגלל שמן על הרצפה א. רקע כללי בפנינו תביעת נזיקין בגין תאונת עבודה, שארעה לתובע שלום שי (להלן: "שי") בעת עבודתו אצל הנתבעת סיגריות לוד בע"מ (להלן: "דובק"). התביעה הוגשה בבית משפט השלום ברמלה. לאחר הגשת תחשיבי נזק, הוחלט ביום 4.9.00 לאשר תיקון כתבי הטענות ולהורות על העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בהיותו בית המשפט המוסמך, מבחינת הענין, על פי תחשיב הנזק של התובע. אי לכך, הוגש כתב תביעה מתוקן (בשנית) וכתב הגנה בהתאם. לאחר דיונים מקדמיים, הגיע התיק לטיפולי בשלהי 2003. מהות התביעה, איפוא, פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לשי במסגרת עבודתו אצל דובק, שהינה יצרנית סיגריות וקופסאות סיגריות. שי שימש כמנהל תחזוקה אצל דובק כ-20 שנה, כשביום 17.8.93 נפגע בתאונת עבודה. ב. מהות התביעה לגרסת שי ביום 17.8.93 בשעה 9:00 או סמוך לשעה זו, כאשר אחד העובדים אשר עבד בפירוק מכונה לחיתוך טבק (להלן: "המכונה") נתקל בבעיה - פנה שי לסייע - מתוקף תפקידו כמנהל תחזוקה אצל דובק. לצורך טיפול בפירוק שרשרת המכונה, היה עליו לעבור לצידה האחר של המכונה, על כן עלה על הרמפה - מדרג (להלן: "המדרג"). לדבריו על הרצפה ליד המכונה ועל המדרג היה שמן כתוצאה מנזילה מהמכונה. כאשר עמד שי על המדרג החליק בגלל השמן, איבד את שיווי משקלו ונפל לאחור על קצה המדרג העשוי מתכת (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נגרמו לשי פגיעות קשות בגבו, בעמוד השדרה המותני, הצווארי ובאגן. לגרסת שי, לאחר כשנה ממועד התאונה נעשו נסיונות על ידיו לחזור לעבודתו: הוא עבד חודשיים לסירוגין בשנת 94, ובמשרה חלקית במהלך שנת 95, אולם נסיונות אלו כשלו ושי נותר מובטל עד היום. בעקבות התאונה הכיר המוסד לביטוח לאומי בתביעתו לקביעת נכות ודמי פגיעה כחוק. שי טוען, כי התאונה נגרמה עקב התרשלותה של דובק, עקב הפרתה את פקודת הבטיחות בעבודה ואת "תקנות אירגון ופיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) תשמ"ד 1984". מכאן תביעתו לחייב את דובק לפצותו בגין נזקיו שנגרמו עקב התאונה: נכויות ומגבלותיו בתפקוד, הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה מוגברות, אובדן השתכרות, פגיעה בתנאים סוציאלים ובתגמולים שונים (כגון: ארוחות חמות ורכב צמוד, שניתנו לו כעובד דובק) וכן בגין כאב וסבל. ג. עמדת דובק דובק, מעבר להכחשה כללית של תאור התאונה ע"פ גרסת התביעה, טוענת, כי שי לא עסק בעבודות פרוק ושימון המכונה אלא פיקח ונתן הוראות לעובדים שעסקו בכך. דובק מכחישה את היקף הנזקים הנטענים ע"י שי וגורסת, כי הינם נמוכים מן הנטען; וכי יש לנכות מהם את תשלומי המל"ל וכל תשלום אחר, שניתן לשי בגין התאונה. לעניין אחריותה, דובק כופרת בטענות לפיהן התרשלה כלפי שי והפרה חובה חקוקה. זאת ועוד: דובק טוענת, כי אשמו של שי ניתק את אחריותה לאירוע ככל שהייתה ולחילופין טוענת, כי אשמו התורם של שי הינו בשיעור 100%. משמע, לשיטתה יש לדחות את התביעה. ד. הראיות שמונה עדים העידו מטעם התביעה לרבות שי ורעיתו, מרבית העדויות מתייחסות לענין גובה הנזק. מטעם ההגנה שמענו שני עדים. כן הוגשו חוות דעת מומחים הן לענין האחריות והן לשאלות שברפואה וכן מסמכים שונים לרבות תמונות של המדרג. ה. דיון כפי שעלה מטענות הצדדים, המחלוקת שלפנינו נטושה הן לענין אחריות דובק לארוע התאונה, הן לאשמו התורם של שי והן באשר להיקף הנזקים שנגרמו לשי. בכל אלה יש להכריע. ו. תיאור ארוע התאונה הגם שניתן להסתייע בשאלת ארוע התאונה בחוות דעת המומחים ובעדויותיהם הרי שעדי ראייה לא שמענו. כל אשר בפנינו לתאור התרחשות התאונה - עדותו של התובע. מעדות התובע מצטיירת התמונה הבאה: הוא עבד בפירוק מכונה לחיתוך טבק. כ-5 דקות "כל העבודה העיקרית זה מאחורה" שי תיאר את ארוע התאונה, את סביבת המכונה, לרבות אפשרויות המעבר מצדה האחד לצידה האחר, את החומרים מהם עשויה הרמפה (המדרג) ושיטת ביצוע פעולות הפירוק. כמו כן הסביר, כי לצורך ניקוי חוליות השרשרות של המכונה - פעולה המתבצעת במקום - "משמנים אותה לפני הפירוק כדי שיהיה קל לפרק אותה" (עמ' 23 לפרוטוקול). את הנקוי מבצעים מתחת לרמפה מקום שיש סרט נע המיועד להעברת הטבק למחלקה אחרת לאחר שנחתך. "אני פרקתי חלק בצד אחד ורצינו לעבור לצד שני של המכונה" מעיד התובע "הרמפה משמשת כדי לעבור לצד השני של המכונה. אין דרך אחרת". הוא לא הספיק לעבור "עפתי לכוון אחורה מאיפה שבאה ונפלתי על הקצה שעשוי מתכת" (עמ' 24-23). יצויין, כי שי העיד, שהמעבר מחלקה הקדמי של המכונה לחלקה האחורי על גבי הרמפה הינה פעולה תכופה. "תמיד אנחנו עוברים מלפנים למכונה לאחורי המכונה על הרמפה. כל רגע עוברים מצד לצד. אני וגם הפועלים עוברים..." (עמ' 21 לפרוטוקול). שי אישר, כי "בכל פעם שהייתם משמנים את המכונה היה מטפטף קצת שמן" (עמ' 26 לפרוטוקול). פעולת שימון זו נעשית משך שנים. שי שימש כמנהל תחזוקה משך 7-8 שנים עובר לתאונה ולפני כן סגן מנהל תחזוקה. לענין קיומה של שלולית שמן אנו שומעים בחקירתו הנגדית של שי. לשאלה "מאיפה אתה יודע שהיתה שם שלולית של שמן, אולי סתם החלקת שם?..." למעשה שלוש תשובות "בנשימה אחת". "אני ראיתי את השלולית". ולשאלה המיידית "מתי ראית את השלולית" משיב "אמרו לי". ובהמשך מבהיר, כי "אני ראיתי שמן בשבונג של העבודה. ראיתי שיש שם שמן" (עמ' 21, 22 לפרוטוקול). "ש.כשהתקבלת לעבודה בדובק והתקדמת מתפקיד לתפקיד הסבירו לך מה העבודות החדשות שצריך לעבוד, מה העבודה שלך כוללת, איך צריך לעשות, נכון? ת.בהתחלה לימדו אותי איך לתקן מכונות, ובמשך הזמן למדתי את התחזוקה. אני למדתי מהבוס שלי שהיה לפני צבי כהן. הוא לימד אותי את העבודה במכונות, איך מפרקים ומחליפים חלקים. הוא בוודאי גם לימד אותי לפרק שרשראות. ש.נכון שלפי הנוהלים הקבועים במפעל כאשר משמנים את השרשראות מפזרים במקום אבק של טבק? ת.לא היה דבר כזה. (עמ' 29 מש' 10-17). כאשר התובע מופנה בתצהיר התשובות לשאלון מיום 17.5.98: "שאלה 23: מהם האמצעים בהם היה נהוג לנקוט במפעל בעת ביצוע פעולת שימון המכונות על מנת לנטרל או להקטין את סכנת ההחלקה? תשובה- מתחת למכונה היו שמים ארגז טבק ריק מפלסטיק שהשמן העודף נוזל לתוכו, מפזרים טבק אשר היה סופג אבקת סיגריות על ריצפת המפעל. שאלה 27 (ב): מי נתן הוראות אלו? תשובה- מאז שאני עובד בדובק זה היה הנוהג, כך לימדו אותי." הוא מאשר את תשובותיו אך מבהיר, כי "אני אישית פועל כללי"(עמ' 30 לפרוטוקול). בסיכומיה טוענת ב"כ דובק, כי: "לא רק שלרשותו של התובע עומד מדרג נוסף החף מסכנת החלקה, אלא שגם אין כל מניעה לעבור לצידה השני של המכונה ע"י חציית "הרצועה הנעה" המושבתת באותה עת והנתונה בתוך מכסה מתכת". חשוב להדגיש, כי מטעם דובק לא זומן עד ראיה כלשהו, עובדה האומרת דרשני. וייאמר כבר עתה, כי עת/6 עליזה בן שושן, (אשר במועדים הישימים לארוע התאונה עבדה כמזכירה בדובק ולדבריה ידעה "מה התפקיד של כל עובד", ) זומנה להאיר את עינינו באשר לנקודות מסוימות לשאלת גובה הנזק, עדה זו ראתה, לדבריה, את שי שוכב ליד המכונה וסביבו אנשים רבים. מי היה לידו לא ידעה "אני ראיתי את העובדים של מחלקת התערובות... אני לא זוכרת מי היה". משנתבקשה העדה להצביע על גבי תמונות (ד/2, ד/4 - סביבת המכונה) לא היתה מסוגלת לעשות כן. תרומתה בנקודה זו: "היה שמן ליד המכונה ברצפה... ליד איפה ששלום שכב, איפה שעמדתי לא היה שמן, אני למעשה לא נכנסתי בפנים ובדיוק בא גם האמבולנס. אמרתי שהיה שמן על הרצפה כי רואים שזה היה שמן".(עמ' 67, 68 לפרוטוקול). זאת ותו לא. על כן אמור מעתה, עדויות אלו הינן התיאור העובדתי של קרות התאונה. ז. הדבר מדבר בעד עצמו כטענה חילופית ובשפה רפה העלה ב"כ התובע בסיכומיו כי יש להחיל על המקרה את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו"- ס' 41 לפקנ"ז. לגישת דובק דינה של טענה זו להידחות, שכן לא מתקיימת "חזקת התרשלות". ס' 41 לפקנ"ז מעביר את נטל הראיה בהתקיים תנאים מצטברים, אחד מהם הינו התנאי, כי "נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". (ראו גם ע"א 224/51 - נעה פריצקר נ' משה פרידמן . פ"ד ז(2), 674). במקרה שלפנינו בשלב זה, תנאי זה אינו מתקיים. שכן כאשר "המעשה ידוע, אלא שעדיין אין אנו יודעים, אם הוא מהווה רשלנות או לא". הרעיון של הדבר מדבר בעדו אינו תופס ועל השופט לענות מתוך שיקולים משפטיים ואינו יכול להשליך את יהבו על "המכסימה". דברי השופט משה זילברג שם יפים לעניננו הגם שחלפו מעל 50 שנה מעת שנכתבו. הנסיבות שהביאו לנזק ידועות. עצם התרחשות הארוע אינו מלמד כשלעצמו על קיומה של התרשלות ועל כן דינה של טענה זו להידחות. ח. שאלת הרשלנות (1) טענת התביעה, לפיה לדובק חובת זהירות מושגית וקונקרטית כמעבידתו, וכפי שעולה מן העובדות, התרשלה משלא דאגה לפזר על השמן חומר סופג כדוגמת: חול, נסורת או מלח. נקיטת אמצעים אלו, לשיטת התביעה, היתה מונעת את התאונה. זאת ועוד: נטען כי דובק התרשלה משלא קיימה נהלי בטיחות, לא הדריכה את עובדיה כראוי, ולא פיקחה בהתאם לצורך על סילוק מפגעים מן הסוג האמור, לא הזהירה ולא סיפקה סביבת עבודה ראויה. ב"כ התובע מפנה לעדות שי בעמ' 30 לפרוטוקול-חקירה נגדית: "לא היו לנו הוראות ספציפיות" ולעדות עה/2 המהנדס סעדי סלים, מומחה בטיחות מטעם דובק, עמ' 115 לפרוטוקול חקירה נגדית: "לא ראיתי מסמכים כאלה ולא נהלים" (בעדותו לעניין הוראות הבטיחות). לשיטתה של דובק, חובת הזהירות משתנה ע"פ מיהות הניזוק, תוך בחינת מהות הסכנה ביחס אליו לאור כישוריו, ידיעותיו, מעמדו והבנתו. במקרה דנן, טוענת דובק, היה התובע בזמן התאונה בעל וותק של 8-7 שנים כמנהל, ובעל וותק של 20 שנה כעובד. רוצה לומר, אין מנוסה ובעל כישורים משי לביצוע העבודה, שבמסגרתה קרתה תאונה. לא זו אף זו אלא שי ראה עובר לתאונה את השמן, ועל כן בהיותו מנהל בעל סמכות, היה עליו לנקוט אמצעי זהירות לגביו ולגבי האחרים, מה שלא עשה שי, לשיטת דובק. נוסף לאמור, דובק גורסת, כי עסקינן בסכנה רגילה וידועה לניזוק, על כן מצופה ממנו, כי יזהר ממנה, מה שלא עשה שי ע"פ גישת דובק. עוד טוענת דובק, כי אכן הנהיגה כללים למניעת הסכנה. אני רואה לקבוע, כי הוכח קיומו של "נוהג" בטיחות בדובק, כמתואר, אך אין לראותו בגדר נהלים ספציפיים, מסודרים ומפוקחים. הלכה פסוקה, כי עוולת הרשלנות נחלקת לשלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות מצידו של המזיק כלפי הניזוק, הפרת חובת הזהירות ע"י המזיק וקש"ס בין הפרת החובה לנזק. (ע"א 145/80 - שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח'. פ"ד לז(1), 113, 114-115). (2) היסוד הראשון: קיומה של חובת זהירות השופט דב לוין בע"א 417/81 - מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם . פ"ד לח(1), 72. בעניין החלקה על שמן של טבח במסעדה, פירט את המבחנים לניתוח חובת הזהירות של מעביד: חובת הזהירות המושגית- לא יכולה להיות מחלוקת באשר לקיומה של חובה זו ביחסי המעביד כלפי העובד. חובת הזהירות הקונקרטית- השלכה למקרה הפרטני, האם היה על המעביד בנסיבות הספציפיות לצפות את ההתרחשות. כאן ישנה הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית. בהתאם לכך קבע השופט לוין בעניין החלקת הטבח במטבח כדלקמן: "הימצאותו של שמן על רצפתו של מטבח היא בבחינת סכנה "בלתי רגילה". טיבו של שמן, שהוא יוצר סכנת החלקה חמורה ביותר, שאינה נמנית עם הסיכונים "הרגילים", הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום-יומית של אדם, הגם שפעילות זו נעשית במטבח. עובדת מציאותו של השמן במטבח דווקא אין בה כדי לשנות את מהות הסכנה, אותה הוא יוצר. גם מבחינה ערכית תראה החברה במפגע הנ"ל משום סכנה חמורה לשלמותו הפיסית של המחליק, ולכן היא תנסה למנוע סכנה זו על-ידי חיובו של מזיק פוטנציאלי, כמו המעביד במקרה שלפנינו, בנקיטת אמצעים סבירים. כאמור, לעניין קביעת חובת הזהירות יש לקחת בחשבון, מי הוא אותו אדם, שכלפיו אנו שוקלים הטלתה של חובה זו. דומני שאין לומר, כי לגבי טבח סכנת החלקה על שמן היא סכנה "רגילה", בבחינת חלק טבעי של עבודתו ותיפקודו במטבח, הגם שייתכן, כי מפגע כזה כבר נוצר בעבר במטבח. שמן על רצפת מטבח הוא גורם חיצוני, שאינו מצוי שם דרך קבע ואשר הופך סכנת החלקה "רגילה", עקב פעילות שגרתית במטבח, לסכנה "בלתי רגילה". כאן המקום להעיר, כי לשאלת מודעותו של טבח לאפשרות קיומה של סכנה כזו יכולה להיות השפעה בקביעת אשם תורם מצדו..." (ע"א 417/81 - מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם . פ"ד לח(1), 72 ,עמ' 75-76). בהשוואת המקרה שלפנינו למקרה, אשר הובא לעיל בפסיקתו של השופט ד' לוין, איני רואה שוני של ממש: בפסיקתו של השופט לוין דובר על מעביד כמזיק ועל עובד כניזוק; הניזוק- טבח בעל סמכות, ניתן לומר מעין "מנהל" בדומה לשי; כן דובר שם על שמן כיוצר הסיכון, מרכיב מסוכן וצפוי הן במטבח והן במפעל, לא זו בלבד אלא שהתזתו על הרצפה הינה פועל יוצא מפעילות שגרתית; נוסף על זאת, האירוע עצמו הינו "תאונת החלקה", אשר גרמה לניזוק נזקי גוף חמורים. מכל האמור, יש ליישם את הפסיקה של השופט לוין, אשר הטילה חבות על המעביד, על המקרה שלפנינו. בהתאם לכך הנני קובעת, כי העליה על הרמפה וההחלקה מהרמפה בשל השמן הנה סכנה "בלתי רגילה". משמע, לדובק בנסיבות אלו, הייתה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי שי. (ברם, שאלת מודעתו של שי יש בה כדי להטיל עליו אשם תורם, כפי שיפורט בהמשך). דובק הפנתה לפסיקה במקרים בהם לא הוטלה חבות על המעביד: ע"א 371/90 - חמוד סובחי נ' רכבת בישראל, פ"ד מז(3), 345 -פועל מסילה, שהחליק על בוץ בעת חפירה; ע"א 683/77 - בנימין ברוק נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לד(1), 157- מתרחץ בבית מרחץ, אשר החליק על סבון/מים; ת.א 5176/96 אדוט נ' התעשיה האוירית (טרם פורסם)- עובד אשר החליק על רצפה רטובה במים וסבון, בשעת ניקוי. אולם פסיקה זו- הן במיהות המזיק והן במיהות הסיכון, שונה מן המקרה שלפנינו, על כן יש לילך בדרך ההולמת את הנסיבות כפי שהותוותה בפסיקה - היינו בפס"ד רמדה - לאמור לדובק הייתה חובת זהירות קונקרטית ומושגית כלפי שי. (3) היסוד השני: האם הופרה החובה (א) יפים לעניינינו דבריו של הנשיא ברק: "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין... רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה (ראה: ע"פ 364/78 , בעמ' 632). בצדק ציין השופט ויתקון בע"א 559/77, בעמ' 652, כי: "השאלה אינה: האם עשה המעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, בהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה". על בית המשפט להציב זה כנגד זה "את התועלת המופקת מן המעשה או המחדל מול המשאבים והאמצעים הדרושים כדי למנוע את הסיכון" (השופט שמגר בע"א 343/74, בעמ' 158). נמצא, כי אמצעי הזהירות הנדרשים אינם גורם קבוע, אלא הם גורם, המשתנה על פי הנסיבות. הם חייבם לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר. הביטוי "בטוח" כמו הביטוי "מסוכן" הם ביטויים יחסיים, המשתנים בהתאם לאופיו של גורם הסכנה, של הניזוק ושל האמצעים למניעת הסכנה. ביצוע החובה, כמו קיומה, אינו עניין טכני, אלא מהווה "שיקול משפטי" במקבילית הכוחות, המורכבת מהאינטרסים של הצדדים הפוטנציאליים ומצורכי החברה (ראה: ע"א 683/77)." (ע"א 145/80 - שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח'. פ"ד לז(1), 113 ,עמ' 126-127, ההדגשות שלי, ה.א). צא ולמד, על המזיק חובה לנקוט אמצעים יעילים וסבירים למניעת הנזק לניזוק. לא עשה כן, הפר את חובת הזהירות. וכיצד יקבע מהו אמצעי סביר, שחובה על מזיק לנקוט? "סבירות" האמצעי, כפי שפסק הנשיא ברק, תיקבע ע"פ איזון הערכים המוגנים: שווי פעולת המזיק ה"חופשיה"- מה מידת חשיבותה לו ולציבור מחד גיסא, והיקף הנזק הפוטנציאלי לניזוק ולציבור מאידך גיסא. כאמור, אין מדובר אך ורק במשתנים כלכליים אלא גם בערכים. במסגרת בחינת האיזון הנ"ל, על בית המשפט לבחון מה הן "עלויות מניעת הסיכון"- העלויות למזיק ולציבור, ביחס אל "תוחלת הנזק"- הסיכוי להתממשות הסיכון בשילוב עם "עלות" הנזק של התממשות הסיכון. ככל שתוחלת הנזק תהא גבוהה יותר מעלויות מניעת הסיכון, כך תטה יותר הכף לסווג את פעולות המניעה במתחם הפעולות "הסבירות", שחובה על מזיק לנקוט. ומן הכלל אל הפרט. בעניינינו עסקינן בנזק גוף חמור לשי, דהיינו, נזק חמור הן כלכלית והן ערכית לציבור ולניזוק; זאת ועוד כפי שעלה מתיאור התאונה- תוצאה מהחלקה על שמן עת נעשה בו שימוש יזום ע"י עובדים, אשר שימנו חלקי מכונה טרם פירוקה ולצורך הקלת פעולת הפירוק. פעולת השימון בוצעה באזור עבודה, אשר סביר להניח שינועו בו עובדים, כאשר הנם שקועים בביצוע עבודתם. אמור מעתה, תוחלת הנזק גבוהה. באשר לפעולת המזיק (דובק), עלינו לבחון עלות "מניעת הסיכון", הן לציבור והן למזיק. (ב) עלוית המניעה לעניין האמצעים למניעת התאונה, בפני בית המשפט הועדו: עת/7- המהנדסת ורדית איל ביקלס ועה/2- המהנדס סעדי סלים. כן הובאו בפני בית המשפט תמונות: (נספח ד', ד1-ד4) של זירת אירוע התאונה. תמונות אלו צולמו לא בתאריך התאונה ולא בסמוך לה ולא ניתן לזהות מן התמונות ב"התרשמות חפצית" של בית המשפט ממה עשויה הרמפה ממנה החליק שי: מתכת, ברזל, פי וי סי, עץ או חומר אחר. כן היה קושי רב להתרשם מהו צבע הרמפה והמדרגה אליה. יש לציין, כי קיימת נפקות רבה לשאלה מהו החומר ממנו עשויה הרמפה וכן לצבע, שכן שי החליק על שמן, כאשר סוג החומר והצבע הינם משתנים המשפיעים על "מקדם החיכוך", מידת ההחלקה. להוסיף על קושי זה: באופן תמוה אף לא אחד מן המומחים מצא לנכון להגיע למקום האירוע, ולבחון בחושיו את הרמפה ואת החומר ממנה היא עשויה. (ראו עמ' 114 לפרוטוקול, עה/2: "ש.במפעל היית? ת.לא..." עמ' 71 לפרוטוקול, עת/7: "ש. כשאת אומרת שלוחות העץ של המדרגים...זה מידע שנמסר לך ממי? ת. שי", כלומר היא עצמה לא הייתה במקום). משמע, קשה לייחס משקל חד משמעי לקביעות המומחים הנ"ל בכל הנוגע לסוג החומר והצבע של הרמפה, שכן ממצאיהם מתבססים על תיאורים, שנמסרו להם ע"י הצדדים ולא על התרשמות אישית שלהם. (ג) חוות דעתו של עה/2, המהנדס סעדי סלים, פסקה 7-8 לחוות דעתו - (נ/10): "7. מהתאור לעיל ניתן ללמוד, שפעולת השימון הינה פעולה שכחה ומלווה בכתמי שמן בסביבת המכונה. תוך כדי פעולת השימון היה צריך להשתמש באמצעי בטיחות לספיגת עודפי השמן (טבק, אבק טבק וארגז ריק לאיסוף עודפי השמן). 8. לעניות דעתי, אין אפשרות מעשית למנוע לחלוטין טפטוף שמן, תוך כדי פעולת השימון של שרשראות המכונה. האמצעים שהונהגו במפעל ואשר שי היה מודע לקיומם, הינם אמצעים מספקים ויעילים להקטנת ומניעת היווצרות כתמי שמן בסביבת המכונה וגרימתם לסכנת החלקה. השימוש בחומרים סופגים נהוג במקומות עבודה המצריכים שימון, כגון מוסכי רכב תעשייתיים, בהם נעשה שימוש רחב בנסורת עץ. בין החומרים המתאימים למטרה זו קיימים גם נסורת עץ וחול. חומרים אלה הינם זמינים ועלותם הכספית אפסית." (ההדגשות שלי, ה.א). הנה כי כן מחוות דעתו של המומחה מטעם דובק אנו למדים, כי ניתן היה למנוע או לפחות להקטין משמעותית את הסיכון להחלקה, מה שהיה מונע את קרות התאונה. לאמור: גם בהתבסס על עדות המומחה שזימנה דובק אנו למדים כי תוחלת הנזק הגבוהה ניתנת לביטול, או לצמצום משמעותי (בעלות מניעת סיכון נמוכה מאוד) משמע, דובק לא נקטה את כל האמצעים הסבירים, משלא פזרה הנסורת על כתמי השמן. באשר לטענת דובק, בדבר קיומו של "נוהל", שלא בוצע ע"י שי, אדון בכך בבחינת קיומה של רשלנות מצידו של שי. (ד) שאלה נוספת העולה בעניין נקיטת אמצעים סבירים, הינה האם היה על דובק להתקין מעקה? העידה המהנדסת ורדית אייל ביקלס- עת/7 בחוות דעתה, כי לגישתה, היה צורך במעקה ל"מדרג", המהנדסת הפנתה לסעיף 55(א) לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 שלשונו: "למדרגות שהן בבנין או משמשות ליציאה מבנין יותקן ויקויים מעקה של ממש למשען יד" . (ראו עמ' 3 לחוות דעתה, ת/11) בעמ' 75-77 לפרוטוקול נחקרה בחקירה נגדית על גישתה: "ש.בתקנות בטיחות לעבודה אין הגדרה למדרגות, נכון? ת.נכון. ש.לגישתך, מדרגה אחת גם בגדר מדרגות? ת.כ (כן, ה.א), לענין הפקודה, זו הגישה שלי ופרשנות שלי, ובוודאי ששתי מדרגות הן מדרגות. ש.את מסכימה לי שלפי חוק התכנון והבניה חובה התקנת מעקה קיימת למינימום של כמה מדרגות? ת.תקנות התכנון והבניה טענו עד לפני כשנתיים שאסור שיהיה מהלך מדרגות שיכיל פחות מ-3 מדרגות ומעקה יהיה מעל 3 מדרגות. ש.ז"א אם נסכם את זה כך שחובת התקנת מעקה משלוש מדרגות ואילך? ת.לגבי תקנות התכנון והבניה. לגבי מפעלים, חובת הבטיחות בעבודה היא שקובעת. היא מגדירה באופן כללי שמדרגות חייבות במעקה. ש.את מסכימה איתי שבבנין חלות תקנות התכנון והבניה? ת.נכון, אבל אין להתייחס אליהן כמקלות. לשאלת בית משפט: כאשר דנים במדרג כמו נשוא הדיון ואין הנחיה מדוייקת, איזה היקש ניתן לעשות? ת.תקנות התכנון והבניה יכולות להופיע על ידי היקש, על ידי הדרישות שלהם לגבי חדר מדרגות. החובה שלנו היא לפי פקודת הבטיחות בעבודה המחייבת, באותו סעיף 55 לחוות הדעת, מדרגות שהן בבנין או ביציאה מבנין... יש לנו את התקן הישראלי 1018, עמוד 4 לחוות דעתי. אפשר ללכת בדרך היקש לתקנות בעבודה (עבודות בניה), תקנה 8. העדה ממשיכה: ש.את מפרשת את פקודת הבטיחות בעבודה כמחייבת התקנת מעקה גם ליד מדרגה אחת בודדת? ת.נכון. ש.יש חשיבות לגובה אותה מדרגה בודדת? ת.לשיטתי כל מדרגה בודדת מחוייבת במעקה ויהיה גובהה אשר יהיה. ש.הסבירי את הרציו הכללי העומד מאחורי מעקה במהלך מדרגות? ת.יש אנשים שחייבים ללכת עם מעקה, מבוגרים או בעלי קשיים, המתקשים לעלות ברגל. יש כאלה שמועדים וכך הלאה וצריכים לתפוס במעקה שיעזור להם לא ליפול הצידה. גם אם יש גרם מדרגות גבוהה של הפרש של מטר, עם מספר מדרגות גדול, למנוע נפילה מגובה בזמן מעידה. ש.לפי הגישה הזאת, למעשה כל משטח שהוא גבוה, לרבות המשטח עליו את עומדת (דוכן העדים, ה.א) חייב במעקה? ת.במפעל, כי במפעל הסיכונים שיהיו מכשולים, חומרי שמן ודברים כאלה גדולה יותר מאשר במקום רגיל. ש.אם במדרגות בכניסה לחדר המנכ"ל תקנות אלה לא חלות? ת.חלות בהחלט. ש.אבל ליד חדרו של המנכ"ל אין שמן ונסורת למה חייב להיות מעקה? ת.כי הפקודה קובעת. ש.אני אומרת לך שלא הפקודה אלא הפרשנות שלך קובעת. התקן שאת מתייחסת אליו הוא לא תקן ישראלי רשמי, ואין לו נפקות מחייבת? ת.נכון. למרות שבחוק האחריות למוצרים פגומים כתוב שבמוצר פגום הוא גם כזה שלא נבדק מבחינה טכנולוגית ידועה." המהנדס סעדי סלים מטעם דובק חלק על גישתה של המהנדסת ביקלס בנימוק, שתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 מחייבות מעקה לשלוש מדרגות ומעלה. משמע לגישתו אין חובת מעקה למקרה שלפנינו. הגם שיש לקבל את עמדתה של המהנדסת ביקלס, כי מבין: תקנות התכנון והבניה לפקודת הבטיחות בעבודה, יש לבחור את המחמיר מבין השניים. כלומר פקודת הבטיחות בעבודה, המחייבת מעקה ל"מדרגות". ברם, איני שותפה לפרשנותה של המהנדסת ביקלס, לפיה "מדרגות" הן גם "מדרגה", אם זו הייתה כוונת המחוקק, הפקודה לא הייתה נכתבת בלשון רבים אלא לשון יחיד. עם זאת, יש לפרש את המונח "מדרגות" ע"פ תכלית ולא ע"פ פרשנות לשונית. פירוש תכליתי שכזה, מחייב דין שווה ל"שתי מדרגות" ול"מדרגה ורמפה", שכן קצה הרמפה מסוכן כמו קצה המדרגה ועל כן מחייב גזירה שווה. משמע, דובק היפרה את פקודת הבטיחות בעבודה, כל שכן הפרה חובת זהירות קונקרטית משלא קיימה את הפקודה. גם אילולא היה מדובר בהפרת חובה חקוקה סבורתני, שהצבת מעקה בנסיבות דנן הנה פעולה מחויבת כ"אמצעי סביר למניעה". שכן מבחינת "עלות המניעה", המדובר בעלות יחסית זניחה, כאשר אומדים אותה ביחס לתוחלת הנזק, אשר כבר קבעתי שהנה גבוהה. (4) היסוד השלישי: קשר סיבתי לאחר שקבעתי, כי הייתה מצידה של דובק חובת זהירות אשר הופרה: באי פיזור נסורת או חול, מה שמהווה הן הפרת חובת זהירות והן הפרת חובה חקוקה, שומה עלינו לבחון האם הפרות אלו היו הגורם לתאונה. באשר לפיזור חול או נסורת, אנו למדים אפילו מפי המומחה מטעם דובק, כי היה בכך בכדי למנוע את ההחלקה. בנוגע להצבת מעקה: בחוות דעתה של המהנדסת ביקלס לא מצאתי קביעה חד משמעית, לפיה המעקה היה מונע את הנפילה, כך גם בחוות דעתו של המהנדס סעדי. ואולם מבחינת עדותו של שי, (עמ' 21 לפרוטוקול, חקירה נגדית) ובחינת תמונה ד2 בה סימן את מקום נפילתו, עולה, כי שי נפל בעומדו בצמוד לצד הרמפה, כלומר בצמוד לצד בו צריך היה להיות מעקה. זאת ועוד: מעדותה של המהנדסת ביקלס בחקירה הנגדית עולה, כי המעקה היה מונע את הנפילה. מכל האמור, יש לקבוע כי מעקה יכול היה למנוע את הנפילה. ט. רשלנותו של שי (1) דובק טענה, כי שי הינו "מנהל" תחזוקה, על כן היה עליו לטפל במפגע- השמן, וכל שכן להיזהר ממנו. לא זו אף זו, אלא ששי אישר בשאלון (ראו ציטוט הודעת דובק מיום 27.1.04 לעיל), כי היה קיים "נוהג" לעניין הטיפול במפגע. כשנשאל שי מתי ראה את השמן ענה: "אני ראיתי שמן. בשבונג של העבודה ראיתי שיש שם שמן." (עמ' 22 לפרוטוקול חקירה נגדית), אם כן ברור כי שי ראה את השמן עובר לתאונה. שמן הינו דבר מחליק ואף מסוכן, כל בר דעת יודע זאת ובוודאי גם שי (ראו למשל עדותו בעמ' 31 לחקירה הנגדית), על כן מצופה היה משי ביודעו נסיבות אלו, כי יפעל במשנה זהירות, לגבי עצמו לכל הפחות, ואף כמנהל תחזוקה ידאג לטיפול במפגע. מעדותו למדנו, כי הוא לא טיפל בעצמו במפגע וגם לא הורה לעובד אחר לטפל במפגע (ראו עדותו בחקירה נגדית, עמ' 29- 30 לפרוטוקול). באשר לזהירותו שלו, שי חזר פעם אחר פעם על כך שהיה "בשבונג" של העבודה, כלומר הוא היה שקוע בעבודתו ולא ניזהר. בכל אלה הנני רואה התרשלות מצידו של שי, התרשלות שבהיעדרה התאונה הייתה נמנעת. האם התרשלות זו מנתקת את אחריות דובק? על סוגיית ניתוק אחריות המזיק עקב אשמו של הניזוק, עמד בהרחבה הנשיא ברק: "...לא תוטל אחריות על אדם, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". "הסיבה המכרעת" נקבעת עלפי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: המבחן הראשון (מבחן הצפיות) עניינו צפיותו של המזיק, והשאלה היא, אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר - בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו - כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב היא בגדר הצפיות הסבירה (ע"פ 402/75). מבחן זה יוצר קשר הדוק בין שאלת הקשר הסיבתי המשפטי לבין שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שכן בשתיהן נשאלת שאלה דומה בדבר הצורך הנורמאטיבי לצפות (ראה: ע"א 26 ,23/61 הנזכר, בעמ' 465; ע"פ 186/80; ע"א 145/80; ע"א 862/80). המבחן השני (מבחן הסיכון) עניינו הסיכון, שנוצר עלידי מעשהו של המזיק. על-פי גישה זו מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי, אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה התערבותו של גורם זר. המבחן השלישי (מבחן השכל הישר) שואל, אם כל התכונות, המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. כאשר הנזק נגרם בשל התערבות גורם זר, השאלה היא, אם התערבותו שוללת, במישור ההגיוני, את קיומו של הקשר. נבחן עתה, על-פי כל אחד מהמבחנים האמורים, אם בעניין שלפנינו נותק הקשר הסיבתי בין התנהגותו של המזיק לבין נזקו של הניזוק." (ע"א 576/81 - אילן בן שמעון נ' אלי ברדה ו-4 אח' . פ"ד לח(3), 1 ,עמ' 7-8) במצב דברים זה, דובק יכולה וצריכה הייתה לצפות את התרשלות שי שביחד עם התרשלותה תביא לקרות התאונה. רוצה לומר, התרשלות שי לא ניתקה את אחריות דובק. זאת ועוד אין התרשלות מצידו של שי רלוונטית לעניין אי הצבת המעקה. (2) אשם תורם המבחן לניתוח האשם התורם של הניזוק, מפי השופט ד' לוין: "בבואי לקבוע את שאלת אשמו של המשיב בגרימת הנזק, שהוא עצמו סבל, יש לתת את הדעת לעיקרון הבסיסי, שקבע בית המשפט הזה בע"א 655/80, (מפעלי קרור בצפון בע"מ נ. אסתר מרציאנו ל"ו(2) 592 בעמ' 604-603 ה.א. )לאמור: "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד. יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ע"א 147 /54 ;530/70, בעמ' 1608; ע"א 250/64, בעמ' 32). עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. (מאוזכר גם בע"א 417/81 - מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם. פ"ד לח(1), 72, עמ' 81-82). בחינת האשמה של הצדדים מחייבת הטלת החלק הארי על דובק והטלה של אשמה במידה פחותה על שי. על כן הנני קובעת ,כי האשם התורם של שי הנו בשיעור 25%; עיקר החבות, כאמור, בשיעור 75% חלה על דובק. י. נזקיו של התובע ופיצויו (1) הנכות הרפואית לתובע נגרמה נכות רפואית בשלושה תחומים: (א) בתחום האורטופדי - בשיעור 19% (נקבע ע"י פרופ' נרובאי ואין מחלוקת לגביה). - 10% עמ"ש 10% רגל שמאל). (ב) בתחום הפסיכיאטרי - בשיעור 10% (נקבע ע"י ד"ר דני פישר, אשר מונה מטעם ביהמ"ש). (ג) בתחום האורולוגי - נגרמה לתובע נכות אשר שיעורה שנוי במחלוקת. מומחה רפואי פרופ' ורדי מצא ששיעורה 30% - (ת/9,) כך גם המל"ל ואילו ד"ר מדגאר מצאה בשיעור 10% -( נ/9.) אין מחלוקת בין המומחים כי לתובע נגרמה פגיעה עצבית אשר גורמת לבעיית אין- אונות, כך שללא טיפול תרופתי הוא אינו יכול לקיים יחסי מין. עם זאת, קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לגובה הנכות. ד"ר ורדי ציין בתשובה לשאלת הבהרה כי: "...מר שי שלום יזדקק לטיפול קבוע כדי שיוכל לתפקד מינית. עיקר המחלוקת נובעת מתופעת הלוואי שמייחס ד"ר ורדי לטיפול הרפואי בניגוד לד"ר מדגאר. ד"ר ורדי מסביר, כי עצם השימוש בזריקות לשם קיום יחסי מין, מונע ספונטניות ופשטות, מלווה בכאב, ממעיט משמעותית בהנאה המינית, עד כי מביא להיעדר תפקוד מיני באופן מוחלט. ד"ר מדגאר, סבור, כי כיום כ- 80% מן הנפגעים מתפקדים, ע"י שימוש בתרופות חדשניות יותר כגון ויאגרה וסיאליס. עם זאת, כשנשאל "אם התובע ב-80 אחוז או 20 אחוז" השיב ש"הקבוצה שיש לה פגיעה ניאורולוגית חלקית קלה (הקב' אליה משתייך התובע לגישתו, ה.א) אמורה להגיב קרוב לוודאי באחוזים הכי גבוהים". (עמ' 104 לפרוטוקול). בסיכומיה מטעימה דובק, כי בשל גילו של התובע, אשר מטבעו יכול להתאפיין בבעיות אין אונות ובשל התיחסות חוו"ד של ד"ר ורדי לתקנה שאינה רלוונטית ובשל הטיפולים החדשניים המקלים על הבעיה, יש לדחות את חוו"ד של ד"ר ורדי. איני מקבלת את עמדת דובק, ראשית לא הוכח כי התובע נמנה על הקבוצה בת 80% אשר מגיבה "טוב" לטיפולים החדשניים. שנית בהיעדר תקנה ספציפית מקובלת עליי פרשנותו המרחיבה של ד"ר ורדי ושלישית יש היגיון בקביעתו של ד"ר ורדי כי הסרבול בטיפול הנוכחי- זריקות, פוגע משמעותית בתפקודו המיני של התובע. זאת ועוד הבחירה בטיפול בזריקות על פני החלופות האחרות סבירה ומובנת. על כן הנני מאמצת את חוו"ד של ד"ר ורדי ומעמידה את נכותו של התובע בשיעור 30% לפי ס' 24(5) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז -1956. הנכות הרפואית המשוקללת של התובע הינה, איפוא, בשיעור 48.97%. (2) הנכות התיפקודית התביעה טענה לנכות תיפקודית בשיעור של 100%, שכן לטענתה הצטברות הנכויות השונות יחד עם היות התובע עובד כפיים בעל 10 שנות לימוד בלבד, הביאה להיעדר יכולת מוחלטת של התובע למצוא עבודה לאורך זמן בתפקיד המתאים לכישוריו. דובק טענה, כי התובע הינו בעל כישורי ניהול ולראיה הציג עצמו בעדותו כמנהל תחזוקה ולא כפועל, על כן סבורה דובק, כי אין בנכותו האורטופדית של התובע מכשול של ממש בפני חזרה לעבודה בתפקיד ההולם לו. זאת ועוד, דובק טוענת כי חזרתו לעבודה של התובע הייתה מצמצמת את בעיותיו הנפשיות. עוד מציינת דובק, כי מעדותו של התובע ומעדות אשתו, ניתן ללמוד בברור, שהסיבה לאי מציאת עבודה טמונה בהעדר נחישותו של התובע למוצאה, בכך גורסת דובק, מעל התובע בחובתו להקטנת נזק. לאור הכלל העולה מע.א 320/87 (גנזך נ' אריה חברה לביטוח, פ"ד מה (1) 743,) אליו הפנתה דובק, חובתו של הניזוק לנהוג כפי שאדם סביר במצבו היה נוהג. בשל האמור, סבורה דובק כי נכותו התיפקודית של התובע אינה עולה על 19%. (שיעור הנכות הרפואית האורטופדית בלבד). אכן התובע סיפר בעדותו, כי בראיון העבודה הדגיש נכותו - תופעה נדירה בקרב מבקשי עבודה, הסובלים מנכות אך מנסים באמת ובתמים למצוא עבודה. עם זאת, אין בנתון זה כדי להטות לחלוטין את הכף לטובת עמדת דובק. הכלל העולה מן הפסיקה, הינו סבירות בהתאם למצב הניזוק ובמסגרת ה"מצב", נכלל גם מצבו הנפשי של התובע, אשר פוגם ב"נחישותו" (כלשון דובק). זאת ועוד, על אף שדובק לא חלקה על חווה"ד של פרופ' נרובאי, היא מצאה לראוי לציין, שלתובע הוצע לבצע ניתוח בגבו והוא סירב ללא הצגת טעם ענייני. דובק, גורסת, כי יש בכך כדי להעיד על אי חומרת הבעיה הרפואית. איני מקבלת טיעון זה. אדם רשאי מטעמיו שלו להימנע מלהעמיד עצמו בסיכונים הקיימים - בדרך הטבע - בביצוע ניתוח. אני רואה לקבוע, כי נכותו התפקודית של שי, מורכבת הן מנכותו הרפואית האורטופדית והן מנכותו בתחום הפסיכיאטרי ועל כן אני רואה לקבוע, כי נכותו התיפקודית מבחינת גריעת כושר השתכרותו עומדת על 27% . נבחן, איפוא, את הנזקים שנגרמו לתובע , ואשר בגינם הוא מבקש לפסוק לו פיצוי; ואחד לאחד על פי ראשי הנזק שעלו. (3) שכרו של התובע: שכר התובע בדובק היה מורכב משכר בסיס + שעות נוספות + הטבות. הצדדים חלוקים באשר לגובה הסכום של כל אחד משלושת רכיבים אלו. (א) אובדן השתכרות לעבר - תקופה ראשונה מאז ארוע התאונה 17.8.93 ועד ליום 1.10.97 נמשכו יחסי עובד- מעביד בין התובע לדובק. לגבי תקופה זו, לא קופח התובע בנושא ההטבות שזכה להן כעובד מן המנין, לרבות לענין הרכב הצמוד שניתן לו על ידי דובק. במהלך תקופה זו, עבד התובע אצל דובק בפרקי זמן שונים ומשתנים, אשר פורטו במהלך הבאת הראיות ומקובלים הם על הצדדים. יצוין, כי בסיכומיהם, בשלב חישוב הפסדי התובע בראש נזק זה של אבדן שכר לתקופה האמורה בסיס החישוב, שנערך על ידי ב"כ התובע, מתייחס להטבות כאל חלק מהשכר (למרות שבאותה תקופה זכה התובע להטבות), ואילו ב"כ הנתבעת - דובק ערכה חישוביה לאור הפער שנוצר בין השכר שהיה משתלם לו, אלמלא התאונה, לבין הכנסתו בפועל עד ליום 1.10.97. חישוב זה רואה אני לאמץ (כמפורט בסעיפים 47- 50 רישא לסיכומים). הנה כי כן רואה אני לקבוע, כי הפסדיו של התובע לתקופה מיום התאונה ועד 1.10.97 מסתכמים בסך 498,472 ₪. אינני מקבלת את עמדת ב"כ הנתבעת, לפיה זכאי התובע לגבי תקופה זו למחצית הסכום בלבד משום שבחר, לטענתה, שלא למצות את מלוא כושר עבודתו. אכן רופא תעסוקתי לא העיד בפנינו, אולם העובדה שהתובע חזר לעבוד לפרקי זמן אלה או אחרים, במשרה חלקית או מלאה, היתה על דעתה של הנתבעת ומקובלת עליה, זאת על אף קביעתי כי נכותו התיפקודית הצמיתה לענין גריעת שכרו הינה בשיעור 27%. קביעה זו יפה לגבי התקופה בה תמו יחסי עובד-מעביד ועל התובע היה לפלס דרכו בשוק העבודה ובנתוניו, לטוב ולרע. הנה כי כן - הסכום בו יש לפצות התובע בגין ראש נזק זה - 498,472 ₪ למועד חישובם על ידי ב"כ הנתבעת - ספטמבר 2004 מכאן ואילך יהא הסכום כפוף לחישוב ריבית והצמדה כחוק. (ב) הפסד אבדן השתכרות לעבר - תקופה שניה הפסד שכרו ואבדן השתכרותו של התובע לתקופה שמיום 1.10.97 ועד לפסק הדין יחושב על פי הנתונים הבאים: שכרו הבסיסי של התובע, על פי בחינת תלושי השכר לתקופה האחרונה הינו בממוצע 6,125 ₪ לחודש, והוא ישוערך, כמקובל, מאמצע התקופה. החישוב יהא לגבי הסכום במלואו,כאשר ההפסד יחושב על פי נכותו התיפקודית המשוקללת, דהיינו בשיעור 27%. קביעתי זו דוחה מחד גיסא את עמדת ב"כ התובע, לפיה שיעור נכותו הרפואית בשיעור כ-49% ונתוניו האישיים מעמידים אותו בחזקת נכה בשיעור של 100%; ומאידך גיסא את עמדת ב"כ הנתבעת, לפיה "לא לעולם חוסן" היינו שומה על זעזועים במשק להשתקף אף בפיצויו של התובע ולנכות כ-10% מן השכר, בשל ירידה בשעות נוספות בפרמיות וכדומה. כאמור, שתי העמדות זו גם זו, נראות לי כבלתי ראויות בנסיבות המקרה המסויים שבפנינו, וזאת מבלי להתייחס למקרים אחרים או לעקרונות כלשהם. התובע עבד שנים אצל הנתבעת, וסביר להניח כי אלמלא התאונה היה ממשיך לעבוד אצלה עוד שנים רבות עד צאתו לגימלאות. מעבידה המעניקה הטבות לעובדיה, ולכאורה משפיעה עליהם מכל טוב, אין להניח כי זעזועים במשק היו גורמים להורדת שכר בכלל ולגבי נתבע זה בפרט. עם זאת שומה עלינו לבחון את נתוניו של התובע, אשר, כפי שעלה מהעדויות אינו פועל כדבעי לשיפור מצבו הכלכלי ותחת זו הולך בטל, או כפי שתואר בפסק דין אחר בלשון ציורית "יושב בכורסתו ומחכה שמשכורתו תגיע עדיו" (שם היה מדובר אמנם בהלנת שכר, אולם הדברים יפים גם כאן). נכון, התובע אינו יושב בכורסתו, הוא נתן בכוס עינו, משנת 1996 הוא סובל ומטופל בבעיות גסטרו, אדיש לנעשה בביתו קל וחומר אינו מגלה נכונות לחפש עבודה ולבצעה. התובע אישר כי החל להכות את אשתו, עד כדי כך שעזבה את הבית לתקופה מסויימת. עוד הוברר כי אינו נכון לקבל טיפול משפחתי אשר הוצע לו ולהסתייע ברשויות כדי להשתקם. מעדות אשתו עת/3 שי דבורה, אנו למדים כיהתובע אינו ישן בלילות, מעשן, רואה טלביזיה וביום לא קם מהמיטה. הדברים אמורים חרף עדות גיסו עת/1 מיכאל אהרון אשר נסע עמו לחפש עבודה אולם בראיונות עצמם לא השתתף אלא קיבל דיווח קודר מהתובע. (ג) הפסד השתכרות לעתיד התובע הינו יליד 30.1.56 ובחישוב השתכרותו לעתיד יש לחשב התקופה עד הגיעו לגיל 67, לאמור עד 29.1.2023, דהיינו ממועד מתן פסק הדין יש לחשב שיעור של 27% מתוך השכר בגובה 6,125 ₪ (שכרו הממוצע במועד התאונה ), משוערך ליום פסה"ד. מכאן ואילך מהוון לכל התקופה עד הגיעו כאמור לגיל 67. (4) אבדן ההטבות הקבועות כפי שנאמר לעיל, משכורתו של התובע הורכבה משכר, ומהטבות, אשר אין מחלוקת לגביהן, אשר שמענו עדות לגביהן מפיו, מפי דודתו , אשר עבדה אצל הנתבעת,רבקה בטאשוילי עת/2 , מפי אשתו דבורה שי, ואף מפי חשב הנתבעת עת/8 מרדכי רפופורט. אף בנקודה זו , ובכל הנושא הנוגע לשכרו של התובע ולשכר עובדים אצל הנתבעת לא מצאה לנכון דובק לזמן עד כלשהו . הנה כי כן, למדנו מפי עדים, כי דובק - כמעבידה, העניקה לעובדיה הטבות שנות מהן קטנות יותר מהן קטנות פחות ובסך הכל הטבה להטבה הצטרפו לסכומים בלתי מבוטלים. המדובר במשכורת 13 ו-14; השתתפות בקרן השתלמות "כנרת"; הפרשה למבטחים (גמל ופיצויים); התתפות בקיטנה לקטינים ילדי עובדים ומענק "דמי חנוכה" לאלה; ארוחות צהרים וארוחת בקר קלילה; ממון נופש משפחתי לעובד/ת ומימון חלקי של הנופש לבן זוג, כרטיסי כניסה לבריכת שחיה; (ולאחרונה 500 ₪ לשנה תמורתם); תלושים לקניית ביגוד (סימלי אך לא אפסי); הסדר מוזל לביטוח טיפולי שיניים; כמות של כ-30 חפיסות סיגריות לחודש, 30 חפיסות בפסח, בראש השנה ובחודש יולי - עת יוצאים לחופשה מרוכזת. חישב ב"כ התובע בסיכומיו את ההטבות כולן - בין אם עשה בהן שימוש התובע ובין אם לאו - וכלל אף את ההטבה של רכב צמוד, ומצאן מגיעות לסכום העולה על 8,500 ₪. אלא מאי? נושא הרכב הצמוד - נבחן במסגרת שונה. לקייטנה - אין נפקות בשל גילאי ילדיו של התובע וכן לדמי חנוכה. כרטיסים לבריכה חישב על פי 750 ₪ לחודש והוברר כו הומרו ב-500 ₪ לכל השנה. ולענין הארוחות, הלך ב"כ התובע וחישב עלותה של כל ארוחה ב-100 ₪ ליום. סכום שאינו ריאלי למי שמפסיק לאכול במקום עבודתו ואוכל בביתו; ואין הצדקה לחשב עלות ארוחה מחוץ לבית כאשר בוחנים את ההטבה. חישוב שערכה ב"כ הנתבעת אינו מגיע אף לכדי 2,000 ₪ לחודש. וזאת בעיקר משום שהתייחסה לפריטי ההטבה הריאליים , אולם בגין הארוחות למשל, הסתפקה בסך 150 ₪ בלבד. סכום נמוך במיוחד, אפילו יאכל האדם בביתו. (כך אף השתתפות בחופשה במלון נרשמה בחישוביה כ-30 ₪ בלבד). מבלי להכנס לכל פרט ופרט רואה אני לקבוע, כי לנוכח הפסקת עבודתו של התובע אצל הנתבעת , אבדה לו הכנסה בדרך של ההטבות המגיעה לסך 2,500 ₪ למועד פסק הדין. לפיכך יפוצה התובע בראש נזק זה לפי 2,500 ₪ לחודש לתקופה שמיום התאונה ועד למועד פסק הדין, מכאן ואילך ועד הגיע התובע לגיל 67 יהוון הסכום. (5) הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד התובע עותר להחזר הוצאות רפואיות לעבר בסכום גלובלי של 45,000 ₪ עבור: משככי כאבים, תרופות נוגדות דיכאון והרגעה, נסיעות לטיפול רפואי, מזרקים וחומר לזריקות (לטיפול באין אונות) ועלות חוו"ד של ד"ר ורדי. התביעה מפנה לתצהיר התובע (ת/8) נספח יג' - קבלות. כן מבקש התובע פסיקת פיצוי לעתיד בגין הוצאות רפואיות מקבילות לאלו שהוצאו על ידיו בעבר, בסכום גלובלי של 135,000 ₪. הנתבעת מתנגדת לכך, ובצדק; ב"כ דובק טוען, כי הוצאות אלו מכוסות ע"י הביטוח הלאומי. מחדלו של התובע למימוש זכויותיו בביטוח לאומי, אינו מטיל חבות על דובק, כאשר זו נשאה בתשלומי הביטוח. בנסיבות אלה לא עומדת לתובע זכות לפיצוי עתידי בגין שירותים רפואיים כאשר התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, הוצאותיו הרפואיות יכוסו על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי על ידי המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, אני מביאה בחשבון בהוצאות רפואיות בתחום האורולוגי המתייחס לבעיית אין האונות, אשר יתכן כי לא יכוסו על ידי המל"ל או על פי חוק, ואשר פורטו ע"י המומחה ד"ר ורדי בחלופות הבאות, אשר התובע זכאי לבחור מביניהן: הטיפולים כוללים: א- טיפול בהזרקות של תרופות ישירות לתוך איבר המין לפני כל מגע מיני. טיפול זה אינו מרפא...עלות הטיפול הינו כ 2000 ₪ לשנה. ב-טיפול ע"י מכשור ואקום... לא תמיד יעיל... עלות המיכשור הינו כ1000 ₪. ג- טיפול ניתוחי ע"י השתלת תותב לתוך איבר המין... בלתי הפיך ומידי פעם יש צורך בניתוחים חוזרים עקב תקלה בתותב או זיהום. עלות התותב וניתוח הינו כ-25,000 ₪." הנני פוסקת סך 20,000 ₪ לעבר וסכום גלובלי בסך 50,000 ₪ לעתיד - הכל למועד פסק הדין. (6) עזרת הזולת בעבר ובעתיד התביעה מבקשת פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין עזרת אשת התובע וגיסו לעבר, אשר שניהם העידו על היקף עזרתם הכלכלית והפיזית. סכום זהה מבקשת התביעה לפסוק בגין עזרה לעתיד. דובק טענה, כי התובע עצמאי לחלוטין והוא אינו נזקק לעזרת זולת לעתיד באשר לעזרה לעבר דובק סבורה שיש לפסוק לתובע סכום גלובלי של 5,000 ₪. מעדותם של מיכאל אהרון עת/1, אשת התובע והתובע, ברור כי לא מעט פעמים נדרשה עזרת צד ג', כל שכן ב-66 הימים בהם התובע היה מאושפז. יובהר, כי התובע לא הוכיח קיומם של צרכים מיוחדים לקבלת עזרת הזולת. הפגיעה בעבודה השפיעה באופן ניכר על עבודתו אך לא על תיפקודו הבסיסי בבית . מעבר לאורח חייו המתואר,לא הוכח כי הוא נזקק לעזרה מיוחדת במהלך חיי היומיום המצדיקה פיצוי מיוחד. ידועה ההלכה בדבר עזרת בן משפחה לנפגע, לפיה רק במקרים של עזרה חריגה ייפסק פיצוי בראש נזק זה של עזרת הזולת. לפיכך, בגין עזרת הזולת בתקופת האשפוז ומעט לאחריה רואה אני לפסוק סך 10,000 ₪, למועד פסק הדין וזאת על דרך האמדנא, כמובן. ברי, שעזרתם של בני המשפחה לא הסתיימה בסוף האישפוז אלא נמשכה, התובע סבל וממשיך לסבול כאבים ומועקה נפשית, אך מדובר בתמיכה אשר בהתחשב בה ייפסק פיצוי בתחום הנזק שאינו ממוני.. (7) הוצאות נסיעה מוגברות בעבר ובעתיד יצויין, כי בהסכמה הוגשה (ת/4)חוו"ד דעתו של הכלכלן משה קצין, המתמחה , בין היתר, בבחינת שווי ריאלי של רכב צמוד שהיה לעובד שכיר ולהערכת שווי גריעתו מהעובד. חוות הדעת הוגשה בהסתייגות לגבי השאלה הרפואית. הכל מסכימים כי מר קצין אינו מומחה בתחום הרפואי. התביעה מציינת, כי בשל כאביו של התובע בגב וברגל, הוא נאלץ להשתמש רבות בתחבורה. על כן מבקשת התביעה, בהתבסס על חוו"ד של משה קצין לקבוע לתובע פיצוי בסך 304,698 ₪ בגין הוצאות לעבר ובסך 600,000 ₪ בגין הוצאות לעתיד. דובק כופרת בנזק זה בטענה, כי התובע לא הוכיח פוזיטיבית קיומן של הוצאות אלו, שכן התובע אינו מרבה לצאת את ביתו. כמו כן הוצאות נסיעה לטיפול רפואי מכוסות ע"י המ.ל.ל, כסוי אשר על התובע היה למצותו. זאת ועוד, משה קצין אינו מומחה רפואי, על כן חישוביו מבוססים על ההנחה לפיה אכן התובע נזקק לנסיעות. יתרה מכך, חוות דעתו של פרופ' נרובאי אינה תומכת בטענה, לפיה התובע נזקק לנסיעות רבות. עוד מציינת דובק, כי התובע מבקש כפל פיצוי בעניין ראש נזק זה, שהרי התובע טוען להפסד הטבת "רכב צמוד". רואה אני לקבל את הטיעון, לפיו אין לאחוז בחבל משני קצותיו: מחד לטעון להוצאות נסיעה מוגברות ומאידך לטעון לאבדן רכב צמוד. התביעה מבקשת פיצוי בגין אובדן הרכב הצמוד, שניתן לתובע בהיותו עובד דובק ונעשה בו שימוש גם לצרכים אישיים. התביעה, בהתבסס על חוו"ד של משה קצין, העמידה את שיעור הנזק על סך 103,000 ₪ עלות רכב יחד עם 2400 ₪ עלות אחזקת הרכב. סה"כ ומהוון ל- 19 שנים 519,000 ₪. דובק טוענת, כי אין כל הוכחה שהתובע היה ממשיך בעבודתו בדובק וגם אם כן, כי היה ממשיך לזכות בהטבת רכב. לא זו בלבד אלא שהתובע אינו יוצא הרבה מן הבית ולפיכך אינו ניזוק כלכלית מהיעדר הרכב. כן תוקפת דובק את ההנחה שבחוו"ד כי התובע היה קונה רכב אילולא הרכב הצמוד והיקף הנסיעות לחודש הינו 1000 ק"מ. עוד מוסיפה דובק, כי יש לחשב את ההפסד הריאלי שנגרם לתובע, שהרי התובע שילם מס על טובת הנאה זו ולכן בוודאי שנזקו של התובע נמוך מ-2400 ₪. רואה אני לקבוע כי יש להתייחס לנושא בהקשר זה כאל אבדן רכב צמוד - הטבה הנמנעת מהתובע עקב התאונה ובעטיה הפסקת יחסי עבודתו עם דובק - והיזקקותו לנסיעות, לא פחות מאשר בתקופת עבודתו. לאמור בהנחה שהרכב הצמוד היה ממשיך לשרת את התובע לא היה מקום לפסיקת סכום כלשהו באשר לנסיעות במידה רגילה או אפילו מוגברת. על כן רואה אני לקבל את האמור בחוות דעתו של המומחה קצין בכל הנוגע לאבדן רכב צמוד, אולם בהפחתת שיעור המס שהיה מוטל על התובע אילו היה עומד לרשותו הרכב הצמוד. הנה כי כן, בראש נזק זה אני רואה לפסוק לתובע סך מהוון - 300,000 ₪ כולל. (8) אובדן פנסיה התביעה טענה להפסד הטבת פנסיה בסך 60,000 ₪, בנימוק כי התובע עבד 20 שנה בדובק והיה ממשיך לעבוד ולהתקדם, נתון שהיה מגדיל את הפרשות הפנסיה עבורו. דובק טענה, כי נזק זה בא לידי שיפוי במסגרת פיצוי לעניין הכנסתו של התובע, לאמור התובע מבקש כפל פיצוי. כמו כן, דובק טענה, כי הטענה ערטילאית ולא הוכחה. רואה אני לקבל טיעוני הנתבעת ולא לקבוע סכום מעבר לנפסק בראשי הנזק האחרים. (9) נזק שאינו ממוני - כאב וסבל התביעה סבורה, כי בגין ראש נזק זה יש לפצות את התובע בסך 350,000 ₪ וזאת לאור 66 ימי אישפוז, כאבים בגב וברגל, אין אונות ונכויות המשוקללות בכ-49%. דובק העריכה את נזקיו של התובע בראש נזק זה בסך 120,000 ₪ וזאת על בסיס נכות רפואית משוקללת של 34.4%. משקבעתי כי הוכחה נכותו הרפואית המשוקללת של התובע כעומדת על כ-49%. אני סבורה כי בנושא של סבל יש להתחשב בכל מרכיבי הנכות הרפואית, כפי שתוארו ופורטו על ידי המומחים הרפואיים ועלידי אותם עדים, אשר יכלו להתייחס אליו. התובע אושפז לתקופה לא מבוטלת. נזקק לעזרה רפואית צמיתה, לפחות בתחום האורולוגי, מצב, אשר ללא ספק פוגם באיכות חייו. לאור כל אלה רואה אני לפסוק בראש נזק זה - נזק שאינו ממוני סכום של 350,000 ₪ למועד פסק הדין. (10) ניכויים (א) ניכוי מ.ל. ע"פ חוו"ד של האקטואר שי ספיר יש לנכות מסכום התביעה 1,682,988 ₪. כשסכום זה הינו מהוון ליום 31.10.03. "הסכום האמור אינו כולל דמי פגיעה לתקופה מ- 18.893 עד 15.2.94 ששולמו למעביד. סה"כ דמי פגיעה כולל פיצויי הלנה ששולמו לתקופה זאת 28,739 ₪, וערכם המשוערך ל- 31.10.03: 49,737 ₪... בדמי הפגיעה חסרה התוספת לתקופה מ- 1.1.94 עד 15.2.94." (חוות דעתו של ספיר). דובק גורסת, כי יש להוסיף לסכום זה 106,361 ₪, ריבית 4% מיום חישוב חוו"ד של שי ספיר. לאמור סה"כ 1,789,349 ₪. הנה כי כן, יש לכלול במסגרת הניכויים את דמי הפגיעה ולשערך כדין את כל הסכומים למועד החישובים הסופיים (שהרי הם משוערכים בחוות הדעת ליום 31.10.03). (ב) נכוי מבטחים אין מחלוקת בין הצדדים, כי יש לנכות גם את פנסית הנכות ממבטחים ששולמה לתובע בסך 78,108 ₪ לתקופה 11/97-5/99. (בהסכמה הוגשו ת/1, ת/2 - מסמכים מ"מבטחים"). יא. סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בשיעור 75% מהסכומים הבאים: (1) אבדן השתכרות לעבר - תקופה מיום התאונה ועד ליום 1.10.97 - כאמור בפרק י(3)(א). (2) אבדן השתכרות לעבר מיום 1.10.97 ועד לפסה"ד - כאמור בפרק י(3)(ב). (3) אבדן השתכרות לעתיד - כאמור בפרק י(3)(ג). (4) אבדן הטבות - כאמור בפרק י(4). (5) הוצאות רפואיות לעבר - כאמור בפרק י(5). (6) הוצאות רפואיות לעתיד - כאמור בפרק י(5). (7) עזרת הזולת - כאמור בפרק י(6). (8) הוצאות בגין נסיעות - אבדן רכב צמוד - כאמור בפרק י(7). (9) כאב וסבל - כאמור בפרק י(9). מסכום הפיצוי יש לנכות את תשלומי המלל - כאמור בפרק י(10)(א). מסכום הפיצוי יש לנכות את תשלומי מבטחים כאמור בפרק י(10(ב). לסכום פסק דין יתווספו הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% + מע"מ סכום פסק הדין ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. מזכירות בית המשפט תשלח פסק הדין למשרדי ב"כ הצדדים בדואר רשום. ניתן בלשכתי היום י"ג בתשרי, תשס"ו (16 באוקטובר 2005) בהעדר הצדדים. הדסה אחיטוב-הרטמן, שופטת תאונות החלקהרצפהתאונות נפילה