כללי 1. ערעור, וערעור שכנגד, על פסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' השופט ר' יעקובי) בת"א 9931/99, לפיו נפסקו למשיב פיצויים בסכום כולל של 262,494 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת עבודה שארעה ביום 13.10.97 (להלן: התאונה). התאונה ארעה למשיב, יליד 5.8.58, בעת עבודתו ליד מכונה, ביום 13.10.97, במפעלה של המערערת מס' 1, רב בריח טכנולוגיות בע"מ (להלן: רב בריח), עת היה כבן 39 שנה. פסק הדין נשוא הערעור 2. בית-משפט קמא קבע ממצאים עובדתיים באשר לנסיבות אירוע התאונה, לפיהן התאונה אירעה במהלך עבודתו של המשיב על מכונת חירוץ ידנית במפעל רב בריח (להלן: המכונה), באופן הבא: במהלך עבודת המשיב על המכונה, ניתז אל עינו של המשיב נוזל אמולסיה. בתגובה, ובניסיון להפסיק את הזרם, שלח המשיב את ידו אל מפסק ההפעלה ובמקום ללחוץ על מפסק המזרים את המים, לחץ בטעות על מפסק ההפעלה. כך נפגעה ידו הימנית, ואצבעו השנייה ביד זו נקטעה. המדובר במכונה המוציאה "אמולסיה", שהיא תערובת של שמן ומים המשמשת לניקיון המכונה ולשימון חלקיה הנעים. התערובת מוזרמת באמצעות צינורות על גבי הסכינים הנעים של המכונה. המשיב היה עסוק בניקוי המכונה. הוא הבחין כי יש סתימה בזרימת האמולסיה ולכן כיבה את המכונה, ניקה את החלק שסבר כי גרם לסתימה, וכאשר לחץ על כפתור הזרמת האמולסיה, ניתז זרם אמולסיה לתוך עינו. תוך כדי בהלה ומתוך ניסיון להפסיק את זרם האמולסיה, טעה המערער ולחץ על כפתור הפעלה וכך נפגעה ידו ונקטעה אצבעו. 3. בשאלת האחריות קבע בית-משפט קמא, כי אחריותן של המערערות היא מלאה, בלא הטלת אשם תורם על המשיב. המערערות ביקשו להיבנות על קיומן של סתירות בגרסת המשיב, טענות שנדחו על-ידי בית-משפט קמא, אשר ייחס את הסתירות לקשיי השפה של המשיב. 4. הערכת נזקי המשיב בפסק הדין נשוא הערעור, נקבעה כדלקמן: בהליך בפני בית-משפט קמא לא הייתה מחלוקת כי למשיב נכות רפואית צמיתה בתחום האורטופדי בשיעור 15%, עקב קטיעת האצבע השנייה ביד ימין, שהיא ידו הדומיננטית. בתחום הנוירולוגי מונה, בהסכמה, מומחה מטעם בית המשפט, שקבע בחוות-דעתו (עליה נחקר) כי למשיב נכות צמיתה בשיעור 5%, המורכבת מנכות בשיעור 4% בגלל תגובה נפשית, ומנכות בשיעור 1% עבור הפרעת תחושה בגדם. יחד עם זאת, קבע בית-משפט קמא, כי לנכות הנוירולוגית לא ינתן משקל לצורך הפיצויים שייפסקו, זאת משום שהנכות בגין הגדם הפכה לבלתי רלבנטית לאחר הניתוח שעבר המשיב, ומשום שהנכות הנפשית שנקבעה על-ידי המומחה המוסכם לא הייתה בתחום מומחיותו. לפיכך, נקודת המוצא לצורך פסק הדין הייתה נכות רפואית בשיעור 15%. הטענות בערעור 5. לשיטת המערערות, טעה בית-משפט קמא בחיוב המערערות, תוך דחיית גרסתן ומתן משקל מוטעה לחוסר מהימנות המשיב. ביחס לקביעות העובדתיות בפסק הדין טוענות המערערות, כי שגה בית-משפט קמא בכך שפסק כי לא היו שלטי אזהרה ביחס למכונה במקום העבודה, משום שהמכונה לא הייתה מגודרת; הגידור היחיד שנדרש בנסיבות הענין הוא כיסוי כפתור ההפעלה; ההדרכה שניתנה למשיב על-ידי רב בריח לא הייתה מספקת, וכי אין די בתקופת ניסיונו הקודם של המשיב, פרק זמן בן כשנה, על מנת להוביל לקביעה כי היה לו הניסיון הדרוש ביחס לתפעול המכונה; ולא יוחס כל אשם תורם למשיב. בנוסף, מופנה הערעור כנגד סכומי הפיצוי שנפסקו למשיב בראשי הנזק השונים. המשיב הגישו מצידו ערעור שכנגד, ובו טען כנגד קביעת שיעור נכותו, חישוב הפיצויים המגיעים לו, קביעת הסכומים אותם יש לנכות מסכומי הפיצויים שנפסקו, ושלילת הפיצוי בראשי נזק כמו עזרת צד שלישי. דיון 6. עיקר חיציהן של המערערות מופנה כנגד קביעותיו של בית-משפט קמא בעניינים עובדתיים, לגביהם מצווה ערכאת הערעור לנקוט משנה זהירות בהתערבותה בהם. הטעם העיקרי לכלל על-פיו נמנעת ערכאת הערעור, בדרך כלל, מהתערבות בממצאים העובדתיים של הערכאה הראשונה, נגזר מיתרונה של הערכאה הראשונה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדויות שהושמעו לפניה (ראה ע"א 496/89 אל קאלאב ואח' נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב ואח', פ"ד מה(4, 343, 247). השופט קמא שמע את הראיות, התרשם מהעדים וקבע את קביעותיו העובדתיות על יסוד הראיות שהובאו לפניו. אין אנו סבורים כי יש מקום להתערב בהן (ראה: ע"א 444/94 אורות ייצוג אומנים והפקות נ' עטרי גלי, פ"ד נא(5) 204). בחנו את ממצאי הערכאה הראשונה ואת טענות הצדדים לגופן, ונחה דעתנו כי עיקר הממצאים העובדתיים אותם קבע בית-משפט קמא, מבוססים על חומר הראיות, ואין מקום לשנות ממה שקבע בית-משפט קמא, בכל הקשור לנסיבות קרות התאונה כתאונת עבודה שנגרמה למשיב, כתוצאה מהפעלת המכונה במפעלה של רב בריח. בית-משפט קמא שקל את גרסאות הצדדים והסתמך בקביעתו זו על העדפת הגרסה הנוחה יותר למערערות, שנכללה במוצג נ/8, תחקיר קצין הבטיחות של רב בריח. על יסוד גרסה זו ביסס בית-משפט קמא את הדרוש לקביעותיו בענין המכונה, נסיבות קרות התאונה, וביסוס אחריות וחבות המערערות בגין התאונה. ב"כ המערערות סבור כי בנסיבות אירוע התאונה היה מקום להטיל אשם תורם על המשיב. לגרסתו, המשיב לא היה צריך להפעיל את כפתור האמולסיה טרם סגירת המכסה על המכונה, ומכאן אשמו התורם. לא ראינו לקבל טענה זו. המשיב הסביר כיצד תיקן את המכונה כאשר התקלה הייתה בזרימת האמולסיה. לאחר שלסברתו תיקן את הליקוי, ביקש לבדוק זרימה זו והפעיל את כפתור האמולסיה טרם סגירתו את המכונה, כדי לראות אם התקלה תוקנה. או-אז פרצה האמולסיה ונתזה לעינו, ותוך כדי בהלה על מנת להפסיק את זרימת האמולסיה, לחץ המשיב על כפתור ההפעלה במקום ללחוץ על כפתור הפסקת הזרימה.הכפתורים סמוכים זה לזה. אין במעשהו של המשיב, אשר ביקש לבדוק אם תיקון הסתימה צלח והפעיל את זרימת האמולסיה, משום רשלנות. זוהי פעולה המתבקשת לביצוע לאחר תיקון, טרם סגירת המכונה. אם היה מגן על כפתור ההפעלה למניעת הפעלה בלתי מכוונת, התאונה לא הייתה נגרמת. המסקנה היא, כי אין מקום להתערבותנו בשאלת האחריות, כמו גם ביחס לקביעה השוללת את קיומו של אשם תורם מצד המשיב. ראה לענין אחרון זה את אשר נפסק בע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 198, 199; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו(2) 592, 603-604; ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ, פ"ד מג(3) 507, 511-512; ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, בעמ' 232 וההפניות שבו; ע"א 3769/97 דהן שמעון נ' אביבה דני, פ"ד נג(5) 581, 587-588). 7. ראינו להתערב בחלק מראשי הנזק אשר נפסקו על-ידי בית-משפט קמא. הפסד השתכרות לעבר 8. בית-משפט קמא קבע (סעיף 30 לפסק הדין), כי המשיב השתכר עובר לתאונה כ-6,600 ש"ח ברוטו לחודש, ו"סכום זה הועמד במידוד למועד פסק הדין על כ-8,000 ש"ח". השופט קמא ראה לנכון לפסוק 6 חדשי אי כושר, בסך של 60,000 ש"ח למועד פסק הדין, לאחר מכן המשיב היה במאסר מספר חודשים ובית-משפט קמא לא פסק לו הפסד שכר בגין פרק זמן זה. עבור יתרת התקופה פסק בית-משפט קמא סך של 90,000 ש"ח באמרו, כי נקודת המוצא היא ירידה בהשתכרות בשיעור 15%. לא ראינו להתערב בראש נזק זה, אשר התבסס על הפחתה בשיעור של 15%. יחד עם זאת, אנו רואים לנכון להורות כי הסך של 90,000 ש"ח ישא הפרשי הצמדה וריבית מירבית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, מאמצע התקופה בגינה חושב ההפסד עד התשלום בפועל. ב"כ המשיב טען נגד אורך התקופה בגינה לא נפסקו למשיב הפסדי שכר, לאור היותו במאסר וקשיים למצוא עבודה לאחר תקופת המאסר. לא ראינו להתערב בקביעה זו. העובדה כי לאחר ריצוי עונש מאסר, קשה למצוא עבודה, ידועה היא. ניכוי דמי אבטלה מתגמולי המל"ל 9. המשיב טוען נגד ניכוי מלוא הסכום שקיבל כתגמולים מהמל"ל. לשיטתו, אילו היה מקום לנכות את דמי האבטלה, הרי שהמשמעות האופרטיבית המתחייבת מכך היא שהיה על בית המשפט לפסוק לו פיצוי עבור מלוא הפסדי השכר שלו. לעומתו טוענות המערערות, כי ניכוי דמי האבטלה מתחייב, לאור הקשר הסיבתי בין הגמלה לבין נזק הגוף שנגרם למשיב עקב התאונה. הכלל הוא, כי תשלום דמי אבטלה אינו חייב בניכוי מן הפיצויים, שכן גמלה זו משתלמת למחוסר עבודה, המוכן ומסוגל לעבוד במקצועו או בכל עבודה אחרת, ולשכת עבודה אינה מציעה לו עבודה. החריג לכלל מחייב את ניכוי הגמלה, מקום שמתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה שבגינה משתלמים הפיצויים לבין הגמלה. כלומר, אם תשלום דמי האבטלה שולם עקב תאונת עבודה לנפגע שאינו מסוגל לעבוד, בתקופת אי הכושר שלו לעבוד, אזי יש לנכות את דמי האבטלה ששולמו לו (ראה ד' קציר, פיצוים בשל נזקי גוף (מהדורה חמישית, התשס"ג-2003), כרך ב', 1529). על המערערות החובה להוכיח, והן לא עמדו בחובתן זו, כי הסיבה לזכאותו של המשיב לדמי אבטלה היא חוסר האפשרות למצוא עבודה במומו דווקא, כלומר כתוצאה מנזק הגוף שנגרם עקב התאונה, שאז הגמלה ניתנת לניכוי (ראה ע"א 133/86 צוברי נ' שוהם, פ"ד מב(3) 575, 587; ע"א 5012/90 פאול טרכטנברג נ' עטיה עזאלדין ושמיר חברה לביטוח, דינים עליון, כרך לד, 602; ע"א 4180/91 פלס מבנים וקונסטרוקציות בע"מ נ' יצחק אלימלך, דינים עליון, כרך לה, 121). משהתייחסו המערערות בסיכומיהן לשאלת זכאותו של המשיב לפיצוי בגין אבדן הכנסה לעבר, התייחסותן הייתה לבעיות מהן סבל המשיב, אשר אינן נובעות כולם מפגיעת העובדה: "הקושי במציאת מקום עבודה, לאחר השחרור מן המאסר, לא נבע מתוצאות התאונה, אלא בשל מצב השוק, כמו גם מעמדו החדש של התובע (עבריין מורשע, אסיר משוחרר) ... אין כל קשר, אפוא, בין הפציעה של התובע לבין הקושי במציאת מקום עבודה חלופי לאחר המאסר" (סעיפים 82-83 לסיכומים). בנסיבות אלו, לא היה מקום לניכוי דמי האבטלה ששולמו למשיב, ואין לנכות סכומים אלה מסכום הפיצויים. הנכות הנוירולוגית והפסד כושר השתכרות בעתיד 10. על-פי חוות דעת שהגיש המשיב וכפי שקבע בית-משפט קמא, יש למשיב נכות צמיתה בתחום האורטופדי בשל קטיעת האצבע , בשיעור 15% נכות. המערערות לא חלקו על נכות זו. בית-משפט קמא מינה מומחה בתחום הנוירולוגי, פרופ' א.מלמד. המומחה קבע כי למשיב נכות צמיתה בשיעור 5%. המומחה הסביר בחקירתו בבית המשפט, כי הנכות אשר קבע למשיב מורכבת מנכות נפשית (פוסט טראומה) ומנכות בשיעור 1% עקב הפרעת תחושה בגדם. בית-משפט קמא לא הביא נכות זו בחשבון ועל-כך קובלנתו של ב"כ המשיב. בהתייחס לנכות בגין הפרעת תחושה בגדם, סבר בית-משפט קמא, כי לאור ניתוח נוסף שעבר המשיב, הפכה נכות זו לבלתי רלוונטית. אשר לנכות בתחום הנפשי, סבר בית-משפט קמא, כי מדובר בנכות שאינה בתחום מומחיותו הספציפית של פרופ' מלמד, ובשל כך שלאור מכלול חומר הראיות, הבסיס לקביעת אותה נכות חלש יותר ממה שסבר פרופ' מלמד, לא הביאה בחשבון (הכוונה כנראה לכך, שהמשיב למעשה חדל לעסוק במכונות מסוג המכונה ממנה נפגע והסב מקצועו במידה מסויימת). העובדה שהמומחה אינו פסיכיאטר אלא נוירולוג, עדיין אינה גורעת מיכולתו לאבחן תסמונת פוסט טראומטית, כפי שעשה פרופ' מלמד. עניין יומיומי הוא, שמומחה נוירולוגי מאבחן עקב פגיעת ראש, כמו זעזוע מח, שנגרמה לנפגע תסמונת פוסט טראומטית, ואיש אינו מבקש לבטל את הממצאים בשל היות המומחה נוירולוג ולא פסיכיאטר. ניתן לומר שהמדובר בתופעה הניתנת לאבחון הן על-ידי פסיכיאטר והן על-ידי נוירולוג. נוסיף עוד, כי במקרה דנן העיד פרופ' מלמד שאף השלים חצי שנת התמחות במחלקה פסיכיאטרית. יחד עם זאת, רשאי בית-משפט שלא להביא בחשבון נכות תפקודית - נכות זו, ונראה כי אכן כך עשה, על-פי האמור בפסק הדין. נאמר עוד, כי במקרה הטוב, מדובר על תוספת של 3.4% נכות, דהיינו אחוז, שספק אם הוא כשלעצמו יכול להיות בעל משמעות בקביעת נכות תפקודית. אשר-על-כן, לא ראינו להתערב בחלק זה של פסק הדין. אשר לחישוב הפסד כושר ההשתכרות, בית-משפט קמא קבע כבסיס לשכרו של המשיב סך של 8,000 ש"ח, שאכן היה ביום הגשת סיכומי המשיב (מרץ 2004), תוצאה של הצמדה למדד של שכרו של המשיב עובר לתאונה. ביום מתן פסק הדין (ינואר 2005) ההצמדה למדד של שכר התובע היא 8,600 ש"ח, ולכן החישוב צריך להיות 15% X 8,600 X 183,577.6, והתוצאה היא 236,815 ש"ח ולא כאמור בפסק הדין. נזק לא ממוני 11. מקום בו נקטעה האצבע השנייה בידו הימנית של המשיב, ובנסיבות טראומטיות, על הפיצוי בגין פריט זה לשקף את מהות הפגיעה וטיבה. נראה, כי בגין פריט זה נפסק למשיב פיצוי אשר אינו משקף נכונה את שיעור הנזק הלא ממוני ממנו סבל המערער, ושיעור הפיצוי אשר נקבע מצדיק את התערבותנו. יש להעמיד הפיצוי בגין פריט זה ע"ס 90,000 ש"ח, נכון ומחושב להיום, חלף סכום אשר נפסק על-ידי בית-משפט קמא. סיכום 12. לא מצאנו להתערב ביתר טענות המערערות והמשיב באשר לחישובי הנזק. התוצאה היא, כי ערעור המערערות נדחה. ערעור המשיב מתקבל בחלקו. יש לשלם למשיב את מה שנוכה ממנו כדמי אבטלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מירבית, על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה ממועד הניכוי, לחשב הפרשי הצמדה וריבית כאמור על 90,000 ש"ח ולהוסיף סך של 16,815 ש"ח לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד, כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מירבית, על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל. לסכומים שנוספו בערעור זה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ. כמו כן תשאנה המערערות בהוצאות הערעור וכן בשכ"ט עו"ד המשיב בסכום כולל של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. תאונת עבודה