פיצוי מוסכם וגם כפל פיצוי השופטת ש' וסרקרוג, ס' נשיאה: 1. הערעור הוא על פסק-דין של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט י' וגנר), מיום 20/3/06 בת"א 12959/03, לפיו חויבו המשיבים לשלם למערערת סך של 15,811 ₪, נכון ליום 24/09/2003, עקב הפרת הסכם שכירות תפעולי של רכב, ששכרו המשיבים מאת המערערת. 2. הערעור מתמקד בשאלת שיעור סכום החיוב, כאשר לטענת המערערת צריך הפיצוי לכלול סעד נוסף של פיצוי - אופציית הרכישה "פיצוי מוסכם" - שאינו חופף לסעדי הפיצוי האחרים בהם חויבו המשיבים וכינויו של פיצוי זה כ"פיצוי מוסכם" אין בו כדי לאיין זכות זו. הרקע וההליכים הקודמים: 3. בתחילתו נפתח ההליך בהוצל"פ, בקשר לביצוע שיק שניתן על ידי המשיב מס' 1, בחתימת המשיבה מס' 2 כערבה. לאחר מכן הורה בית המשפט על הגשת כתב התביעה. המערערת הגישה תביעה כנגד המשיב מס' 1 (להלן: המשיב), בגין יתרת חוב שנוצרה, לטענתה, בנוגע לשכירת רכב מסוג "קאיה קרניבל" מס' רישוי 43-458-27 (להלן: הרכב), על-פי חוזה שכירות תפעולית מיום 02/04/00 (להלן: הסכם השכירות). התביעה הוגשה גם נגד המשיבה מס' 2, בהיותה ערבה לכל חיובי המשיב, לרבות חתימתה על שטר חוב שנמסר כבטוחה לעסקת השכירות. יתרת החוב הנטענת על פי כתב התביעה הועמדה על 30,254 ₪ נכון ליום 18/08/2003. 4. במהלך תקופת השכירות, בה היה הרכב בשימושו ובחזקתו של המשיב, נצברו יתרות פיגורים, בשל אי ביצוע במועד של תשלומי השכירות, והביאו לתפיסת הרכב. בנוסף הוטלו עיקולים שונים על הרכב ועל זכויותיו של המשיב ברכב בשל חובותיו לנושים אחרים. ביום 30/05/2002, כאשר החוב שהצטבר עמד על 5,533 ₪, הוחזרה החזקה ברכב לידי המערערת. הרכב נגרר לחצרה ב- 17/06/2002, ובמקביל שלחה המערערת למשיב פירוט חשבון העסקה, לפיה נותרה יתרת חוב שהועמדה על סכום של 34,101 ₪ (נספח ד' לתצהיר מטעם המערערת). 5. החשבון ששלחה המערערת למשיב, עובר למועד החזרת החזקה ברכב לידיה, כלל את הפריטים הבאים: יתרת תשלומי דמי השכירות המהוונים 69,959 ₪; יתרת חובה בשל פיגור בתשלומי עסקת השכירות - 5,053 ₪; ריבית פיגורים - 235 ₪; שכר טרחת שמאי - 239 ₪; דמי מינוי איתורן - 120 ₪; ביטוח מקיף חלק יחסי - 325 ₪; פיצוי מוסכם - אופציית רכישה 55,060 ₪; סה"כ הגיע סכום החיוב ל- 131,021 ₪ ומתוך הסכום הנ"ל הפחיתה המערערת את סכום הפיקדון ששוערך לאותו מועד, בסך של 26,322 ₪, וזיכוי בגין שווי הרכב על פי חוות דעת השמאי בסך של 75,598 ₪. יתרת הזכות הכוללת הועמדה על סכום של 96,920 ₪, והחובה שנותרה, על פי אותו תיאור חשבון הועמדה על 34,101 ₪. ביום 16/12/2002, בחלוף 7 וחצי חודשים ממועד תפיסת חזקה ברכב על ידי המערערת, נמכר הרכב לצד ג', תמורת 90,000 ₪, כאשר ערכו של הרכב על פי המחירון של לוי יצחק עמד באותה עת על 121,000 ₪. מאחר שבחוות הדעת השמאי מטעמה, נקבע שוויו של הרכב בסכום של 70,598 ₪, הוסיפה המערערת והפחיתה מסכום החוב סכום נוסף של 19,402 ₪, ולפיכך הוקטנה יתרת החוב והועמדה על סך 14,430 ₪. סכום זה שוערך למועד הגשת התביעה (18/08/2003) והועמד על סך של 15,811 ₪. 6. לטענת המערערת, על פי הסכם השכירות, חלה חובה על המשיב לשמור על מצב תקין של הרכב ולדאוג לרישוי שנתי. מאחר שפעולות אלה נדרשו לאחר החזרת החזקה ברכב, ואלה נעשו בפועל ע"י המערערת, הוסיפה המערערת ותבעה גם הוצאות אלה, לפי הפירוט הבא: טיפול במוסך בחודש יולי לרבות שיקום מכני של הרכב - 8,572 ₪; אגרת רישוי הרכב - 3,038 ₪; אגרת טסט - 113 ₪; שכר עבודה לעובד שלקח את הרכב לעבור מבחן רישוי והעברתו ממוסך למוסך- 2,000 ₪. סה"כ סכום נוסף של 13,723 ₪ - נכון ליום 06/08/2002, ולמועד הגשת התביעה סך של 14,433 ₪. 7. אעיר, שעמדנו על פירוט מלא של פרטי הנזק הנטענים, מאחר שיש חשיבות לכך במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים למהות הפיצוי - "פיצוי מוסכם" - וכן לצורך הבחינה אם מדובר בסעד חלופי או מצטבר, כפי שיובהר בהמשך. פסק הדין של בית משפט קמא: 8. בבית משפט השלום כפרו המשיבים בחובתם לשאת בחיוב כלשהו ואף טענו ליתרת זכות העומדת להם, וזאת בין היתר, מאחר שהרכב הועבר לשימוש חברת "נדלק", מייד בסמוך לתפיסתו, בשל עיקול שהוטל עליו. בפסק הדין, לאחר סקירת טענות הצדדים, דחה בית המשפט את מרב טענות המשיבים לרבות טענתם בדבר היות החוזה חוזה מקפח, ונתקבלה הטענה העיקרית של המערערת, כי המשיב הפר את חוזה השכירות, וככול שיוכח שיעורו של נזק, תהא היא זכאית לפיצוי. בנוגע לגובה הפיצוי הכספי הנתבע, קיבל בית המשפט את הטענה כי המערערת עמדה בנטל הראייתי הנדרש, לגבי החיובים הבאים: שיקום מכני של הרכב (8,572 ₪), אגרת רישוי וטסט (3,151 ₪) ויתרת חוב (15,811 ₪). ואולם, מאחר שהסכום האחרון, על פי קביעתו של בית משפט השלום כלל בתוכו גם את "הפיצוי המוסכם", וסכום זה גבוה מן הסכומים האחרים שפורטו לעיל, הרי שבהסתמך על סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות), חייב בית המשפט את המשיבים בסכום האחרון בלבד. טיעוני הצדדים בערעור: 9. בערעור, טוענת המערערת, כי לא היה מקום לפסוק רק את הסכום של 15,811 ₪, מאחר שהרכיב הנכלל בסכום זה, על אף כינויו בהסכם השכירות, "פיצוי מוסכם", אינו בגדר זה כהגדרתו בחוק התרופות. זאת ועוד, נכון למועד 17/06/2002, שהוא מועד בו הוחזרה החזקה ברכב למערערת, עמד "הפיצוי המוסכם" על סך של 55,060 ₪. לא יכולה להיות מחלוקת כי סכום זה גבוה מהסכום שנפסק למערערת, ולכן גם אילו היה מדובר ב"פיצוי מוסכם", זכאית הייתה המערערת לסכום הגבוה יותר. זאת ועוד, סכום זה נלקח בחשבון בהתחשבנות החלקית, לאחר שנוצרו חיובים נוספים, שהם בגדר נזקים שערכם הוכח, כך שכנגד חישוב ערך "אופציית הרכישה", נוכו זיכויים ממשיים שנוצרו לטובת המשיבים, עקב מכירת הרכב. בנסיבות אלה טענה המערערת כי היתה רשאית לתבוע אותם סכומים. 10. המשיבים סומכים ידם על פסק דינו של בימ"ש קמא. לעמדתם, חלה בעניין זה ההוראה האמורה לחוק התרופות, ומשנכלל סכום הפיצוי המוסכם בחיובי המשיבים, אין היא רשאית לחזור ולתבוע הוצאות נוספות. המשיבים מדגישים, כי בחשבון הראשון שהומצא לה, נכלל סכום הפיצוי, ויש לראות ביתרת חובם של המשיבים, כפיצוי מוסכם, כך שאין להוסיף מעבר לו. ועוד, לעמדתם, מעלה המערערת טענות חדשות אשר לא הועלו בערכאה הדיונית, ולמעשה, מבקשת היא לשנות את אופן תחשיבה בפני ערכאה זו. דיון בערעור: 11. יש למקד את המחלוקת בשאלה, אם אכן מדובר ב"פיצוי מוסכם", כהגדרתו בסעיף 15 לחוק התרופות, או שמא בחישוב שיעור נזק צפוי מוכח. תהא התשובה כי אכן מדובר ב"פיצוי מוסכם", הרי שבמקרה כזה חל האמור בסעיף 15(ב) לחוק התרופות, לפיו, מקום בו נתבעים יחדיו פיצוי מוסכם ופיצוי לא מוסכם, יש לראותן כתביעות חלופיות ובמקרה כזה, ככל שהובאו ראיות לעניין, זכאי הנפגע לקבל את הפיצוי הגבוה מבין השניים. השאלה הנוספת, בהנחה שאכן המדובר ב"פיצוי מוסכם" היא, אם פיצוי מוסכם זה יכול להצטבר לפיצוי בגין נזק שהוכח, לפי סעיף 10 של החוק או כאשר יש בהסכם מספר מנגנונים של פיצוי מוסכם. הכלל במקרה זה, שניתן לתבוע בנוסף לפיצוי המוסכם, גם לפי סעיף 10 של החוק, ככל שמדובר בנזקים אחרים, שאינם נכללים בגדרו של הפיצוי המוסכם, והוא הדין כאשר מדובר במספר מנגנונים של פיצוי מוסכם, שהם נפרדים האחד מן האחר. סעיף 15(ב) לחוק אינו מגביל מספר הוראות בדבר פיצוי מוסכם, ובלבד שאלה אינן חלופיות, אלא פיצויים מוסכמים מצטברים (ע"א 628/87 חורי נ' חברת חשמל בע"מ פ"ד מו(1) 115, 122ז-123א, להלן: פס"ד חורי). על בסיס עקרונות אלה יש לבחון את הוראות החוזה במקרה דנן, וכן להשוות את פריטי הנזק השונים שהוכחו. 12. נספח ב' להסכם השכירות מציין את התנאים לסיום עסקה לפני תום תקופת השכירות, תוך שקיימת אבחנה בין סיום העסקה לבקשת השוכר לעומת סיום העסקה עקב ביטולה ע"י החברה. בשני המקרים, עם סיום תקופת השכירות לפני תום התקופה, כולל הפיצוי את שווי אופציית הרכישה (סעיף 1.4.1ב), וזאת בנוסף ליתרת סכום דמי השכירות, על בסיס מספר חודשי השכירות העתידיים שטרם הגיע מועד פרעונם, על דרך היוונם לכול תקופת השכירות המוסכמת (בסעיף 1.4.1א). כל זאת בנוסף ליתרת החוב, לרבות ריבית פיגורים והוצאות שנצברו בחשבון השוכר אצל החברה עד לאותו מועד (סעיף 1.4.1ג). סכום זה הוגדר כיתרת החוב הכולל לעבר. גם יתרת הזכות - סכומים העומדים לזכות השוכר - מחושבים בדרך זהה במקרה בו הסתיימה השכירות לפני תום תקופת השכירות, ללא קשר מי הביא לסיום ההתקשרות. יתרה זו כוללת את חילוט הפיקדון שהופקד נוסף לערך הרכב, לפי חוות דעת שמאי או לפי התמורה שנתקבלה ממכירתו (סעיף 1.4.2). ההבדל שבין מקרה של סיום עסקת השכירות, לפני תום התקופה, לבקשת השוכר, לעומת סיום העסקה עקב ביטולה על ידי החברה-המשכירה עקב הפרה על-ידי השוכר הוא בכך, שבמקרה האחרון מתווספים לסכומי כלל חובו של השוכר, גם הוצאות החברה שנגרמו לה עקב הפרת הסכם השכירות (סעיף 2.1). 13. לשאלה אם פיצוי המחושב על דרך של שוויה של אופציית הרכישה הוא פיצוי מוסכם במקרה זה, יש לדעתי להשיב בחיוב. פיצוי המבוסס ככלל על בסיס עילה חוזית, מבקש להעמיד את הנפגע במצב שהיה עומד בו אילו קוים החוזה ואלמלא התרחשה ההפרה. כאשר נתבע פיצוי לפי סעיף 10 לחוק התרופות, ייעשה החישוב של שיעור הפיצוי על בסיס הכלל האמור (ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ פ"ד מב(2) 793,798ז). כלומר על בסיס רווח צפוי. כאשר סעיף בחוזה אינו מגדיר את מהות ההפרה, אלא קובע נוסחה לקביעת שיעור פיצוי למקרה של הפרה, ועושה שימוש בנוסחה של תנאי, שאינו מתנאי החוזה, אשר במקרה של קיומו של החוזה, לא היה זוכה בו הנפגע, הרי שיש לראות הוראה כזו, כתנייה המגדירה פיצוי מוסכם, תוך שימוש בנוסחה מוסכמת לקביעת שיעורו של הפיצוי. במהותו, פיצוי בגין אופציית רכישה, בהבדל מפיצוי בגין יתרת תשלומי דמי שכירות מהוונים, אינו בגדר נזק צפוי, שיכול להיווסף לנזק שנגרם בפועל למערערת עקב הצורך להפסיק את חוזה השכירות, בטרם פקע חוזה השכירות. אלמלא הייתה הפרה של חוזה השכירות, ותקופת השכירות הייתה מגיעה לסיומה במועד המוסכם, לא הייתה חובה על השוכר לממש את אופציית הרכישה. מכאן, שסעיף 1.4.1ב הקובע את שווי אופציית הרכישה ומכנה פיצוי זה כ"פיצוי מוסכם", נותן משמעות אמיתית למונח זה, כהגדרתו בחוק החוזים תרופות, וכאשר שווי אופציית הרכישה, אינו אלא נוסחה לאופן חישובו של הפיצוי המוסכם. סעיף זה בא למעשה להיטיב נזק, שנגרם למערערת עקב ביטולה של העסקה, לפני תום תקופת השכירות המוסכמת, בשל הפרתו על ידי המשיב. ואולם, גם חישוב יתרת תשלומי דמי שכירות מהוונים, עד לתום תקופת השכירות, הוא הטבה למערערת בגין אותו נזק. כדי שפיצוי של שווי רכישת האופציה ייחשב, כפיצוי בגין נזק צפוי - דבר שאינו עולה מהסכם השכירות - היה על המערערת להוכיח שאפשרות כזו קיימת, באופן שבסוף תקופת השכירות על השוכר לממש אופציית רכישה, בהבדל מקיומה של אופציה כזו בידי השוכר. בהעדר הסכמה, כאמור, יכול, לכול היותר, פיצוי זה לבוא בנוסף לפיצוי בגין יתרת דמי שכירות לעבר (ראה על דרך ההשוואה רע"א 1474/04 נגבה חשבונאות נ' יניב ס.א. לבניין לפיתוח (1983) בע"מ, ת"ק על 2005(2), 1326 סעיף 6). ככל שמדובר בפיצוי בגין נזק שנגרם עקב ביטול מוקדם של חוזה השכירות, הרי שבמהותו הוא "כפל פיצוי" ליתרת תשלומי דמי השכירות המהוונים, ואין מקום להתירו, גם בהנחה שהתביעה לפיצוי במקרה דנן, מבוססת על סעיף 10 לחוק החוזים. פיצוי כזה גם אינו יכול להתקיים, כפיצוי מצטבר לנזקים שנגרמו בפועל לחברה, עקב ביטול חוזה השכירות קודם לתקופת השכירות המוסכמת (ראה לצורך השוואה, רע"א 7452/96 מדינת ישראל נ' חב' קבלנית האחים אהרון, פ"ד נא(5) 874, 878). 14. משהגענו למסקנה, כי מדובר בפיצוי מוסכם, הרי שאין זה יכול לדור בכפיפה אחת עם נזקים צפויים אחרים, בהיותו על-פי ניסוחו סעד חלופי לסעדים האחרים שנתבעו על ידי המערערת, לפי סעיף 10 לחוק התרופות. יוער כי, פיצוי מוסכם ניתן לנסחו לגבי הפרתו של חיוב ספציפי או חיוב כספי ספציפי או הפרה מהותית כללית, ובלבד שהצדדים נתנו לכך הסכמתם מראש, וקבעו את שיעורו של הפיצוי המוסכם בחוזה המקורי. בנוגע לשיעור הפיצוי, אין חובה כי ייקבע סכום קצוב, ואין מניעה ששיעור הפיצוי ייקבע על דרך של נוסחה מוסכמת. בחירה באופציה זו, על דרך ההתאמה לסעיף 11 לחוק התרופות, אינה מחייבת הוכחת נזק, או נקיטה באמצעים להקטנתו של הנזק (סעיף 14 לחוק התרופות). כאשר סעיף הפיצוי המוסכם, מוגדר ללא אפיון ספציפי של נושא ההפרה, הריהו בא כסעד חלופי לפיצוי של נזק צפוי מוכח - פיצוי במקום - ואין הוא יכול להצטבר לשיעור פיצוי נזק מוכח. ומן הכלל אל הפרט. 15. לא יכולה להיות מחלוקת, כי משנקבע שהמשיבים הפרו את הסכם השכירות, ככל שהדבר נוגע לשיעור הפיצוי, עמדו מלכתחילה בפני המערערת שתי אפשרויות: האחת, לתבוע פיצוי בגובה הפיצוי המוסכם; והשנייה, לתבוע פיצוי בגובה שיעור הנזק הצפוי. 15.1 על-פי האפשרות הראשונה - פיצוי מוסכם, עמד סכום הפיצוי על 55,060 ₪. לסכום זה זכאית הייתה המערערת ללא הוכחת נזק, וללא כול חובה להקטין את הנזק. במקרה כזה רשאית הייתה לתבוע את הסכום הנ"ל, לנכות ממנו את הפיקדון שהופקד ושאותו חילטה (26,322 ₪), על חשבון הפיצוי המוסכם וכחלק ממנו (סעיף 15(ג) לחוק התרופות יחד עם סעיף 1.4.1ג להסכם השכירות). במקרה כזה היה מגיע סכום החיוב ל- 28,738 ₪. כמו כן זכאית הייתה המערערת בכל מקרה, לקבל את סכום יתרת החוב הכולל לעבר בסך של 5,053 ₪, סכום שהיה על המשיבים לשלם, עד למועד ההפרה. כך שכלל החוב שהיה מגיע למערערת - בהנחה שבית המשפט לא היה מפחית את סכום הפיצוי המוסכם - עמד על 33,379 ₪. 15.2 על-פי האפשרות השנייה, בה בחרה המערערת, פיצוי על-פי שיעור נזק מוכח, הרי שלמרות שהמערערת הצהירה כי היא רואה גם בפיצוי שווי אופציית הרכישה, פיצוי צפוי, לא יכולה הייתה המערערת לכלול בגדר ראשי נזק אלה, את פיצוי שווי אופציית הרכישה, שהוא כאמור, פיצוי מוסכם כולל, לגבי הפרה מהותית של הסכם השכירות. במקרה כזה, במכתב הדרישה מיום 17/6/02 היה על המערערת לא לכלול בסעיף החובה של המשיבים את הפיצוי המוסכם. כך שכלל החובה של המשיבים לאותו מועד עמדה על סכום של 75,961 ₪. לסכום זה יש להוסיף את ההוצאות שנגרמו למערערת בעקבות תיקוני רכב ורישויו - סכום של 14,433 ₪, ובסך הכול 90,394 ₪. ליתרת הזכות שעמדה על 96,920 ₪, לטובת המשיבים, היה עוד צורך להוסיף סכום של 19,402 ₪, בגין הפרש מכירת הרכב, מה שהיה מגדיל את יתרת הזכות לסכום של 116,322 ₪. בכול מקרה, לפי אפשרות זו, לא נוצרה יתרת חוב לטובת המערערת. 16. השאלה הנוספת שיש להידרש לה, אם יש לאפשר למערערת להעלות הטענה, בנוגע לזכאותה לפיצוי המוסכם, שהוא הגבוה במקרה דנן, על אף שתביעתה של המערערת התבססה על תביעה לפיצוי של נזק צפוי מוכח. לדעתי, יש להשיב על כך בחיוב, ככול שסכום הפיצוי לא יעלה על גובה סכום התביעה. ראשית, משום שהמשיבים התגוננו מפני התביעה, ושאלת אפיונו של הפיצוי, נתבררה בבית המשפט השלום. ושנית, משום שבית משפט השלום, גם לאחר שקבע שמדובר בפיצוי המוסכם, קבע כי המערערת זכאית לגבוה מבין שני סוגי הפיצוי, ואולם לא ערך חישוב כמתחייב. על-פי כתב התביעה המתוקן, הועמדה התביעה על סכום של 30,254 ₪. לאור החישוב שנעשה בסעיף 13.1 עולה סכום הפיצוי המוסכם בצירוף החוב לעבר על סכום זה, לפיכך, זכאית המערערת למלוא סכום התביעה. התוצאה המוצעת: 17. אשר על כן, אני מציעה לחברי, לקבל את הערעור. לחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם למערערת סך של 30,254 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 25/9/03 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין שנפסקו בבית משפט השלום, בסכום של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, נכון למועד מתן פסק הדין בבית משפט השלום (20/03/06). כמו כן, ישאו המשיבים, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בערעור, בסכום כולל של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. סכום אחרון זה ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד מתן פסק הדין בערעור ועד לתשלום המלא בפועל. הפיקדון, אם הופקד, יוחזר למערערת, באמצעות בא כוחה. מבקשת אני להוסיף ולהציע, כי הסכום הנוסף שנפסק לחובת המשיבים ישולם אף הוא בהסדר תשלומים. הערה נוספת: במהלך הדיון בפנינו, ובטרם ניתן פסק הדין, ניתנה הצעה על ידי בית המשפט. לצערנו נדחתה ההצעה על ידי המשיבים. אין מניעה כי הצדדים יחזרו ויקבלו את הצעת ביהמ"ש, גם לאחר פסק הדין, וזאת בהתחשב במצבם הכלכלי הקשה של המשיבים, כפי שזה פורט על ידי בא כוחם. ש' וסרקרוג, ס' נשיאה אב"ד פיצויים מוסכמיםפיצויים