מבוא 1. התובע מס' 1, יליד 10.6.79 (להלן: "התובע") הגיש תביעה כנגד הנתבעים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה שאירעה ביום 11.6.02 (להלן: "התאונה"). 2. תביעת התובע הוגשה בעילה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). 3. התובע מס' 2 - המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") הגיש תביעתו כנגד הנתבעים בגין דמי פגיעה, גמלה זמנית בגין נכות מעבודה ומענק נכות. עילת תביעתו של המל"ל הינה מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). 4. אין חולק, כי השימוש בקטנוע בוטח על ידי המאגר הישראלי לביטוחי רכב (להלן: "המאגר"). תעודת הביטוח שהוצאה על ידי המאגר לשימוש ברכב (להלן: "התעודה"), הוצאה על פי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל ­- 1970 (להלן: "הפקודה"). התעודה הוצאה על שם התובע, אולם הנהג הנקוב בשם שהיה מורשה לנהוג בקטנוע במועד התאונה היה אביו של התובע (להלן: "האב"). 5. אין חולק, כי במועד הפקת התעודה על ידי המאגר - לא היה לתובע רישיון לנהיגת הקטנוע. 6. אין חולק, כי במועד התאונה היה לתובע רישיון בר תוקף לנהיגת הקטנוע. 7. אין חולק, כי התובע היה, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, הבעלים של הקטנוע. 8. הנתבע 1 - עבדי מארק (להלן: "הנתבע") נהג במועד התאונה ברכב מיצובישי מ.ר. 2044802 (להלן: "הרכב"). במהלך התאונה, אירעה התנגשות בין הקטנוע לרכב, בעטיה נפגע התובע ונגרמו לו נזקי גוף. 9. הנתבעות 1-2, "מנורה חברה לביטוח בע"מ" ו"אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ" (להלן: "המבטחות"), ביטחו, במועד התאונה, את השימוש ברכב על פי הפקודה ועל פי כל דין אחר. 10. המחלוקות שבין הצדדים הינן בשאלות כדלקמן: האם, כטענת המבטחות, עומדת לתובע עילת תביעה כנגד קרנית - קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"). ואם לא - האם עומדת לתובע עילת התביעה כנגד הנתבעים. רשלנותו התורמת של התובע לאירוע התאונה. גובה הנזק. 11. פסה"ד ניתן לאחר שהובאו בפני הראיות כדלקמן: ראיות התובעים: התובע בעצמו, האב, בוחן המשטרה - מר אלכס מוגבליץ (להלן: "הבוחן"), תעודת עובד ציבור באשר לתשלומי המל"ל ודוחות הועדות הרפואיות במל"ל שקבעו את נכותו הזמנית והצמיתה של התובע. ראיות הנתבעים: הנתבע בעצמו והגב' רונית צין, ראש מדור נהיגה במשרד הרישוי. כמו כן, קראתי בעיון את תצהירי עדויותיהם הראשיות של התובע, האב והנתבע, המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, סיכומיהם בכתב וסיכומי התגובה מטעם התובעים. 12. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור, אלא אם ייאמר אחרת. דיון החבות האחריות לאירוע התאונה 13. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין אחריותו לאירוע התאונה. כאמור בכתב האישום: ביום 11.6.02, סמוך לשעה 02:30, נהג הנתבע ברכב ברחוב כ"ט בנובמבר בת ים והתקרב לצומת עם רחוב ניסנבאום. ברחוב כ"ט בנובמבר בכיוון נסיעת הנתבע משני צידי הדרך מוצבים תמרורי עצור ותן זכות קדימה. אותה שעה נהג התובע בקטנוע ברחוב ניסנבאום, בהגיע הנתבע לצומת, לא נתן דעתו לדרך, לא נתן זכות קדימה לקטנוע שהגיע משמאלו, לא אפשר לו לחצות את הצומת בבטחה, חסם את דרכו ופגע בו. כתוצאה מהתאונה, נחבל התובע חבלה של ממש בגופו. 14. ביום 24.4.03 הורשע הנתבע על פי הודאתו בעובדות שבכתב האישום. 15. כתב האישום והכרעת הדין הוגשו כראיה על ידי התובעים על פי סעיף 42 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א -1971. 16. הצדדים חלוקים בשאלה האם יש מקום להטיל על התובע רשלנות תורמת לאירוע התאונה. 17. לטענת ב"כ התובעים בסיכומי התשובה, טענת הנתבעים כי הנתבע עצר את רכבו לפני כניסתו לצומת, עומדת בסתירה ישירה להרשעתו ולממצאים שנקבעו במסגרת הרשעתו הפלילית, שהרי הוא הורשע, בין היתר, באי ציות לתמרור ב-37 ותקנה 64 לתקנות התעבורה ואם ביקשו להביא "ראיה לסתור", היה עליהם לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט ומשלא עשו כן - לא יוכלו להישמע. 18. אכן, משהורשע הנתבע על פי הודאתו בעובדות המפורטות בכתב האישום, ומשלא הוגשה בקשה כנדרש - לא ניתן להתייחס לטענה זו. 19. למעלה מהדרוש יאמר כי בחקירתה הנגדית של ב"כ הנתבעים את הבוחן, נשאל האחרון "האם נכון שבתיק המשטרה ישנה עדות של הגב' גולדשטיין לימור רותם שהיא ישבה ליד הנהג ובה היא אומרת 'מרק האט ועצר' " (ש' 7-8 עמ' 14 לפרוטוקול). משהעדה לא הוזמנה לעדות, התנגדו ב"כ התובעים לשאלה ועל כן זו לא הותרה. 20. מעיון בכתב האישום למדתי, כי הגב' גולדשטיין אינה נמנית על ידי עדי התביעה, ועל כן המסקנה המתבקשת הינה כי היא עונה על הגדרת "עד הגנה". הנתבעים לא הגישו בקשה לזימונה כעדה של הגב' גולדשטיין, ובנסיבות אלו ומשלכאורה עולה השאלה כי יכול והיתה יכולה לתרום להגנתו של הנתבע ויתכן אף באשר לרשלנותו התורמת הנטענת של התובע - יש להפעיל את הכלל של הימנעות מהבאת עד. 21. באשר לרשלנותו התורמת הנטענת של התובע - לטענת הנתבעים "התובע שהגיעו משמאלו של הנתבע בצומת, לא האט את נסיעתו לפני כניסה לצומת וזאת, חרף העובדה שהרמזורים בכיוון נסיעתו הבהבו בצהוב. התובע ראה לראשונה את רכב הנתבע רק כשהוא נכנס לצומת... " (סעיפים 3 (ו) (ז) לסיכומי הנתבעים). 22. בתצהירו הצהיר התובע: "נכנסתי לצומת, שהיתה פנויה לגמרי, במהירות נמוכה, כאשר לפתע הגיח מרק עבדי מצד ימין שלי, מבלי לציית לתמרור 'עצור' שהיה בכיוון נסיעתו, ומבלי שנתן לי זכות קדימה, וחסם את נתיב נסיעתי. אני ניסיתי לבלום על מנת למנוע התנגשות, אולם מר עבדי המשיך כבר לתוך הצומת, והיה קרוב מדי, פגע בי, ואני נפלתי ארצה ונפצעתי..." (סעיף 7 לתצהיר). 23. כל שנשאל התובע בחקירתו הנגדית באשר לנסיבות אירוע התאונה, היה האם הרמזורים הבהבו בצהוב ואם כן - האם בשל שעת הלילה המאוחרת. התובע השיב בחיוב לשתי השאלות שנשאל בעניין זה (ש' 18-21 עמ' 25 לפרוטוקול יום 14.6.07). 24. הבוחן שבדק את נסיבות אירוע התאונה ונחקר בבית המשפט, לא נשאל באשר לנסיבות אירועה, ו/או לרשלנות כלשהי מצדו של התובע, לרבות ביחס לאפשרות כי התאונה היתה נמנעת אם התובע היה נוהג במהירות נמוכה יותר מהמהירות בה נהג. 25. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, ומשעסקינן בצומת מרומזר אשר הרמזורים הבהבו בו - נדרשת תשומת לב נוספת מעבר לנסיעה "במהירות נמוכה", ועל כן מצאתי כי יהיה זה נכון להטיל על התובע רשלנות תורמת בשיעור של 10%. האם עומדת לתובע עילת תביעה כנגד קרנית ולחילופין כנגד הנתבעים מבוא 26. לטענת הנתבעים, בין אם ידע התובע כי הוא נוהג ללא ביטוח ובין אם היה תם לב ולא ידע כי הוא נוהג ללא ביטוח - אין לחייבם בפיצויו. 27. לטענת הנתבעים, אין מחלוקת כי בעת התאונה האב היה המורשה היחיד, על פי התעודה, לנהוג בקטנוע שהיה בחזקתו ובשימושו. לפיכך, אם התובע תם לב ולא ידע כי הוא נוהג ללא ביטוח - עליו להפנות תביעתו כנגד קרנית, וזאת מכוח הוראות סעיף 7א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). 28. לחילופין, מוסיפים וטוענים הנתבעים למקרה ותידחה טענתם כי עומדת לתובע עילת תביעה כנגד קרנית - כי אין לתובע עילת תביעה כנגדם עפ"י פקודת הנזיקין. 29. כאמור, אין חולק כי התובע היה הבעלים של הקטנוע, וכי התובע ביטח במאגר, באמצעות אביו, את השימוש הקטנוע. האם התובע ידע, ואף לא היה סביר שיידע כי הוא לא מבוטח 30. לטענת הנתבעים, הוכח כי התובע לא ידע כי אינו מבוטח, ואף הוכח כי נאמר לו שהוא מבוטח. 31. לא מצאתי מקום להידרש לסוגיה זו מהטעמים שיפורטו בהמשך. המצב המשפטי 32. הנתבעים חולקים על טענת התובעים, כי לפי לשון סעיף 7א לחוק והפסיקה - לא עומדת לבעלים של רכב עילת תביעה כנגד קרנית. 33. סעיף 7 לחוק קובע אלו נפגעים אינם זכאים לפיצויים לפי החוק. סעיף 7 (5) קובע, כי בין אותם נפגעים נכלל גם "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". סעיף 7 (6) קובע, כי בין אותם נפגעים נכלל גם "בעל רכב או המחזיק בו...". 34. לטענת הנתבעים, בנסיבות העניין עומדת לתובע עילת תביעה כנגד קרנית על פי סעיף 7א לחוק, הקובע כדלקמן: "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת מבעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". 35. לטענת הנתבעים, לשונו של סעיף 7א לחוק אינה מונעת החלתו על הבעלים במקרים מתאימים של תום לב וסבירות. לטענתם, הפסיקה שמה את הדגש על "מידת האשם" בהתנהגות הנהג. 36. לטענת הנתבעים, במקרה דנן הוכח תום לבו וסבירות תום לבו של התובע, שכן אין חולק כי האב טיפל בהנפקת התעודה על ידי המאגר, וכי התובע סבר שהיה מבוטח, ואף היה משוכנע בכך. 37. הנתבעים נסמכים על ע"א 8380/03 קרנית נ' סאמר עבדאלולי 2005, רע"א 9121/00, ע"א 7576/01 יורם ירוחם לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (2003), וע"א 1777/03 קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ' אמיל אגמי ואח' (2005). 38. לטענת הנתבעים, "...הגישה החדשה הבאה לידי ביטוי בפסה"ד הנ"ל מלמדת שיש לקבוע כי במקרה שבו בעל רכב, שהוא המבוטח על פי הפוליסה, לא ידע, כפי שהוכח, ולא היה סביר שידע כי הוא לא מבוטח - ייהנה מזכאות לפי סעיף 7א לחוק" ויהיה זכאי לפיצוי מקרנית. 39. אין דעתי כדעת הנתבעים. אכן, רוח הפסיקה הינה כי עסקינן בחוק סוציאלי, ועל כן כפי שנקבע בפרשת קרנית נ' מגדל: "יש לפרש את סעיף 7 לחוק באופן מצמצם ודווקני כך שיחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד. רק במקרים כאלו תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לחוק - שלילת פיצוי מן הנפגע - לבין ההפרה" (עמ' 653 לפסה"ד). "...ביסוד מסקנה זו עומדים טעמים שעניינם האיזון הראוי בין תכליתו הסוציאלית לתכליתו ההרתעתית והעונשית של החוק, כמו כן עומד ביסודה הצורך ליצור הסדר אחיד עקבי וקוהרנטי, וכן לקבוע כללים בהירים, אשר יקלו על יישומו של סעיף 7(3) לחוק". (עמ' 659 לפסה"ד). 40. השימוש שעושים הנתבעים בפרשת קרנית נ' מגדל הינו הוצאת דברים מהקשרם. ביהמ"ש בחן את "התחרות" שבין חיוב המבטחות לבין חיובה של קרנית. ביהמ"ש הציב "רף נמוך" לחיובן של מבטחות, מאחר ועסקינן בחוק סוציאלי. משנקבע כי המבטחות חבות בפיצויו של הנפגע - לא נדונה שאלת חיובה של קרנית,. 41. פרשנות הנתבעים באשר להוראות סעיף 7א לחוק אינה מתיישבת עם לשונו של החוק, רוחו וכוונתו. לא יעלה על הדעת, כי בעלים של רכב חסר ביטוח יהיה זכאי לתבוע את קרנית, מקום בו קיבל היתר מהמחזיק ברכב וכי מצבו אף יהיה עדיף ביחס למחזיק הרכב. זאת ועוד, במקרה שבפנינו החל מהמועד בו עבר התובע בהצלחה את מבחן הרישוי לנהיגה בקטנוע - הוא הפך למחזיק הבלעדי בקטנוע, ולכל הפחות למחזיק ביחד עם האב וזאת בנוסף להיותו בעליו של הקטנוע. קרי: בעלים + מחזיק (בין בלעדי ובין ביחד עם אחר). 42. בערעור אזרחי 1777/03 קרנית נ' אמיל אגמי ואח' 2005 נקבע: "חובתו של בעל רכב לביטוח הנהיגה ברכבו שונה בכל-זאת מחובתו של מי שנוהג בהיתר ברכבו של הזולת. חובתו של בעל רכב היא חובה עיקרית וראשונית. זה דרכו של עולם, וכך נוהגות הבריות הלכה למעשה: כשם שבעל הרכב דואג להוצאתו של רישיון לרכב ורישיון נהיגה, כן דואג הוא - אמור הוא לדאוג - להוצאתה של פוליסת ביטוח לנהיגה ברכב". 43. כוונת המחוקק בסעיף 7א לחוק ברורה וחד משמעית: נהג שממלא אחר שני התנאים המצטברים כדלקמן: אינו הבעלים של הרכב + אינו המחזיק ברכב - זכאי, בהתקיים תנאים מסוימים הקבועים בסעיף, לתבוע את קרנית בגין הנזקים שנגרמו לו. נהג שהינו בגדר "בעלים" ו/או "מחזיק" ברכב, ואשר נהג ברכב בלא ביטוח - אינו יכול לתבוע את קרנית. 44. לאור האמור לעיל, נדחית טענת הנתבעים כי עומדת לתובע עילת תביעה כנגד קרנית. האם עומדת לתובע כנגד הנתבעים עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין 45. לטענת הנתבעים, נוכח "ייחוד העילה" כמשמעה בסעיף 8(א) לחוק, ונוכח אשמו בהפרת החובה החוקית לעריכת ביטוח בר תוקף לקטנוע - לא עומדת לתובע עילת תביעה כנגדם על פי פקודת הנזיקין. 46. לטענת הנתבעים, "במקרה כזה ועל פי אותה רוח הפסיקה, השמה את הדגש על 'תקנת הציבור' והיסוד הרציונאלי מאחורי חריגי סעיף 7 לחוק הפיצויים..." לא עומדת לתובע עילת תביעה בנזיקין כלפי הנתבעים. 47. הנתבעים נסמכים על פסק דינו של סגן הנשיא, כב' השופט כרמי מוסק בת.א. (י-ם) 7128/04, עיזבון המנוחים סיגל חדד ז"ל ורון חדד ז"ל ואח' נ' קרנית ואח' (2007), בו נקבע כדלקמן: "25. באשר לתביעה המופנית כנגד נתבעים 3 ו-4 (נהג צד שלישי ומבטחתו שנתבעו בעילה עפ"י פקודת הנזיקין - ה.י.), אלה טוענים כי במצב הדברים שתואר לעיל לא קמה עילת תביעה כלפיהם. לטענתם, מאחר והתובע 2 נכנס לגדרו של סעיף 7 לחוק הרי הוא בגדר משוללי הזכאות לתבוע על פי החוק, והוא גם אינו זכאי לתבוע את המזיק מכוח דיני הנזיקין הכלליים וזאת לאור האמור בסעיף 8 לחוק הדן בייחוד העילה והפרשנות שיש לתת לעניין זה. לעניין זה מפנים הנתבעים 3-4 לספרו של השופט ריבלין תאונות דרכים סדרי הדין וחישוב הפיצויים בעמ' 440. באותו מקום מציע המחבר פרשנות כי משוללי הזכאות אינם יכולים לתבוע על פי פקודת הנזיקין, והתוצאה תהיה שלילת הפיצויים. 26. דברים אלה עולים גם מהאמור בדנ"א 10017/02 קרנית נ' מגדל חברה לביטוח פ"ד נ"ח(5) 639. בית המשפט העליון מדגיש בפסק הדין את התכלית ההרתעתית או העונשית שעומדת בבסיס האמור בסעיף 7 לחוק היינו שלילת הזכאות והיא עדיפה במקרה זה על התכלית הסוציאלית של החוק. המטרה היא למנוע סיכונים נוספים ומיוחדים בדרכים ולהעניש את אלה שמייצרים סיכונים כאלה. לדעת בית המשפט, יש לפרש את סעיף 7 באופן מצמצם ודווקני. יחד עם זאת כאשר הוא חל, נשללת זכות הפיצויים. 27. לפיכך, מקובלת עלי טענת נתבעים 3 ו-4 כי אין התובע 2 יכול לתבוע אותם מכוח דיני הנזיקין הכלליים, ודין תביעתו להידחות. 28. באשר ליתר התובעים, מאחר ולאלה זכות תביעה כלפי קרנית, הרי שדין תביעתם כנגד הנתבעים 3 ו-4 להידחות, וזאת מכוח האמור בסעיף 8 לחוק - היינו מכוח כלל 'ייחוד העילה'". (סעיפים 25-28 לפסה"ד). 48. אקדים ואומר, כי יש לדחות את טענת הנתבעים מהטעמים, כמפורט להלן. 49. פסק דינו של כב' השופט מוסק דן בסיטואציה בה לא עומדת לנפגע עילת תביעה כנגד המבטחות וקרנית מהטעם כי נהג ברכב כשאין ברשותו רישיון נהיגה בתוקף בתקופה העולה על 12 חודשים, וזאת עקב אי תשלום קנסות שהוטלו עליו. 50. ביהמ"ש מנתח את ההלכה שנקבעה בפרשת קרנית נ' מגדל ומגיע למסקנה כי לא עומדת לתובע עילת תביעה כלפי: המבטחות וקרנית עפ"י החוק, וכן אף לא לחילופין בעילה עפ"י פקודת הנזיקין כנגד נהג הרכב שפגע ברכבו ומבטחת אותו רכב. כב' השופט מוסק קובע כי יש ליתן משקל מכריע למטרת החוק כמו גם להענשת מי שיוצר סיכונים נוספים ומיוחדים בדרכים. 51. ביהמ"ש העליון קבע כי יש להפעיל שיקולים של "תקנת הציבור" ובמקרים מסוימים, כדוגמת נהיגה בלא רישיון נהיגה, יש לשלול מהנהג, מטעמי "ענישה", את הזכות לפיצוי. 52. ברם, איני נדרש לשאלה האם יש מקום ליישם במקרה דנן את שנקבע על ידי כב' השופט מוסק שכן הנסיבות במקרנו אנו שונות בתכלית השינוי, שכן נסיבותינו אינן מצויות במתחם המקרים והסיכונים שנקבעו בפרשת קרנית נ' מגדל. 53. בפרשת קרנית נ' מגדל נקבע כי יש לשלול את זכות הפיצוי מנהג שיצר סיכון בטיחותי בעצם נהיגתו (לדוגמא, מי שמעולם לא החזיק ברישיון נהיגה) ואין לאפשר לו לחסות תחת כנפי החוק. נהג שכזה יצר סיכון של ממש לקרות התאונה ועל כן שומה על ביהמ"ש שלא לפסוק לו פיצוי, (בהסתייגות כאמור בסעיף 56 להלן). 54. במקרנו אנו - כושר נהיגתו של התובע, שהחזיק ברישיון נהיגה בר תוקף, לא נפגע והוא לא יצר כל סיכון נוסף עקב כך שנהג בלא תעודת ביטוח המכסה גם את נהיגתו, שכן אין כל קשר בין העדר כיסוי ביטוחי לקרות התאונה. 55. יתרה מכך, לשיטת הנתבעים עצמם - מן הראוי היה כי קרנית תפצה את התובע "תם הלב" (לשיטתם) בגין נזקיו - על כן הכיצד ניתן לטעון כי יש להעניש (תרתי משמע) נהג "תם לב" כדברי הנתבעים עצמם. האומנם נקבע בפרשת קרנית נ' מגדל כי יש להעניש נהג תם לב??. 56. זאת ועוד - קראתי בעיון רב את פרשת קרנית נ' מגדל ולא מצאתי כל ממש בטענה כי ביהמ"ש קבע כי נשללת מהנהג זכות לפיצוי עפ"י פקודת הנזיקין. כל שנקבע הוא כי נשללת מהנהג כל זכות לפיצוי עפ"י החוק - דהיינו, זכות לפיצוי מהמבטחת ולחילופין מקרנית. 57. עקרון "ייחוד העילה" בסעיף 8 לחוק קובע כי מי שעומדת לו זכות תביעה עפ"י החוק לא יוכל לתבוע בעילה עפ"י כל חוק אחר. דהיינו, אותו נפגע לא יוכל לבחור בין עילת תביעה עפ"י החוק ובין עילה עפ"י פקודת הנזיקין ואף לא יהיה רשאי לפצל תביעותיו ולתבוע עפ"י שתי העילות, את אותו אדם או שני אנשים שונים. 58. סעיף 8(ג) מוסיף וקובע למען הסר ספק כי "אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה". לדעתי, לא ניתן לשלול מנפגע (ובמיוחד הנפגע שבפנינו) עילת תביעה בנזיקין העומדת לו ללא כל עוררין. 59. המחוקק לא הותיר כל מקום לספק באשר לזכות התביעה בעילה הנזיקית וגם אלמלא הוראות סעיף 8(ג) ניתן היה להסיק כי החוק לא שלל זכות תביעה ממי שאין לו עילת תביעה עפ"י החוק, שכן שלילת זכות שבדין חייבת להיעשות באופן מפורש. כל שנקבע בסעיף 8(א) הוא עקרון ייחוד העילה וסעיף 8(ג) נועד למנוע כל ספקות. 60. אם נותר ספק כל שהוא באשר להלכה שנקבעה בפרשת קרנית נ' מגדל הוא הוסר למקרא ע"א 5773/95 רמי נבולסי ואח' נ' אבומנה אנטון ואח', תק-על 99 (3) 1, 2, בו נקבע כי מי שלא עומדת לו עילת תביעה עפ"י חוק "... זכותו... לתבוע את נזקיו על פי עילה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) אינה נפגמת סעיף 9(ג) לחוק הפיצויים". 61. עיון בפרשת קרנית נ' מגדל מלמד כי פסה"ד בפרשת נבולסי לא אוזכר ומכאן ברי כי ביהמ"ש כלל לא עסק בסוגיה זו ובודאי שלא בטל את שנקבע בפרשת נבולסי. 62. סוף דבר - לא מצאתי כל בסיס לטענת הנתבעים כי לא עומדת לתובע עילת תביעה בנזיקין. גובה הנזק הנכות הרפואית 63. ממקום התאונה הועבר התובע לבית החולים "וולפסון". בבדיקה בחדר מיון אובחנו אצל התובע חבלה ביד שמאל עם נפיחות ורגישות. צילום רנטגן הדגים שברים באצבעות כף יד שמאל. התובע אושפז בבית החולים עד ליום 13.6.02. במהלך האישפוז נותח התובע בהרדמה כללית ובוצעו שיחזור וקיבוע השברים ביד שמאל. התובע שוחרר מבית החולים עם הוראות למנוחה והמשך טיפול רפואי. 64. ביום 25.6.02, אושפז התובע בשנית בביה"ח וולפסון לצורך ניתוח לקיבוע חוזר של השברים בכף היד. ביום 26.6.02, שוחרר התובע מבית החולים עם הוראות להמשך מנוחה וטיפול רפואי. 65. בהמשך, היה התובע במעקב רפואי ובטיפול רפואי לרבות טיפולי פיזיוטרפיה. 66. כאמור, התאונה הוכרה על ידי המל"ל כ"תאונת עבודה". אושר לתובע על ידי רופאיו אובדן כושר מלא עד ליום 10.9.02 - המלצה שאושרה על ידי רופאי המל"ל. בהתאם למוסכם בין הצדדים - קביעות הוועדות הרפואיות במל"ל מחייבות את הצדדים בתיק זה בכל הנוגע לנכותו הרפואית של התובע בגין התאונה. 67. כן נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 30% מיום 11.9.02 ועד ליום 31.12.02 ונכות זמנית בשיעור של 20% מיום 1.1.03 ועד ליום 1.8.03. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי לא נותרה לתובע נכות לצמיתות בגין התאונה. 68. ועדה רפואית לערערים מיום 10.2.04 קבעה כי נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 5% לפי סעיף 35 (1) (א-ב) מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) - תשט"ז - 1956. 69. הועדה הרפואית לערערים מצאה בבדיקתה את התובע "... שתי צלקות בגב כף יד שמאל באורך של 6 ס"מ בין מסרק 2 ו-3 והשניה בצורת כידון באותו האורך מראש מסרק 4 עד בסיס מסרק 5, שתי הצלקות תקינות. בקמיצת אגרוף בכף יד שמאל קצה האצבעות מגיעות עד כף היד אך הכיפוף של הפרק הבינגלילי אינו שווה לצד הנגדי, כתוצאה מהגבלה הקלה בפרקים MP 5-2 בליטה גרמית בבסיס מסרק 2 כתוצאה מחיבור לא אנטומי של המסרק". 70. בהתאם לממצאים המפורטים לעיל, נקבע כי "לאור הבדיקה הקלינית קיימת גם בליטה גרמית וגם הגבלה תפקודית קלה ביותר בכיפוף האצבעות בכף יד שמאל, למעט האגודל... אין מקום לתקנה 15, יכול לחזור לעבודתו כמאבטח" (דו"ח הועדה הרפואית לערערים). הנכות התפקודית 71. המונח "נכות תפקודית" מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאבדן מקביל של הכושר לתפקוד יומיומי לרבות הכושר לבצע עבודה. קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. 72. לטענת ב"כ התובע, נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור של 5%, בעוד שלטענת הנתבעים נכותו של התובע אינה תפקודית כלל וכלל, ועל כן אין מקום לפיצוי בגין אובדן שכר לעבר ולעתיד, שכן התובע קיבל את שכרו לעבר מהמל"ל. 73. התובע נפגע בתאונה בהיותו בן 23. התובע בוגר 12 שנות לימוד במגמת הנהלת חשבונות וסיים שירות מלא בצה"ל. התובע לא עסק במקצוע בו למד. יומיים לפני התאונה החל התובע לעבוד כמאבטח בחברת "ביטחון שירותים אבידר בע"מ" והוא אמור היה להשתכר שכר נטו בסך של 4,000 ₪ (נומינאלי, לא כולל שעות נוספות). בגין שני ימי עבודה שקדמו לתאונה השתכר התובע סך של 328 ₪ (סעיף 15 לתצהיר התובע). 74. ביום התאונה אמור היה התובע להתחיל לעבוד כשליח בחב' השליחויות "זיג-זג", אולם בשל התאונה נמנע הדבר ממנו. בחודש ספטמבר 2002, שב התובע לעבוד כמאבטח תמורת שכר של כ-4,000 ₪ לחודש, ובחודש נובמבר 2002 החל לעבוד כשליח בחברת "זיג-זג" בשכר ממוצע של כ-4,500 ₪. לטענת התובע, הוא לא התמיד בעבודתו זו בשל הכאבים שתקפוהו בשעת נהיגה מאומצת על הקטנוע. 75. מחודש ינואר 2004 ועד לחודש מאי 2005 עבד התובע כגנן תמורת שכר של כ-4,000 ₪ ברוטו, אולם לדבריו בשל מוגבלותו ביד שמאל, התקשה בעבודתו זו. החל מחודש יוני 2005, עובד התובע כמחסנאי במחסן חלפים של טויוטה. התובע משתכר סך של 5,800 ₪ ברוטו, בתוספת תנאים סוציאליים כדוגמת מתנות לחג, דמי הבראה, חופשה שנתית ופנסיה מקיפה. להערכתי, שכרו של התובע לרבות תנאים סוציאליים, מסתכם כיום ב-6,800 ₪ ברוטו לחודש. 76. התובע הינו כיום בן 28 ועל כן יש להניח כי במרוצת הזמן ישביח את שכרו עד כדי השכר הממוצע במשק, ואף מעט מעבר לכך. על כן הבסיס לחישוב הפסד שכרו של התובע לעתיד יועמד על ממוצע שכר של של 7,500 ₪ ברוטו לחודש. 77. הוכח מחקירתו הנגדית של התובע ומתמליל השיחה שנערכה בינו לבין החוקר מטעם הנתבעים, כי התובע: עובד כמחסנאי במשרה מלאה; עובד מפעם לפעם שעות נוספות; עבודתו הינה גם עבודה פיזית. 78. נוכח נכותו הרפואית הנמוכה של התובע, ובהתחשב בעיסוקיו מאז התאונה ועד היום, כמפורט לעיל - איני מוצא מקום לכמת את נכותו התפקודית. הפיצוי עבור אובדן שכר יחושב באופן גלובלי. יש להביא בחשבון כי התובע עוסק מאז התאונה בעיקר בעבודות פיזיות ועל כן, יש להניח כי נכותו הינה תפקודית בחלקה. הפסד השתכרות לעבר 79. התובע לא היה כשיר לכל עבודה לתקופה של 3 חודשים. כאמור, עובר לתאונה השתכר התובע סך של 328 ₪ בגין 2 ימי עבודה, ומכאן כי בגין 25 ימי עבודה אמור היה להשתכר סך של 4,100 ₪. על כן, זכאי התובע לאובדן שכר מלא בסכום של 12,300 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.8.02 ועד התשלום המלא בפועל, סכום של 15,533 ₪ נכון למועד פסק הדין. 80. התובע החל לעבוד בחודש ספטמבר 2002 בעת שנקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 30%. נכות זו הלכה ופחתה בהדרגה. בגין התקופה שמחודש ספטמבר ועד ליום 31.7.03 - מועד סיום הנכות הזמנית, הנני פוסק לתובע, על דרך של אומדנה - סך של 5,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.03 ועד התשלום המלא בפועל, סכום של 6,150 ₪ נכון למועד פסק הדין. 81. הפסד השכר החלקי לתקופה שמיום 1.8.03 יובא בחשבון במסגרת הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד. 82. סה"כ הפסד השתכרות מלא וחלקי לעבר - 21,683 ₪. הפסד כושר השתכרות לעתיד 83. התובע הינו כיום בן 28 ועד לגיל 67 נותרו לו 39 שנות עבודה. לאחר שהבאתי בחשבון גם את התקופה שחלפה מיום 1.8.03, מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע פיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין אובדן כושר חלקי לעבר ולעתיד מתום התקופה הנ"ל. עזרת הזולת לעבר והוצאות נלוות 84. סביר בעיני כי בתקופת אי הכושר, ובמיוחד בתקופה שבסמוך לאחר הניתוחים שעבר התובע, הוא אכן נזקק לעזרת קרובים מוגברת, וכן כי נגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה פיצוי בסך של 2,000 ₪. כאב וסבל 85. בהתחשב בנכותו של התובע, אישפוזיו, 5 ניתוחים שעבר והשברים - מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע פיצוי בסך של 30,000 ₪. סיכום 86. הפסד השתכרות מלא וחלקי בעבר 21,683 ₪ עזרת צד שלישי והוצאות נלוות בעבר 2,000 ₪ הפסד השתכרות בעתיד 40,000 ₪ נזק לא ממוני 30,000 ₪ סה"כ: 93,683 ₪ 87. מהסך הנ"ל יש לנכות את רשלנותו התורמת של התובע בשיעור של 10% ועל כן הפיצוי מועמד על סך של 84,315 ₪. תביעת המל"ל 88. בכפוף לעילת התביעה העומדת לתובע כנגד הנתבעים, מודים הנתבעים בחבותם לפצות את המל"ל בגין התשלומים ששילם לתובע. 89. בסיכומיו עותר המל"ל להשבת הסך של 29,447 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה המתוקן (4.1.07), ועד התשלום המלא בפועל. נכון למועד פסק הדין, מסתכמים תשלומי המל"ל בסכום של 30,203 ₪. סיכום 90. אשר על כן, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובע בסכום של 54,870 ₪ (לאחר ניכוי תשלומי המל"ל), בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ, אגרת בימ"ש והוצאות משפט. כל הסכומים צמודים למדדים ונושאי ריבית כחוק ממועד פסה"ד ועד התשלום המלא בפועל. 91. אשר על כן, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את המל"ל בסכום של 30,203 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ. כל הסכומים צמודים למדד ונושאי ריבית כחוק ממועד פסה"ד ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי. פסק הדין יישלח בדואר רשום לבאי כח בעלי הדין. ניתן היום 23 ביולי, 2007 (ח' באב תשס"ז) בהעדר הצדדים. יחזקאל הראל , שופט כף הידאצבעותתאונת דרכיםשבר