כללי 1. לפניי תביעת נזיקין בגין מותו של מוחמד שואהין (להלן: "המנוח" או "הנהג"), מירי של קצין מג"ב, בעת שזה ניסה לעוצרו. 2. התובעים הם עזבונו של המנוח, אלמנותיו, הוריו וילדיו. 3. הנתבעת היא מדינת ישראל, אשר אחראית לפעולות השיטור של שוטרי מג"ב. טענות הצדדים 4. לגירסת התובעים, זה הוא סיפור המעשה העומד בבסיס התביעה (סעיף 6 לכתב התביעה, שמתחיל במילים "ואלה נסיבות האירוע"): "המנוח עסק בהסעת פועלים מהשטחים לתוך ישראל. בהגיע הרכב לאזור עין כרם, הוא עצר בצד הדרך. לאחר שהמנוח ירד מהרכב, שוטרים בלבוש אזרחי (כנראה יחידה של מג"ב) של הנתבעת, ירו בו באופן לא זהיר ולא מוצדק. כתוצאה מהירי הוא מת מפצעיו". 5. גירסת ההגנה מפורטת מעט יותר (האמור להלן הינו תמצית סעיף 2 לכתב ההגנה): א. לטענתה, ביום 4.7.04 נהג המנוח במכונית מסוג GMC (להלן: "המכונית" או "הרכב") באזור נס הרים (שבפרוזדור ירושלים, מרחק מספר קילומטרים מעין כרם). בתוך המכונית היו, נוסף על הנהג, 16 פלסטינאים, אותם הסיע המנוח לתוך תחומי ישראל, למרות שלא היו להם אישורי כניסה מתאימים (שב"חים). ב. באותה עת היה באזור נס הרים נתיב פעיל של הברחת שב"חים לישראל, וכן היו התרעות רבות לפיגועים, נוכח מצב בטחוני בעייתי באותה עת. לפיכך, רמת הערנות הביטחונית שנדרשה בגיזרה, הייתה גבוהה. ג. בסמוך לשעה 10:00 בבוקר נצפתה מכונית ה-GMC על ידי שני שוטרי מג"ב - קצין המודיעין פקד חיים ניר (להלן: "השוטר ניר" או "השוטר"), והרכז רפי לוי (להלן: "השוטר לוי") - אשר היו באזור במסגרת סיור לצורך הכרת השטח. הסיור בוצע במכונית מודיעין מוסווית, והשוטרים היו בלבוש אזרחי. ד. השוטרים נסעו לעבר מכונית ה-GMC, וניסו לעצור אותה לבדיקה, על ידי כך שחסמו עם מכוניתם חלק מהדרך, וצעקו "עצור משטרה". אולם, ניסיונות אלה לא הועילו. בתחילה, נראה היה שהנהג אכן מתכוון לעצור, אולם לאחר שהאט הוא הגביר מהירות והמשיך בנסיעה, תוך שהוא פוגע בשוטר ניר. בעת המגע בין השוטר למכונית, נתלה ניר על המראה השמאלית החיצונית של הרכב, ועלה על מדרגת הצד, כך שהוא עמד על הרכב הנוסע, מצידו החיצוני. ה. הרכב המשיך בנסיעה, למרות ניסיונותיו של השוטר לעצור את הרכב על ידי השתלטות על גלגל ההגה ומוט ההילוכים של המכונית. גם בשלב זה, קרא השוטר לנהג לעצור, בעברית ובערבית, וצעק "משטרה". ו. לאחר מאבק בין הנהג לשוטר, ולאחר שהראשון לא הצליח להרחיק את האחרון מן הרכב, יצא הנהג מן הרכב דרך מושב הנוסע (אשר גם בו ישב אחד מן השב"חים), ונמלט, תוך כדי שהרכב עודנו נוסע. נסיעה פרועה זו נעצרה רק כאשר הרכב התנגש בקוביית בטון שהייתה בקצה הכביש, מעל הוואדי. ז. השוטר סובב את גלגל ההגה, כדי למנוע מן הרכב להתדרדר לואדי שהיה בסמוך לימין הרכב, והחל לרדוף אחרי הנהג, תוך שהוא קורא לו לעצור ויורה באוויר. ח. בהמשך, החל השוטר לירות מצידי רגליו של הנהג, אולם הנהג המשיך במנוסתו לאורך הדרך המתעקלת. הנהג קפץ לתוך חלק מוגבה בואדי שהיה בצד הדרך, בו היו שיחים, והמשיך במנוסתו. בשלב זה, ירה השוטר שני כדורים לעבר גופו של הנהג, ובכך גרם למותו של הנהג. ט. מיד לאחר מכן הזעיק השוטר אמבולנס לזירה, ודיווח על האירוע למפקדיו. י. במשך כל המרדף עמד השוטר לוי בסביבת מכונית ה-GMC. בתחילה דלק השוטר לוי אחר השוטר ניר, אולם כאשר ניר נעלם מאחורי עיקול בדרך, שב לוי אל המכונית, ווידא כי איש לא יעזוב את הזירה. כמו כן בדק השוטר לוי את תעודותיהם של הנוסעים והמתין לשובו, של השוטר ניר. 6. בגין אירועים אלה, הוגשה ביום 11.8.04 התביעה דנן, בה נטען כי פעולותיו של השוטר ניר היו רשלניות ובוצעו תוך הפרת הוראות הפתיחה באש. לפיכך - כך טוענים התובעים - יש לפצות את התובעים בגין מותו של המנוח. 7. יצויין כי עוד טרם הגשת התביעה, נחקר האירוע במח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים, שהינה חלק ממשרד המשפטים), ופעולות השוטרים (בהיבט הפלילי) נבחנו, אולם ההחלטות בתיק נתקבלו רק לאחר הגשת התביעה. לגבי שני השוטרים, התיק נסגר מחוסר אשמה, כעולה ממכתביו של הממונה הבכיר עו"ד שלמה למברגר מיום 23.11.04. 8. ערר שהוגש בגין סגירת התיק נבחן על ידי המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, ואף הוא נדחה, בתשובה מנומקת ומפורטת, המופיעה במכתבה של עו"ד נחמה זוסמן, סגנית בכירה לפרקליט המדינה, תחום עררים, מיום 18.5.05. על כך, בצדק, העירה ב"כ המדינה, עו"ד מי-דן, כי "התובעים בחרו שלא לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק על החלטה זו" (סעיף 18, עמ' 4 לסיכומי המדינה). 9. המחלוקת בין הצדדים בתביעה שבפניי נסבה על השאלה האם הירי שממנו נהרג המנוח, בוצע כדין, אם לאו. לצורך הכרעה בשאלה זו, אברר מהן הנסיבות המדויקות של האירוע, ומתי ירי שמבוצע על ידי שוטר, והגורם למות אדם, הוא חוקי. 10. במהלך שמיעת העדויות, התגלעו בין הצדדים מחלוקות שונות. התביעה ניסתה לערער את גירסת ההגנה על כל צעד ושעל, אולם בסיכומם של דברים מוסכם כי המנוח הסיע שוהים בלתי חוקיים, נתפס על ידי השוטרים וברח מהם, וזאת למרות שהשוטר ניר קרא למנוח לעצור , ולאחר מכן פעל השוטר ניר באופן אקטיבי כדי לעצור את הנהג, המנוח (על ידי חסימת הרכב, ניסיון להשתלט עליו, ורדיפה אחר המנוח, לאחר שהאחרון עזב את הרכב), ולבסוף ביצע ניר ירי אזהרה באוויר, וכנראה, גם מעבר לצידי גופו של המנוח, ורק לאחר שלבים אלה, ירה ניר את שתי היריות שמהן נפגע הנהג, ומת. 11. בסיכומים, זנח ב"כ התובעים את רוב כיווני הטיעון אשר הועלו בעדויות. 12. לבסוף, נותרו בסיכומי התובעים שתי טענות מרכזיות. הראשונה: המדינה חבה בפיצוי התובעים, כיוון שגרמה להם נזק ראייתי, בין היתר, על ידי כך שמעשי שלוחיה הביאו למותו של העד הטוב ביותר לצורך העניין, הוא המנוח. כן נטען כי המדינה חבה, כיוון שלא חקרה את נסיבות האירוע כדבעי. השנייה: פעולות השוטרים היו בלתי מוצדקות בנסיבות העניין, וזאת על בסיס טענות עובדתיות שונות. כך, למשל, נטען כי השוטר (ולא הנהג) הוא זה אשר סיכן את חיי הנוסעים ברכב, בכך שניסה להפריע לנהיגת המנוח ולעצור את הרכב; כי אסור היה לשוטר לירות לעבר מי שכל פשעו הוא הסעת שב"חים; כי השוטר סיכן את חיי המנוח שלא כדין, בעת שירה לעבר צידי גופו; כי השוטר ירה בפצוע חסר אונים מטווח קצר, ובלשון ב"כ התובעים "[ו]במילים אחרות, ביצע רצח של פצוע חסר אונים" (סעיף 15 לסיכומי התובעים, בתחתית העמוד; האותיות השחורות המודגשות - במקור). דיון העברת נטל ההוכחה 13. התובעים טענו (בסעיף 3 לסיכומי ב"כ התובעים, עו"ד גבעון), כי נטל ההוכחה עבר לכתפי הנתבעת, לפי סעיפים 41-39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה" או "פקודת הנזיקין"), ולכן בהעדר הוכחה פוזיטיבית השוללת את תביעתם של התובעים, כי אז - מן הדין לקבלה. אינני שותף לעמדה זו. 14. וזה לשונו של סעיף 38 לפקודה: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה." אכן, מתקיימים תנאיו הראשונים של סעיף 38 הנ"ל, אשר מתייחסים לדבר מסוכן שהיה בבעלות או בשליטה של הנתבע, שכן אקדח הוא כלי מסוכן, והוא היה ברשות השוטר, שקיבל אותו לשימושו ושלט בו. אולם בכך אין די. כבר נקבע בפסיקת בית משפט זה (ת"א (י-ם) 1376/96 אלמשאיח נ' מדינת ישראל (כב' השופט - כתוארו אז - שלום ברנר), בפיסקה 6 (א) בפסק דינו, כדלקמן (להלן - "פרשת אלמשאיח"): "לענין נטל ההוכחה עצם העובדה שאדם נורה בידי כוחות הביטחון של המדינה כשהם עוסקים בשיכוך מהומות איננה מעבירה על המדינה את הנטל להוכיח חוסר התרשלות מצד היורה. היא גם איננה מקנה לתובע את הזכות להישען על סעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) המעביר את חובת הראיה במקרים שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן על הנתבע ואף לא על סעיף 41 לפקודה הנ"ל, הקובע את כלל "הדבר מעיד על עצמו" (ע"א 751/68, פד"י כה(1) 197, בעמ' 208 ו' - 209 א) ... מכל מקום, במקרה שבו הנפגע השתתף מרצונו באופן פעיל בהנהגת מהומות אלימות ובלתי חוקיות (שאילצו את כוחות הצבא להשתמש בנשק להחזרת הסדר על כנו כדי להגן על עצמם ועל אחרים) הדרישה להעביר את הנטל על המדינה היא מוטעית ונטל השכנוע רובץ, עד הסוף, על התובע." חזקה על ב"כ התובעים - עורך הדין עמוס גבעון - כי מכיר הוא הלכה זו, שכן הוא עצמו ייצג את התובעים שם, ומנימוק זה נדחתה תביעתו. על דחיית טענת העברת הנטל, ראו גם את פסק דינו של כבוד השופט יעקב צבן בת"א (י-ם) 1608/98 נתשה נ' מדינת ישראל, פס"מ תשנ"ט (חלק ראשון) 456, בעמ' 469-468 (להלן - "פרשת נתשה"). 15. אומנם בענייננו אין מדובר במהומות רבתי (כמו בפרשת אלמשאיח הנ"ל), אלא בבריחה של אדם אחד ממעצר. אולם, התמונה העולה ממכלול הנסיבות, לרבות: אופן הבריחה שלו, כמות הסיכונים שיצר במסלול הימלטותו, והחשד שיצר בדבר סיכון ממשי לחיי אדם, כל אחד מנתונים אלה, ולא כל שכן הימצאותם יחד, שוללים אף הם את יכולת התובעים להתבסס על סעיף 39 (ואיתו גם סעיף 41 לפקודת הנזיקין), ולהפוך את נטל הראייה, כך שהמדינה היא זו שתישא בנטל זה. 16. סעיף 41 לפקודה, קובע לאמור: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." סעיף זה, ודאי שאיננו חל בפרשה שבפניי, שכן אין מדובר בענייננו במסכת עמומה, אשר במסגרתה לא ברור כיצד נפגע המנוח. גם אם, קיימת מחלוקת באשר לרכיבים עובדתיים שונים, מוסכם כי המנוח מת כתוצאה מן הירי שנעשה לעברו. לכן, גם בהקשר זה, אין להצדיק את בקשת התובעים להיפוך נטל ההוכחה. נוסף על כך, גם אילו היה נהפך הנטל בהקשר זה, הוא היה חל אך ורק בשאלת אופן מותו של המנוח, ולא היה רלוונטי לאירועים שקדמו לו, וממילא לא היה בו כדי לסייע לטענת התובעים, לצורך הכרעה בשאלה של הצדקתו או אי הצדקתו של הירי כלפי המנוח, שהיא השאלה הרלוונטית בענייננו. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, מקובלים עלי דבריה של עו"ד מי-דן בסעיף 113 ואילך לסיכומי המדינה, לעניין הסעיפים הנ"ל בפקודת הנזיקין ולאי העברת נטל הראייה. 17. בסיס נוסף לדרישת התובעים להעברת הנטל, הוא טענתם בדבר הנזק הראייתי שנגרם להם על ידי כך שהעד הטוב ביותר לצורך העניין - הוא המנוח עצמו - נהרג בפעולה, ובכך נשללה מהתובעים האפשרות להעיד עד מפתח זה (ראו: סעיף 9 לסיכומי התובעים). 18. טענה זו של התובעים לא בוססה ולא הוכחה. כלל לא ברור כי המנוח הוא העד הטוב ביותר לצורך העניין. וודאי שאינו עד יחיד, שכן חלקים שונים מן האירוע גובו בעדויות רבות. עדויות אלה, הגם שאינן נוגעות לירי עצמו, שופכות אור על כלל האירוע, ומסבירות היטב את הנסיבות של הירי, ובכל מקרה, יש בהן כדי להוות תיאור נאות של הרקע לאותו ירי. 19. בנוסף, המנוח - אילו היה חי - יכול היה להעיד רק על עובדות הנמצאות בידיעתו, כגון: מיקום היורה והאירועים שקדמו לו. אולם, המנוח לא יכול היה להעיד בנוגע לתחושותיו ולשיקוליו של השוטר היורה, שהם אלה שיעזרו לי להכריע, בסופו של דבר, בדבר סבירות הירי או אי סבירותו, וכשרותו של הירי או העדר כשרותו. 20. על כל פנים, יש כשל לוגי בטענת התובעים: אם יש הצדקה לירי, כי אז לא יעלה על הדעת לקבל את טענת התובעים כי הנתבעת אחראית לנזק הראייתי עקב מות הנהג, שכן הריגתו הייתה כדין ומוצדקת. מאידך גיסא, אם המסקנה המשפטית תהיה כי אין הצדקה לירי, כי אז אין צורך בעדותו של המנוח, וממילא לא נגרם נזק ראייתי בשל מותו. התוצאה היא כי בין כך ובין כך , אין מקום לקבל את טענותיו של ב"כ התובעים בעניין הנזק הראייתי. 21. ב"כ התובעים טוען (סעיף 3 לסיכומיו) כי, כלשונו "ב"כ הנתבעת, בהגינותה, מסכימה כי אכן נטל ההוכחה כי הירי היה מוצדק מוטל על הנתבעת." לעניין זה הוא מסתמך על האמור בפרוטוקול בעמ' 272 ,שורה 26. לכאורה, מן הקטע המצוטט ניתן להסיק כי המדינה הסכימה שהיא נושאת בנטל ההוכחה. ברם, גם אם זו משמעות אמירתה של ב"כ המדינה, הרי שאמירה זו לא באה כהצהרה, אלא כתשובה לסדרת שאלות של בית המשפט, בתוך האולם, מבלי שהנושא נבדק על ידה לעומקו. דברים אלה נאמרו בעיצומה של החקירה הנגדית של פקד חיים ניר, ביום 28.5.06. ואכן, בסיכומיה מפנה ב"כ המדינה לפסק דין מקיף של בית המשפט העליון, שניתן מספר חודשים לפני הצהרתה/תשובתה של עו"ד מי-דן לפרוטוקול. כוונתי לפסק הדין בעניין ע"א 1071/96 עזבון המנוח נאצר נ' מדינת ישראל (להלן - "פרשת נאצר"), אשר ניתן על ידי הנשיא אהרון ברק, השופט - כתוארו אז - אליעזר ריבלין, והשופטת אסתר חיות, ח שבט תשס"ו (6.2.06), כאשר כל אחד משלושת השופטים נימק את מסקנתו מדוע אין מקום להעביר את נטל הראייה מכתפי התובע אל עבר המדינה, כאשר האירוע שם היה ירי של חיילי צה"ל במהלך פיזור הפרות סדר ביום 16.6.89 בעיר רפיח. כפי שציינה ב"כ המדינה (סעיף 114 לסיכומיה), פרשת נאצר הנ"ל, קבעה הלכה ברורה, לעניין נטל הראייה, מאחר ועד אז היו פסקי דין, אשר הוגדרו ע"י ב"כ המדינה, כ"פסקי דין סותרים ו/או בלתי בהירים ו/או לא קוהרנטיים בכל הנוגע למצב של עמימות ראייתית והפיכת נטל הראייה מכוח סעיפים 41 ו 38 לפקודת הנזיקין" (שם). ב"כ המדינה הוסיפה והסבירה כי מאז מתן פסק דין זה, שניתן כאמור ביום 6.02.06 ניתנו בחודשים פברואר - מרץ 2006, ארבעה פסקי דין נוספים, אשר חזרו על קביעותיו של פסק דין נאצר ויישמו אותם. אליבא דאמת, עיון באתרים השונים מגלה כי פרשת נאצר הנ"ל אוזכרה בפסיקה של כל הערכאות מעל 50 פעמים, וזאת בפרק הזמן של כשנה וחצי מאז נתינת פסק הדין בעניין נאצר. לא ניתן לעצום עיניים מול פסיקה עקבית זו. 22. אשר על כן, אני קובע כי אין מקום להפוך את נטל ההוכחה בתיק זה. על כל פנים, לאור הניתוח להלן, למסקנה בדבר העדר הרשלנות של המדינה, ניתן היה להגיע גם אם נטל הראייה היה הפוך, והכל כפי שיוסבר להלן. האם הירי היה כדין? 23. נפנה מכאן לבירור המסכת העובדתית שהוצגה בפניי, ולקביעת המסקנות המשתמעות, ובכך נתמודד עם הטענה השנייה של התובעים (ראו פיסקה 12 סיפא לעיל), דהיינו: האם פעולותיהם של השוטרים היו מוצדקות בנסיבות העניין. 24. עלינו לברר האם מותר לשוטר לירות באדם, אשר נמלט מבדיקה וממעצר בנסיבות מחשידות, כאשר תוך כדי בריחתו מבצע אותו אדם עבירות חמורות של סיכון שלומם וחייהם של אנשים שונים. 25. לצורך כך, יש להכריע קודם לכן בשאלה עובדתית מרכזית, והיא: האם הבין המנוח כי מדובר בשוטרים המנסים לעצרו. זיהוי השוטרים 26. בא כוח התובעים, עו"ד גבעון, שב והדגיש, הן במהלך החקירה והן בסיכומיו, כי השוטרים ניר ולוי לא נשאו כל אמצעי זיהוי, אשר יכול היה להבהיר למנוח כי מדובר בשוטרים. הם הגיעו בבגדים אזרחיים ובמכונית מוסווית, ללא הפעלת אור כחול מהבהב (קוז'אק), וללא חבישת כובעים מזהים. 27. במהלך עדותו של השוטר ניר, אמר העד כי לא נעשה שימוש באמצעי הזיהוי, בשל קוצר הזמן ומיידיות הפעולה. אמירה זו שבה ונשנתה בעמ' 159-154 לפרוטוקול, כאמור בעמ' 155: "שוב, אני חוזר, לא היה לי מספיק מרחב וזמן". 28. מן הראוי הוא ששוטרים יקפידו על זיהוים, בעת שהדבר אינו פוגע בפעילותם המבצעית. אולם, במקרה בו הקפדה על סימני הזיהוי תסכן שוטרים או את מטרת הפעולה, ניתן להימנע ממנה בשלבים ראשוניים, ולהזדהות רק ברגע שהפעולה תאפשר זאת. 29. נראה כי בענייננו, אכן הייתה דחיפות מסוימת בפעולה, שכן דובר היה ברכב חשוד אשר התקדם בנתיב נסיעתו, כאשר השוטרים צריכים היו להפוך את כיוון נסיעתם ולהתקדם במהירות, כדי לאגף אותו. במצב כזה, ברי שעיקר תשומת הלב של השוטרים לא הופנתה לשימוש באמצעי זיהוי מתאימים, שכן ההקפדה על אמצעי הזיהוי עשויה הייתה לפגוע ביעילות הפעולה בשלבה הראשון, הייינו: עצירת הרכב החשוד בהסעת שב"חים. 30. באשר להזדהות השוטרים ברגע שהפעולה איפשרה זאת, נראה כי הדרישה התמלאה: הנוסעים ברכב העידו כי השוטר צעק לנהג לעצור, וזאת בעברית ובערבית (עדות חסן מחמוד בעמ' 79; חאלד מוחמד חסן, שהוכרז עד עוין, בעמ' 87 ו-90; גם העד פאיז עבד אל-חליל מוחמד טרגה, אשר בהתחלה העיד שדיברו רק בעברית, הבהיר בהמשך עדותו כי למעשה לא שמע את חילופי הדברים - עמ' 103). 31. המשקל שיש ליתן לאמירות עדים אלה בבית המשפט הוא מועט, שכן ניכרו בעדויותיהם מגמתיות, סתירות פנימיות רבות וחוסר הקפדה על אמירת אמת (וזאת בלשון המעטה). אולם, עדים אלה מסרו הודעות גם במח"ש, ביום האירוע בסמוך לאחר האירוע, והודעות אלה אשר ניתנו בזמן אמת, ואשר ניכרת מהן חקירה ראויה ודיווח מהימן בלשון מוסרי ההודעות, מהימנות בעיני. 32. מההודעות שנמסרו במח"ש על ידי הנוסעים ברכב בו נהג המנוח, עולה כי לפחות לגבי השוטר ניר, שלכל הדעות הוא היורה, וגם הדמות המרכזית באירוע, רוב המעורבים הבינו כי מדובר בשוטר (ראו: הודעת פאיז טרגה, בשורות 9 ו-11; מחמוד טרדה, בשורה 16; סאהר טרדה בשורה 7-8; וליד טרדה, בשורות 18-19; אמיר טרדה, בשורות 5 ו- 27-28; יוסף טרדה, בשורות 30-31; איסמעיל טרדה, בשורות 17-18). מיתר ההודעות לא עולה תמונה שלילית, אלא, לכל היותר, עמדה בלתי ברורה, כאשר מוסרי ההודעה לא הביעו עמדה בשאלה: חלקם אמרו בחקירתם במח"ש שישנו וראו את האירוע רק בסופו, וחלקם מסרו הודעה בלתי ברורה בנושא. 33. המשך בחינת הודעות אלה של הנוסעים מעלה את העובדות הבאות: רוב גדול ציין שנשמעו צעקות והוראות לעצור; כולם כאחד מעידים על כך שהנהג (המנוח) לא עצר עד שלב מאוחר באירוע; כל אלה שראו את האירוע (כלומר אלה שלא ישבו מאחור ולא ישנו) מעידים כי הנהג נסע באופן פרוע; חלקם מעיד שהנהג סיכן את חייהם בנהיגתו, בכלל, ובאופן עצירת הרכב, בפרט; חלק מהעדים אף מציינים שביקשו מהנהג לעצור, והוא סרב; מחלק מהעדויות עולה שהנימוק לאי העצירה הוא שהנהג תכנן להינשא, ולא רצה להיתפס על ידי השוטרים באירוע. 34. איש מן הנוסעים לא העיד כי חש או ראה את הפגיעה בשוטר ניר. אולם מתיאור האירוע, אופן היתלותו על מראת הרכב, וגם מצבו הפיזי, כפי שהוא נראה בסרט השחזור, מעידים על פגיעה אמיתית בברך שמאל של השוטר. לפיכך, גם הפגיעה בשוטר, ואי עצירה למרות זאת, יכולה אף היא לחזק את חשדו של השוטר ניר ביחס לנהג, מניעיו וכוונותיו. ראוי להעיר כי עדויות הנוסעים ברכב נותחו ופורטו על ידי ב"כ המדינה בסיכומיה (סעיפים 54-42), כפי שאף אני התייחסתי אליהן לעיל, אולם ב"כ התובעים כמעט התעלם מעדויות אלה, ובפרט מן הסתירות בהן, ורק הזכיר את העדויות באופן כללי בסעיף 14 לסיכומיו. 35. ממכלול פרטים אלה ניתן להסיק, ברמת סבירות גבוהה, כי הנהג היה מודע לכך שהוא מתבקש לעצור על ידי שוטרים, בשל הסעת שב"חים. 36. המסקנה העולה מן העדויות היא כי התנהגותו הפרועה של המנוח נבעה מכך שידע כי אם ייתפס ייעצר, ומכך שלא רצה להיעצר עקב נישואיו הקרבים (לזו אשר כונתה בתיק זה אלמנתו השנייה). מן הראיות שבפניי עולה כי למנוח היה עניין מיוחד להימלט מן השוטרים, שכן תלוי ועומד היה כנגדו מאסר על תנאי בגין אותה עבירה של הסעת שב"חים, עונש אשר היה צפוי להיכנס לתוקף עם תפיסתו. כן עלה מהראיות כי מדובר היה בשיטה של הנהג, שכן חודשים ספורים קודם לכן הוא פעל באותו אופן, אולם באותה פעם הוא הצליח להימלט (ראו: עמ' 47 לפרוטוקול, וכן בסוף "דו"ח סיכום ראשוני אירוע הריגה איזור נחל רפאים סורק 04-07-4", אשר צורף לתצהירי עדות ראשית של הנתבעים). 37. משעה שהיה המנוח מודע לכך שהרודפים אחריו הם שוטרים, ומאחר שהוא עצמו ידע כי הוא עומד להיעצר בשל עבירה, לא הייתה כל הצדקה משפטית לכך להימלטותו על כל שלביה. בריחתו של המנוח מעידה, כאלף עדים, שידע כי ניר הוא שוטר, אשר רוצה לעוצרו, שכן, כעולה מהודעות הנוסעים ברכב, מנוסתו של המנוח נבעה מכך שלא רצה להיתפס (בשל החשש ממימוש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו, שהיה גורם מיידית לדחיית חתונתו). ניתן גם להניח כי הנהג היה מודע לחובתו זו, ומכאן שהוא נמלט ביודעין ממעצר חוקי. 38. מבחינה משפטית, בריחתו זו של הנהג נראית לי כהסתכנות מרצון (לפי ס' 5 לפקודת הנזיקין), שכן המנוח עצמו הכניס עצמו למצב בו חשדם של השוטרים גבר, ואיתו גם התחזקה ההצדקה לכך שיפתחו בירי לעברו. 39. מעבר לכך, בריחה זו גם מהווה בסיס משמעותי להצדקת פעולותיו של השוטר ניר. 40. לאחר שקבעתי כי הנהג ידע, אל נכון, כי מי שעצר את הרכב וביקש ממנו לעצור, ומי שנתלה על המראה ועמד על מדרגת רכבו בניסיון לעוצרו הוא שוטר, נוכל לעבור לנושא השני שעליו יתבסס פסק הדין, שהוא הדיון בהיבט המשפטי של ההצדקה לירי והשלכות הניתוח המשפטי על זכאותם או העדר זכאותם של התובעים לפיצוי מן המדינה, עקב מות המנוח. חוקיות הירי - המצב הנורמטיבי 41. את תקינות פעולתו של השוטר ניר יש לבחון לפי ההוראה החוקית מכוחה פעל, דהיינו: פקודות המטה הארצי בנוגע לשימוש בכלי יריה, אשר הוגשו במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעם ההגנה. מי שפעל על פי הוראות אלה יוכל לחסות תחת הגנת הצידוק, לפי סעיף 34יג לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק" או "חוק העונשין"), הקובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה: (1) הוא היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו; (2) עשהו על-פי צו של רשות מוסמכת שהיה חייב לפי דין לציית לה, זולת אם הצו הוא בעליל שלא בדין;" 42. לאור הוראות סעיף זה, ככל שפעולתו של השוטר תאמה את הפקודות, היא מוצדקת מראש, ומותרת לכתחילה. זאת להבדיל ממצב של פטור, אשר - כשמו - פוטר מאחריות, אך אינו מכשיר את המעשה. 43. לפי סעיף 9ג לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א- 1971 (להלן: "פקודת המשטרה"), פקודות משטרת ישראל (ובכללן פקודות המטה הארצי), הן כדינים, ולפיכך חוסות בסייג הצידוק הקבוע בסעיף 34יג לחוק העונשין. 44. ברי כי השוטר ניר, כפקד במשטרה (במג"ב), חייב לציית לממונים עליו, בין בפקודות בעל פה ובין בפקודות כתובות. משכך, כאשר הוא מציית לפקודות המטה הארצי, ככלל, הוא חוסה תחת הגנת סעיף 34יג הנ"ל. 45. וזו לשון סעיף 2(א) לפקודה 06.02.14 לפקודות המטה הארצי: "השימוש בכלי ירייה לצורך ביצוע מעצר - אסור, אלא אם נתקיימו כל התנאים המפורטים להלן: 1) המעצר מתייחס לעבירה מסוג פשע, שנתקיים לגביה אחד מאלה: א. המעשה שהוא עילת המעצר סיכן בצורה ממשית את חייו או את שלמות גופו של אדם. ב. האדם שמבקשים לעצור בגין אותה עבירה מסכן באופן ממשי את חייו או את שלמות גופו של המעצר 2) אין דרך אחרת לבצע את המעצר. 3) השימוש בכלי הירייה אין בו כדי לגרום סיכון משי לחייהם או לשלמות גופם של עוברי אורח וחפים מפשע." 46. מקביליהם השווים של תנאים אלו נדונו בהרחבה ושוכללו בפסק הדין המנחה בסוגייה - עניין אנקונינה (ע"פ 486/88 אנקונינה נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מד(2) 353). בפסק דין זה נדונו הוראות הפתיחה באש הצבאיות, אגב דיון בערעורו של חייל אשר הורשע בשל כך שירה לעבר קבוצת מכונית שברחו ממחסום צבאי, בלא שהיה כל חשד ספציפי כלפי מכוניות אלה. אחד מנוסעי המכוניות, אשר גם הוא לא היה חשוד ספציפי, נפגע ונהרג כתוצאה מהירי. למרות עובדות אלה, הנראות בעייתיות בהרבה מאלה שבענייננו, בית המשפט העליון זיכה את המערער. פסק הדין ניתן על ידי הנשיא מאיר שמגר, ולדבריו הצטרפו, בהסכמה, השופטים גבריאל בך ואליהו מצא (לימים, המשנה לנשיא בית המשפט העליון). 47. יצויין כי פסק הדין בעניין אנקונינה מתייחס לדין הפלילי החקוק, כפי שהיה טרם תיקון 39 לחוק העונשין, אולם "הדעת נותנת כי הפרשנות שניתנה להוראה זו [בדבר הצידוק - מ.ד.] בהלכה הפסוקה שקדמה לתיקון תישאר בעינה" (יעקב קדמי, על הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת (תל-אביב, תשס"ה), חלק ראשון, בעמ' 552). 48. ההלכה בפסק דין אנקונינה, אשר גם אומצה בפסיקה מאוחרת (למשל: עניין נתשה הנ"ל, בעמ' 274), היא ש"ככלל, ירי לעבר נמלט ממעצר יהיה מוצדק אם התקיימו שלושה תנאים: א) המעצר חוקי. ב) הנמלט חשוד בעבירה מסוג פשע. ג) אין דרך אחרת לממש המעצר". 49. עוד נקבע בעניין אנקוניה (שם, בעמ' 372): "האינטרס הציבורי בתפיסה ובמעצר עבריינים מתגבש, בין היתר, על יסוד הרצון להגן על בני הציבור שהם קורבנותיו-בכוח של העבריין. [...] אולם, היבט זה של האינטרס הציבורי, שתי פנים לו: כפי שהוא משמש כמניע לתפישת העבריין לשם מניעת פגיעה באדם אחר, כך גם עולה ממנו ההדרכה הנורמטיבית לגבי מידתה של הפעלת הכוח כלפי העבריין. […] יש להימנע מקיפוח חיי אדם או מפגיעה בשלמות הגוף, כאשר הדבר איננו עומד ביחס סביר למידת הסכנה אותה מבקשים למנוע, גם כאשר מדובר בתפישת העבריין. […] אך מובן כי זיקה כזאת [בין הסיכון לבין האמצעים המותרים למניעתו - מ.ד.] אינה יכולה להיבחן רק לפי חומרת העונש שנקבע לעבירה פלונית בחוק. [...] מן הראוי, כפי שכבר הוער, כי תגובה העלולה לפגוע בחיים או בשלמות הגוף תוגבל לנסיבות אשר בהן נוצר חשש סביר לכך שאי נקיטת אמצעי קיצוני יביא לתוצאה אשר בה טמונה סכנה בעלת אופי כמתואר לעיל, מצד מי שמבקשים לעצרו או למנוע את בריחתו. [...] במסגרת המקרים בהם מוענקת הרשות להפעלת כוח, כלול, למשל, אליבא דכולי עלמא, המעצר על ידי איש הרשות של חשוד בביצוע פשע חמור, כגון רצח, הריגה, בגידה, ריגול חמור, אינוס, מרידה, חטיפת אדם או שוד, או מעצרו של מי שחשוד בביצוע מעשה פח"ע שסיכן או מסכן את החיים או מסכן בצורה חמורה את שלמותם הגופנית של אחרים; מעצר של מי שמזויין בכלי קטלני בעת התנגדותו למעצר או בריחתו ממנו או ביצוע מעצר [במקרה דנן: רכב בנסיעה פרועה - מ.ד.] [...] בין הדוגמאות ניתן לכלול גם את מעצרו של מי שמסכן בדרכי התנגדותו לאיש הרשות את חייו של מי שמבקש לעצרו או יוצר איום חמור לשלמותו הגופנית או לחייהם או לשלמותם הגופנית של אחרים (כגון עוברי אורח, בני ערובה וכיו"ב), וכן נסיבות מעצר בהן יש יסוד סביר להניח שאם החשוד יצליח לחמוק מן המעצר, הוא יסכן בעקבות זאת חיי אחרים או יפגע פגיעה חמורה בשלמותם הגופנית." (ההדגשות הוספו, והדילוגים אינם במקור - מ.ד.) 50. קביעות אלו שבו ואושרו בפסיקה מאוחרת יותר (ראו: בג"צ 873/89 הס נ' שר הבטחון (לא פורסם), פיסקאות 6-5 לפסק דינו של השופט אליעזר גולדברג, ובהסכמת השופטים שלמה לוין ודב לוין ; ע"א 3684/98 מדינת ישראל נ' אחלייל (לא פורסם), פיסקה 5 לפסק דינו של השופט שלמה לוין, בהסכמת השופטים דליה דורנר ומשה אילן; ע"א 3889/00 יצחק לרנר נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, פ"ד נו(4) 304 (להלן: "פרשת לרנר"), בעמ' 316-314 לפסק דינו של השופט אליהו מצא, בהסכמת השופטים מישאל חשין ואדמונד לוי; ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פיסקה 12 לפסק דינה של השופטת עדנה ארבל, בהסכמת השופטים מרים נאור וסלים ג'ובראן) והן משקפות את ההלכה, אותה יש ליישם על נסיבות המקרה דנן. לא למותר לציין כי פרשת אנקוניה מוזכרת בפסיקה עשרות רבות של פעמים, כפי שניתן לראות באתרי המשפט השונים. 51. אציין כי ב"כ המדינה צרפה לסיכומיה כמות מכובדת של פסיקה אשר תומכת במסקנה דומה. אכן קיימות נקודות מקבילות בין פסקי הדין שהובאו לענייננו, אולם בכל זאת אינני מתייחס אליהם בפסק דין זה, שכן כולם - למעט אחד - נוגעים לאירועים שהיו בשטחי יהודה ושומרון ובמעורבות של חיילים, אשר אינם כפופים להוראות המטה הארצי, להן כפופים השוטרים בענייננו. כמו כן נוגעים פסקי הדין הללו להתמודדות מול התפרעות המונית, ולא מקרה נקודתי (גם המקרה היחיד שעניינו אירוע בירושלים, הוא פסק דין המתייחס להתפרעות המונית של הערבים בהר הבית ביום 27.9.96, והנסיבות שם שונות מהמקרה שבפנינו; ראה ת"א 1642/96 בזלמיט נ' מדינת ישראל, שניתן על ידי כב' הנשיא דאז, השופט ורדי זילר). לטעמי, במקרה שבפניי, בו החשד היה ספציפי ונגע למנוח עצמו, והאירוע היה בסמוך לירושלים, אין צורך להידרש לפסיקה זו, ודי בהנחייתו העקרונית והכוללת של האמור בפסק דינו של הנשיא מאיר שמגר בעניין אנקונינה. 52. עוד אציין כי פסק הדין בעניין ת"א (י-ם) 5223/03 שוויקי נ' מדינת ישראל (השופט יוסף שפירא), אשר הובא בסיכומי התובעים, שונה מענייננו, שכן כאן מדובר בירי שנעשה לאחר סידרה של פעולות אזהרה, בעוד ששם הייתה קריאה בודדת לעצור, ומייד לאחריה ירי. גם פסק דין אחר שניתן בבית משפט זה, בע"א 9602/06 אשתיי נ' חן (סגן הנשיא עוני חבש, והשופטים צבי זילברטל, ויצחק ענבר), אינו מתאים לענייננו, למרות הדמיון הראשוני בין האירועים, וזאת כיוון שבאותו פסק דין הירי נעשה בשלב בו גם ליורה היה ברור, או למצער צריך היה להיות ברור, כי כבר לא נשקפת סכנה מן הנמלט. במיוחד הדברים אמורים כאשר באותו עניין עילת המעצר הראשונית כנגד הנמלט הייתה גניבה ממכונית חונה, עבירה שהחשדות שהיא עשויה לגרור שונים בתכלית מעבירה של הסעת שב"ח, בכלל, ועל רקע ידיעות מודיעיניות של התרעות לפיגועים, בפרט. היישום על נתוני התיק שבפניי 53. בענייננו, המעצר היה חוקי, שכן ברי כי בעת שחשוד בעבירות שב"ח נמלט מניסיון בדיקה של שוטר מג"ב, מותר לשוטר, ואף חובה עליו, לעצור את החשוד. וזאת, בשל החומרה הרבה של עבירות שב"ח, העשויות לשמש "מבוא" לפיגועים (ראו דברי השופט יעקב טירקל, בבואו לנמק את העונש שיש להשית על מסיעי שב"חים ברע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769; במהלך ההגהות על הניסוח הסופי של פסק הדין הזה, קיבלנו כולנו "תזכורת" על חומרת הסיכון בשב"חים: הם אלה שהעבירו משכם לתל אביב חגורת נפץ שנועדה לביצוע פיגוע המוני, שסוכל, עת נעצרו מחבלים במחנה הפליטים עין אל עילמא שליד שכם, ומסרו את מיקומה המדויק של חגורת הנפץ בתל אביב. היא נמצאה ופוצצה בעיצומו של יום הכיפורים, תשס"ח, וכך נמנע אסון גדול וניצלו חייהם של אנשים רבים). 54. זאת ועוד, ככל שעברו הדקות, מוצדק היה שחשדו של השוטר יגבר, ואיתו גם עוצמת התגובה. אם בתחילה, חשד השוטר כי מדובר בהכנסת שב"חים לתחומי מדינת ישראל בלבד, ולכן תגובה סבירה הייתה לעצור את הרכב לבדיקה גרידא, אך לא לירות, הרי שמשנהג המנוח בדרך פזיזה, ניסה לדרוס את השוטר ניר, הפקיר את הרכב על סף הוואדי (ראו לעניין זה במיוחד את עדותו של חאלד מוחמד חסן בעמ' 98), וברח מן הרכב טרם נעצר, והמשיך לברוח למרות יריות באוויר, ולאחר מכן לצידי גופו, על אף מילות האזהרה והדרישה לעצור בעברית ובערבית, הצדיק המנוח במעשיו אלה חשד כי מדובר בעבירה חמורה יותר מהברחת שב"חים, וכך גם הזקיקו נסיבות אלה תגובה חמורה יותר, כאשר המטרה הייתה לתפוס את הנהג הנמלט, הן בשל העבירות שביצע, והן בשל החשש והחשד הסביר כי הוא מסוכן (והדבר הוכח גם מעצם הימלטותו, ואי עצירתו על אף האזהרות והירי באוויר ובצידי גופו), ועלול להיות מעורב בפגיעה בביטחון, לרבות בדרך של ביצוע פיגוע בישראל. 55. ראוי להזכיר כי כל זאת היה על רקע "התרעות חמות" שהיו באותה תקופה ונגעו לניסיונות כניסה לישראל של מפגעים, בין היתר, מן הציר המדובר, כעולה מן הראיות המודיעיניות (ראו: סעיף 19 לסיכומי הנתבעת). 56. הלך מחשבתי זה עולה בבירור מן השיחזור, שם אמר השוטר ניר (בדקה 10:56): "אמרתי לעצמי אני עוצר ת'בנאדם הזה בכל מחיר. האירוע הזה זה לא אירוע שגרתי. הוא ניסה לדרוס אותי, הוא ניסה להרוג אותנו, וכנראה מדובר במחבל. מדובר במחבל ואני חייב לתפוס אותו". לצורך כך, פעל השוטר ניר בנחישות ובמסירות, תוך סיכון עצמי, כדי לבצע את המשימה של מעצר, ולמעשה עצירתו, של הנהג, כדי שזה לא יבצע מעשי חבלה, לאור הערכת הקצין ניר כי מדובר כנראה במחבל שיש לתופסו (ראה לעניין זה גם האמור בפסקאות 95-94 להלן). 57. כאשר מדובר בחשד שהאדם הנמלט הוא עשוי לבצע פיגוע, חריפות התגובה מתחזקת; ראוי להביא לעניין זה את לשונו של השופט - כתוארו אז - אליהו מצא (בפרשת לרנר, בעמ' 317): "האפשרות ש'מפגע' זה יצליח להימלט וימהר לעבר יעדי פיגוע נוספים, יצרה סכנה חמורה. בדין סברו החיילים, כי מחובתם למנוע סכנה זו, ולנוכח התנהגותו של המערער, בכל שלביו הקודמים של האירוע, אין לומר כי ביצוע ירי, מצד מי מהם, לעבר המשאית גופה חרג מגדר האמצעים הסבירים." 58. באותו עניין דובר בירי של חיילים רבים לעבר גוף משאית, כאשר לא ברור היכן מצויים אנשים ובאיזה חלק של גופם הם ייפגעו כתוצאה מן הירי, והסיכון לפגיעה בנפש היה גבוה בהרבה מאשר במקרה שלפנינו, בו התעורר חשד ספציפי, לגבי אדם ספציפי, אשר לא עצר למרות התראות, ובו היריות כוונו לפלג גופו התחתון. למרות הבדלים אלה, בפרשת לרנר קבע בית המשפט העליון כי אין מקום לחייב בנזיקין בגין אותו אירוע. קל וחומר, כי זו המסקנה הנכונה גם לענייננו, לאור העובדות והמסקנות המפורטות בפסק דין זה. 59. גם השוטר לוי מתאר בשחזור שכבר בשלב מוקדם יחסית שלף את נשקו, ואף ירה באוויר, וזאת עקב תחושתו כי האירוע הסתבך (דקות 12:16-12:12). 60. יש לציין כי סרט השיחזור, וגם ביקור בית המשפט במקום, לימדו כי האיזור בו נורה המנוח הוא נמוך מגובה הדרך בה היה השוטר, ובו עצים, עשבים ואבנים. כך, אילו היה מתרחק המנוח מעט יותר, סביר שהיה מצליח להיעלם בין בריצה ובין על ידי התחבאות, והשוטרים לא היו תופסים אותו. הלך חשיבה זה עולה מדברי השוטר ניר, אשר סיפר על תחושותיו בשיחזור (דקה 11:12). 61. כַשרות תגובת השוטר אינה נובעת רק מן המציאות העובדתית, וודאי שאינה נבחנת לפי המידע המצוי בפני בית המשפט כיום. יש לבחון את התגובה בזמן אמת. לעניין זה ראו את האמור בפרשת אנקוניה בעמ' 379: "אין צריך להוסיף את המובן מאליו, היינו כי אין להגדיר סבירותו של המעשה על פי מה שנודע רק בעקבותיו, לאחר מכן. הסבירות נבחנת אמנם לפי אמות מידה אוביקטיביות, אך הנתונים המשמשים לצורך המבחן הם אלו שנפרשו בפני הנוגע בדבר בשעת מעשה ולא אלו שנתבררו רק לאחר מעשה, ואשר לא היו בגדר הציפיה הסבירה ולא יכלו להתברר בעת המעשה על יסוד הפעלת אמצעים סבירים." בתקופה של התרעות לפיגועים וניסיונות חדירה של מחבלים לישראל, מסקנתו של השוטר ניר נראית סבירה, וכך גם תגובתו - סבירה היא. העובדה שבדיעבד התברר כי המנוח כלל לא היה מחבל, אלא מסיע שב"ח "רגיל", שביקש להימלט מעונשי מאסר שהיו צפויים לו, לא הייתה ידועה אז, ועל כן אין היא צריכה להשפיע על המסקנה. 62. אומנם הכלל המשפטי הוא שכאשר החשוד נמלט, ואינו מהווה עוד סכנה, ככלל אין לעצרו (ראו למשל בעניין נתשה הנזכר לעיל, בעמ' 469). אולם, כאשר בריחת החשוד אינה מסיימת את מצב הסכנה, כגון: כאשר השוטר סבור כי החשוד עשוי להיות מעורב גם בפח"ע עתידי, יש ערך, חשיבות וצורך לתפיסת החשוד, כי בריחת החשוד אינה מסכמת את העניין. במקרה כזה, של צורך למנוע סכנה עתידית, מותר לשוטר, ולעיתים אף חובה עליו, לתפוס את החשוד, תוך שימוש בכל האמצעים המותרים לו בחוק, ככל שהם סבירים ומידתיים. 63. לא למותר להזכיר, בהקשר זה, את סעיף 3 לפקודת המשטרה, הקובע כי אחת ממשימות המשטרה היא "מניעת עבירות" במסגרת האחריות לביטחון הנפש והרכוש, ולא רק תפיסת עבריינים לאחר ביצוע העבירות. 64. וכך תיאר והסביר השוטר ניר - לאחר כל שנות ניסיונו כחייל, שוטר ומאבטח - את הדברים הבאים (דקה 11:13 בשחזור): "נכון שלא זיהיתי בשלב זה נשק או משהו דומה, אבל גם לא יכולתי להזים שאין עליו שום דבר, לא עליו ולא ברכבו. מבחינתי, [....] לא זכור לי אירוע כזה חריג זאת אומרת שאדם מתנהג בצורה חריגה כזאת ש[חשוד...] ניסה לדרוס אותי [...] לזרוק אותי ממצוק כשהרכב בנסיעה, ולאחר מכן גם כשמבוצע ירי באוויר של לא כדור ושניים אלא לפחות חמישה כדורים [...] זאת אומרת הבנאדם, הכוונות שלו היו לא לעצור." 65. בהמשך השחזור, בדקה 12:00, השוטר ניר אף ציין כי מזה זמן מה היו התרעות ספציפיות על כניסת מפגעים באיזור האירוע, והדבר עמד לנגד עיניו בעת האירוע, בו ההתרעות ששמע התחברו להתנהלות שראה לנגד עיניו. מכאן, נגזרה תגובתו של השוטר ניר, כולל הירי לעבר הנהג הנמלט. לפנינו, איפוא, שילוב של תחושה סובייקטיבית של מילוי התפקיד, הנתמכת במידע אובייקטיבי על התרעות ספציפיות של כוונה לבצע פיגועים. חיבור הדברים הללו, יחד עם התנהגותו הבלתי מוסברת של המנוח, שכאמור, הלכה והחמירה מרגע לרגע, מצדיק את פעולת השוטר. 66. התנהגות הכוללת נסיעה פרועה, סיכון הנוסעים ופגיעה בשוטר במהלכה, אי הגשת עזרה לשוטר שנפגע והמשך נסיעה עד הפקרת הרכב על פי תהום, במצב בו הנוסעים הביעו חשש ממשי לחייהם, עולה כדי פשע. בנוסף, במקרה של התנהגות כזו, סביר כי איש הרשות יחשוד שלפניו אדם המתעתד לפשוע. בנסיבות דנן, אין להגדיר כמופרך את חשדו של השוטר כי מדובר במפגע בורח. לכן, מובנת - ומוצדקת - תחושתו של השוטר ניר כי יש לעצור את הנהג הבורח, ויהי מה. 67. מכאן, שגם התנאי השני הקבוע בפרשת אנקונינה ("הנמלט חשוד בעבירה מסוג פשע"; ראו הציטוט לעיל), התקיים בפרשתנו. 68. באשר לתנאי השלישי, הנוגע להעדר אפשרות אחרת לממש את המעצר - ברי כי אף הוא התקיים: השוטר ניר ניסה תחילה לעצור את המנוח באמצעות קריאה, מחסום בכביש, השתלטות על הרכב, מרדף, וירי באוויר ולצידי הגוף. כל אלה לא הועילו, והחשוד המשיך להימלט. בשלב בו נורה המנוח, לאחר שקפץ לוואדי והמשיך בבריחה, חששו של השוטר כי לא ניתן יהיה לתפוס את המנוח, היה הגיוני ומבוסס, ולכן גם בתנאי זה עמד השוטר. 69. מאליו ברור, כי בקבלי את גירסת השוטר, דוחה אני בשתי ידיים את טענת עו"ד גבעון כאילו היה השוטר רשלן, עד כדי חיובו בפיצויים עונשיים, על כך שסיכן את חיי הנוסעים בכך שניסה לעצור את הרכב בדרך של הזזת ידית ההילוכים ומאבק עם הנהג (סעיף 13 לסיכומי התובעים). טענה זו - יש בה מעזות המצח: המנוח, על פי הודאת עו"ד גבעון, הפר את החוק והסיע שב"חים. והנה, מי שרשלן - בעיני התובעים - הוא השוטר הרוצה לעצור את אותו עבריין! 70. לא זו אף זו, עו"ד גבעון ביקש לשכנעני בפרק הנזק שבסיכומיו (סעיף 32) כי המנוח עבר עבירות הסעת שב"ח באופן רצוף וקבוע, וכי זה היה עיסוקו היחיד במשך תקופה ארוכה. לאור טענה זו, ביקש כי ייפסקו למשפחת המנוח פיצויים בגין השתכרות זה בשיעור של 15,000 ₪ לחודש. בקשה זו הינה, למעשה, דרישה כי המדינה תפצה את מרשו בגין אובדן הכנסותיו מהעבירות אותן נהג לבצע. אם תתקבל גישה זו, כי אז בתיק הבא שיבוא לפני בית המשפט יבקש פעיל חמאס שנעצר פיצוי על אובדן הכנסתו (מן החמאס או מאיראן) אותה הוא מקבל מהעברת חגורות נפץ לישראל. האין גבול לטענות עורך דין?! 71. קשה שלא להיזכר באמרתו של אליהו הנביא לאחאב: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ" (מלכים א, כא, יט). מן הראוי לציין בהקשר זה את דבריו של פרופ' דניאל פרידמן, בספר שהוקדש לנושא זה ולענייני מקרא נוספים, שבו אמר: "העיקרון המונח ביסוד השאלה הרטורית 'הרצחת וגם ירשת' הורחב לדין כללי המבקש לשלול מעבריינים ומעוולים את פרי מעלליהם" (דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת: משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא (תל-אביב, תש"ס) בעמ' 143). 72. התוצאה היא זו: ככל שהמנוח נורה בוואדי לאחר הבריחה, הירי ממנו מת המנוח היה ראוי, ונעשה כחוק. 73. כזכור, בפרשת אנקונינה, קבע בית המשפט העליון כי היורה לעבר הרכב, אינו אחראי באחריות פלילית. מכאן, לכאורה, שאם היה מועמד השוטר ניר לדין פלילי, היה מזוכה. צדקו, איפוא, רשויות התביעה הכללית, אשר החליטו שלא להעמידו לדין פלילי, ואף דחו את הערר שהגישה משפחת המנוח בנושא זה. 74. משכך, לא ניתן לייחס לשוטר ניר אחריות כלשהי, בין בפלילים ובין בתביעה אזרחית, ואין מקום לחייב בפיצוי בגין מעשיו. 75. ניתן להגיע למסקנה זו גם על בסיס הדוקטרינה המשפטית של "הסתכנות מרצון", על פי סעיף 5 לפקודת הנזיקין, כפי שפורט בסעיפים 81-73 לסיכומי ב"כ המדינה, עו"ד מי-דן. 76. מסקנתי לעיל מבוססת על ההנחה כי הירי נעשה כמתואר במסכת העובדתית שהוצגה מטעם ההגנה. אולם, אם המנוח נורה כפי שטענו התובעים בסיכומיהם, בסמוך לרכב, ולאחר מכן נורה שוב כ"וידוא הריגה", הרי שקיימת בעייתיות בירי, שכן גם במצב של חשד מתגבר לסכנה חמורה, יש להתיר לשוטר לפעול למעצר החשוד; אך משעה שנעצר החשוד, בין בעצמו ובין באמצעות ירי מבוקר, שוב אין לירות בו, ואין כל היתר לשוטרים ליטול את חייו. 77. לפיכך, יש להכריע עתה בשאלה העובדתית, האם הוכחה טענת ב"כ התובעים כי הירי בנהג המנוח היה סמוך לרכב, ורק לאחר מכן בוצע הירי הנוסף, או שהאירוע היה כפי שתיארו אותו השוטרים בשחזור, וכפי שהוצג לעיל. טענות התובעים ביחס לאופן הירי ומיקומו 78. לאור העדויות ששמעתי, הראיות שהוצגו בפניי, וכן הסיור במקום, השתכנעתי כי בטענות התביעה בנושא זה, אין ממש. התובעים הסתמכו על שברים מעדויות הנוסעים ברכב, עדויות אשר קבעתי כי הן (להבדיל מההודעות במח"ש) בלתי מהימנות (ראו פיסקה 31 לעיל). כמו כן הסתמכו התובעים על "היגיון, במובן של זוויות ירי ומקום הירי הנטען, היינו נתונים אובייקטיביים שאינן ניתנים לסתירה, מה גם שהמומחה מטעם הנתבעת בתחום הבליסטיקה אישר את גרסת התובעים" (פיסקה 2 לתגובת התובע לסיכומי הנתבעת). 79. בכל הכבוד, נתונים שהוסקו באמצעות ההיגיון, אינם נתונים אובייקטיביים, אלא - לכל היותר - נתונים מסתברים, ואף זאת בהנחה שההיגיון של הטוען, הוא אכן ההיגיון האובייקטיבי. בענייננו, לא מצאתי כיצד המסקנות אותן הסיק בא כוח התובעים מנתוני התיק בלבד, מתיישבות עם ההיגיון, וכיצד תומכת חוות דעת המומחה הבליסטי בטענותיו. 80. באשר למיקום הירי - הודעות הנוסעים ברכב, כפי שנמסרו במח"ש, מקשות על קבלת הטענה לפיה המנוח נורה בסמוך לרכב, זאת כיוון שאיש מהם אינו מעיד שראה את הירי, ובודאי לא את הפגיעה במנוח. למותר לציין כי קבלת גירסה זו מחייבת הסבר כיצד הובאה גופת המנוח מאיזור הרכב ועד למקום הימצאה בואדי, במרחק של מאות מטרים, כאשר לא התגלו סימני דם לאורך מסלול זה. הסבר כזה - לא ניתן על ידי ב"כ התובעים. בהקשר זה, מקובלת ומהימנה בעיני עדותו של השוטר ניר, אשר סיפר כי ירה במהלך מרדף אחר המנוח, כאשר רק בסוף המרדף, וכאשר המנוח התרחק ממנו באמצעות קפיצה לוואדי, הוא ירה לעבר פלג הגוף התחתון של המנוח ופגע בו, בפועל, כפי שיתואר להלן (ראה פיסקה 82). 81. יש לזכור כי נערכה בדיקה וסריקה של השטח, שבמהלכה נמצאו תרמילים של כדורים שנורו. הקליעים נמצאו לאורך מסלול המרדף של השוטרים אחר הנהג, ואין דרך להסביר את מיקום התרמילים על פי התיאוריה של ב"כ התובעים. 82. המרחק ותנאי הריצה הם אלה המסבירים, לטעמי, טוב מכל את תוצאות הבדיקה הפתולוגית. כיוון שהיריות נעשו עת שהמנוח היה בריצה בואדי, נמוך יותר מן התובע, אך סביר הוא שהתובע החטיא ופגע במותניו, ולא בירכיו של המנוח. גם לגבי כיווני הקליעים, כאשר אחד מהם הוא מלמטה למעלה והשני מלמעלה למטה, נראה כי ריצה בתוך שטח לא מיושר, כאשר המנוח מתכופף עקב הירייה הראשונה שפגעה בו ומייד נפגע בשנית, עשויה להסביר את כיווני מהלך הכדורים בתוך גופו של המנוח, הכל כפי שתואר בסעיף 5 לחוות דעתו של המומחה ד"ר חן קוגל . 83. לעניין זה, מאמץ אני את האמור בסעיפים 112-101 לסיכומי ב"כ הנתבעת עו"ד מי-דן, ומעדיף אני אותם על פני טענותיו של עו"ד גבעון בסיכומיו. 84. זאת ועוד, חוות דעתו של העד המומחה אריה משה מלמדת כי בזירת האירוע נמצאו כתמי דם על סלעים, קרקע ואבנים ברדיוס של 2 מטר ממקום מציאת הגופה. מחוות הדעת עולה כי גם השטח ההיקפי למקום מציאת הגופה נבחן (תועדו תרמילי תחמושת במרחק 90 מ' מהמקום, כעולה מצירוף הנתונים שבסעיפים 2 ו-8א לחוות הדעת). בכל זאת, חוות הדעת אינה מתארת זיהוי כתמי דם במקומות נוספים לבד על איזור זה. לא כל שכן, שלא נמצאו כתמי דם לאורך כל המסלול של מאות המטרים בין הרכב למקום מציאת הגופה. נתונים אובייקטיביים אלה אינם מתיישבים עם התיאוריה של עו"ד גבעון, ב"כ התובעים. 85. גירסת התביעה, בהקשר זה - לאו גירסה היא. אין היא מתיישבת עם הראיות כדבעי, ואינה משכנעת. כך למשל, עדותו של אביו של המנוח מתארת פגיעות קליעים באזור כתף ימין (מקום בו מוסכם כי לא הייתה כל פגיעה, וכך גם עולה מהראיות - חוות דעת הפתולוג ד"ר חן קוגל, וכן חוות דעת חוקרת המז"פ אסיה וינוקורוב), ואחי המנוח מעיד כי מדובר היה בחיסול ממוקד ומכוון, ושהשוטרים אף פנו לאחיו בשמו כבר מתחילת האירוע (ראו למשל עמ' 49 לפרוטוקול). גירסה עובדתית אחרת לא הוצגה, אלא בסיכומים, וממילא לא ניתן לה בסיס ראייתי. 86. התובעים הסתפקו בעריכת שרטוט כללי שצורף לסיכומיהם. שרטוט זה הוא בלתי מדויק ובלתי מוסבר. נראה כי לא נעשה על ידי מומחה, ומכל מקום, לא גובה בחוות דעת מקצועית. התובעים הסתפקו בהפניה לחוות דעתו של המומחה הבליסטי פבל גיברץ וחוות דעתו המשלימה של המומחה אריה משה. אינני רואה כיצד נובע תרשימם של התובעים מחוות דעת אלה. על כל פנים, בלא חוות דעת של מומחה אשר יגבה את הנחתם העובדתית של התובעים המגולמת בתרשים זה, אינני יכול לקבל את גירסת התובעים. 87. יש לזכור כי כל עוד לא הועבר נטל ההוכחה לכתפי ההגנה, ובעניין זה לא השתכנעתי שכך מן הראוי לעשות, הנטל נותר על כתפי התביעה להוכיח את העובדות. די בכך שהחומר שהביאה התביעה בפניי אינו מספיק לצורך קבלת הגירסה העובדתית הנטענת על ידה, כדי לשמוט את הבסיס תחת גרסה זו מכל וכל. 88. מכל מקום, כאשר גירסת ההגנה משכנעת, כפי שהיא במקרה זה, מסקנתי בדבר העדר אחריות המדינה לנזק, תקפה גם אם נטל ההוכחה עבר לכתפי המדינה. לכן, מאחר וגירסת ההגנה היא זו אשר דווקא מסתברת ומתקבלת על דעתי, אין מקום להיענות לתביעה גם מטעם זה. 89. בנסיבות אלה, מן הראוי היה לבא כוח התובעים להיזהר בדבריו, ולא להתייחס לאירועי תיק זה כאל "רצח בדם קר של פצוע" (ביטוי המופיע בתגובת התובעים לסיכומי הנתבעת, סעיף 4, וכן בסיכומי התובעים), או לקבוע כי "אין מנוס מהמסקנה כי המנוח נורה למוות בהיותו פצוע חסר אונים... אין מנוס מהמסקנה כי מדובר ברצח בדם קר ושהמדינה עשתה כל מאמץ בניסיון להסתיר את בנסיבות האמיתיות והחמורות ביותר של המוות" (סעיף 6 לסיכומי התובעים), וראו גם בסעיף 15 "כנראה רפי ראה את ניר רוצח בדם קר את המנוח וסיכם עם ניר שיעיד שלא ראה את הירי" (דברים דומים בסעיף 18). 90. כן הייתי מציע להימנע מאמירות כזו המופיעה בסעיף 3 לאותה תגובה ביחס למדינה, לפיה המדינה "מחפה על רשלנותם (במקרה הטוב)" של השוטרים, וכי "אין ספק שלא הייתה עושה זאת אם היה מדובר בנפגע יהודי". [עצם העלאת טענה כאילו יש אפליה בין יהודי לערבי, ללא כל ביסוס שהוא, מהווה פגיעה, ללא כל הצדקה. לא היה צורך להגיב על דברים חסרי שחר אלה. מעבר לצורך אעיר, כי אם היה מתנהל מרדף אחר יהודי ישראלי, והיה מתעורר חשד כגון זה שהתעורר בתיק דנן, לפיו לאותו אדם כוונה לבצע מעשה טרור (או אף, לצורך העניין, מעשה עברייני חמור), גם אז נראה כי היה מקום שלא לחייב בנזיקין בגין פגיעה באותו חשוד.] 91. ההתלהמות כלפי השוטרים המעורבים והמשטרה בכלל (סעיף 27 לסיכומים), מח"ש (שם), הפרקליטות (סעיף 24 לסיכומים) והמדינה, אינה מוסיפה אמינות, ואינה יכולה להוות תחליף לראיות ולמומחים אשר יוכיחו את סברותיו של ב"כ התובעים. ראיות כאלה - לא היו. סיכום 92. לאור הממצאים העובדתיים לעיל, ולאור דחייתי את טענת התביעה בדבר היפוך נטל ההוכחה, המסקנה המתבקשת היא שהירי נעשה בהיתר, בהתאם למבחן שעוצב בפסיקה (עניין אנקונינה). כפי שהערתי, גם אם הייתי מקבל את טענת היפוך נטל הראייה, מסקנתי היא כי המדינה הוכיחה כדבעי את ההצדקה למעשה הירי, ולכן אין היא אחראית בנזיקין. 93. מכאן, שאין לקבוע כי השוטרים פעלו שלא כדין או ברשלנות, וממילא אין מקום לפצות בגין ירי זה. 94. מאחר והגעתי למסקנה כי המדינה פטורה מלפצות את התובעים, קל וחומר שאין לחייבה בפיצויים עונשיים. על כל פנים, מצאתי טעם רב בטענת המדינה בסעיף 139 לסיכומיה כי אין מקום להטיל, בנסיבות כגון אלה שבפניי, פיצויים עונשיים על המדינה, שכן: "לרציונל הרתעתי זה, אין מקום במקרה דנא, שכן מצב זה עלול לגרום לאפשרות שכוחות הביטחון יתמהמהו בתגובתם ובכך יכשלו במעצר חשודים בביצוע פשעים מסוכנים ושמירה על בטחון אזרחי ישראל". 95. לא יהיה מיותר להזכיר בהקשר זה את דברי ב"כ המדינה, עו"ד מירית מי-דן, אשר ביקשה, בהתייחסותה לכללים שנקבעו בפרשת אנקונינה, כי "ביישום הלכות אלה, על בית המשפט הנכבד לשים עצמו במקום אותו שוטר, העושה עבודתו נאמנה למדינת ישראל בשומרו על ביטחונה וביטחון אזרחיה, ובתוך כך מסכן את חייו" (סעיף 60 לסיכומי המדינה, הנתבעת). דברים אלה, מזכירים לנו את דברי הרמב"ם, לפני למעלה מ-850 שנה, בהתייחסו להלך הנפש הנדרש מן הלוחם. וכך כותב הרמב"ם, הלכות מלכים, פרק ז, הלכה טו: "... ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה, יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו - עובר בלא תעשה, שנאמר: 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם' [דברים, כ, ג]. ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו - הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר: 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו' [שם, פסוק ח]. והרי מפורש בקבלה: 'ארור עושה מלאכת ה' רמייה וארור מונע חרבו מדם' [ירמיה, מח, י]. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר: 'כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך' [שמואל א, כה, כח-כט]." ובספר החינוך, מצווה תקכה, שכותרתה "שלא לערוץ מפני האויב במלחמה", יש שינוי קל לעומת דברי הרמב"ם, אותם הבאנו לעיל. אביא רק את הקטע שבו יש את השינוי (אותו הדגשתי בקו תחתון), והוא הרלבנטי גם לענייננו: "דיני המצווה כגון מה שהזהירו זכרונם לברכה, שלא יחשוב אדם בעת המלחמה לא באשתו ולא בבניו ולא בממונו, אלא יפנה לבו מכל דבר למלחמה...". אין כאן המקום להאריך, בגישתו של המשפט העברי, ועמדתה של ההלכה היהודית ביחס לפעולות מלחמתיות, ולמסירות של אנשי הצבא למשימתם. עניין זה, מחייב עיון בפני עצמו, ועוד תהיה לכך השעה המתאימה. לא ראיתי צורך לפרט ולהתעמק בנושא זה, שכן על פי נסיבות תיק זה, פעולות השוטר ניר היו כדין, כמוסבר בהרחבה לעיל, ועל כן די - לצורך הכרעה בתיק זה כי המדינה אינה חייבת בפיצוי למשפחת המנוח - בניתוח העובדתי והמשפטי שהובא לעיל. עוד חזון המועד, ואדרש לדיון מעמיק יותר בסוגיות עקרוניות אלה, אשר יש מקום לפתחם, וזאת על פי החובה המוטלת עלינו לבדוק את המצב המשפטי על פי העקרונות הבסיסיים של השיטה המשפטית, הקבועים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הורה לנו כי את ערכיה של מדינתנו יש לבדוק על פי הערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית. אך פטור ולא כלום, אי אפשר. אסתפק, פרט לציטוטים דלעיל, בדבריו החשובים של הרב אליעזר יהודה ולדנברג, מחשובי הדיינים בבית הדין הרבני הגדול שנפטר לאחרונה. בספרו, ציץ אליעזר, חלק יג, סימן ק, דן הוא בשאלה הבאה: "חייל שנפצע בשדה המערכה, והוא נשאר מוטל בשטח מסוכן וחשוף לאויב, ואם לא יחישו להוציא אותו מהשטח או להגיש לו עזרה רפואית ימות בודאי מפצעיו, או אפילו הדבר שקול אם ימות, או לא. ומאידך, אלו שימהרו להחיש לו את העזרה מכניסים את עצמם עי"כ [על ידי כך] בספק סכנה, לפן יפגע בהם אש האויב, למרות חיפוי האש שיתנו להם מצידנו. והספק איננו סתם ספק מופשט, אלא הוא ספק מבוסס. על כן השאלה היא, אם מחויבים, או עכ"פ [על כל פנים] מותרים, להכניס את עצמם בספק סכנה, כדי להציל את חברם מודאי סכנה, או אפילו מספק סכנה. או לא, שאינם מחויבים, או גם לא רשאים להכניס את עצמם בסכנה או ספק סכנה, עבור כך בטענה שההלכה היא כי חייך קודמים." לאחר דיון מקיף, שאין כאן המקום להביאו, קובע הרב ולדנברג, כללים מיוחדים למלחמה, השונים מימי השלום. וכך הוא אומר (שם, בהיות וכן): "בהיות וכן שלמדנו מהאמור, דמלחמה שאני [שונה]. מסתבר לומר, דכשם שאי אפשר ללמוד מהמותר במלחמה, שיהא מותר גם למקום אחר, כך אי אפשר גם ללמוד מהאסור במקום אחר שיהא אסור גם גבי מלחמה. זאת אומרת, דכשם שהכלל של 'וחי בהם' [ויקרא, יח, ה], לא חל במלחמה, כך מסתבר לומר שגם הכלל של: 'וחי אחיך עמך' [ויקרא, כה, לו], שדורשים חייך קודמים, ג"כ [גם כן] לא חל במלחמה. אלא, כל אנשי המלחמה, כאיש אחד, מחויבים למסור כאו"א [כל אחד ואחד] את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם דבר זה נכנס ג"כ [גם כן] בכללי הלכות צבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה." אזכיר כי בספרות המחקרית של המשפט העברי מצאתי שני מאמרים של פרופ' אליאב שוחטמן, אשר ניתן ליישמם לסוגיות שבהן דן פסק דין זה, בין באופן ישיר ובין בדרך של היקש, והרוצה להעמיק ולעיין בהם מופנה אליהם: "אחריותו בנזיקין של הממלא חובה חוקית במשפט העברי", סיני, כרך עג (תשל"ג), עמ' קלז-קנד; "גרימת מוות בשוגג בפעילות מבצעית", תחומין, כרך כב (תשס"ב), עמ' 103-89. במאמר אחרון זה יש התייחסות גם למשפט בישראל, כולל פסקי דין של בית הדין הצבאי לערעורים ובית המשפט העליון, וכן מצוי במאמר ניתוח של השיקולים השונים ובהם: האינטרס הציבורי ("אם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבוא"), החשש שיקטן מספר המוכנים לשאת בנטל, ושיקולי הרתעה, הן כלפי היחיד והן כלפי החברה, דהיינו: הרתעת העבריין או הרתעת הרבים. כאמור, הדיון במשפט העברי, הינו על קצה המזלג, ואינו מקיף, שכן הנסיבות הספציפיות בתיק זה - ברורות הן, ועל תשתיתן יושמו הכללים המשפטיים הנהוגים במדינת ישראל, והתוצאה היא, קבלת עמדת המדינה, לפיה השוטר ניר אינו רשלן. 96. אשר על כן, התביעה נדחית. 97. נוכח מאפייני התיק, אין צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו ובשכ"ט עורך דינו. כספים ששולמו על ידי צד אחד עבור עדיו או עבור ההקלטה, לא יוחזרו על ידי הצד השני. ברם, באשר לעדים שהגיעו אך לא העידו, התובעים ישלמו לכל אחד מהם סך של 250 ₪ בגין נסיעותיהם ובטלתם. 98. נוכח חריפות התבטאויותיו של בא כוח התובעים וחומרת הדברים שייחס לשוטרים (רצח פצוע חסר ישע וכו', כפי שהובא לעיל), וזאת ללא בסיס עובדתי שיצדיק את הטענות, נראה לכאורה כי יש מקום להטיל על בא כוחם של התובעים הוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה. אולם, לאור ההלכה שנקבעה בע"א 2240/90 בן עטר נ' מלצר, פ"ד מז(4) 45 (אשר למען הגילוי הנאות אציין כי, בהיותי עו"ד, ייצגתי בו את המערער), אינני עושה כן, כי לא ניתנה לעו"ד גבעון זכות הטיעון. מאחר ואנו בחודש תשרי, בסמוך ליום הכיפורים, החלטתי לבחור בדרך הסליחה, מתוך תקווה כי ביטויים מעין אלה לא יופיעו יותר בעתיד. לפיכך, אני נותן לעו"ד גבעון הזדמנות להתנצל בכתב, ולחזור בו מדברים אלה, אשר פסק דין זה מוכיח כי לא זו בלבד שלא היו מבוססים, אלא גם לא היו נכונים. ההתנצלות הנ"ל תיעשה בכתב, ותישלח כמקובל, הן לבית המשפט והן לצדדים, וזאת תוך 30 יום. באם בוחר עו"ד גבעון שלא להתנצל, רשאי הוא לנצל את אותם 30 ימים ולנמק מדוע לא אטיל עליו הוצאות אישיות, לטובת אוצר המדינה. בהעדר טיעון, אפסוק על סמך החומר שבפניי. לצורך כך, יובא תיק זה לפני על ידי המזכירות בעוד 31 יום. 99. המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לב"כ הצדדים. ניתן היום י"ג בתשרי, תשס"ח (25 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים וב"כ. משה דרורי, שופט משפט פליליהריגה