נושא החלטה זו, הוא שלילת הכרה במערער כנכה, בגין "התנהגות רעה וחמורה" עפ"י סעיף 9 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "החוק"). המערער הוכר ע"י המשיב כסובל מנכות נפשית בשיעור 30% בעקבות פגיעה שארעה לו בתאונת דרכים בדרכו ממקום השירות לביתו מיום 19.7.95. ביום 25.9.96, הורשע המערער בבימ"ש השלום בכ"ס, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, נהיגה ברכב שניתן עליו אישור שימוש, נהיגה ללא רישיון רכב תקף ונהיגה ללא תעודת ביטוח. ביום 24.7.99, הודיע המשיב למערער כי בעקבות הרשעתו בבימ"ש בגרם מוות ברשלנות, בנהיגה ללא ביטוח, בזיוף לוחות הרישוי של אופנוע, בנהיגה שברכב שניתנה עליו הודעת אי שימוש ובנהיגה ללא טסט תקף, הוא הגיע למסקנה, כי החבלה, שנגרמה למערער ארעה כתוצאה מ"התנהגות רעה וחמורה" מצידו של המערער, ולפיכך עפ"י סעיף 9 לחוק, ביטל המשיב את זכויותיו של המערער כנכה. המערער הגיש ערעור על החלטת קצין התגמולים בפני הועדה בראשות כב' השופט מרדכי בן חיים והחברים, פרופ' זהבי ועו"ד חפץ, אשר הנושא, אשר עמד בפניהם הוא השאלה האם "גרם מוות ברשלנות" בנסיבות בהם פעל המערער, הוא "התנהגות רעה וחמורה". הועדה קבעה, כי אכן מדובר ב"התנהגות רעה וחמורה" (ע"נ 514/99 מיום 15.11.01). על ההחלטה הקודמת של הועדה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נמחק ביום 2.2.05, בשל הערעור הנוכחי. בין לבין, הגיש המערער בקשה לבית המשפט העליון לערוך לו משפט חוזר למשפטו הפלילי, וביום 3.2.03 קבע כב' הנשיא ברק בפסק דין של ביהמ"ש העליון, כי יש לזכות את המערער מעבירה של נהיגה ברכב, שניתן עליו איסור שימוש וכן הורה על קיומו של משפט חוזר בענין עבירת נהיגה ללא תעודת ביטוח ועבירת שינוי זהות של הרכב או של חלק של רכב (מ"ח 10392/02). ביום 5.2.04, במסגרת הסדר טעון בת.פ. 40205/03 בביהמ"ש המחוזי בת"א, נמחקה העבירה של נסיעה ללא תעודת ביטוח בתוקף ועבירה של שינוי זהות של הרכב, הומרה בעבירה של אי שמירת לוחיות זיהוי. בסופם של ההליכים, נותר המערער עם הרשעות בגין העבירות הבאות: גרם מוות ברשלנות, נהיגה ללא טסט תקף, אי שמירה על לוחית זיהוי לפי תקנות התעבורה. עפ"י האמור בהכרעת הדין בתיק הפלילי (ת.פ. 1483/95), אין מחלוקת כי המערער הורשע ב"גרם מוות ברשלנות" על סמך העובדות הבאות: "ביום 19.7.95 נהג הנאשם באופנוע בכביש החוף לכיוון ת"א כשהוא מתקרב לצומת רשפון. יחד עמו נסע על האופנוע חברו המנוח איל אייס ("המנוח"). הנאשם עקף אוטובוס אחד בחוסר זהירות כשהוא מבצע מעברים מנתיב לנתיב והתקרב לאוטובוס שני שנסע לפניו ומשמאלו. בהמשך הנסיעה עקף הנאשם שורה של כלי רכב אחרים ובמהלך העקיפה התקרב בצורה מסוכנת לאוטובוס השני. כשהשלים הנאשם את העקיפה וחזר לנתיב הימני התקרב שוב באופן מסוכן לאוטובוס השני ונוצר מגע בין האופנוע לבין חלקו האחורי של האוטובוס (מכסה הפנס האחורי של האוטובוס נשבר). כתוצאה מהמגע הועף המנוח מהאופנוע נחבל בראשו ונפטר במקום התאונה. נהג האופנוע המשיך בנסיעה למרחק קצר ועצר את האופנוע בצד הדרך" (ההדגשות הוספו- ע.ר.). 11. לטענת ב"כ המשיב, ההרשעה בגין עובדות אלה, נותרה בעינה והן מגיעות לכלל הרשעה בעבירה של "גרם מוות ברשלנות", ולכך מצטרפות הרשעות בנהיגה ללא טסט תקף, המותירה אפשרות למצב לקוי של הרכב והסכנות הכרוכות בכך וכן הרשעה באי שמירה על לוחית זיהוי, היות שהמספר של לוחית הזיהוי של האופנוע לא היה מספרו הנכון של האופנוע, אלא מספר שזוייף. שרשרת זו של מעשים פלילים לדעת המשיב, סיכנה את המערער, את עוברי הדרך האחרים ואת חברו של המערער, אשר רכב עמו על האופנוע ואכן נהרג כתוצאה מהתנהגותו של המערער, ולפיכך מהווה התנהגותו הינה התנהגות רעה וגם חמורה. מדובר בהתנהגות שהיא רשלנית ברמה הפלילית ולכן יש בה את האלמנטים הנדרשים עפ"י הפסיקה, על מנת לקבוע כי המערער התנהג התנהגות רעה וחמורה. 12. ב"כ המערער לעומת זאת, טוען בסיכומיו, כי המערער הואשם כי גרם לתאונה, עקב כך שלא שמר מרחק מספיק מהאוטובוס שנסע לפניו, עבירה של "אי שמירת מרחק", שהיא לטענתו, מהעבירות הקלות לפי פקודת התעבורה. עוד הוא טוען, כי התביעה עצמה ציינה בכתב האישום, כי המערער גרם לתאונה "בנהיגתו הרשלנית שאינה מגעת לכדי רשלנות פושעת". ב"כ המערער גם מציין, כי המשיב מייחס חומרה יתרה להתנהגות המערער, רק משום שכתוצאה ממנה נהרג אדם, אך הבאת תוצאות המעשה של הנכה כמדד לחומרת ההתנהגות הינה גישה שאינה תואמת את לשון החוק. עוד הוא טוען, שמדובר בהחלטה שלא היה לה תקדים וכי מדובר בנהיגה בלתי זהירה גרידה, שאיננה מגיעה לידי התנהגות רעה וחמורה ולכן לא היה מקום לשלול את זכויותיו של הנכה. דיון והכרעה 13. המערער הואשם בכתב האישום בת.פ. 1483/95 בפרטי הרשלנות ו/או חוסר הזהירות הבאים: "הנאשם יצא לעקיפה, למרות שהכביש לפניו ומצדדיו היה עמוס ולא אפשר עקיפה בטוחה. הנאשם עבר מנתיב לנתיב בצורה פזיזה ומסוכנת. הנאשם לא שמר מרחק מכלי הרכב האחרים שבדרך, כפי שיכול וחייב היה לעשות. הנאשם נהג באופן שהיה בו כדי לסכן את עצמו ואת הנוסע. הנאשם נהג ללא תשומת לב מספקת לכל הנסיבות שבכביש. הנאשם לא נהג כפי שנהג סביר וזהיר היה נוהג בנסיבות". וזאת על פי העובדות שצוטטו בסעיף 10 להחלטה לעיל. 14. הרשעתו של המערער נותרה בגין אותן עובדות ואותם פרטי רשלנות ו/או חוסר זהירות בדיוק, וכעת, עלינו להחליט האם עובדות אלה מהוות התנהגות רעה וחמורה. 15. ב"כ המערער מבקש שנסתמך לצורך החלטתנו, על הוראות החיקוק בגינן הואשם והורשע המערער, בפסק הדין בית המשפט לתעבורה ובערעורים עליו. כתב האישום וההרשעה התייחסו אמנם לסעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 - גרם מוות ברשלנות ולא לסעיף 298 לחוק- הריגה. נזכיר, כי על פי הדין הפלילי, המחשבה הפלילית הראוייה להוכחת עבירת ההריגה, בענייננו הנה פזיזות, בהתאם לסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין. זו יכולה להתבטא באדישות או בקלות דעת, אך בכל מקרה היא מחייבת קיומה של מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית (ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145). 16. נזכיר כי בהיבט הפלילי, במקרה בו נגרמה התאונה הקטלנית, עקב נהיגה במהירות מופרזת, תוך עקיפת כלי רכב, במורד כביש מפותל, הורשע הנאשם בהריגה, כיוון שנסיבות אלה הוכיחו את הפזיזות הנדרשת (ראו ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' בעז פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24). אף שלא חל שינוי ביסודות העובדתיים של העבירה, אין הרי מי שמעשהו נעשה בקלות דעת, תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות הקטלניות, מתוך תקוה להצליח למונען, כמי שלא היה מודע לטיב מעשהו, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות הקטלניות מקום שאדם מן הישוב יכול היה להיות מודע להן. (השווה בענין זה ע"פ 2569/00 דהן נ' מדינת ישראל, פד"י נה(2) 613, 624; ע"פ 436/80 עמוסי נ' מדינת ישראל, פד"י לה(2) 566, 574). אין צריך לומר, כי התוצאה המחרידה של מותו של אדם הינה נסיבה מיוחדת לחומרה. הצורך בהרתעת היחיד והרבים מפני נהיגה רשלנית הגורמת לתוצאות קטלניות, אינו צריך הדגשה. תכלית זו מחייבת החמרה ביחס לתאונות דרכים קטלניות. מעיון בפסיקה המרובה בנושא גרם מוות ברשלנות לעומת הריגה, עולה כי לנסיבות של כל מקרה יש חשיבות גדולה. למשל, אפילו חציית קו הפרדה לא נחשבה להריגה, כאשר מטרת קו ההפרדה במקום זה, לא הייתה לסמן שדה ראייה מוגבל, ובפועל המסלול הנגדי היה פנוי לנסיעה, אלא מטרת קו ההפרדה הייתה לייחד את המסלול בקטע הקרוב לצומת בכיוון נסיעתו של הנאשם למכוניות הפונות שמאלה. (ע"פ 3841/94 מ"י נ' ליאוניד צלנקו (פורסם בדינים עליון, לה 954). 17. ואם נחזור לנושא שבפנינו, הרי שנטל ההוכחה, כי המערער התנהג "התנהגות רעה וחמורה" הוא על המשיב. יחד עם זאת, מדובר בנטל הוכחה שהוא ברמה האזרחית ולא ברמה הפלילית. מכאן, שלעניינו, חשובות העובדות כפי שהוכחו ונקבעו בפסק הדין הפלילי ואילו המסקנות שיש להסיק מן ההתנהגות, דהיינו האם היא עולה כדי התנהגות רעה וחמורה, אינה מושפעת בהכרח, מן המסקנות הפליליות. על הועדה לבחון את העובדות תוך הסתמכות על הפסיקה בעניין "התנהגות רעה וחמורה" ולא תוך הסתמכות על המטריה הפלילית שהיא בהכרח שונה. 18. בפסק הדין המנחה ע"א 308/86 יהושע כרפיש נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(3) 464, בעמ' 470, קבע כב' השופט גולדברג את ההלכה לפיה: "הכול מודים כי לא ניתן לגדור גדרה של "התנהגות רעה חמורה", ואין היא נמדדת אלא על-פי נסיבותיו של כל מקרה. היות המעשה בגדר עבירה פלילית, הצריכה כוונה אינו יכול ללמד על התנהגות כזאת, כי היא בכל מקרה גם רעה וגם חמורה (ע"א 419/58), כשם שלא כל מעשה אסור ייחשב כהתנהגות כזו (ע"א 209/57; ע"א 182/59)". ובהמשך: "בבואנו לבחון אם נתמלאו יסודותיו של סעיף 9 רישא לחוק, עלינו ליתן את הדעת, ראשית לכול, למבחן האובייקטיבי. רוצה לומר: האם לפי מבחני השכל הישר נכנס המעשה כשלעצמו, ובנסיבות שנעשה, למסגרת התנהגות רעה חמורה?" ונזכיר, כי הלכה זו עברה גם את מבחנו של ד"נ מפי כב' הנשיא שמגר (ד"נ 21/87 יהושע כרפיש נ' קצין התגמולים, פורסם באתר נבו). 19. נושא התנהגות רעה וחמורה בהיבט של נהיגה, עלה מספר פעמים בפסיקה ונביא את הפסיקה הרלוונטית. 20. לאחרונה (6.12.05), התפרסם פסק דין בבית משפט המחוזי בחיפה בהרכב השופטים ש. ברלינר, י. עמית ור. סוקול. במקרה זה נחלקו הדעות, כאשר דעת הרוב (כב' השופטים ברלינר ועמית) ראו בהתנהגות המערער התנהגות רעה וחמורה, בעוד שכב' השופט סוקול סבר, שאין הדבר כך. מדובר בע"א (חי) 3021/04 שמואל אביעד נ' קצין התגמולים (טרם פורסם). העובדות בפס"ד היו, כי מר אביעד נהג באופנוע, בנפח מנוע של כ- 1000 סמ"ק (אשר היה שייך לאחר), בעוד שהיה בעל רשיון לאופנוע בנפח מנוע של 50 סמ"ק. ביום התאונה הוא רכב על האופנוע הנ"ל ל"סידורים", ומולו התקרבה מכונית פרטית שהחלה לפנות שמאלה. בחוסר זהירות, החל מר אביעד לעקוף משמאל כלי רכב, שעמדו בשיירה על מנת לפנות בצומת, וחסם את דרכו של נהג הפרטית, שבאה מולו. כתוצאה מכך, אירעה ההתנגשות (ר' סעיף 2 לפסק דינו של כב' השופט ברלינר). בגין התאונה הורשע ב"נהיגה בחוסר זהירות, התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף, עקיפה בצומת, נהיגה ללא רשיון רכב תקף וללא ביטוח". 21. כאמור, בית המשפט המחוזי נחלק בדעותיו, כאשר שופטי הרוב קבעו, כי נהיגה זו, תוך שימת דגש על נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח, מהווה "התנהגות רעה וחמורה". שופט המיעוט, כב' השופט סוקול, קבע כי ההתנהגות צריכה להיות "חריגה וחמורה במיוחד, התנהגות שהגדילה במידה ניכרת את הסיכון לפגיעה בנכה, או באחרים ושלילת הזכאות צריכה להיות הולמת את חומרת ההתנהגות" ולדעתו, התנהגותו של מר אביעד לא הגיעה לכדי כך. 22. ברע"א 2366/01 קצין התגמולים נ' איתן הררי, נדחה ערעור על עמדת שופטי הרוב, לזכות את המערער שם בתגמולים, בתיק בו התנהגותו הרעה של המערער נבעה מכך שלנהג לא היה רשיון לסוג האופנוע בו נסע. לא צויין דבר מיוחד לעניין דרך הנהיגה של המערער, שהביאה לקרות התאונה. 23. ברע"א 490/78 קצין התגמולים נ' אילן רונאל, פ"ד לג(1) 512, הקצין שנפגע נדרש, במילוי תפקיד צבאי, לנסוע בג'יפ צבאי הנהוג בידי נהג צבאי, מרמת הגולן אל מפקדת פיקוד הצפון. תוך כדי נסיעה דרש המשיב, שהיה קצין, מאת הנהג, שלא היה קצין, למסור את ההגה לידיו; ומשציית לו הנהג, החל המשיב לנהוג בג'יפ, אם כי לא היה בידו רשיון נהיגה. לא ארכה הדרך והג'יפ התהפך. המשיב נחבל בתאונה זו בידו השמאלית. בית המשפט העליון קיבל את עמדת קצין התגמולים, אשר ראה במעשה "התנהגות רעה וחמורה", בשל הנהיגה ללא רשיון, בצירוף הנהיגה הפזיזה והרשלנית והחריגה מסמכות בצוותו על הנהג למסור לו את ההגה. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט חיים כהן, שם את הדגש גם על סיכון חיי אדם שהיה בהתנהגותו זו של הקצין. ואלו כב' השופט אשר כתב: " אני מסכים שאין אפשרות לגדור גדר בין התנהגות רעה חמורה לבין התנהגות שהיא רעה מבלי להיות חמורה, והתשובה לשאלה באיזה צד מקו הגבול נופל מקרה זה או אחר נתונה לשיקול דעתה של ועדת הערעור, אך שיקולה הוא שיקול שיפוטי שערכאת הערעור רשאית להעבירו תחת שבט בקרתה. בנסיבותיו של המקרה הנדון לא שמה ועדת הערעור את לבה לריבוי עברותיו של המשיב, לשימוש לרעה בכח הפיקוד שבידיו ולסיכון שיצרה התנהגותו לא רק כלפי עצמו אלא גם כלפי אחרים. כל אחד מהנתונים האלה, אילו נשקל כדבעי, חייב היה להטות את כף המאזניים לרעתו של המשיב, וערעורו של קצין התגמולים על החלטת ועדת הערעור בדין יסודו." 24. בע"נ 711/00 (חי) אייל זיו נ' משרד הבטחון, גם כן דובר בנהיגה ללא רשיון, וכן בשיבוש ההליכים בפני קצין התגמולים והועדה אישרה את קביעת קצין התגמולים, כי מדובר בהתנהגות רעה וחמורה. 25. בע"א (חי) 4054/99 עליזה אלוש נ' קצין התגמולים, בוטלה הכרה בזכויותיה של שוטרת, כאשר התברר שבזמן התאונה נהגה ללא רשיון נהיגה. 26. גם בוע (ראשל"צ) 468/03 נפתלי רוקח נ' קצין התגמולים נקבע, כי בשל נהיגה ללא רשיון, איבד החייל שהיה בדרכו לבסיסו את הזכאות על פי החוק. 27. ומכאן למקרה שבפנינו. לא מדובר במקרה של נהיגה ללא ביטוח, אלא הדגש הוא, על נהיגה חסרת זהירות באופנוע תוך סיכון עצמי וסיכון אחרים. אמנם בהיבט הפלילי,, לא היה בכך כדי להגיע לכלל "הריגה", אולם, גם מן הפסיקה ה"תעבורתית" שהובאה לעיל, ניתן ללמוד, כי נהיגה בחוסר זהירות תוך עקיפות מסוכנות, קרובה יותר במהותה הפלילית להריגה, מאשר לגרם מוות ברשלנות. בהיבט של חוקי התגמולים מדובר בהתנהגות, שהיא מן המסוכנות וחסרות האחריות. נהיגה על אופנוע תוך ביצוע עקיפות מסוכנות של כלים כבדים וארוכים (שני אוטובוסים) כאשר על האופנוע מוסע אדם נוסף, שהנהג בנהיגתו לוקח אחריות לגורלו, כאשר כלי האופנוע מטיבו הוא כלי הדורש זהירות יתירה - היא התנהגות רעה וחמורה בנהיגה. 28. לעיתים, כאשר דרך הנהיגה מסכנת את הנוהג, את הנוסעים עימו ואת הרכבים האחרים, הרי שיש בכך משום חומרה שאינה פחותה, מנהיגה ללא רשיון או ביטוח תקף. 29. די בכך, לדעתנו, על מנת לקבוע שמדובר בהתנהגות שמצדיקה את החלטת קצין התגמולים. 30. נזכיר לסיום, כי נושא זה עמד לדיון גם בפני הועדה בראשות כב' השופט בן חיים, אשר בחנה כמו הועדה הנוכחית את נהיגתו של המערער, אשר הביאה לגרם המוות ברשלנות וראתה בה "התנהגות רעה חמורה", בלא שנסמכה על אותם סעיפים מהם זוכה המערער לבסוף. 31. הועדה מתנצלת בפני הצדדים, כי בשל תקלה התעכבה הוצאת ההחלטה. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה. ד"ר חנינא קכל, חבר עינת רביד, שופטת יו"ר הועדה עו"ד שמואל בריצמן, חבר צבאהתנהגות רעה וחמורה (צה"ל)משרד הביטחון