ביזיון בית משפט ערעור 1. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט רון אלכסנדר) בבש"א 4280/07 ובש"א 3441/07 מיום 15.7.07, שנדונו במאוחד בת"א 5574/06. 2. החלטת בית-משפט קמא ניתנה במאוחד בבקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט ובבקשה לביטול פסק-דין שניתן ביום 13.3.07 בתביעה לסילוק יד והפסקת שימוש חורג. בית-משפט קמא דחה את בקשת המבקשים לביטול פסק-דין והטיל על כל אחד מהם קנס בסך 50,000 ₪ או מאסר בן חמישה חודשים בגין ביזיון בית-משפט. 3. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 29.8.07, בה נתבקשה הארכת מועד עד למתן החלטה בעתירה למתן צו ביניים שהוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק ביום 9.8.07 (בג"ץ 6869/07). לשיטת המבקשים, אם העתירה תתקבל - לא יהיה צורך בערעור. עוד טוענים המבקשים כי הערעור על החלטת בית-משפט קמא הוא ערעור פלילי, ולפיכך, יש להחיל את דיני הארכת המועד הנוהגים בסדרי הדין הפלילי שהנם מקלים, ביחס לנהוג בדין האזרחי, ואינם מחייבים קיומו של טעם מיוחד לשם הארכת המועד. 4. המשיב מתנגד לבקשה וטוען, בין היתר, כי המבקשים לא הוכיחו קיומו של טעם מיוחד להארכת המועד וכי הגשת עתירה לבג"ץ אינה מהווה, לכשעצמה, טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. יתרה מזו, לשיטת המשיב, גם אם תתקבל העתירה בבית המשפט הגבוה לצדק, לא יהיה בו כדי לבטל את פסק הדין או להשליך על ערעור לענין ביזיון החלטותיו של בית-משפט קמא. דיון 5. טיבו של הערעור שהארכת מועד הגשתו מבוקשת - האם מדובר בערעור פלילי או בערעור אזרחי. החלטת בית-משפט קמא הכריעה, כאמור, בשתי בקשות. באשר להחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק-דין, זוהי "החלטה אחרת" מהתחום האזרחי (ע"א 39/83 עזבון המנוח אריה אלראי ז"ל נ' שמעון ליבמן ואח', פ"ד לח (4) 428), שהערעור עליה טעון בקשת רשות ערעור במסגרת המועדים שנקבעו לכך בתקנה 399 לתקנות סדר הדיון האזרחי, התשמ"ד-1984. באשר להחלטה לפי פקודת ביזיון בית-משפט, זוהי החלטה שהערעור עליה יהיה בתנאים הנוהגים בנוגע עם פסק-דין פלילי, כמפורט להלן. 6. כאמור, ההחלטה ניתנה ביום 15.7.07. היא הגיעה לידי המבקשים ביום 18.7.07. בקשת הארכת מועד הוגשה ביום 29.8.07, בטרם חלף המועד להגשת ערעור פלילי או ערעור אזרחי, היות שפגרת הקיץ אינה באה במנין הימים להגשת ערעור אזרחי. 7. במקרה דנן, גם אם תתקבל טענת המבקשים, לפיה הערעור דנן הוא ערעור פלילי, יש לדחות את הבקשה, כפי שיובהר להלן. אכן, סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית משפט קובע כי צו המטיל עונש על פי סעיף 6 לפקודה זו "יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין המטיל עונש כיוצא בזה". לפיכך, מתקיים בערעור דנן אופי פלילי המצדיק החלה של סדרי הדין הפליליים במסגרת שאלת מניין המועדים והכללת ימי פגרה במניין הימים לצורך הגשת הערעור (ר': בש"פ 4266/06 הועדה המקומית לתכנון ולבניה טירה נ' נסאר, לא פורסם). בענייננו, הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד החוקי שנקבע להגשת ערעור, אולם בקשתה צופה פני עתיד ומבקשת להאריך את המועד להגשת הערעור עצמו עד למתן החלטה בעתירה שהוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק. הארכת המועד להגשת ערעור מעין זה מוסדרת בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ומקנה לבית-המשפט שיקול דעת בהארכת המועד. במסגרת הנימוקים להארכת המועד והנטל המוטל בנדון על מבקש האורכה, יש ליתן את הדעת, בין היתר, לאופי הדואלי של הליך הבזיון, הכולל שילוב של מאפיינים אזרחיים ופליליים. יש, אפוא, לבחון מהו ההיבט הדומיננטי של ההליך הדיוני הנדון. ככל שהדברים אמורים בבקשה להארכת מועד, כפי המקרה דנן, יש לראות את ההליך כהליך אזרחי בעיקרו. מכאן, שהגם שלא נדרש "טעם מיוחד" להארכת המועד כאמור בסדרי הדין האזרחי, נדרשים "טעמים ממשיים לאיחור הקרובים במהותם ל'טעם מיוחד'" (ר': בש"פ 4266/06 נאסר, לעיל; בש"פ 4445/01 אריאלה גל נ' אהרן קצובשווילי ואח', פ"ד נו(1) 210, 219; מ' קשת ביזיון בית משפט (תשס"ב-2002), 229-231). באשר לקיומו של "טעם מיוחד" נקבע כי הגם שמונח זה לא הוגדר באופן שיטתי וכולל, ייבחן קיומו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בין היתר, ייבחנו משך האיחור, "האם הבקשה הוגשה בתוך המועד להגשת ההליך, מהו הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור, מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור, וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו נחלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן ארכה להגשתו" (ר': בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ. שלומי גפן כב' השופטת ד' בייניש (כתוארה אז), לא פורסם). בעיקרון, בתי-המשפט נטו להיענות לבקשה להארכת מועד שעה שהנסיבות, בעטיין חל האיחור, לא היו בשליטתו של בעל הדין - המבקש. כדוגמא, הוכרה מחלת בעל הדין כטעם המצדיק הארכת מועד. מנגד, בצידה האחר של משוואה זו, לא הוכרו טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו כטעמים המצדיקים הארכת מועד (ר' בש"א 1038/85 בע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ. עומר גלבוע חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק)). בלשון אחר, ככלל, נועדו "הטעמים המיוחדים" לסלול דרכו של בעל הדין ולפתוח לו שערי בית המשפט, מקום בו סוכלה כוונתו להגיש ערעור, בשל אירועים שמחוץ לשליטתו הרגילה או בשל תקלות שלא יכול היה להיערך אליהן מראש (ר': ע"א 6842/00 ידידיה נ. קסט, פ"ד נה (2) 904). ומנגד - אין בטעמים המיוחדים משום ראש גשר כדי לפרוץ דרך למי שבשקידה סבירה יכול היה לנקוט פעולה במועד מוקדם ולא עשה כן מתוך בחירתו שלו. 5. השיקולים להארכת מועד לצורך הגשת ערעור במסגרת הליכי ביזיון דומים בעיקרם לאלה שבהליך אזרחי. בהפעלת שיקול הדעת יש לתת משקל רב לאינטרס של הצד שכנגד אשר זכה בפסק-דין חלוט. בהקשר זה יש לייחס משקל רב לסופיות הליך הביזיון, במסגרתם זכאי מבקש הביזיון לכך שההליכים למימוש פסק-הדין בו זכה - הסתיימו . בנוסף, יש לייחס חשיבות גם לכך שהליך אכיפת פסק-דין בדרך של ביזיון בית-משפט נועד למקרים שבהם אין דרך חוקית אחרת להביא לאכיפת פסק-הדין, ולפיכך, גם בשל כך יש לתת משקל רב לאינטרס של הזוכה בהליך המקורי המבקש לממש זכייתו. (ר': בש"פ 4445/01 גל נ' קצובשווילי, פ"ד נו(1) 210). בעניין קצובשווילי נפסק לגבי אופיו של הליך ביזיון, כדלקמן: "הליך הביזיון אינו הליך שנוטה להטיל כתם בצד שהושת עליו קנס או מאסר לצורך ביצוע פסק-דין אזרחי באופיו. אכן, אין להתעלם מן הסכנה לחירותו או לרכושו של החייב הטמונה במסגרת הליכי ביזיון, לרבות בהליך שעניינו בקשה לאכוף ציות בעתיד. עם זאת יש להביא בחשבון את הרקע לסכנה זו, היינו: כי מדובר בפסק-דין חלוט שביצועו אפשרי מצד החייב, וכי מימושם של האמצעים שבפקודת בזיון בית המשפט יכול להיעשות רק אחרי הליך שבו היה החייב צד, ושבו הוזהר על השימוש באמצעים האמורים אם לא יבצע את פסק-הדין לאחר שנקבע כי הפר את החיוב שבפסק-הדין. מכך עולה כי נחלש הצידוק להתחשב בפגיעה אפשרית בחייב כתוצאה מהליכי הביזיון. הליכי הביזיון נותנים לחייב "הזדמנות שנייה" לבצע פסק-דין חלוט שניתן נגדו. מולו עומד אינטרס הזוכה בביצוע פסק-הדין החלוט המבטא את ההכרה בזכויותיו. גם על רקע זה נראה לי שבמצב זה, באיזון האינטרסים הצריכים לעניין האינטרס של הזוכה הוא האינטרס הדומיננטי". 6. יישום האמור לעיל מוליך למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בענייננו, המבקשים לא הוכיחו קיומו של טעם ממשי הקרוב במהותו לטעם מיוחד (ולשיטתם, אין צורך בהוכחת טעם שכזה). הגשת עתירה לבג"ץ אינה מהווה, לכשעצמה, טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. כמו-כן, המבקשים לא פירטו את סיכויי ההליך נשוא הערעור, ומכל מקום, בנסיבות העניין לא נוצר מצב של "הליך תלוי ועומד" אשר יכול להוות טעם מיוחד להארכת מועד. לפיכך, וכאמור, הבקשה נדחית. יחד עם זאת,מאחר שהבקשה הוגשה בטרם חלף המועד להגשת ערעור, אני מאריך המועד עד ליום 13/12/07. ביזיון בית המשפטערעור