זהו ערעור על החלטת הממונה על הגמלאות בצה"ל שלא לשלם למערערות מענק הוני למקרה מוות מכוח חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ובני משפחותיהם, התשס"ב - 2002 (להלן: "החוק"). הליכים ועובדות המערערת 1 הנה אשתו של אילן רועה ז"ל, והמערערת 2 הנה אמו. המנוח, היה כתב של רשות השידור הישראלית, אשר נהרג ביום 28.02.99 עת הכוח אליו הצטרף בפעילות צה"ל בדרום לבנון עלה על מטען צד. טרם יציאתו של המנוח לדרום לבנון, וכתנאי לכך, דרש משרד הביטחון כי רשות השידור תרכוש עבור המנוח פוליסת ביטוח חיים, וכך נעשה. לאחר מותו של המנוח, הוחלט להכיר בו, לפנים משורת הדין, כחלל צה"ל, על אף שיצא לפעילות במסגרת רשות השידור ולא כחייל מילואים, וזאת על מנת לזכות את שאיריו בתגמולים הכספיים הנובעים מכך. בחודש יולי 1999 פנו המערערות למשרד הביטחון וביקשו להנות מהמענק ההוני בהתאם לפוליסת ביטוח להבטחת תשלום קצבאות ומענק הוני לחיילי מילואים ובני משפחותיהם, אשר נרכשה על ידי משרד הביטחון. בקשתם סורבה על ידי משרד הביטחון, בהמלצת ועדת למ"ד, מהנימוק כי המערערות קיבלו מענק הוני בסך של 100,000$ מחברת הביטוח של רשות השידור, ביטוח אשר, כאמור, נעשה לדרישת משרד הביטחון, ומכיוון שסכום זה עולה על סכום המענק ההוני הניתן לאנשי המילואים, אין מקום לתשלום נוסף מטעם משרד הביטחון. במאי 2002 נכנס החוק לתוקף והוא החליף את ההסדר הביטוחי שתואר לעיל, כך שזכויותיהם של חיילי מילואים ובני משפחותיהם הובטחו באמצעות חוק תקציבי, ולא באמצעות הפוליסות שנרכשו על ידי משרד הביטחון. ביום 01.03.05 פנה ב"כ המערערות למשיב בבקשה לקבלת מענק הוני למקרה מוות, וזאת בהתבסס על סעיף 15 לחוק. במכתב המשיב מיום 08.05.06, נדחתה בקשתן של המערערות מהנימוק כי הוראות סעיף 15 לחוק מסויגות על ידי הוראות המעבר בסעיף 18 לחוק, והיות ועל פי הנתונים בפניהם המענק ההוני לשאריו של המנוח מפוליסת הביטוח של רשות השידור, אשר נעשתה לדרישת משרד הביטחון, גבוהה משיעור המענק ההוני עפ"י החוק, הם אינם זכאים לתשלום מענק הוני על פי החוק. לאחר המכתב דלעיל, המשיכו ב"כ הצדדים לנהל בניהם תכתובת בנושא, אשר משקפת את עמדתם ביחס לזכותן של המערערות לקבלת המענק ההוני. על החלטה דלעיל, הוגש הערעור דנן. ביום 05.09.05 התקיים קדם משפט בתיק זה בו הוחלט על ידי ב"כ הצדדים כי אין צורך בניהול הליך הוכחות והתיק יעבור לסיכומים בשאלה המשפטית. הצדדים הסכימו כי ב"כ המשיב יגיש סיכומים אשר יהוו כתב תשובה, וב"כ המערערות יהיה רשאי להגיב עליהם בקצרה. בדיון זה הסכים ב"כ המערערות, לבקשת ב"כ המשיב, להבהיר האם המערערת 2 מוכרת כאם שכולה, ולהמציא עותק מהפוליסה שהוציאה רשות השידור למנוח. טיעוני המערערות 6. טענת המערערות היא כי זכותן לקבלת המענק ההוני נובעת מסעיף 15 לחוק הקובע כדקלמן: "נוסף על תשלומים לפי חוק זה, ישלם הממונה לשאריו של חייל מילואים שנספה מענק הוני בהתאם לכללים ובשיעורים שיקבע שר הבטחון (בחוק זה - מענק הוני למקרה מוות)". 7. לטענת המערערות אין לקבל את פרשנות המשיב לפיה הוראת סעיף 18(ב) לחוק מתייחסת ומשליכה על סעיף 15 לחוק הקובע את הזכות למענק הוני, כך שכפי שיש לבצע קיזוז לעניין הקצבה יש לבצע קיזוז דומה גם לעניין המענק. לטענת המערערות סעיף 18 (ב) לחוק כלל אינו מתייחס לנושא המענק וכל עניין הקיזוז מתייחס רק לנושא הקצבה המשולמת בהתאם להוראות החוק. 8. לשיטת המערערות כל עוד אין הוראה אחרת בחוק לעניין קיזוז ו/או התניה של תשלום המענק ההוני יש לכבד את החוק כלשונו ולהורות למשיב לשלם להן את המענק ההוני לו הן זכאיות. 9. המערערות הפנו את הוועדה למקורות מהם ניתן ללמוד לשיטתן כי הפרשנות הראויה לחוק היא הפרשנות המוצעת על ידן. הוועדה הופנתה להצעות החוק הרלוונטיות לחוק דנן , טיוטת תקנות ביטוח חיילי צבא ההגנה לישראל בשירות מילואים (תנאי ביטוח לפי פוליסות) התשס"ב-2002, עמדת פורום מגדי"ם מח"טים וטייסים במילואים 2002, וכן להצעת חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם (תיקון) התשס"ה-2005. טיעוני המשיב 10. בסיכומיו העלה המשיב שתי טענות סף לדחיית הערעור. הטענה הראשונה הייתה כי תביעת המערערות התיישנה וזאת בהסתמך על סעיף 57 לחוק שירות הקבע (גמלאות)(נוסח משולב), התשמ"ה - 1985, אשר חל בענייננו והקובע כדלקמן: "הזכות להגיש בקשה לגימלה המגיעה לשאיר תתיישן בתום שנתיים מיום שנולדה עילתה; הממונה רשאי להאריך תקופה זו, אם האיחור בהגשת הבקשה חל מסיבות שלמבקש לא היתה שליטה עליהן". 11. טענתו השנייה הייתה, כי יש לדחות על הסף את התביעה אף מהנימוק כי טרם מותו חתם המנוח על "כתב התחייבות וויתור על תביעות" , וכי ערעור זה עומד בניגוד מפורש להתחייבות המנוח, וכי נוכח התחייבות זאת יש מקום לצרף את עיזבון המנוח כמשיב נוסף. 12. טענה מקדמית נוספת שהועלתה על ידי המשיב הייתה כי המנוח אינו חייל מילואים וכי הכרתו כחלל צה"ל נעשתה לצורך חוק משפחות חיילים ולעניין זה בלבד, וכי אין להחיל עליו את החוק אשר עדיין לא נחקק עת בוצעה ההכרה הייחודית בו. 13. המשיב הפנה את הוועדה ללשונו תכליתו ומטרתו של החוק, כפי המשיב רואה אותם, וכן התייחס למסמכים אליהם הפנו המערערות בסיכומיהן, קרי הצעות החוק וכו', מהם הוא לומד כי סעיף 18 לחוק מתייחס אף למענק ההוני, ועל כן אין לשלם אותו למערערות. תשובת המערערות לטיעוני המשיב 14. המערערות התייחסו בסיכומי תשובתן, בין היתר, לטענות המקדמיות של המשיב. בהתייחס לטענת ההתיישנות, טענו המערערות כי מאחר והמשיב לא העלה את הטענה בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, קרי בישיבה המקדמית אשר התקיימה בתיק, וזו הועלתה רק בסיכומים, הרי שבהתאם לסעיף 3 לחוק ההתיישנות והפסיקה בנושא הוא מנוע מהעלות את הטענה כעת. עוד טענו המערערות כי אף בהתכתבות אשר הוחלפה בין הצדדים טרם הערעור לא הועלתה טענת ההתיישנות. 15. עוד טענו המערערות כי על פי סעיף 57 רשאי הממונה להאריך את תקופת ההתיישנות. אך מאחר וטענה זאת נטענה רק כעת נמנע מהן לפנות לממונה בבקשה להארכת מועד. 16. בהתייחס לטענות המשיב בדבר חתימת המנוח על כתב ויתור, וכן בדבר אי תחולת החוק עליו בשל אי היותו חייל מילואים בעת נפילתו, השיבו המערערות כי מעת שהכיר המשיב במנוח כחלל צה"ל, אין כל רלוונטיות לשאלת חתימתו על כתב ויתור ו/או לשאלה האם הכרתו כחלל צה"ל נעשתה לפנים משורת הדין. דיון והכרעה טענת ההתיישנות 17. הכלל לגבי התיישנות, דהיינו כי יש לטעון אותה בהזדמנות הראשונה, ידוע ומעוגן בתקנה 89 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, ובסעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח 1958. 18. ההלכה הפסוקה הכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות-על הראויה להגנה כזכות יסוד. תפיסה זו אוצלת על אופן החלתו של מוסד ההתיישנות המבקש לנעול את דלתות בית המשפט בפני תובע שנתאחר בתביעתו, והיא פועלת לצמצום פועלו ותחום פרישתו של מוסד זה. פרשנות זו משפיעה גם על היקף תחולתו של כלל "ההזדמנות הראשונה" שבסעיף 3 לחוק ההתיישנות, וזאת, דווקא בכיוון הרחבה של משמעות מושג זה באופן שייתפסו ברשתו מצבים שונים, אף מוקדמים להגשת כתבי הטענות, בהם ניתנה הזדמנות לבעל דין להעלות טענת התיישנות ואם לא ניצל אותה, יחמיץ את המועד להעלותה. ראו ע"א 9245/99 ארנון ויינברג נ' משה אריאן (לא פורסם). 19. במקרה זה ניהל המשיב תכתובת עם ב"כ המערערות, דן בבקשתן לגופה ודחה אותה מנימוקים אשר פורטו לעיל. בתכתובת זאת, לא העלה המשיב כל טענה באשר להתיישנותה של התביעה. אף בדיון קדם המשפט אשר התקיים בתיק זה, לא העלה המשיב את טענת התיישנות. 20. בע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים, פ"ד נו (1) 649, נבחנה שאלת המועד להעלאת טענת התיישנות בהקשר לחוק הנכים, בו ישנו הסדר ספציפי ואשר אין חוק ההתיישנות חל עליו. בפסק הדין קבעה כבוד השופטת דורנר כי מקום בו דן קצין התגמולים בתביעה שהוגשה לאחר חלוף מועד ההתיישנות, יש בה להצביע על נכונותו להאריך את המועד, ולהכיר בזכויותיה כנכה אם יוכח כי נכותה נגרמה במהלך שירותה. 21. במקרה הנדון וכפי שצוין לעיל, דן המשיב בטענותיהן של המערערות לגופן, וטענת ההתיישנות הועלתה על ידו רק בשלב הסיכומים. יתרה מכך, סעיף 57 לחוק שירות הקבע (גמלאות)(נוסח משולב), התשמ"ה - 1985 קובע, כי הממונה רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה לגמלה אם האיחור חל מנסיבות שלמבקש לא הייתה לשיטה עליהן. עקב העלאת טענת ההתיישנות רק בשלב הסיכומים, ולא בעת ההתכתבות בין המשיב לב"כ המערערות, מנעה מהמערערות את היכולת, כפי שהדבר נטען על ידן בסיכומיהן, להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשתן. לאור האמור, הוועדה דוחה את טענת ההתיישנות אשר הועלתה על ידי המשיב. חתימת המנוח על כתב ויתור 22. טענה זאת אשר הועלתה על ידי המשיב רק בשלב הגשת הסיכומים ולא קודם לכן, דינה להדחות. אין חולק כי המנוח הוכר על ידי משרד הביטחון כחלל צה"ל לכל דבר ועניין, ועל כן לאחר הכרתו ככזה רשאים בני משפחתו להגיש תביעות במסגרת החוקים החלים עליהם מכוח היותם משפחה שכולה, ובכללם החוק דנן. 23. עוד תוסיף הוועדה לעניין זה, כי אילו סבר המשיב שחתימת המנוח על כתב ויתור מונעת ממשפחתו להגיש תביעות בגין כך, וכי בהגשתה של תביעה זו יש לחייב את עזבונו בשיפוי המשיב, וזאת בהתאם לכתב הויתור, היה עליו להגיש בקשה לצירוף עיזבון המנוח כמשיב לתביעה דנן, אך הוא לא עשה כן, ורק העלה זאת כלאחר יד בסיכומיו, דבר אשר ייתכן ויש בו כדי להעיד על החשיבות אותה מייחס המשיב לטענה זאת. המנוח אינו חייל מילואים 24. בסעיף 30 לסיכומי המשיב נטען כי המנוח אינו מוגדר כחייל מילואים שנפגע בתקופת שירותו ועקב שירותו ולכן החוק אינו חל עליו. המשיב מטעים, כי המנוח נפגע כאשר נכנס לאזור דרום לבנון למטרת סיקור פעילות צה"ל המתבצעת שם בעבור "קול ישראל" ולא גוייס למילואים. בדיעבד ולפנים משורת הדין, הוכר המנוח כ"חלל צה"ל" לעניין חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י - 1950 (להלן: "חוק המשפחות"). הכרה זו, טוען המשיב, אין בה כדי להפוך את המנוח ל"חייל מילואים שנספה" כהגדרתו בחוק. 25. ב"כ המערערות טוען בעניין זה בקצרה: "מבלי לפגוע בנטען לעיל (לענין הויתור- הועדה) ובכבודה של הועדה הנכבדה, הכרתו של המנוח כ"חלל צה"ל" נבעה משיקולים נוספים כמו מקום עבודתו של המנוח, מהות השליחות והגורמים שביקשו ושלחו אותו לתפקידו ואין זה מסמכותה של הועדה הנכבדה לפתוח מחדש דיון בטענות אלו, כאשר מדובר בנסיון עקר לשלול את הכרתו של המנוח כ"חלל צה"ל". 26. לאחר שבחנו את טענת המשיב איננו יכולים להסכים עימו. במש/1, שהגיש המשיב במצורף לסיכומיו נכתב כי "החלטת ראש אכ"א בזמנו היתה לחייל את מר אילן רועה בדיעבד וזאת מן הטעם שהיה בשליחות דובר צה"ל, לפיכך הוכר כחלל צה"ל." מכאן שאם המנוח חוייל, הרי שהפך לחייל מילואים בעת שנפל. שאלת זכאותן של המערערות למענק הוני 27. סעיף 15 לחוק, אשר נוסחו הובא לעיל קובע את הזכות למענק הוני לבני משפחתו של חייל מילואים שנספה. סעיף 19 לחוק קובע את תחולתו של החוק מיום 1 בינואר 1999, "בכפוף להוראות סעיף 18". 28. סעיף 18 קובע הוראות מעבר וזו לשון הסעיף: (א) בסעיף זה - "זכויות כספיות" - תגמולי ביטוח חיים (סיכון) בסכום הוני ותגמולי ביטוח קצבת שאירים בשל מקרה מוות שאירע בשירות מילואים עקב אותו שירות, או תגמולי ביטוח אבדן כושר עבודה בשל מקרה ביטוח שאירע בשירות מילואים עקב אותו שירות, והכל לענין פוליסות ביטוח שרכשה המדינה; "זכאי לפי פוליסה" - חייל מילואים זכאי או שאיר זכאי שהוכרו ככאלה לאחר פרסומו של חוק זה אשר התחילו לקבל זכויות כספיות ערב תחילתו של חוק זה וכל עוד הם מקבלים זכויות כספיות. (ב) לא תשולם קצבה לפי חוק זה לזכאי לפי פוליסה אשר הזכויות הכספיות המוענקות לו שוות או עולות על הקצבה או המענק שהיה מקבל לפי הוראות חוק זה, אילו לא היה מקבל זכויות כספיות; קיבל זכאי לפי הפוליסה זכויות כספיות בשיעור נמוך מהמגיע לו לפי הוראות חוק זה תשולם לו קצבה משלימה לפי הוראות סעיף 8." 29. על מטרת החוק ניתן ללמוד באופן ברור מסעיף 1 לחוק הקובע: "חוק זה מטרתו להבטיח תשלום קצבאות לחיילי מילואים שנפגעו בתקופת שירותם עקב שירותם ולבני משפחותיהם של חיילי מילואים שנספו עקב שירותם, במקרים שחיילי המילואים אינם זכאים לקצבה מקופת גמל, או שזכאותם לקצבה מקופת גמל פחותה מזכויותיהם לפי חוק זה, והכל בהתאם להוראות החוק זה." ודוק, החוק מבקש להבטיח כי כל בני משפחה של חייל שנספה עקב שירותו יהיו זכאים לכל הפחות לקצבה על פי הוראות חוק זה. מטרת החוק אינה להבטיח מענק הוני ואינה לתת יותר מאשר מגיע לבני המשפחה על פי החוק. 30. בהתחשב במטרת החוק, כפי שהובאה לעיל, הועדה מקבלת את עמדת המשיב ופרשנותו לפיה, הואיל והמנוח בוטח בפוליסת ביטוח שרכשה רשות השידור על פי דרישת משרד הביטחון, שהיוותה תנאי לעצם כניסתו של המנוח לתחום לבנון, הרי שדין פוליסה זו כדין "פוליסת ביטוח שרכשה המדינה", כמשמעותה בהגדרת "זכויות כספיות" בסעיף 18(א) הנ"ל. וכאשר המערערות קיבלו את המענק ההוני למקרה מוות על פי הפוליסה בסכום העולה על סכום המענק ההוני על פי החוק, הרי שאין הן זכאיות עוד למענק נוסף מן המדינה וזאת על פי מטרת החוק המוצהרת והמובאת לעיל. 31. המערערות מבקשות לפרש פרשנות לשונית צרה את רישת סעיף 18(ב) כאילו החוק שולל תשלום קיצבה בלבד בנסיבות כאלה ואינו שולל את תשלום המענק ההוני למקרה מוות גם כאשר זה התקבל במלואו וסכומו עומד מעל לסכום המענק על פי החוק. אולם פרשנות זו אינה יכולה להתקבל והיא יוצרת מסקנה שאינה מתקבלת על הדעת ולפיה הבחין המחוקק בין מענק לבין הקצבה ומורה כי המענק ינתן פעמיים: פעם אחת מכח פוליסת הביטוח ופעם אחת מכח החוק ואילו הקצבה תבחן אל מול הקצבה על פי החוק ותתקבל רק פעם אחת. יתר על כן, לא יתכן שהמחוקק בהוראת מעבר התכוון להיטיב את מצבו של זכאי בתקופת המעבר על פני מצבו של זכאי בתקופת החוק, אשר זכאי למענק אחד בלבד. הוראת מעבר קובעת הסדר לגבי תחולת החוק החדש על פעולות שנעשו לפני היכנסו לתוקף (ר' ברק, פרשנות- במשפט, פרשנות החקיקה, עמ' 610), אך היא לא מעניקה זכויות שלא היו קיימות קודם לחוק או יתרה על הזכויות בחוק. 32. אין גם להתעלם מכך שהמערערות פנו עוד לפני חקיקת החוק (ביולי 1999) למשיב וביקשו ממנו לקבל את המענק על פי פוליסת הביטוח שהוציא משרד הבטחון לחיילי מילואים ובקשתן נדחתה, כיוון שסכום המענק שקיבלו מחברת הביטוח היה גבוה מן המענק על פי פוליסת הביטוח, שהייתה קיימת אותה שעה. החוק לא התכוון להתערב בהוראת המעבר במצבים אלה שלא היה נדרש להם תיקון מלכתחילה ולכן אין סיבה להחיל את הוראת המעבר עליהם. 33. המערערות טוענות עוד כי ניתן ללמוד מהבדלי הניסוח בין הצעת החוק לבין החוק כי חברי הכנסת התכוונו שהמענק ההוני ישולם בנוסף ועל אף הקצבה המשולמת על פי החוק וכי לא יהיה כל קיזוז לכספים שמקבלים השארים מתגמולי ביטוח חיים כלשהם שרכשו ו/או עשו באופן פרטי מהמענק ההוני שאמור להיות משולם מכח החוק. לשם כך מפנות המערערות לסעיף 17 להצעת החוק מטעם חברי הכנסת, השונה מהצעת החוק הממשלתית. לטעמנו, אין בהצעות החוק כדי לסייע למערערות. סעיף 15 שנכתב בסופו של דבר בחוק עצמו מתייחס לסוגיית המענק ההוני וקובע: "נוסף על התשלומים לפי חוק זה, ישלם הממונה לבני משפחתו של חייל מילואים שנספה מענק הוני בהתאם לכללים ובשיעורים שיקבע שר הבטחון...". אין בחוק עצמו כל התייחסות לסוגיית קיזוז ואין כל מניעה לפיכך לקזז את המענק ההוני מול מענקים הוניים אחרים ששילמה המדינה בגין אותו אירוע. ודוק, קופת גמל בחוק (סעיף 2) הינה אך ורק כזו המשולמת על פי חוק או על פי הסכם עבודה קיבוצי ולא כוללת קופת גמל פרטית, כאשר זו מוגנת מפני קיזוז. אולם המקרה שבפנינו מתייחס להוראת המעבר הדנה בפוליסות הביטוח שרכשה המדינה אשר אותן ניתן לקזז ועל פי פרשנותנו הפוליסה שנרכשה בעבור המנוח ובני המשפחה הינה פוליסה שנרכשה על ידי המדינה. ב"כ המערערות בסיכומי התגובה (סעיף 24) טען כי המחוקק אימץ את עקרון אי קיזוז המענק ההוני בסעיף 18(ב) לחוק, כאשר לא ציין מענק באותו סעיף. אולם אין הגיון חקיקתי במניעת קיזוז בהוראת מעבר המתייחסת למספר מוגבל של שנים ומטרתה ליצור הרמוניה בין מציאות שכבר התרחשה לבין הוראות חוק המוחלות למועד מוקדם יותר ובאי מניעתה בחוק עצמו שהוא עיקר ההוראה ותחולתו לשנים רבות לעתיד. 34. המערערות מוסיפות וטוענות כי מצאו בתיק החקיקה בכנסת נוסח מוצע לתקנות, אשר כונו תקנות ביטוח חיילי צבא הגנה לישראל בשירות מילואים (תנאי ביטוח לפי פוליסות), תשס"ב - 2002, אולם היות ותקנות אלה מעולם לא תוקנו, הרי לדעת הועדה אין מקום ללמוד על כוונת המחוקק מנוסח מוצע זה. גם עמדת פורום מגדי"ם, מחטי"ם וטייסים במילואים המובאת בסיכומים עם כל חשיבותה לקידום החקיקה ולגיבוש ההסדר אינה משפיעה על פרשנות שיש לתת להוראת המעבר במקרה ספציפי ושונה זה. 35. טענה נוספת בפי המערערות היא לעניין תיקון תשס"ו לחוק. על פי התיקון תוקנו סעיף 14 וסעיף 15 לחוק. בסעיף 15 הורחבו השאירים הזכאים לקבלת מענק הוני ובסעיף 14, שעניינו מימון, תוקן ונקבע כי המדינה רשאית לרכוש כיסוי ביטוחי כך שיכסה את ההרחבה המנויה בסעיף 15. אין בתיקון זה דבר הקשור דווקא לתביעה זו העוסקת בהוראת המעבר. 36. לתמיכה נוספת בעמדתו, המשיב טוען, כי מטרת החוק הייתה השוואת מעמדם של חיילי המילואים או שאיריהם לאלה של חיילי הקבע ושאיריהם, כך שבנוסף לרובד השיקומי שניתן לשני המגזרים יזכו גם חיילי המילואים ברובד פנסיוני ממקום העבודה, כפי שזוכים לו חיילי הקבע שנפגעו, דהיינו ביטוח אובדן כושר עבודה או ביטוח שאירים. המשיב לומד על מטרה זו של החוק ממכתב הרמטכ"ל אל ראש הממשלה מיום 8.11.2001, אשר צורף לסיכומי המשיב. המשיב מציין עוד כי החוק הוא שיורי במהותו ונועד להעניק זכויות למי שלא מקבלן מקרן הפנסיה האזרחית. לעניין זה מפנה המשיב להצעת החוק, אשר פורסמה בהצ"ח התשס"ב בעמ' 376, ובדברי ההסבר נאמר: "הצעת חוק זו באה לעגן בחוק מתן תשלום קצבאות גם לחיילי מילואים ולשאיריהם של חיילי מילואים בשל מוות ואבדן כושר עבודה עקב שירות מילואים בדומה לקצבאות המשולמות לחיילים בשירות קבע שזהו מקור הכנסתם הקבוע, לפי חוק שירות הקבע...גובה הקצבאות יקבע לאחר ניכוי תשלומים המגיעים לחייל המילואים או לשאריו... מקופה ציבורית.... וכן לאחר ניכוי כל התשלומים המגיעים לחייל מילואים או לשאריו מקופות גמל כהגדרתן בחוק המוצע." מכאן מסיק המשיב, ובצדק, כי המערערות מבקשות לקבל יותר זכויות ממשרת קבע שנספה והדבר אינו עולה בקנה אחד עם מטרת החוק. סוף דבר הערעור נדחה. בנסיבות אלה אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 30 יום מיום המצאת ההחלטה. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים. ניתנה היום כ"א בכסלו, תשס"ז (12 בדצמבר 2006) בהיעדר הצדדים סא"ל משה ינון, חבר עינת רביד, שופטת יו"ר הועדה עו"ד שמואל בריצמן חבר צבאמילואיםחיילים