פריקות חוזרות בכתף בעקבות תאונה א. רקע כללי בפניי תביעת התובע, יליד 26.9.76, לפיצויים בגין נזקי גוף. התובע עבד כנהג ומחסנאי אצל הנתבעת 1 תחת ניהולו של הנתבע 2, שהנו שותף בבעלות הנתבעת 1. בתאריך 31.12.00 שעה 12:00, בזמן העבודה, עלה התובע לקומת הגלריה העליונה במחסן על מנת לסדר סחורה,לפי בקשת מעבידתו.הגלריה היתה נתונה באותה עת בהליכי בניה שלא הסתיימו, כאשר לפתע התרוממה אחת מפלטות רצפת הגלריה עליה דרך, והתובע נפל ונחבל בכתף ימין (להלן: "התאונה"). דיון הוכחות התקיים בתיק ביום 13.9.06 בסיומו ביקשו הצדדים לשוחח ביניהם וככל שהמו"מ לא יעלה יפה,הסמיכו את בית המשפט ליתן פס"ד בתיק לפי חומר הראיות שבתיק ועל פי תחשיבי הנזק שהגישו. בתאריך 15.10.06 הודיעו הצדדים, כי לא עלה בידיהם לסיים התיק בפשרה ולפיכך ניפנה בית המשפט ליתן פסק הדין. ב. טענות הצדדים 1. טענות התובע לטענת התובע, אחראים הנתבעים לקרות התאונה מאחר והורו לו לעלות לקומת הגלריה חרף ידיעתם, כי בניית רצפת הגלריה טרם הושלמה ומהווה סיכון וכי לא מותקן בגלריה מעקה בטיחות. עוד טען התובע, כי הנתבעים לא סיפקו אמצעי בטיחות כלשהם לעבודה בגלריה ולא הזהירוהו מפני הסיכונים הכרוכים בכך. לפיכך טען, כי הנתבעים הפרו את תקנות 2-3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999. לעניין הנזק טען התובע, כי בעקבות התאונה הוא סובל מפריקות חוזרות ונשנות של כתף ימין ומכאבים ומגבלות תנועה בכתף ויד ימין. לביסוס טענתו, הציג התובע הן חוו"ד מומחה מטעמו בתחום האורטופדי ד"ר ערן לין והן חוו"ד ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי, כפי שיפורט בהמשך ,וטען לנזק בשיעור 522,470 ₪ כעולה מתחשיב הנזק אותו הגיש ביום 16.3.04 על פי הפרוט הבא: א. כאב וסבל: 75,000. ב. הפסד השתכרות לעבר: 32,400. ג. הפסד כושר השתכרות בעתיד: 360,070. ד. עזרה וטיפול של קרובים בעבר 10,000. ה. עזרה בעבודות הבית הקשות בעתיד: 30,000. ו. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר: 10,000. ז. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעתיד: 5000 ₪. 2. טענות הנתבעים לטענת הנתבעים, במועד התאונה הייתה הגלריה בנויה ושלמה ולא היו בה חלקי רצפה רופפים,כמו כן לא נדרשו לה תוספות למיניהן. עוד טענו הנתבעים, כי לא היו עדים לארוע ,עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין על המשתמע מיכך לפי סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח-חדש),תשל"א-1971,ולאור פגיעותיו הגופניות,והוסיפו,כי לא יתכן שהתובע נפל מגובה 4 מטרים כפי שטוען.בנוסף טענו, כי התובע עלה וירד מהגלריה כמו אחרים פעמים רבות ולא התלונן מעולם על בעיה כלשהי. לפיכך טענו, כי התאונה לא התרחשה כפי שטוען התובע, כי אין התרשלות במעשיהם וכי עצם העובדה שהתובע נפגע במקום עבודתו, אינה מקנה לו זכות תביעה כנגד מעבידו. לחלופין טענו הנתבעים לרשלנותו התורמת של התובע מאחר והתובע הועסק אצל הנתבעת 1 חצי שנה עובר לאירוע ועשה שימוש תדיר בגלריה. לכן לטענת הנתבעים, ידע התובע על הסכנה הטמונה ברצפת הגלריה ונהג באדישות כלפיה. לעניין הנזק ולצרכי פשרה,כעולה מתחשיב הנזק מטעמם, הציעו הנתבעים פיצוי בסך 46,652 ₪ ,במידה ותוכח חבותם,כאשר מסכום זה יש לנכות רשלנות תורמת. פירוט שיעור הפיצוי המוצע הינו כדלקמן: א. כאב וסבל: 16,040. ב. הפסד השתכרות לעבר: 6,012. ג. הפסד כושר השתכרות לעתיד: 50,000. ד. עזרת הזולת לעבר: 1500. ה. עזרת הזולת לעתיד: 3000. ו. הוצאות רפואיות לעבר: 3500. ז. הוצאות רפואיות לעתיד: 3500 ₪. ח. ניכוי תגמולי מל"ל: 36900. ג. המחלוקות בין הצדדים הצדדים חלוקים הן לעניין החבות והן לעניין הנזק. לעניין החבות נעוצה המחלוקת ראשית בשאלת עצם התרחשות התאונה ואופן התרחשותה, תוך ברור התרשלות הנתבעים כלפי התובע,וככל שתוכר חבות הנתבעים עלתה מחלוקת ביחס לשעור הפיצויים המגיעים לתובע. ד. דיון 1. התאונה ואופן התרחשותה: כבר עתה אומר,כי אני מקבל את גירסת התובע באשר לעצם אירוע התאונה ואופן התרחשותה,היינו כי התובע נפל מגלריה במחסן הנתבעת 1 עקב התרוממות אחת מפלטות הרצפה. התובע העיד על נסיבות התאונה הן בביהמ"ש (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 13.9.06) והן בתצהירו ת/1 וניכר כי עדותו עקבית ואמינה. בתצהירו כאמור פירט התובע התרחשות האירוע בסע' 3 כדלקמן: " ביום התאונה...ביקש ממני הנתבע 2 שהיה המנהל שלי לעלות לקומת הגלריה במחסן כדי לסדר סחורה שהגיעה-אביזרי רכב מסוג טסות לגלגלים. קומת הגלריה מעל למשרדים בגובה של כ-4 מטרים מהרצפה והיא היתה בהליכי בניה וכמעט שסיימו לבנות אותה. הגלריה היתה בנויה מרלסים של ברזל שעליהם פלטות עץ כאשר לא גמרו לחבר את כל הפלטות לרלסים ונשאר מקום בפינה,מסתבר,שבו הושארו פלטות עץ שלא היו מחוברות ומחוזקות לרלסים. עליתי לקומת הגלריה והתחלתי לסדר את הסחורה וכאשר רציתי להזיז את הקרטונים דרכתי על פלטה מעץ שלא היתה קשורה ומחוזקת לרלס,והיא התרוממה איבדתי את שווי המשקל ונפלתי מלמעלה ותוך כדי אינסטינקט ניסיתי לתפוס עם היד את הקורה או את הרלס כדי להינצל מהנפילה ואחזתי בהם וניתלתי למעשה על הרלס מתחת לבית השחי בגובה 4 מטר מהרצפה". בחקירה נגדית למעשה התובע אינו חוזר בו מגירסתו זו. מאידך, הנתבעים לא הציגו כל גרסה ממשית הסותרת את עדותו של התובע. ודוק, מעבידו של התובע מילא טופס ב.ל 250 לפיו התאונה התרחשה כתוצאה מנפילה מסולם. לא ברור לי מדוע צויין כך בטופס, מכל מקום גרסה זו לא הוכחה בפניי והנתבעים לא חזרו עליה בתחשיב הנזק מטעמם. כמו כן, טענות הנתבעים לעניין גובה הגלריה, היינו האם מדובר בנפילה מגובה של 4 מטרים או פחות, אינן רלוונטיות לשאלת עצם התרשלנותם כלפי התובע ולשיעור הפיצוי. כך גם אין רלוונטיות לשאלה האם הייתה הגלריה בהליכי בנייה שכן, השאלה הטעונה הכרעה הנה האם הייתה סכנה בעבודה בגלריה יהא מקורה אשר יהא. 2. רשלנות הנתבעים חובת הזהירות המושגית בין מעביד לעובדו הוכרה בפסיקה זה מכבר. בע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229-230 (1993)) נקבעו הדברים הבאים: "לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותיחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש." אשר לחובת הזהירות הקונקרטית יש לאמר,כי הגלריה נשוא המקרה דנן מהווה סביבת עבודה לעובדי הנתבעת 1. היותה של רצפת הגלריה, המוגבהת מפני הקרקע, בלתי יציבה, מהווה סיכון מיוחד ויוצא דופן ועל הנתבעים כמעביד סביר, היה למנעו בכך שלא היו מאפשרים גישה אל הגלריה כל עוד קיים בה הסיכון. בכך הפרו הנתבעים את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליהם מכח פקודת הנזיקין. הנתבעים הפרו גם את תקנות 2-3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט- 1999 הקובעות, כי מעביד ימסור מידע לעובד בדבר סיכונים במקום העבודה ויערוך הדרכות בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם. הנתבעים לא הזהירו את התובע מפני הסכנה הטמונה בעבודה בגלריה. עם זאת, נראה כי בכך לא היו יוצאים ידי חובתם שכן כאמור לעיל, לדידי לאור הסיכון הטמון בעבודה בגלריה, היה על הנתבעים לבדוק היטב ובנסיבות לתקן את רצפת הגלריה בטרם תותר גישת העובדים אליה. מכל האמור לעיל ומשאין מחלוקת כי נזקיו של התובע נגרמו כתוצאה מן התאונה, אני מכיר בחבות הנתבעים לתשלום פיצויים לתובע בגין התאונה. אני בדעה, כי לא היה אשם תורם לתובע בקרות התאונה, מאחר ולא הוכח כי התובע ידע או כי היה עליו לדעת על הפגמים ברצפת הגלריה ו/או כי התנהג בחוסר זהירות במהלך עבודתו בגלריה. 3. נזקי התובע א. נכותו הרפואית של התובע ביום 29.10.01 קבעה ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי, כי לתובע נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה בשיעור של 15% לפי תקנה 41(4)ב לתקנות המל"ל, בגין מצב לאחר נפילה וחבלה בכתף ימין עם פריקות חוזרות ללא הגבלה בתנועות (ראה נספח לתצהיר התובע ת/1). התובע נבדק גם ע"י מומחה בתחום האורטופדי מטעמו, ד"ר ערן לין, אשר קבע בחוות דעתו מיום 9.5.03, כי שיעור נכותו האורטופדית הצמיתה של התובע הנו 20% על פי ס' 41(1)א לתקנות המל"ל, בגין נקיעות שכיחות של מפרק הכתף הימנית עם הכרח להיזהר בתנועות מעל גובה השכם (ראה חוו"ד ד"ר לין שצורפה לתצהיר התובע ת/1). מומחה בתחום האורטופדי מטעם הנתבעת, ד"ר ישראל קליר, קבע בחוות דעתו מיום 11.12.02, כי לתובע נותרה נכות צמיתה כתוצאה מן התאונה בשיעור של 5% לפי ס' 42(1) ד' 1 במחציתו מתקנון המל"ל, בגין עדות לאירוע חבלתי או נזק מסוים לגיד שרוול המסובבים ביד הלא דומיננטית. ביום 4.3.03 ולאור הפער שבין חוות הדעת עליהן מסתמכים הצדדים, מינה ביהמ"ש (כב' הש' אל-יגון) מומחה רפואי בתחום האורטופדי, ד"ר חנן טאובר. בחוות דעתו מיום 25.6.03, קבע ד"ר טאובר, כי נכותו של התובע כתוצאה מן התאונה מוערכת ב-15% לפי ס' 41(1)א חלקי לתקנון המל"ל, בגין חסר יציבות בכתף ימין ופריקות או קרוב לודאי תת פריקות שהוא מסוגל להחזיר בעצמו. יחד זאת קבע המומחה: "...ניתן לשפר את מצבו של התובע ע"י ניתוח לייצוב הקפסולה הקדמית של הכתף ומניעת פריקות חוזרות בין אם בשיטה פתוחה או בשיטה ארתרוסקופית. לאחר ניתוח מוצלח תופחת נכותו ל-5% לפי ס.ל 41(1)(ד) מתקנון המל"ל" (כך במקור א.ב.) היינו לדעת המומחה, אילו יעבור התובע ניתוח מוצלח נכותו תופחת לשיעור של 5%. על מנת לקבוע את נכותו הרפואית של התובע לצורך חישוב שיעור הפיצויים המגיע לו, יש להכריע תחילה בשאלה: האם היה על התובע לעבור את הניתוח המוצע ע"י המומחה הרפואי מטעם בית המשפט במסגרת החובה להקטנת הנזק? מהותה של החובה להקטנת הנזק היא הטלת חובה על נפגע לנקוט אמצעים למניעת תוצאותיה של העוולה שבגינה נגרם לו נזק גוף [ראה ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף כרך ב 1647 (מהדורה חמישית תשס"ג 2003)]. בעניין חובתו של נפגע לעבור ניתוח להטבת מצבו, במסגרת החובה להקטנת הנזק, חלה בשנים האחרונות מגמה לנקיטת גישה אובייקטיבית לבחינת סבירות התנהגותו של הנפגע (ראה ספרו של קציר לעיל בעמ' 1661). בע"א 252/86 יצחק גולדפרב ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4), 45 (1991) (להלן: "גולדפרב נ' כלל"), מדובר בנפגע שסרב לעבור ניתוח לאחר שנפגע בתאונת דרכים. נקבע שם, כי הנטל להוכיח שהתובע לא עשה די להפחתת נזקו מוטל על המזיק (פסקה 8 לפסק דינו של כב' הנשיא בדימוס השופט ברק כתוארו אז). עוד נקבע, כי המבחן לקביעת סבירות התנהגות הנפגע כולל בחובו אמת מידה אובייקטיבית: "על הניזוק לנקוט, להקטנת נזקו, כל אותם אמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין". (שם בעמ' 51-52) כב' הנשיא ברק בפרשת גולדפרב נ' כלל, מסכים עם הקביעה העקרונית, לפיה במקרים מסוימים החובה להקטנת הנזק כוללת בחובה גם את הנטל להסכים לניתוח אך זאת בהתמלא תנאים מסוימים: "יש להתחשב במספר גורמים שיש בהם כדי להשפיע על סבירות התנהגות הניזוק. גורמים אלה הם בעיקר מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו, ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה..." ... "הסיכונים, הסיכויים, הכאבים ושאר הגורמים הרלבנטיים צריכים להלקח בחשבון, תוך איזון ביניהם במאזני הצדק של הציבור הנאור בישראל." (עמ' 54-55) ... "אכן, הגישה הנראית לי כראויה - ואשר על בסיסה העיוני עמדתי בפסק דיני זה - היא זו המאזנת בין השיקולים השונים. כשם שאין לומר, כי סירוב לניתוח לעולם אינו בלתי סביר, אין גם לומר, כי סרוב לניתוח הוא לעולם בלתי סביר. הכל תלוי במערכת השיקולים הרלוואנטיים ובמשקלם הפנימי ההדדי." (עמ' 56-57) בתשובותיו לשאלות הבהרה מיום 23.3.04, חיווה דעתו מומחה בית המשפט ,כי סיכויי ההצלחה של הניתוח לעיל הנם בסביבות 80% ויותר. עוד עמד המומחה על כך שמדובר בניתוח המבוצע בהרדמה כללית והכרוך בתקופת אשפוז של עד 3 ימים ובניתוח פתוח גם בתקופת אי כושר בת 3-4 חודשים, הסיבוכים האפשריים כתוצאה מן הניתוח הם זיהום, סיבוכי הרדמה וסיבוכים העשויים לגרום אף למוות, אך ציין כי המדובר בסיבוכים אפשריים לכל ניתוח .כמו כן ציין,כי קיימת אפשרות להחמרה בנכותו של התובע ואפשרות לסיבוך עצבי. לפיכך, המדובר בניתוח אשר סיכויי הצלחתו גבוהים יחסית וסיבוכי הניתוח הידועים הנם כשל כל ניתוח אחר. עם זאת, הניתוח מלווה באשפוז ותקופת אי כושר שאינה קצרה וכמו כן, קיימים סיכונים, כי בעקבות הניתוח תוחמר נכותו של התובע ועלול להיגרם גם סיבוך עצבי. המומחה ציין, כי הסיכויים לקרות הסיכונים הנם נמוכים היינו, כי בניתוח ארתרוסקופי הסיכון להחמרה בנכות בגין זיהום הנו בגדר 0.5%-1% בלבד וכי מוכר לו סיבוך עצבי אחד בלבד בשני מקרים מתוך עשרות רבות. מנספחי תצהיר התובע ת/1 עולה, כי בתאריך 25.7.01 זומן התובע לניתוח ארתרוסקופיה בכתף ימין לתאריך 10.9.01. התובע החליט שלא לעבור את הניתוח. התובע הסביר את סירובו כך שהתייעץ עם המומחה מטעמו ד"ר ערן לין, וזה הסביר לו את סיכויי ההצלחה של הניתוח ואת הסיכונים הטמונים בו, כך כי המדובר בניתוח בהרדמה כללית וייתכן שבמהלכו ייפגע עצב וכן תיוותר צלקת רגישה(ס' 9 לתצהיר התובע ת/1 ). בחקירתו הנגדית העיד התובע: "התייעצתי עם מס' רופאים ואף אחד לא נתן לי תשובה חד משמעית בהצלחת הניתוח ואמרו לי גם שזה יכול לחזור על עצמו בנוסף לכל הסבל מהניתוח" (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 13.9.06) מומחה ביהמ"ש מאשר את החששות שהביע התובע כך שגם לדידו כאמור לעיל, המדובר בניתוח הכרוך בהרדמה כללית וקיים בו סיכון לפגיעה עצבית. כמו כן, המומחה לא שלל לחלוטין את האפשרות של היוותרות צלקת כתוצאה מן הניתוח (ס' ז לתשובות לשאלות הבהרה מיום 23.2.04). המדובר מצד אחד בניתוח שסיכויי הצלחתו גבוהים,עם זאת, הוא טומן בחובו סיכונים בלתי מבוטלים (גם אם הסיכוי לקרותם נמוך), כגון החמרה בנכותו של התובע, חשש לפגיעה עצבית וכן סבל הכרוך בניתוח עצמו ובתקופה שלאחריו. לפיכך,אני סבור, כי סירובו של התובע לעבור את הניתוח הוא סביר. אני מוצא חיזוק לדעתי בע"א 2730/90 שרון יצחק נ' אלכסנדר וינרט ואח' (לא פורסם, 13.9.1992). שם דובר בנפגע תאונת דרכים, אשר סרב לעבור ניתוח שסיכויי הצלחתו הוערכו ב-75% תוך סיכון שהניתוח לא יצליח. לאור זאת וכן בהתחשב בסבל ובהגבלות הכרוכים בניתוח ובתקופה לאחריו ביהמ"ש קיבל את מסקנות ביהמ"ש קמא, לפיהן הנפגע פעל בסבירות ושלא בניגוד לחובה להקטנת נזקו. המקרה הנדון דומה למקרה בפסה"ד לעיל מבחינת סיכויי ההצלחה של הניתוח (80% במקרה הנדון מול 75% שם),כמו כן, גם במקרה שבפניי המדובר בסיכון משמעותי הטמון בניתוח: החמרת נכותו של התובע, אפשרות שאינני יכול להתעלם ממנה. למרות שהמדובר בסיכוי נמוך לקרות הסיכון, הרי שהסיכון קיים ואינו זניח ואין לומר כי ההחלטה שלא לקחתו הנה בלתי סבירה בנסיבות העניין. מכל האמור לעיל, אני קובע כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על 15% לפי תקנה 41(1)(א) חלקי מתקנון המל"ל בהתאם לקביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש ד"ר חנן טאובר. ב. נכותו התפקודית של התובע עובר לתאונה עבד התובע אצל הנתבעת 1 כנהג ומחסנאי (ראה ס' 2 לתצהירו של התובע ת/1). ביום 15.4.01 חיווה דעתו רופא תעסוקתי מטעם קופת החולים, כי התובע אינו מתאים לחזור לעבודתו הקודמת (נספח לת/1). כעולה משאלון מטעם המוסד לביטוח לאומי מיום 28.8.01 אשר מילא מעבידו של התובע,התובע לא חזר לעבודתו אצל הנתבעת 1 לאחר התאונה מאחר ולא היה כשיר לבצע את סוג העבודה שביצע לפני התאונה (נספח לת/1). כעולה מתצהירו של התובע ת/1 (ס' 12-13) בחודש אוגוסט 2001 החל התובע לעבוד בחברת יעל דרומה כנהג. בחודש 12/2004 עזב התובע את עבודתו זו וכיום הוא משמש נהג בחברת ד.ג. התובע העלה בתצהירו ת/1 קשיים בהם הוא נתקל לטענתו במהלך הנהיגה בזמן עבודתו (ס' 13). מאידך, העיד בבית המשפט ,כי אין לו מגבלות בנהיגה ברכב המשמש אותו לעבודה: "ש. נהג של איזה רכב אתה היום. ת. של משאית. ש. יש לך רשיון מסוג ג' או יותר. ת. מסוג ג'. אותו הוצאתי לאחר הצבא. לפי דעתי לפני התאונה. אני נזכר, הוצאתי את הרשיון אחרי התאונה. ש. אתה נוהג היום רכב כבד, נכון. ת. נכון. הרכב במשקל של עד 15 טון. ש. יש לך מגבלות בנהיגת רכב זה. ת. לא. ש. לכן וודאי גם לא דיווחת למשרד התחבורה שיש לך מגבלות בכתף, נכון. ת. לא דיווחתי" (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 13.9.06) גם מפרוטוקול הועדה הרפואית אשר בדקה את התובע מטעם המוסד לביטוח לאומי מיום 29.10.01 עולה, כי הועדה קבעה שאין מקום להפעלת תקנה 15 מאחר והתובע יכול לחזור לעבודתו. התובע מציין ,כי אין לו בעיה תפקודית משמעותית והמוסד לביטוח לאומי תומך בכך ,מאידך, יש להתחשב בכך שהתובע אכן עזב את מקום עבודתו אצל הנתבעת 1 וכי נגרמה לו נכות תפקודית מסוימת כתוצאה מן התאונה. כפי שיובהר להלן, יש מקום לקבוע את נכותו התפקודית באופן שתשפיע על התובע במידה הפחותה מנכותו הרפואית,עם זאת אין להתעלם מכך שמדובר בנכות אורטופדית שבסיס מהותה הינו תפקודי,ולכן אעמיד את נכותו התפקודית על 10%. ג. אובדן כשר השתכרות 1. הפסד השתכרות לעבר מתעודות המל"ל ומאישור ענף נפגעי עבודה במל"ל מיום 30.9.02 עולה, כי לתובע אושרה תקופת אי כושר מלא בין התאריכים: 31.12.00-1.7.01 היינו כחצי שנה. ביום 3.9.01 קבעה ועדה רפואית של המל"ל את דרגת נכותו הזמנית של התובע בשיעור של 30% לתקופה שבין 2.7.01 ועד 30.9.01. ממוצע שכרו של התובע לפני התאונה עמד על 4,194 (משוערך),ובצירוף ריבית מחצית התקופה עומד על 5,102 ש"ח. לפיכך, הפסד השתכרותו של התובע לעבר עומד על 30,616 ₪ לתקופת אי הכושר המלא ו-4,592 ₪ לתקופת אי הכושר החלקי ובסך הכל יפצו הנתבעים את התובע בסך של 35,208₪ בגין ראש נזק זה. מעבר לסכומים אלה לא הוכח,כי לתובע נגרמו הפסדי שכר מתום תקופת אי הכושר הזמני עד היום,להיפך שכרו השביח כפי שיתברר להלן. 2. הפסד השתכרות לעתיד כאמור לעיל, התובע עובד כיום כנהג בחברת ד.ג. התובע לא המציא תלושי שכר ממקום עבודתו זה למרות הצהרתו של בא כוחו לפרוטוקול כי יעשה כך (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 13.9.06). בחקירתו הנגדית, העיד התובע כי שכרו החודשי עומד על 6,600 ₪ ברוטו (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 13.9.06). משלא חלקו הנתבעים על הצהרתו התובע,מחד,וכאשר התובע עובד ואף משביח שכרו, יערך החישוב על דרך האומדן לפי בסיס שכר של 6,600 ₪ לחודש ולפיכך אני קובע פיצוי גלובאלי בסך 100,000 ₪ בגין ראש נזק זה. בקביעתי זו נטלתי בחשבון הן את נכותו התפקודית בשעור של 10% מחד והן את העובדה ששב לעבודה סדירה ושכרו כאמור אף השביח ולכן גם לא נעשה החשבון באופן אקטוארי על בסיס אחוזי הנכות התפקודית ושכרו עד תוחלת חיי העבודה. ד. עזרת צד ג' במועד התאונה, היה התובע כבן 24. לאור נכותו ומצב כתפו הימנית, ולאור העובדה כי אין המדובר בידו הדומיננטית של התובע אני מעריך את העזרה לה נזקק בעבר ויזקק בעתיד בסך של 5000 ₪. אין צורך לציין כי לא הוגשה כל ראיה קונקרטית לנזקי התובע לעניין זה לעבר. ה. הוצאות רפואיות התובע הציג קבלות בסך 625 ₪ (משוערך), בגין טיפולים בחדר מיון והוצאות רפואיות. התובע העיד ,כי הוריו סייעו לו ברכישת תרופות (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 13.9.06). לאור כל האמור לעיל ותוך התחשבות בעובדה ולפיה מדובר בתאונת עבודה בה על המל"ל לשאת בהוצאותיו הרפואיות,הנני קובע פיצוי בסך 5000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונלוות, אשר נגרמו ויגרמו לתובע בעבר ובעתיד כתוצאה מהתאונה. ו. נסיעות התובע לא הציג קבלות על הוצאותיו בגין נסיעות מוגברות, אשר נגרמו לו כתוצאה מן התאונה. עם זאת,אני סבור כי כתוצאה מן התאונה נגרמו ויגרמו לתובע נסיעות מוגברות אשר אני מעריכן בסך 1000 ₪ לעבר ולעתיד. ז. כאב וסבל כאמור לעיל, לתובע נגרמה נכות רפואית צמיתה בגובה 15% כתוצאה מן התאונה. התובע לא אושפז בבית חולים כתוצאה מן התאונה,עם זאת הינו סובל מפריקות מה שמסב לו כאב לא מבוטל.כמו כן התובע בעת התאונה היה כבן 24 מה שמותיר לו שנות סבל רבות עד תוחלת חייו,לפיכך,סברתי כי יש להעמיד נזקי התובע בגין ראש נזק זה על הסך של 50,000 ₪ נכון להיום. ח. ניכוי תגמולי המל"ל כאמור לעיל, הוכרה התאונה נשוא התביעה דנן כתאונת עבודה ולפיכך פיצה המל"ל את התובע בגין התאונה בתשלום דמי פגיעה ומענק נכות בסך כולל של 57,947 ₪.סכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית כדין להיום עומד על 78,746 ש"ח.(ראה אישור מטעם ענף נפגעי עבודה במל"ל מיום לענין שיעור הפיצויים 30.9.02). סכום זה ינוכה מסך הפיצוי הכללי. ה. סיכום לאור האמור לעיל, ישאו הנתבעים ביחד ולחוד בנזקי התובע בסכומים כדלקמן: א.הפסד שכר לעבר 35,208 ₪ ב.הפסד כושר השתכרות לעתיד 100,000 ₪. ג.עזרת זולת 5,000 ₪ ד.הוצאות רפואיות 5,000 ₪. ה.נסיעות 1,000 ₪. ו.כאב וסבל 50,000 ש"ח . סה"כ 196,268 ₪ ניכויים ( 78,746 )₪ יתרה 117,522 ₪. בנוסף ישאו הנתבעים בהוצאות התובע בגין חוו"ד רפואיות לפי קבלות ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתם ועד למועד התשלום בפועל וכן באגרת המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל,ומעבר לכך ישאו בשכ"ט עו"ד בשעור של 20% + מע"מ מהסכום דלעיל. זכות ערעור למחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת פסה"ד. כתפיים