1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז), בגדרה נדחתה על הסף בקשה לביטול פסק בוררות. 2. מקורו של הסכסוך בין הצדדים הוא הסכם מכר מיום 30.5.2007, אשר במסגרתו התחייבו המבקשים למכור את דירתם למשיבים. ההסכם נחתם בנוכחות הרב משה בראנדסדארפער ואושר בחתימתו. הצדדים הסכימו, בסעיף 5(ד) להסכם, כי הרב יהיה בורר מוסכם על הצדדים (להלן - הבורר). לאחר שבין הצדדים נתגלעו מחלוקות קשות בנוגע לקיום ההסכם, פנו המשיבים ביום 20.1.2008 לבורר. המבקשים לא התייצבו לדיון שנקבע ליום 24.1.2008 מאחר שכפרו בסמכות הבורר. ביום 4.2.2008 התייצב המבקש 1 ביחד עם בא כוחו לפני הבורר, וביקשו מהאחרון שלא יעסוק בבוררות מאחר שלטענת המבקשים קיבל הבורר כסף מהורי המשיבים. ביום 8.2.2008 נתן הבורר "החלטה ופסק דין" שבהם קבע כדלקמן: נדחתה טענת המבקשים לפיה על הבורר להסתלק מלעסוק בתיק זה. "זכרון הדברים" שנחתם בין הצדדים תקף ומחייב. הסכם המכר שנחתם בין הצדדים גם הוא תקף ומחייב ועל המבקשים לבצע באופן מיידי את כל התחייבויותיהם על פי ההסכמים ואת כל הפעולות הנדרשות להשלמת העסקה. נאסר על המבקשים לבצע כל עסקה אחרת בקשר עם הדירה או לשעבד אותה. המשיבים רשאים לפנות לכל גורם שהוא לצורך אכיפת קיום ההסכם ולגרום להטלת עיקול או לרשום הערת אזהרה, כדי לשמור על זכויותיהם ועל כספם (להלן - פסק הבוררות). 3. המשיבים פנו לבית המשפט המחוזי ביום 14.4.2008 בבקשה לאישור פסק הבוררות. ביום 11.5.2008 הגישו המבקשים בקשה לביטולו של פסק הבוררות (להלן - הבקשה לביטול). המשיבים טענו כי יש לדחות על הסף את הבקשה לביטול עקב איחור בהגשתה. ביום 27.10.2008 התקיים דיון לפני בית המשפט המחוזי. באותו יום נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו, במסגרתה נדחתה בקשת הביטול על הסף. בית המשפט המחוזי קבע, כי הבקשה לביטול הוגשה "באיחור רב". זאת, שכן המועד האחרון להגשת הבקשה, על פי מצוות סעיף 27 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות), חל ביום 25.3.2008, בעוד שהבקשה הוגשה ביום 11.5.2008. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי, כי גם על פי המועד הקבוע בתקנה 10 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1968 (להלן - תקנות הבוררות), איחרו המבקשים את המועד להגיש בקשה לביטול. בהעדר בקשה להארכת מועד שנקבע בחיקוק, קבע בית המשפט המחוזי כי לא נותר אלא לדחות את הבקשה לביטול פסק הבוררות וכי יש לאשרו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו. יוער, כי בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים נוספים. ביום 1.8.2010 ניתן בבית משפט השלום פסק דין בתביעה שהגישו המשיבים לפינוי המבקשים מהדירה ולתשלום פיצויים. בית משפט השלום קיבל את התביעה והורה למבקשים לפנות את הדירה. לטענת המבקשים, בכוונתם להגיש ערעור על פסק הדין. במצב דברים זה אין בכוונתנו לחוות דעה באשר להשפעתו של פסק הדין של בית משפט השלום על המשך ההליכים. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. 4. השאלה המתעוררת במקרה שבפנינו היא האם איחרו המבקשים להגיש את הבקשה לביטול. קיימות שתי מסגרות זמן סטטוטוריות שיש להתייחס אליהן: האחת, סעיף 27 לחוק הבוררות, הקובע מגבלה של 45 ימים ממועד מתן פסק הבוררות אם ניתן בפני מבקש הביטול, או ממועד המצאת הפסק אם ניתן שלא בפניו; השנייה, תקנה 10 לתקנות הבוררות, לפיה אם הוגשה בקשה לאישור פסק בוררות, הרי אם המשיב לבקשה זו מעוניין להתנגד לאישור עליו להגיש בקשה לביטול הפסק תוך 15 ימים ממועד שהומצאה לו הבקשה לאישור. זאת, בלבד שלא יחרוג מהמועד הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. דהיינו, אם הוגשה בקשה לאישור הפסק, יש להגיש את הבקשה לביטול הפסק תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה למבקש הביטול הבקשה לאישור הפסק. מכאן, שבקשת לביטול פסק בוררות שתוגש לאחר שעברו חמישה עשר ימים, הגם שתוך ארבעים וחמישה הימים הקבועים בחוק - תוגש באיחור (ראו, סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך ב 1135 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן - אוטולנגי); רע"א 9549/02 מפרם בע"מ נ' עגם מפעלי מתכת בע"מ (לא פורסם, 20.2.2003); ע"א 3253/02 שירותי בריאות כללית נ' מייטלס, פיסקה 6 לפסק הדין (לא פורסם, 7.4.2003)). זאת ועוד, בקשה לביטול פסק בוררות שהוגשה תוך חמישה עשר ימים מיום הבקשה לאישורו, אך לאחר שחלפו ארבעים וחמישה הימים לפי סעיף 27 לחוק הבוררות, תידחה אף היא (ראו למשל, רע"א 4707/06 טנא סוכנות לביטוח בע"מ נ' אחים לבקוביץ, נובק, מינמר לביטוח בע"מ, פיסקה 12 להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 6.1.2010) (להלן: עניין טנא); וראו גם, אוטולנגי כרך ב 1135). 5. בענייננו, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הבקשה לביטול הוגשה בחלוף המועדים שתוארו דלעיל. טענתם המרכזית הינה, כי על המועדים שתוארו לעיל יש להחיל את תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי). תקנה 529 מורה, כי תקופת פגרה של בית משפט לא תבוא במניין הימים לעניין מועדים שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי או על ידי בית המשפט או הרשם. לטענת המבקשים, החלתה של תקנה 529 לתקנות סדר הדין על לוחות הזמנים במקרה דנא, מובילה למסקנה כי לא אחרו בהגשת הבקשה לביטול. כך, לעניין המועד הקבוע בתקנה 10 לתקנת הבוררות, בית המשפט המחוזי יצא מנקודת הנחה, אשר נדמה שאינה שנויה במחלוקת, לפיה הודעה בדבר הגשת בקשה לאישור פסק הבוררות הומצאה למבקשים ביום 17.4.2008. מניין חמישה עשר ימים ממועד זה מביאנו ליום 2.5.2008, יום ו' בשבוע, ולפיכך לכאורה היה המועד האחרון להגיש את בקשת הביטול יום א', 4.5.2008. אלא שבין התאריכים 26.4.2008-19.4.2008 חלה פגרת הפסח בהתאם לתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג-1983 (להלן - תקנות הפגרות). לטענת המבקשים, אם חלה תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי בנסיבות העניין, הרי שהמועד האחרון להגשת הבקשה לביטול היה 10.5.2008, שהיה יום שבת. משכך נטען, כי הבקשה לביטול, אשר הוגשה ביום 11.5.2008 (יום א' שלאחר מכן), הוגשה במועד הקבוע בתקנה 10 לתקנות הבוררות. 6. השאלה המרכזית המתעוררת בהליך שבפנינו, אם כך, היא תחולתה של תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי על הליכים בענייני בוררות. הרחבת תחולתה של תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי על הליכים אזרחיים שאינם מתנהלים לפי תקנות אלו, עשויה להתבצע בשני מסלולים. המסלול האחד הינו לפי תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת בזו הלשון: "סדר הדין בכל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט, וכן בדיון בבית הדין המיוחד לפי סעיף 55 לדבר המלך במועצה על א"י, 1922-1947, או בדיון בבקשות לפי אותו סעיף - יהיה לפי תקנות אלה; אולם במידה שבענין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחר - לא ינהגו לפי תקנות אלה". מכוח תקנה זו, ניתן להחיל את תקנות סדר הדין האזרחי, כולל תקנה 529, על כל עניין אזרחי המובא בפני בית משפט, אלא אם נוהגים לגביו לפי סדר דין אחר. המסלול השני מצוי בהסדרים אזרחיים בהם נקבעה בתקנות הוראה מפורשת המחילה את תקנות סדר הדין האזרחי על העניין, בין אם באופן מלא ובין אם באופן חלקי או בסייגים שונים (ראו, רע"א 6297/02 גולד נ' גאולת הכרך, פ"ד נז(2) 108, 113-112 (2003) (להלן - עניין גולד)). המקרה דנא עניינו הליכים המתנהלים בפני בית משפט לפי חוק הבוררות. אין ספק, כי מדובר ב"ענין אזרחי המובא בפני בית משפט", ועל כן לפי תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי חלות תקנות אלו על העניין. בנוסף, קובעת תקנה 2 לתקנות הבוררות, כי "תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על סדרי הדין בבית המשפט בעניני בוררות, במידה שאין בתקנות אלו הוראות אחרות". כלומר, הן מכוח תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי והן מכוח תקנה 2 לתקנות הבוררות, חלות תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחויבים, על הליכים בפני בית משפט בענייני בוררות. בין היתר, חלה גם תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי. 7. נוכח הוראות אלה, ובהעדר הוראה בחוק הבוררות ובתקנות הבוררות לעניין תחולתן של פגרות על תקופת חמישה עשר הימים שלאחר המצאת הבקשה לאישור פסק הבוררות, הרי שיש להחיל את תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי על סד הזמנים הקבוע בתקנה 10 לתקנות הבוררות. היינו, פגרת בית המשפט אינה באה במניין הימים לפי תקנה זו (ראו גם, רע"א 9460/00 איזנברגר נ' קדר (לא פורסם, 13.2.2002)). משמעות הדבר היא כי יש לקבל את טענת המבקשים לפיה לא הוגשה הבקשה לביטול באיחור, ככל שמדובר בסד הזמנים שנקבע בתקנה 10 לתקנות הבוררות. 8. כעת יש להוסיף ולבחון את השאלה האם עמדו המשיבים גם במועד הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. כזכור, סעיף זה קובע כי בקשה לביטול פסק בורר תוגש בתוך 45 ימים מיום מתן הפסק, אם ניתן בנוכחות הצדדים, או מיום המצאתו לצדדים. עוד יוזכר, כי לפי לשון תקנה 10 לתקנות הבוררות, אם הוגשה בקשה לביטול בתוך 15 ימים מיום הגשת בקשה לאישור הפסק, אך לאחר שחלף המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק, הרי שבית המשפט לא ייזקק לה. בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי, כי המועד הרלוונטי ממנו יש להתחיל למנות את תקופת ארבעים וחמישה הימים, הינו מועד מתן פסק הבורר (8.2.2008). לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי הבקשה לביטול הפסק הוגשה באיחור. 9. המבקשים יוצאים נגד קביעה זו ביחס למועד המצאת פסק הבורר. לטענתם, פסק הבורר מעולם לא הומצא להם כדין. עם זאת, מעיון בבקשת רשות הערעור ובתשובת המבקשים לתגובת המשיבים עולים שני מועדים רלוונטיים לעניין זה. מועד ראשון הינו המועד בו הומצאה למבקשים הודעה בדבר הגשת בקשה לאישור פסק הבורר, קרי ביום 17.4.2008. מועד שני, העולה מכתבי הטענות שהוגשו, הינו המועד בו לטענת המבקשים נודע להם "לכל המוקדם" על קיומו של פסק הבוררות. הכוונה היא ליום 16.3.2008, בו קיבלו המבקשים את פסק הבוררות כנספח לכתב תביעה ובקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי המשיבים. לטענת המבקשים, אף אם ייקבע כי פסק הבוררות אכן הומצא להם ביום 16.3.2008, הרי שעמדו בסד הזמנים הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. זאת, בהתחשב בכך שבתאריכים 26.4.2008-19.4.2008 חלה פגרת בית המשפט. לפיכך, יש לראות את סיום התקופה הקבועה בסעיף 27 לחוק הבוררות ביום ה', 8.5.2008. ואולם, ביום זה חל יום העצמאות באותה שנה, ולפיכך לטענתם נדחה המועד האחרון להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות עד ליום א' שלאחר מכן, 11.5.2008, הוא המועד בו הוגשה הבקשה. 10. עלינו לבחון, אם כך, שתי שאלות. האחת, מהו המועד בו הומצא למבקשים פסק הבוררות. השנייה, האם תקנה 529 חלה אף על התקופה הקבועה בסעיף 27 לחוק הבוררות. ראשית לעניין מועד ההמצאה. כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי פסק הבוררות הומצא למבקשים ביום בו ניתן. ואולם, לאחר עיון בטענות הצדדים, לא ניתן לקבל קביעה זו. כאמור, תקנה 2 לתקנות הבוררות קובעת כי תקנות סדר הדין האזרחי חלות על סדרי הדין בבית המשפט בענייני בוררות, אלא אם כן נקבע אחרת במפורש. מכאן, שאם לא קבעו הצדדים במפורש בהסכם הבוררות את דרכי ההמצאה של כתבי בי-דין במסגרת הבוררות, הרי שגם בנושא של המצאת כתבי בי-דין עלינו לפנות לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו, אוטולנגי, כרך א 625). פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי קובע כיצד יומצא כתב בי-דין. תקנה 475 קובעת כי קיימות חמש אפשרויות להמצאת כתב בי-דין: במסירה אישית; על ידי מוסד; בדואר; בפקסימיליה או באמצעי אלקטרוני. לכך יש להוסיף, כי בסעיף כ' לתוספת לחוק הבוררות נקבע כי "מסמך בענין הבוררות שנשלח לבורר או לבעל-דין בדואר רשום עם אישור מסירה, יראוהו כנמסר לנמען בתאריך הרשום באישור המסירה או באישור הסירוב לקבל את המסמך". יוער, כי הוראה זו נוגעת לנטל ההוכחה בלבד ואינה שוללת את אפשרות העברתו של מסמך בדרך אחרת (ראו, אוטולנגי, כרך א 626) ולפיכך, לדידי אין בהוראה זו כדי לגרוע מהדרכים הנוספות להמצאה הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי (השוו, ע"א 861/06 אילוז נ' לוי (לא פורסם, 17.5.2001)). 11. המשיבים טוענים כי פסק הבוררות נמסר לבנם של המבקשים בביתם. תקנה 476 קובעת כי "המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק הימנו, לפי העניין, חתומים כדין, והוא כשאין הוראה אחרת בתקנות אלה". תקנה 481 מוסיפה וקובעת כי "באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים". המשיבים טוענים כי עותק מפסק הבוררות נמסר ל"בנו הגדול" של המבקש 1, אולם הם אינם טוענים כי הוא נחזה להיות בן שמונה עשרה. מכאן, כי המצאה זו אינה בהתאם לתקנות. עוד טוענים המבקשים כי צילום של פסק הבוררות הונח בתוך תיבת הדואר של אחיו של המבקש 1 וכן "הופץ" בין יתר אחיו של המבקש 1. משלא ברור מה טיבה של "הפצת" פסק הבוררות בין אחיו של המבקש 1, לא ניתן לומר כי מדובר בהמצאה כדין. אשר להנחת פסק הבוררות בתיבת הדואר של אחי המבקש 1, הרי אין דרך המצאה זו מוכרת בתקנות, אשר קובעת - ביחס להמצאה בדואר - כי יש לעשות כן "בדואר רשום עם אישור מסירה" (תקנה 495(א) לתקנות סדר הדין האזרחי). בוודאי שדרך המצאה זו לא עומדת בקביעת התקנות שלפיה "ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו" (תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי). מהאמור לעיל עולה, כי לא ניתן לומר שביום 8.2.2008 הומצא פסק הבוררות למבקשים כדין. 12. שני מועדים נוספים הרלוונטיים לעניין ההמצאה הינם, כאמור, יום 16.3.2008, בו טענו המבקשים כי הומצא להם כתב תביעה שפסק הבוררות היה אחד מנספחיו, וכן יום 17.4.2008, בו אין מחלוקת שהומצאה למבקשים הבקשה לאישור פסק הבוררות. ברי, כי אם המועד הרלוונטי להמצאת פסק הבוררות הינו יום 17.4.2008, הרי שלא ניתן לומר שהמבקשים איחרו את המועד להגשת הבקשה לביטול (שהוגשה כזכור ביום 11.5.2008). לטעמי, ישנו קושי מסוים להתייחס ליום 16.3.2008 כמועד הקובע לעניין תחילת מניין הימים לפי סעיף 27 לחוק הבוררות. זאת, שכן עיון בתשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור מעלה, כי הם לא טענו כלל כי יש לראות את יום 16.3.2008 כמועד השקול למועד ההמצאה. בנסיבות העניין, נראה כי אין מקום לעורר טענה כזו מיוזמתנו. עם זאת, נוכח מסקנתי לעניין תחולת תקנה 529 לתקנות סדר הדין על סד הזמנים הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות שתפורט להלן, אינני רואה מקום להכריע בשאלה מהו מועד ההמצאה או המועד בו ניתן לייחס למבקשים ידיעה על פסק הבוררות. 13. עתה יש להידרש לשאלת האם תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי חלה על המועדים הקבועים בסעיף 27 לחוק הבוררות. כפי שהובהר לעיל, חלות הוראות התקנה על המועדים הקבועים בתקנה 10 לתקנות הבוררות. ואולם, בעבר נקבע (בדן יחיד) כי תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה חלה על הוראות סעיף 27 לחוק הבוררות (ראו, רע"א 7393/04 אברמוביץ נ' רוני סיני יזמות והשקעות בע"מ (לא פורסם, 27.12.2005)). זאת, נוכח הפער ההיררכי בין חקיקה ראשית לבין חקיקת משנה. נקבע, כי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי אינן יכולות להאריך מועד אשר נקבע בחיקוק. גישתי בעניין שונה. 14. בטרם אפנה לפרט את עמדתי אעיר, כי סעיף 27 לחוק הבוררות אינו המקרה היחיד בו המועד לנקיטת הליך בפני בית משפט נקבע בחוק. ככלל, לטעמי רצוי כי במישור האזרחי תוסדר סוגיית המועדים בהליכים בפני בית משפט בחקיקת משנה ולא בחוק. עם זאת, קיימים חוקים שונים הקובעים מועדים לנקיטת הליך בפני בית משפט (ראו למשל, סעיף 184 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980; סעיף 51(3) לפקודת הפטנטים והמדגמים; וכן, סעיף 17 לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957). לפחות בחלק מהסדרים אלו הותקנו תקנות המחילות על הנושא, באופן מלא או חלקי, את תקנות סדר הדין האזרחי (ראו למשל, תקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985; תקנה 11 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (ערעור בפני בית המשפט המחוזי), התש"ל-1969). השאלה האם חלה תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי על מועדים שנקבעו בחוק רלוונטית, על פני הדברים, גם להסדרים אלו. 15. השאלה הראשונה בה יש להכריע היא האם קיימת סמכות לקבוע בחקיקת משנה שתקופה מסוימת לא תבוא במניין הימים לגבי מועדים לנקיטת הליך בפני בית משפט שנקבעו בחקיקה ראשית. לדעתי, התשובה לשאלה זו היא בחיוב. סעיף 108(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט), מסמיך את שר המשפטים לקבוע תקנות בעניינים שבסדרי דין, "במידה שלא נקבעו בחוק". בין היתר, הוסמך שר המשפטים לקבוע הוראות לגבי "הארכת מועדים לעשיית דבר שבסדרי דין או בנוהג, אף אם נקבעו בחיקוק" (סעיף 108(א)(2) לחוק). קביעה שפגרה אינה באה במניין הימים הינה עניין הנוגע להארכת מועדים. הביטוי "חיקוק" כולל גם חקיקה ראשית (סעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). מכך שסעיף 108(א)(2) לחוק בתי המשפט מתייחס במפורש גם למועדים שנקבעו בחקיקה של הכנסת, ברי כי אין לומר שהסמכות לפי סעיף זה מצומצמת למועדים שלא נקבעו בחוק בשל הסייג "במידה שלא נקבעו בחוק", הקבוע בראשית סעיף 108(א) לחוק בתי המשפט (לפרשנותו של הסייג ראו, רע"א 5208/06 דייויס נ' מלכה, (לא פורסם, 29.6.2006)). משמע, חוק בתי המשפט הסמיך את שר המשפטים לקבוע בתקנות כללים לגבי הארכת מועדים, בין היתר בכל הנוגע לפגרות, אף כשמדובר במועדים שנקבעו בחקיקה ראשית. לשיטתי, אך טבעי הוא שהסמכות לגבי הארכת מועדים, שהיא עניין מובהק שבסדרי דין, תימסר לידי מחוקק המשנה (השוו, בג"ץ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר המשפטים, פיסקה 30-29 (טרם פורסם, 8.10.2009)). 16. אוסיף, כי גם אילולא ההוראה המסמיכה הספציפית שבסעיף 108(א)(2) לחוק בתי המשפט, אפשר שהיה מקום לומר כי סמכות כזו נתונה בידי מחוקק המשנה וזאת מכוח סמכותו הכללית לקבוע סדרי דין. יוער, כי בצד התקנות לעניין פגרת בתי המשפט קיימות תקנות נוספות העושות שימוש בסמכות לקבוע הוראות המאריכות מועדים. כך, הותקנו על ידי שר המשפטים תקנות הקובעות הארכת מועדים בהליכים המתנהלים בפני בתי משפט כאשר קיים מצב חירום ביטחוני או כאשר מתקיימת שביתה במערכת בתי המשפט (ראו, תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), התשנ"א-1991; תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין במצב חירום מיוחד), התשנ"א-1991; תקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981 (להלן - תקנות השביתה)). תקנות אלו חלות לפי לשונן גם על מועדים שנקבעו בחוק. קבלת העמדה לפיה אין בהוראה שנקבעה בתקנות כדי להאריך מועד שנקבע בחוק תוביל בהכרח למסקנה כי התקנות הנזכרות הינן אולטרה וירס. האם התקנות הנזכרות בעניין הארכת מועדים בזמן מצב חירום מיוחד או בעת שביתה של עובדי מערכת בתי המשפט הינן חסרות תוקף ככל שמדובר במועד 45 הימים שבסעיף 27 לחוק הבוררות ובמקרים דומים?! לפני מספר חודשים התקיימה שביתה של עובדי מערכת המשפט. מנהל בתי המשפט פירסם הודעה על דבר השביתה, בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות השביתה. על פי תקנה 5 לתקנות השביתה לא תבוא התקופה של השביתה במניין הימים לעניין חישוב מועד שנקבע, בין היתר, בחיקוק. אם ייקבע כי בהקשר בו עסקינן אין בכוחה של תקנה לשנות מועד אשר נקבע בחיקוק, המשמעות היא שהשביתה האחרונה תיכלל במניין 45 הימים שבסעיף 27 לחוק הבוררות (ומועדים דומים הקבועים בחוק). דומני, שלכל הדעות אין זו תוצאה רצויה. לטעמי, אין זו התוצאה הנכונה על פי פרשנותי לדין. 17. מסקנתי היא, אם כן, כי מחוקק המשנה הוסמך על ידי המחוקק הראשי לקבוע כללים בעניין הארכת מועדים, גם כאשר מועדים אלו נקבעו בחקיקה ראשית. שאלה שונה היא האם עשה מחוקק המשנה שימוש בסמכות זו. שאלה זו מתעוררת במישור הפרשנות של התקנות הרלוונטיות. נבחן תחילה את לשונן של התקנות שלענייננו. תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי, ה"מייצאת" את תקנות סדר הדין האזרחי ל"כל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט", אינה מגבילה עצמה לעניינים שאינם מוסדרים בחקיקה ראשית. הוא הדין לגבי תקנה 2 לתקנות הבוררות, ה"מייבאת" את תקנות סדר הדין האזרחי ל"סדרי הדין בבית המשפט בעניני בוררות". כלומר, מבחינת לשונן של התקנות אשר מכוחן חלה תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי על הסדרים אזרחיים "חיצוניים", אין מניעה לומר כי תקנה 529 חלה גם על מועדים שנקבעו בחקיקה ראשית. באשר ללשונה של תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי עצמה, תקנה זו עוסקת במועדים שנקבעו "בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית המשפט או הרשם". אולם, מקום בו מוחלת תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי על עניין אזרחי המוסדר מחוץ לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי בגדר "השינויים המחויבים" עשוי להשתנות גם מקור הסמכות של המועדים עליהם חלה התקנה. דוגמה לכך ניתן לראות בעניין גולד, בו נפסק כי תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי חלה גם על מועדים שנקבעו בתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976. לטעמי, גם כאשר המועדים באותם הסדרים "חיצוניים" נקבעו בחוק, אין לשונה של תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי עומדת למכשול בפני החלתה. 18. גם מן הבחינה התכליתית יש לשיטתי לקבוע, כי תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי עשויה לחול גם על מועדים שנקבעו בחוק. ראשית, אין כל נימוק ענייני להבחין, לעניין התחשבות בימי הפגרה, בין מועדים שנקבעו בחוק לבין מועדים שנקבעו בתקנות. הטעם לכך שלפי תקנות סדר הדין האזרחי אין להתחשב בתקופת הפגרה של בתי המשפט נעוץ בכך שבימים אלה מערכת בתי המשפט "מורידה הילוך". כנגזרת מכך, גם משרדי עורכי דין רבים אינם פועלים במתכונת מלאה ורגילה. מנקודת מבט זו, ההצדקה לדחיית מועדים עקב הפגרה אינה משתנה בשל כך שמדובר במועדים שנקבעו בחוק (השוו, עניין גולד, עמ' 116). שנית, יצירת הבחנה, לעניין התחשבות בפגרה, המבוססת כל כולה על המקור הסטטוטורי שבו נקבעו המועדים, יש בה כי להרבות בלבול ומבוכה בקרב מתדיינים ועורכי דין. זאת, בעוד שראוי הוא כי סדרי הדין יהיו ברורים, פשוטים ו"ידידותיים למשתמש" (ראו, רע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה, פיסקה 29 (לא פורסם, 7.10.2009), וההפניות שם). במקרה דנא, המכשול שעלול להיות מושם בפני הציבור הוא חמור במיוחד, שכן לגבי אותו הליך עצמו - הגשת בקשה לביטול פסק בורר - נקבעו מועדים הן בחוק והן בתקנה. די בעובדה שהמועדים להגשת בקשה מסוימת עשויים להישלט על ידי שני לוחות זמנים, שעל בעל הדין לעמוד בדרישותיו של כל אחד מהם, כדי ליצור בלבול וטעויות. יצירת הבחנה בין שני לוחות הזמנים בנוגע לפגרה, ללא כל הצדקה עניינית לכך, תעצים עד מאוד את החשש הנזכר. בעניין אחד ציינתי, כי התועלת היחידה שבקביעת הבחנה מסוימת לגבי מועדים טמונה בכך שהיא יכולה לשמש "כחומר בבחינות הכניסה ללשכת עורכי הדין או אולי כשאלות בחידוני טריוויה לעורכי דין" (ראו, בש"ם 8927/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ, פיסקה 4 (לא פורסם, 2.3.2009)). דומה, כי אילו סברתי שבמקרה שבפנינו אין מוצא אלא להבחין בין שני המועדים לגבי הפגרה, היו הדברים הנזכרים לגבי חוסר התוחלת שביצירת הבחנות דיוניות מיותרות נכונים ביתר שאת. 19. מסקנתי לפיה עשויה תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי לחול על מועדים שנקבעו בחקיקה ראשית, אינה מחייבת כי כך ייקבע בכל מקרה. לשיטתי, הנחת המוצא היא כי כל אימת שחלות תקנות סדר הדין האזרחי על עניין מסוים חלה גם תקנה 529 לתקנות אלו. התקנה חלה גם על מועדים שנקבעו בחקיקה ראשית. עם זאת, עשוי להיות כי במקרים מסוימים ייקבע, מטעמים הנעוצים בלשון או בתכלית, כי תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה חלה או שהיא חלה רק לגבי מועדים מסוימים. אולם, נחוצים טעמים כבדי משקל על מנת להצדיק הבחנות מסוג זה. במקרה שבפנינו, איני מוצא כי יש בלשונו של סעיף 27 לחוק הבוררות או בתכליתו כדי להביא לאי החלת תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי עליו. בטרם סיום אדגיש, כי הדיון שקיימנו מוגבל לעניינים אזרחיים ולהליכים המתקיימים בפני בית משפט. 20. סיכומם של דברים הוא, כי תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי חלה גם על לוח הזמנים הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. משמעות הדבר היא, כי יש לקבל את טענת המבקשים לפיה לא איחרו בהגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות. זאת, שכן אף אם נקבע כי המבקשים ידעו על קיומו של פסק הבוררות כבר ביום 16.3.2008, הרי שבהתחשב בפגרת הפסח יש לראות את סיום התקופה הקבועה בסעיף 27 לחוק הבוררות ביום ה', 8.5.2008. כפי שטענו המבקשים, מאחר שביום זה חל באותה שנה יום העצמאות, יש לדחות את המועד האחרון להגשת הבקשה לביטול עד ליום א' שלאחר מכן, קרי עד ליום 11.5.2008, בו אכן הוגשה הבקשה (ראו, סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). 21. אשר על כן, אם תישמע דעתי נקבל את הערעור, נבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ונורה על החזרת הדיון אליו על מנת שידון בבקשות לאישור ולביטול פסק הבורר לגופן. המשיבים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. השאלה האם ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך המועדים הקבועים בסעיף 27 לחוק הבוררות לא הייתה נושא הדיון ב- רע"א 9460/00 איזנברגר נ' קדר (לא פורסם, 13.2.2002) וממילא לא הוזכרה שם הוראת סעיף 108 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. גם ב- רע"א 7393/04 אברמוביץ נ' רוני סיני יזמות והשקעות בע"מ (לא פורסם, 27.12.2005) לא הוזכר סעיף 108 האמור. כפי שציין חברי אותה החלטה ניתנה גם בדן יחיד. בנסיבות אלה ובשים לב לכך שכל טענות המשיבים לגופו של עניין שמורות להם מצטרפת אני לפסק דינו של חברי השופט גרוניס. למותר לציין כי נוכח קיומו של סעיף 108 ממילא אין צריך להכריע האם גם ללא סעיף זה היו תקנות שונות בגדר אולטרה וירס (פסקה 16 לפסק דינו של חברי). ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט גרוניס ולהערותיה של חברתי השופטת נאור. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, י"ח בחשון התשע"א (26.10.2010). פגרה