1. המוסד לביטוח לאומי (להלן - "המל"ל") מערער על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 6836/03 שניתן ביום 8.11.05 על-ידי השופט ד' מינץ. הערעור העיקרי מתייחס לסוגיה אחת בלבד והיא, שיעור הריבית שיש להוסיף על הסכום שעל המשיבות לשלם למל"ל. בפסק הדין נקבע, כי לחוב הפסוק יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. טענת המל"ל היא, שיש להוסיף לחוב הפסוק ריבית בשיעור הקבוע בהסכם משנת 1979, אשר מסדיר את היחסים שבין הצדדים בכל הנוגע לשיפוי המל"ל בגין סכומים שהוא משלם כגמלאות למי שנפגעו בתאונות דרכים. 2. טענתו העיקרית של המל"ל היא, שעל פי הסדר דיוני שהוצג בבית משפט השלום, ואשר קיבל תוקף של החלטה, המחלוקת שבין הצדדים התמצתה בסוגיה אחת בלבד והיא, האם יש למל"ל זכות שיבוב מהמשיבות בגין גמלאות שהמל"ל משלם לאדם, שהוא עצמאי מבחינת מעמדו אצל רשויות המס ואיננו שכיר, ואשר נפגע במהלך נסיעה ברכבו בדרכו חזרה ממקום העבודה למעונו (סוגיה זו היא במוקד המחלוקת בע"א 6009/06 ובערעור הנגדי שהוגש בע"א 6598/05, כפי שיפורט להלן). במצב זה, כך נטען, לא היה בית המשפט רשאי לפסוק אחרת ממה שנתבע בכתב התביעה, דהיינו - ריבית על פי ההסכם אשר נזכר בכתב התביעה וצורף לו. המשיבות טוענות, כי סוגית שיעור הריבית לא נדונה בפועל בבית המשפט קמא רק מכיוון שהיא לא הועלתה על ידי המל"ל, ובמצב זה בית המשפט היה רשאי לפסוק על פי הדין. זאת ועוד, לאחר משלוח ההודעה על ההסדר הדיוני, ובהתאם לאמור בו, הגישו המשיבות כתב הגנה, בו הכחישו את שיעור הריבית הנתבעת, והכחשה זאת לא נתקלה בטענה מצד המל"ל לפיה בית המשפט אינו רשאי לדון בסוגית הריבית. 3. באי כוח הצדדים הסכימו, שבמקרה ותדחה טענת המל"ל לענין משמעות ההסדר הדיוני, תוכרע המחלוקת ביניהם בשאלה האם שיעור הריבית ההסכמית יכול להגיע לכדי ריבית הפיגורים שבסעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, על פי מה שייקבע על ידינו בע"א 6007/06, שנדון באותו המועד בו נדונו גם הערעורים דנן. 4. לטעמנו צודק המל"ל בטענותיו, ויש לקבל את הערעור העיקרי. הצדדים הגדירו מהי יריעת המחלוקת ביניהם ולענין זה התמקדו אך בסוגיה אחת, כמפורט לעיל. הודעה בענין זה נמסרה עוד בטרם הוגש כתב ההגנה, ולפיכך במידה שכתב ההגנה אינו עולה בקנה אחד עם הודעה זו, הרי שיש בכך חריגה מהמוסכם. כתב הגנה היו המשיבות יכולות להגיש אך לאותה סוגיה שהועמדה להכרעת בית המשפט ולא בנושאים אחרים. יש לכבד הסכמות דיוניות ולא שמענו כל טעם מדוע היו המשיבות רשאיות לחרוג מהסכמה זו. יודגש, כי שיעור הריבית הנתבע על ידי המל"ל ננקב במפורש בסעיף 6 לכתב התביעה, כך שאין מדובר בנושא שהיה בכוחו להפתיע את המשיבות. 5. מעבר לדרוש נציין, כי בפסק דיננו בע"א 6007/06 הפניקס ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, קיבלנו את טענות המל"ל באשר לזכותו להוסיף על דרישתו את שיעור הריבית המכסימלית שהוא כיום שיעור "ריבית הפיגורים" הקבוע בסעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה. נמצא, שגם מבחינה מהותית קבלת הערעור מוצדקת במקרה דנן. לא זו אף זו: סכום התביעה, שהוא גם הסכום שפסק בענייננו בית משפט השלום (27,028 ש"ח), כולל בתוכו את הריבית המכסימלית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, בתוספת 20 אחוז מסכום הריבית, והכל מיום הדרישה ועד ליום הגשת התביעה. מאחר שהמל"ל נמצא זכאי לשיעור ריבית זה לתקופה הקודמת למועד מתן פסק הדין, לא כל שכן שזכותו לאותה ריבית לאחר מועד מתן פסק הדין. 6. התוצאה היא, שערעור המל"ל בע"א 6598/05 מתקבל. פסק דינו של בית משפט השלום בת"א 6836/03 יתוקן, באופן שלסכום של 27,028 ש"ח יתווספו ריבית פיגורים כאמור בסעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה ועוד 20 אחוז מסכום הריבית, והכל עד למועד התשלום בפועל. הערעור בע"א 6009/06 והערעור שכנגד בע"א 6598/05 7. בערעורים המאוחדים הנ"ל עולה שאלה משותפת והיא, זכותו של המל"ל לתבוע מהמערערות בע"א 6009/06 ומהמערערות שכנגד בע"א 6598/05 (להלן - "המבטחות") החזר גמלאות שהוא משלם ל"עובד עצמאי" אשר נפגע בתאונת דרכים בעת שנסע ברכבו בדרכו חזרה ממקום עבודתו למעונו. מחלוקת זו נוגעת לפירוש הנכון שיש ליתן למכתב ההבנות שנכתב על ידי עו"ד אריה נוביק ז"ל ביום 12.11.90 (להלן - "מכתב ההבנות"), והוא נספח להסכמים שבין המל"ל לבין חברות הביטוח בנוגע למערכת היחסים ביניהם המתייחסת לזכות המל"ל לשיפוי בגין סכומים שהוא משלם כגמלאות למי שנפגעו בתאונות דרכים (להלן - "ההסכמים"). המחלוקת התעוררה בעקבות ההלכה שנפסקה ברע"א 686/97 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח משה תמר ואח', פ"ד נג(5) 145 (להלן - "ענין עזבון תמר"). בגדר הערעור שכנגד בע"א 6598/05 מערערות המבטחות על פסיקת בית משפט השלום בת"א 6836/03 (השופט ד' מינץ) לפיה דינו של "עובד עצמאי", לענין מכתב ההבנות, כדין עובד. על פי פסיקה זו זכאי המל"ל לשיפוי מהמבטחות במצב בו נפגע "עובד עצמאי" שנסע ברכבו ממקום עבודתו למעונו. לתוצאה זהה הגיע בית משפט השלום גם בת"א 12300/04 (פס"ד מיום 16.11.05, ניתן על ידי השופט ר' וינוגרד). על פסק דין זה הוגש ערעור המבטחות בע"א 6009/06. 8. סעיף 4(א) להסכמים קובע, כי כאשר הנפגע נפגע בתאונת עבודה והוא זכאי לגמלאות מהמל"ל, לא תהיה המבטחת של מעבידו חייבת לפצות את המל"ל בגין תשלומים אלה. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], השוללת את זכות החזרה של המל"ל אל המעביד בגין גמלאות ששולמו על ידי המל"ל לעובד שנפגע בתאונת עבודה; והרי המבטחת באה בנעלי המעביד. עם זאת, במכתב ההבנות הסכימו הצדדים על שינוי מהמצב החוקי, וגם מהוראת סעיף 4(א) להסכמים, באשר לזכות המל"ל לפיצוי מחברות הביטוח במצבים מסוימים של תאונת דרכים שהיא תאונת עבודה ובכללם תאונה "שאירעה [לעובד] תוך כדי נסיעתו - כנוהג או כנוסע - ברכב המעביד, או עקב השימוש בו". במכתב ההבנות נקבע, בין היתר, שכאשר העובד נפגע בדרכו מהעבודה למעונו, תעמוד למל"ל זכות שיבוב מהמבטח של רכב המעביד בגין הגמלאות ששילם לעובד הנפגע. 9. עד למתן פסק הדין בענין עזבון תמר, לא היתה מחלוקת באשר לזכות המל"ל לפיצוי מחברות הביטוח בגין גמלאות שהמל"ל משלם ל"עובד עצמאי" אשר נפגע בתאונת עבודה. בפסק הדין הנ"ל נקבע, כי למל"ל אין עילת תביעה לשיפוי בגין הגמלאות שהוא משלם ל"עובד עצמאי" אשר נפגע בתאונת דרכים בעת שנסע ברכבו במהלך עבודתו, וזאת הן לפי הדין (סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין) והן לפי ההסכמים. במילים אחרות, הלכת עזבון תמר השוותה, לענין זכות השיפוי של המל"ל הן על פי הדין והן על פי ההסכמים, את מעמדו של "העובד העצמאי" עם מעמדו של עובד. יצוין, כי בפסק הדין האמור אף נקבע כי: "ה'עובד העצמאי' יכול להיות עובד ומעביד כאחד" (סעיף 27 לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן). לפיכך, גם לענין סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, שבגדרו מוגדר המונח "מעביד", יש לפרש מונח זה ככולל גם "עובד עצמאי". ההסכמים, בסעיף 2 שלהם, מפנים להגדרת "מעביד" שבסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, ומכאן מובן האמור בענין עזבון תמר, לפיו ההלכה שנפסקה שם מתייחסת הן לתביעות על פי הדין והן לתביעות על פי ההסכמים. בבסיס המחלוקת שבין הצדדים עומדת השאלה, האם שינוי זה של המצב המשפטי, הנובע מהלכת עזבון תמר, חל גם על ההסדר הקבוע במכתב ההבנות. או במילים אחרות - האם במקרה שבו מכתב ההבנות מעניק למל"ל זכות תביעה כנגד המבטחות כאשר עובד נפגע בתאונת דרכים, עומדת זכות זו למל"ל גם כאשר מדובר ב"עובד עצמאי". כאמור, בית משפט השלום השיב בחיוב לשאלה זו בשני פסקי הדין שעליהם הוגשו הערעורים. 10. המבטחות טוענות, בין היתר, כי הלכת עזבון תמר אינה נוגעת כלל ועיקר למכתב ההבנות, אשר לא הוגש לעיונו של בית המשפט העליון בגדרו של הדיון בפרשה האמורה. לטענתן, כוונת בית המשפט העליון בפסק הדין היתה לגרום לכך שלא תעמוד למל"ל זכות שיפוי בכל מצב שבו נפגע "עובד עצמאי" בתאונת עבודה שהיא גם תאונת דרכים, כשם שזכות שיפוי לא עומדת למל"ל בכל תאונת עבודה שבה נפגע עובד רגיל. אכן, במכתב ההבנות נקבעה זכות שיפוי כזו במקרים מסוימים לגבי עובד רגיל, אך הטענה היא שאין להחיל את הלכת עזבון תמר על ההסדר שבמכתב ההבנות ובכך ליצור למעשה הסכם חדש שהצדדים עצמם לא כרתו ביניהם. לשיטתן של המבטחות, הצדדים לא הגיעו במכתב ההבנות לכל הסכם בענין "עובד עצמאי" ולפיכך לגביו צריכה לחול רק ההלכה שנקבעה בפסק הדין בפרשת עזבון תמר. 11. שקלנו את טענות הצדדים ומסקנתנו היא כי יש לדחות את ערעור המבטחות בסוגיה הנדונה. מכתב ההבנות - בין אם הוגש לבית המשפט העליון בעת הדיון בפרשת עזבון תמר ובין אם לאו - הוא חלק בלתי נפרד מההסכמים ואינו מסמך העומד בפני עצמו. בענין עזבון תמר לא עלה הצורך להתייחס באופן פוזיטיבי למכתב ההבנות, שכן דובר שם בתאונות שהתרחשו במהלך העבודה. עובדת היות מכתב ההבנות חלק בלתי נפרד מההסכמים, נלמדת בראש ובראשונה מהכותרת ומהפתיח של מכתב ההבנות המתייחסות מפורשות לסעיף 4(א) להסכמים. לפיכך, כל שינוי בפרשנות של סעיף 4(א), בין בעקבות שינוי החוק ובין בעקבות שינוי ההלכה הפסוקה שפירשה את החוק, חל באותה מידה על ההסכמים ועל מכתב ההבנות. טענת המבטחות, לפיה בעת ניסוח מכתב ההבנות לא היתה כוונה להחיל את הוראותיו על "עובד עצמאי", אינה בעלת משקל שעה ששיטת המבטחות עצמן היא שהפרשנות של סעיף 4(א) להסכמים השתנתה כתוצאה מהלכת עזבון תמר. הלא גם לגבי סעיף 4(א) להסכמים אין כל אינדיקציה לכך שמנסחיו ביקשו להחילו גם על "עובד עצמאי", ולא עוד אלא שהפרקטיקה עד לפסק הדין בענין עזבון תמר היתה הפוכה. נמצא, שהחלת הלכת עזבון תמר על הוראות סעיף 4(א) להסכמים אינה בגדר מתן ביטוי ישיר לכוונה המקורית של מנסחי ההסכמים, אלא בגדר מתן ביטוי לכוונה העולה מההסכמים להיצמד לפרשנות הניתנת למונחים המוגדרים בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין כפי שאותה פרשנות תהיה מעת לעת. כשם שהמבטחות "אימצו" את הלכת עזבון תמר כאשר זו פעלה לטובתן בענין העדר זכות השיפוי של המל"ל בהתאם לסעיף 4(א) להסכמים גם לענין "עובד עצמאי", כך עליהן "לאמץ" הלכה זו גם כשהיא פועלת נגדן בכל הנוגע ליישום הוראות מכתב ההבנות גם לגבי "עובד עצמאי". זאת ועוד. כזכור, סעיף 2 להסכמים קבע, כי המונח "מעביד" בהסכמים יוגדר כפי שהוא מוגדר בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין. משנקבע בהלכת עזבון תמר ש"עובד עצמאי" הוא מעביד ועובד כאחד, הרי שפרשנות זו, שהיא גם פרשנות לסעיף 82(ב) הנ"ל, חלה גם על המונח "מעביד" בסעיף 4(א) להסכמים, סעיף אליו מפנה במפורש מכתב ההבנות, המהווה שינוי של הוראת הסעיף האמור. מכאן, שגם במכתב ההבנות "מעביד" כולל גם "עובד עצמאי". 12. אין לקבל את עמדת המבטחות גם מהטעם שיש בה כדי לפצל בין ההסכמים לבין מכתב ההבנות, כאשר על האחד תוחל הלכת עזבון תמר ועל השני לא תוחל הלכה זו. כפי שציין בצדק השופט מינץ: "מתן פרשנות מרחיבה להסכם תוך נקיטת גישה פרשנית שונה ומצמצמת לנספח, סותרת איפוא, מיניה וביה, לא רק את תכליתו של הנספח, אלא גם את לשונו המפורש. מאידך, אימוץ הפרשנות שניתנה להסכם גם על הנספח, יגרום להרמוניה פרשנית בין לשון החוק, ההסכם והנספח. לאור האמור, גם ברור כי הפרשנות לא תשתנה, אף אם תאמר שבית המשפט העליון לא דן [בענין עזבון תמר] בפירושו של הנספח". לסיכום, הואיל והלכת עזבון תמר הוחלה על הוראות ההסכמים, והואיל ומכתב ההבנות הוא חלק בלתי נפרד מההסכמים, הרי שפיצול פרשני בין הוראות ההסכמים לבין הוראות מכתב ההבנות יערער את האיזון שהצדדים להסדר האמור ביקשו להשיג. מדובר בהסדר כולל ויש להתייחס אליו ככזה גם כאשר עולה שאלה פרשנית. המסקנה אליה הגענו עולה בקנה אחד עם המגמה לשמור על אותו איזון בין הצדדים, ומונעת מצב לפיו, עקב הלכת עזבון תמר, יוטב מצבן של המבטחות גם במקום שבו מכתב ההבנות ביקש ליצור בין הצדדים מאזן זכויות שונה מזה הקבוע בדין. 13. על יסוד האמור לעיל אנו דוחים את ערעורי המבטחות. כאמור, ערעור המל"ל בע"א 6598/05 מתקבל, כמפורט בסעיף 6 דלעיל. המערערות בע"א 6009/06 תישאנה בהוצאות המל"ל, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 10,000 ₪ להיום ובתוספת מע"מ. בנוסף, המשיבות בע"א 6598/05 תישאנה אף הן בהוצאות המל"ל בסכום זהה. ניתן היום,י"ג באלול תשס"ו (6 בספטמבר 2006), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. עצמאיםתאונת עבודה