זהו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 11.07.05 אשר דחתה את בקשת המערערת לקבלת תגמולים על פי סעיף 20א (ב) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים" ו/או "החוק") מהנימוק כי היא אינה עומדת בקריטריונים הקבועים בחוק שכן הכנסתה גבוהה מההכנסה הקבועה לצורך המשך קבלת תגמולים. ההליך והעובדות המערערת הנה אשתו של המנוח אברהם שמואלי ז"ל, אשר הלך לעולמו ביום 21.10.02. המנוח נולד בשנת 1928. בשנת 1944 נפצע במהלך אימון בעת ששירת בהגנה, ובשנת 1953 הוכר כנכה לפי חוק הנכים בשיעור של 10%. במשך השנים הועלתה רמת נכותו של המערער כך שהחל משנת 1985, לאחר שנכותו נקבעה מעל ל- 50% נכות, ולאור מצבו הכלכלי של המנוח, הוא הוכר כנכה נצרך על פי סעיף 7 לחוק הנכים. לאחר שהמנוח הלך לעולמו, קיבלה המערערת הודעות מטעם המשיב (מיום 04.11.02 ומיום 12.11.02) בהם נמסר לה כי היא זכאית לקבלת תגמולים לתקופה של 36 חודשים נוספים, וכן הובהר לה, כי במידה והיא עומדת בדרישות הכלולות בסעיף 20א(ב) לחוק הנכים, היא תהיה זכאית להמשך תשלום התגמולים להם היה זכאי המנוח בפטירתו. המערערת התבקשה להעביר למשיב את המסמכים המלמדים על הכנסותיה על מנת שניתן יהיה לשקול את זכאותה על פי החוק. ביום 30.06.05 פנתה המערערת למשיב בבקשה להמשך קבלת התגמולים מעבר לתקופה של 36 חודשים, אליה צירפה מסמכים המעידים על הכנסותיה. המשיב החליט לדחות את בקשת המערערת נוכח כך שמהמסמכים אשר הציגה לו המערערת עלה כי הכנסותיה מגמלת עבודה- פנסיה, זקנה ושאירים הסתכמה בסך של 5,800 ₪, בעוד שתקנות המחייה העמידו את הסכום של "הכנסה כדי מחיה" על סך של 3,312 ₪. כרקע בלבד, נציין, כי לאחר פטירתו של המנוח פנתה המערערת לקצין תגמולים באמצעות ארגון נכי צה"ל בבקשה להכיר בה כאלמנת צה"ל לצורך תשלום תגמולים "לפנים משורת הדין". בקשתה של המערערת נדחתה מהנימוק כי אמנם אלמנת נכה צה"ל שנפטר ואשר דרגת נכותו היתה 50% ומעלה בגין חבלה מבצעית זכאית לתשלום תגמולים "לפנים משורת הדין", אולם מאחר והמנוח נפצע במהלך אימון של "ההגנה", ולא בחבלה מבצעית, היא אינה זכאית לקבלת תגמולים "לפנים משורת הדין" (נספח "ח" לכתב הערעור). בדיון מיום 01.12.05 ניתנה החלטת הועדה בה התבקשו הצדדים ליידע את הועדה האם יש צורך לקיים דיון הוכחות בנושא עובדתי מסוים, או שניתן לעבור לסיכומים. בהודעת הצדדים מיום 21.12.05 הודיעו הצדדים לביהמ"ש כי הגיעו להסדר דיוני ביניהם לפיו הצדדים יגישו סיכומים וכי כל צד יהיה רשאי להסתמך בסיכומיו על החומר שבתיקי המנוח. לאור ההסכמה הדיונית, אשר הוגשה לועדה, לא נתקיימו הוכחות בתיק זה, ובפני הועדה מונחים טיעוני הצדדים, סיכומיהם ותיקו של המערער אצל המשיב. טענות הצדדים טענות המערערת 7. טוענת המערערת, כי מעולם לא נאמר לה או למנוח כי יבוא יום והיא תאלץ להתקיים אך ורק מקצבאותיה שלה, שכן לו ידעה זאת כל מבנה כלכלת ביתה היה שונה, וזאת על מנת לאפשר לה מחיה בכבוד לעת זקנה, לאחר פטירתו של בעלה. 8. המערערת מוחה כלפי החלטת המשיב שלא להכיר בה כאלמנת צה"ל לפנים משורת הדין, בשל הנימוק כי בעלה המנוח נפצע בפעילות אימונים ולא בפעילות מבצעית. טוענת המערערת כי הבחנה כזאת לא נעשתה בשנים שלפני קום המדינה וכי בעת פגיעתו של המנוח בשירות ההגנה כל אימון נערך והתקיים בסמוך למבצע והווה ראשיתו של המבצע, ועל כן אין במקרה זה להתלות בנימוק הפורמאליסטי של נסיבות פציעתו של המנוח, אשר אינן מתאימות לעוסקים ב"לפנים משורת הדין". 9. טוענת המערערת כי בשנת 1965, עת היה המערער זכאי ל- 55% נכות לצמיתות, טרם הוכנס סעיף 20א(ב) לחוק וזה הוכנס רק בשנת 1971 עם תחולה למפרע לשנת 1970. עוד היא טוענת, כי אף התיקונים שבאו לאחריו אינם חלים למפרע למועד בו קיבל המנוח את נכותו הצמיתה, ומכאן היא למדה כי כוונת המחוקק הייתה כי אין כוונת מגבלת הסעיף לחול על המנוח ועל שכמותו. 10. טוען ב"כ המערערת כי סעיף 7(ב)(1) או (2) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה התש"י -1950, (להלן: "חוק המשפחות") אליו מפנה סעיף 20 א(ב) אינו קיים יותר בספר החוקים, ועל כן החלטות המשיב אינן עומדות משפטית. 11. ב"כ המערערת מעלה שאלה רטורית ביחס להגדרה "כדי מחייה", והאם לאור כל ההוצאות אשר יש למערערת, יש בהם כדי להספיק לה למחייה. יצויין, כי בעוד שבכתב הערעור, סעיף 29, טענה המערערת כי הכנסתה עולה לסך של 5,620 ₪, המורכבת מהכנסתה מהביטוח הלאומי, קצבת שאירים ומגמלאות, הרי שבסיכומיה, סעיף 10, נטען כי הכנסתה עולה לסך של 2,020 ₪ תוך התייחסות לפרמטרים של ביטוח לאומי וקצבת שאירים בלבד. 12. בסיפא לכתב הערעור מבקש ב"כ המערערת לקבוע כי מאחר ומקור מחייתו של המנוח במשך 33 שנים היו הקצבאות אותן קיבל, הרי שיש להתייחס לכך כאילו הייתה זו פרנסתו ולשלם למערערת גמלה כגמלת אשתו של פנסיונר של גורמי מערכת הביטחון שהלך לעולמו, וזאת מכוח סעיף 8(ד) לחוק המשפחות. 13. בסיכומי המערערת הועלתה טענה חדשה, אשר זכרה לא בא בכתב הערעור, לפיה בטרם פטירת המנוח, נועצה המערערת מספר פעמים עם העובדים הסוציאליים של המשיב, אשר הבהירו לה באופן חד משמעי כי מאחר ובעלה המנוח הוכר כנצרך אזי לא יהיה בפטירתו כדי לפגוע בגמלתה. טוענת המערערת כי בהתבסס על דברים אלו נמנעה מהוצאת הכספים אשר צברה בקופת התגמולים, ואשר לו הייתה מוציאה אותם הייתה מחד יכולה להקל על חייה וחיי בעלה, ומאידך בעת בואו של המשיב לבחון את מצבה לצורך קבלת הגמלה, מרכיב הפנסיה שלה לא היה קיים וממילא לא היה מרע את מצבה כלפי המשיב, אשר היה חייב ליתן לה את הגמלה בנסיבות העניין. לאור זאת טוענת המערערת כי על בסיס מידע מוטעה כאמור נגרם לה נזק כספי חמור. טענות המשיב 14. ב"כ המשיב טוענת כי דין הערעור להדחות מן הנימוקים המפורטים להלן. 15. באשר להטבות לפנים משורת הדין, טוענת ב"כ המשיב כי אין ועדה זאת הפורום המתאים לקבלת הטבות אלו, ועל המערערת לבחור בערוץ אחר שאיננו הועדה. 16. בהתייחס לטענת המערערת בסיכומיה לפיה עקב התייעצות עם העובדים הסוציאליים של המשיב עשתה פעולות כלכליות אשר גרמו לה נזק, טוען המשיב, כי מעבר לכך כי טענות אלו מוכחשות מכל וכל, הרי שאם רצתה המערערת להעלות טענות עובדתיות היה עליה לעלות על דוכן העדים ולהחשף לחקירה נגדית, וזאת לנוכח העובדה כי הנטל להוכיח את זכאותה להמשך תשלום חל עליה. עוד נטען על ידי המשיב, כי אין לקבל טענה זאת אשר מעבר לכך שהיה על המערערת להוכיחה ברמת הוכחה גבוה במיוחד ולא לזרוק אותה ללא כל הוכחה לחלל האוויר, משמעה כי מנעה מהמערערת לסדר את המשיב ולזכות בזכויות שאינן מגיעות לה כלל ועיקר. 17. טוען המשיב כי אין כל רלוונטיות למועד בו חוקק סעיף 20א(ב) בנוסחו המקורי ו/או הנוכחי, שכן אין הוא עוסק בזכויותיו של המנוח בחייו, אלא בזכויות להן טוענת בת זוגו אשר נקבעות במועד הגשת התביעה, ואשר על פיהן נדרשת המערערת להוכיח כי אין לה הכנסה מספקת כדי מחייה. 18. טוען המשיב כי אף אם תתקבל טענת המערערת כי סעיף 20א(ב) בנוסחו המקורי מחייב רק משנת 1979, הרי שבשנה הזאת המנוח לא היה נצרך, והוכר רק בשנת 1985, כך שטענה זאת אינה יכולה לסייע למערערת. בנוסף טוען המשיב כי אף אם תתקבל הטענה כי סעיף 20א(ב) אינו חל על המערערת הרי שהיא גם לא מצביעה על סעיף אחר בחוק הנכים מכוחו היא מבקשת לקבל את התגמולים להם היא עותרת. 19. לטענת המשיב אין רלוונטיות למועדים בהם נכנס החוק לתוקף לצורך בחינת זכויות המערערת, שכן המנוח הלך לעולמו שנים רבות לאחר כניסת החוק לתוקף, והאפשרות לזכות בתגמולים לפי סעיף 20(א)(ב) לחוק עומדת רק לבן זוג של נכה שנפטר לאחר שנכנס החוק לתוקף. 20. ב"כ המשיב טוענת כי לא ברורה טענת המערערת בדבר ביטול הוראות סעיף 7 בחוק המשפחות, שעה שהוא הקובע את אופן חישוב התגמולים. 21. המשיב דוחה את ניסיונה של המערערת לפרש את המונח "הכנסה כדי מחיה". שכן המדובר בסכום הנקבע על פי החוק, ואינו טעון בירור עובדתי ספציפי לכל מקרה בנפרד, וכי דיון באשר לשאלה מהן סכום המספיק כדי מחייה ייעשה על ידי המחוקק, ולא על ידי הועדה. 22. טוען המשיב כי הכנסותיה של המערערת בהתאם למסמכים אשר הוצגו לו על ידי המערערת מורכבים מסך של 1,350 ₪ גמלת זקנה מהמל"ל, סך 843 ₪ קצבת שאירים, וסך של 3,658 ₪ בגין הפנסיה המשולמת למערערת מקרן הגמלאות של ההסתדרות, ולא 2,020 ₪ כנטען על ידי המערערת בסיכומיה. 23. המשיב בחר שלא להתייחס להרהורים המופיעים בסיפא של סיכומי המערערת בהעדר כל רלוונטיות להליך הנוכחי. 24. בתגובת המערערת לסיכומי המשיב, נטען בין היתר, כי על פי ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, ניתנה להם האפשרות להסתמך על תיקי המנוח בידי המשיב. טוען ב"כ המערערת כי סבר שהדברים אשר נאמרו לו ע"י המערערת, באשר למידע אשר נמסר לה ע"י העובדים הסוציאליים של המשיב, באו לידי ביטוי בתיקי המנוח בידי המשיב, אך מבדיקה שעשה בעת הכנת הסיכומים הסתבר שלא כך הדבר. טוען ב"כ המערערת כי אין ב"כ המשיב מכחישה את הדברים כעניין עובדתי, אלא רק טוענת לעניין הפרוצדוראלי שבעיתוי הצגתם. ב"כ המערערת מבקש בתגובתו מהוועדה כי בהעדר הכחשה מטעם המשיב יתקבלו דברי המערערת כלשונם וינתן להם המשקל הראוי, ו/או כי יתאפשר למערערת בשלב זה להציג הוכחותיה בנושא עובדתי זה. 25. טוען ב"כ המערערת כי אין זה נכון שלא הפנה לסעיף בחוק הנכים לפיו היא מבקשת לקבל גמלה, וכי כוונתה הייתה כי לאור פרק הזמן הכל כך ארוך בו התפרנסה מקצבת בעלה הרי יש לראות בתגמולים שקיבל שכר של מפרנס לכל דבר ועניין. דיון והכרעה 26. בטרם נפרט החלטתנו, נתייחס להלן לשאלת מועד ההכרה במנוח כנכה בעל 55% נכות לצמיתות. שכן, אף שהועדה סבורה כי עניין זה אינו רלוונטי לעניינו, הרי שלאור הבלבול בתאריכים והמשמעות אשר יוחסה למועד זה על ידי המערערת, מן הראוי כי נושא זה יובהר להלן. 27. בכתב הערעור אשר הוגש על ידי המערערת נטען כי המנוח היה זכאי לנכות צמיתה בשיעור של 55% החל משנת 1965 (סעיף 5 לכתב הערעור). בסעיף 2ה לסיכומיה של המערערת, תחת הפן העובדתי, צוין כי זכאותו של המנוח לדרגת נכות צמיתה הייתה החל משנת 1985, ואילו בסעיף 7 לסיכומיה טוענת המערערת כי זכאותו לקבלת קצבת הנכות המירבית היתה החל משנת 1965. עיון בתיקו של המנוח אצל המשיב מעלה כי ביום 28.05.1970 נקבעה למנוח דרגת נכות בשיעור של 37% נכות לצמיתות. ביום 06.01.1980 קיבלה ועדה רפואית עליונה את ערעורו של המנוח והעמידה את נכותו על 43% נכות לצמיתות. רק בטופס דרגת נכות מיום 03.02.1985, אשר סומן "ג(1)" בתיקו הרפואי של המנוח, נקבעה למנוח דרגת נכות קבועה של 55%. מכאן, שנכותו של המנוח בשיעור 55% נכות הייתה החל משנת 1985 ולא לפני כן. 28. לאחר עיון בכתבי הטענות, כמו גם בסיכומי הצדדים, סבורים אנו כי הצדק עם המשיב, וכי דין הערעור להדחות, וזאת כפי שיפורט להלן. 29. סעיף החוק הרלוונטי לעניינו הנו סעיף 20א לחוק הנכים אשר קובע כדלקמן : "(א) נפטר נכה שהיה זכאי לתגמולים בשעת פטירתו, ולפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, אין משלמים אחריו תגמולים של הנפטר, יוסיפו לשלם את התגמול בשיעור שהיה משתלם אותה שעה, עד תום שלושים וששה חדשים מסוף החודש שבו אירעה הפטירה, לידי בן המשפחה שהורה עליו הנכה לפי סעיף 39א, ובאין הוראה - לידי בן זוגו, ובאין בן זוג, לידי בן המשפחה שהורה עליו קצין התגמולים. (ב) היתה בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) דרגת נכותו של הנכה ערב פטירתו 50% או יותר והיה אותה שעה נצרך, ישולמו לבן זוגו, בתום התקופה הקבועה בסעיף קטן (א), תגמולים בשיעור המשתלם לאלמנה לפי סעיף 7 (ב) (1) או (2) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן - חוק משפחות החיילים), לפי הענין, כל עוד אין לבן הזוג הכנסה כדי מחיה כאמור באותו חוק וכל עוד היה ממשיך להיות זכאי לתגמולים לפי החוק האמור אילו היה בן זוג של חייל שנספה במערכה כאמור באותו חוק; לא היה לנכה ערב פטירתו בן זוג אך היה לו יתום כמשמעותו בחוק משפחות החיילים, או נפטר בן זוגו של הנכה שנפטר והותיר אחריו יתום כאמור של הנכה, ישולמו ליתום, בתום התקופה הקבועה בסעיף קטן (א), תגמולים בשיעור המשתלם ליתום לפי סעיף 9 לחוק משפחות החיילים, כל עוד הוא יתום כמשמעותו באותו חוק. (ג) נכה שהיה זכאי לתגמולים בשעת פטירתו, וערב פטירתו היה בעל דרגת נכות מיוחדת כאמור בסעיף 7 (ד) אף אם לא היה נצרך, או שדרגת נכותו היתה 90% או יותר עקב פגיעה בראשו מסוג שנקבע לענין זה בתקנות והיה אותה שעה נצרך, רואים אותו כחייל שנספה במערכה כאמור בחוק משפחות החיילים. ד) סעיף קטן (ב) יחול על בן זוג של נכה שנפטר אחרי כ"ט באדר ב' תשל"ו (31 במרס 1976)". 30. טוען ב"כ המערערת כי אין סעיף 20א(ב) לחוק חל על המערערת שכן שעה שנקבעה זכאותו של המנוח לקבלת הנכות המרבית שלו, באפריל 1965, לא היה סעיף זה בספר החוקים, ואף כי נקבעה לו תחולה למפרע החל משנת 1970, הרי לא הגיע הדבר למועד קביעת נכותו הצמיתה בשנת 1965. ומכאן הוא למד כי המחוקק התכוון להצביע באופן מפורש שאין כוונתו שמגבלת הסעיף תחול על המנוח ושכמותו, אשר זכאותם קודמת לסעיף זה, עוד טוען ב"כ המערערת כי לכל המוקדם ניתן לראות את תחולת הסעיף החל משנת 1979, אז נעשה התיקון האחרון בחוק. 31. לעניין טענה זו, ראשית, מאחר והמנוח הוכר כנכה בעל 55% נכות רק בשנת 1985, עת כבר תוקן סעיף 20א(ב) כנוסחו כיום, הרי שאף אם היינו מאמצים את פרשנותו של ב"כ המערערת, שאיננו מאמצים אותה, כפי שנבהיר להלן, עדיין טענתו בדבר אי תחולת הסעיף על המנוח נופלת, שכן בעת קבלת נכותו הצמיתה וקבלת זכאותו לנכה נצרך כבר היה הסעיף על תיקוניו בתוקף. שנית, טענה זאת בדבר אי תחולתו של סעיף 20א(ב) על המערערת, הינה "חרב פיפיות", שכן זכאותה של המערערת לקבלת התגמולים מושתתת אך ורק על סעיף זה, מכוחו נדון הערעור כיום, כאשר מנגד לא הצביעה המערערת על סעיף שונה מכוחו היא זכאית לקבלת תגמולים אלו. 32. שלישית, כאמור, אין אנו מקבלים את פרשנותו של ב"כ המערערת, אשר אף אינה מתיישבת עם לשון הסעיף ומטרתו. תחולת סעיף 20א(ב) אינה כלפי הנכה-המנוח בעניינו, כי אם כלפי בן זוגו, וזאת בהתאם להוראה המפורשת בסעיף 20א(ד) לחוק הנכים הקובעת כי "סעיף קטן (ב) יחול על בן זוגו של נכה שנפטר אחרי כ"ט באדר ב' תשל"ו (31 במרס 1976)". משמע, אין כל רלוונטיות לשאלה מתי הוכרה נכותו של המנוח, ו/או מתי הוכר כנצרך, השאלה אותה יש לבחון בעניינו היא עמידתה של המערערת בתנאי סעיף 20א(ב) ו-20א(ד) לחוק הנכים, שהם : פטירתו של המנוח לאחר המועד הקבוע בחוק, היותו של המנוח מעל 50% נכות בעת פטירתו, הכרתו כנצרך באותה עת ושאלת היותה של הכנסת בת זוגו - "הכנסה כדי מחיה". אין חולק במקרה זה כי המנוח הלך לעולמו לאחר כניסת החוק לתוקף, וכי במועד פטירתו היה המנוח בעל שיעורי נכות מעל 50%, כמו גם כי הוכר כנצרך על ידי המשיב, כך שהשאלה היחידה אותה יש לבחון היא האם עומדת המערערת בהגדרת הסעיף לעניין "הכנסה כדי מחיה". 33. בחוק הנכים בסעיף ההגדרות נקבע, כי הכנסה מספקת למחיית אדם היא "הכנסה שהוכרה כמספקת למחייתו של אדם והתלויים בו, לפי כללים שייקבעו בתקנות". 34. תקנה 2 לתקנות הנכים (כללים להכרת אדם כאינו מסוגל להשתכר למחייתו ולהכרת הכנסה כדי מחיה), תשי"ג-1953 (להלן: תקנות המחיה"), קובעת כי הכנסה כדי מחייה היא : "סכום הכנסה חדשית המספיק למחייתו של אדם והתלויים בו, הוא סך הכל של הכנסות שיש לו ולתלויים בו והוא אינו פחות - (1) לגבי נכה שיש לו בן משפחה שהוא ילד מ-95% מסך כל המשכורת המשתלמת לעובד המדינה שדרגת משכורתו היא "י" של הדירוג האחיד ושהרכב משפחתו הוא כמספר בני המשפחה של הנכה. (2) לגבי נכה שאין לו בן משפחה שהוא ילד מ-86% מסך כל המשכורת כאמור". 35. אומנם נכונה טענת ב"כ המערערת כי סעיפים 7ב 1 ו- 7ב2 לחוק המשפחות, אליו מפנה סעיף 20א (ב) לחוק הנכים, בוטלו על ידי המחוקק, אך אין לכך כל נפקות, שכן הסעיף כיום, כפי שהיה בעבר קובע את השיעור התגמול, אשר ישולם לאלמנה, והמחושב בהתאם להוראות סעיף 8(ד) לחוק משפחות חיילים. משמע, ביטול סעיפים אלו, ותיקון חוק הנכים בעקבות כך, לא מונע מהמשיב לבצע חישוב של הסכום אותו זכאים לקבל בני זוג העומדים בתנאי סעיף 20א(ב) לחוק הנכים. 36. טוענת ב"כ המשיב כי בהתבסס על תקנות המחייה, כמו גם החישובים הקבועים בחוקים הנ"ל, הכנסה כדי מחייה, במועד בו נבדקו הכנסות המערערת, הייתה בשיעור של 3,312 ₪. בכתב הערעור כמו גם בסיכומי המערערת לא הועלתה כל טענה כי הסכום אליו הגיע המשיב, קרי סך של 3,312 ₪ לא חושב נכון. על כן, אין אנו נדרשים לבצע חישוב זה, ואנו מקבלים את עמדת המשיב כי זהו הסכום אליו מגיעים לאחר ביצוע החישוב בהתאם לתקנות. 37. בסיכומיו טען המשיב, כי לאור מטרתו הסוציאלית של החוק, שהיא הטבת מצבם של אותם בני זוג הזקוקים לקבלת התגמול לאחר פטירת בן זוגם, יש לכלול לתוך המונח הכנסה כל תגמול מכל מקור הכנסה ובכללו תגמולים. כפי שצוין לעיל, הרי שבכתב הערעור אשר הוגש על ידי המערערת הוכנס רכיב הפנסיה כרכיב של הכנסה, בעוד שבסיכומיה בחרה המערערת להשמיט מרכיב זה, אך לא הועלתה הטענה כי אין לכלול מרכיב זה בהכנסתה. לאור האמור, והיות והמערערת לא טענה כי אין לכלול רכיב זה בתוך חישוב הכנסותיה לצורך שקילת קבלת תגמולים על פי סעיף 20א(ב), אין אנו להכריע בנושא זה, אף כי מקובלת עלינו עמדתו של המשיב כי מרכיב זה צריך להיכלל בגדר המונח "הכנסה", וזאת אף בהתאם להחלטת הועדה בענ 196/96 ענבר אורי נ' קצין התגמולים (לא פורסם), ולאור מטרתו הסוציאלית של החוק אשר נועדה לסייע למי שבאמת זקוק לאותו התגמול. 38. אין אנו נדרשים לדון אף בשאלה התיאורטית אשר הועלתה על ידי המערערת באשר להיות הסכום אשר נקבע בתקנות המחיה כהכנסה כדי מחייה, שכן, כפי שהדבר נטען ע"י ב"כ המשיב, המדובר בהחלטה של המחוקק, אשר אין בידי הועדה להתערב בה. אף הרהורי ב"כ המערערת בסעיף 15 לסיכומיה בדבר החלת סעיף 8(ד) לחוק המשפחות על המקרה הנדון, אינם רלוונטיים לעניינו, שעה שהמערערת אינה מוכרת כאלמנתו של נספה, ועל כן אינה נכנסת בגדר הזכאים לקבלת תגמולים על פי סעיף זה. 39. הועדה תתייחס להלן אף לטענת המערערת, אשר הועלתה רק בסיכומיה, לפיה עקב התייעצות עם העובדים הסוציאליים של המשיב עשתה פעולות כלכליות אשר גרמו לה נזק. אף אם הייתה מתקבלת טענת המערערת בנושא זה, ואין אנו יכולים להכריע בה שכן לא נשמעו בתיק זה עדויות, עדיין דין ערעורה היה להדחות. כבר נקבע בפסיקה, כי זכאי המשיב להתחשב בפנסיה אותה מקבל נכה בין אם התקבלה כתשלום אחד ובין אם היא מתקבלת בתשלום חודשי קבוע, וזאת לצורך קביעת זכאותו של נכה להיות מוכר כנכה נצרך. ביהמ"ש המחוזי בע"א (ת"א) 3213/02 קצין התגמולים נ' סמיפור ג'ימי (לא פורסם, נציין כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה- הועברה להרכב של בית המשפט העליון וטרם הוכרעה), בהתייחסו למקרה בו פדה המשיב את סכום הפנסיה ואח"כ פנה לקצין התגמולים בבקשה להכיר בו כנצרך קבע את הדברים הבאים היפים אף לענייננו: "העובדה כי המשיב בחר ערב פנייתו לקצין התגמולים לקבל את סכום הפנסיה בהעלם אחד ולא בתשלום חודשי קבוע אינה מחסירה את הסכום האמור מגדרה של "הכנסה". אין זה משנה, לצורך העניין, אם המדובר בפנסיה הקלאסית, משמע תשלום חודשי קבוע, או בקבלת כל הסכומים הצבורים לרשותו כתגמולי פנסיה בסכום אחד. שהרי זה וזה מקורם בעבודה שעבד וזכותו לקבלת הכספים האמורים לצורכי מחייתו. הבחירה בגביית סכום כולל איננה יכולה לשמש כטענה לפיה אין למשיב מעתה כספים למחייתו אם שימשו הכספים מטרה לסילוק חובותיו. טענה זו היא טענה שבחוסר תום לב בנסיבות הספציפיות של מקרה זה, ואיננה עולה עם מקור הזכות לקבלת הסכום האחד ולא עולה עם העובדה שיש לו הכנסה מספקת למחייתו, הכל כנדרש בהגדרת נצרך בסעיף 1 לחוק הנכים. מה שעשה כאן המשיב הוא משיכת השמיכה מתחת רגליו על מנת שבדרך זו יוכל, על פי דעתו, לקבל תגמול מוגדל כנכה נצרך. לא ראינו להכיר בנסיבות שלפנינו בדרך הזו. .............צודק בא כוח המערער הסבור כי אם תעמוד החלטת הוועדה קמא על מכונה, לא תהא מניעה מצידם של הנכים לפדות את דמי הפנסיה שלהם ובד בבד להגיש בקשה לקבלת תגמול נצרך. לדעתנו אין הבדל בין דמי פנסיה הנמשכים כסכום אחד לבין דמי פנסיה המשולמים מידי חודש בחודשו"...... (עמ' 6-7 לפסק הדין). 40. אם נתייחס לטענות המערערת במקרה זה, אזי אף אם הייתה פודה את הפנסיה שלה בבת אחת, עדיין יכול היה המשיב, בהתאם לפסיקה לעיל, להתחשב בסכום זה בעת בואו להכריע האם היא עומדת בקריטריונים הקבועים בחוק לצורך המשך קבלת התגמולים. קרי, אף אם הייתה המערערת פודה את כספי התגמולים בבת אחת, עדיין היה המשיב זכאי להתחשב בכך לצורך קביעת זכאותה לקבלת התגמולים. לאור האמור, הרי שאף בטענה זאת, גם אם הייתה מתקבלת, אין כדי לסייע למערערת. 41. באשר לטרונייתה של המערערת על אי הכרה בה כאלמנת צה"ל "לפנים משורת הדין" וזאת בשל ההבחנה, אשר אינה מוצדקת לטענתה, בדבר פציעתו של המנוח במהלך אימון ולא מבצע. הרי שבמקרה זה אין הועדה יכולה לסייע לה, שכן שמעבר לעובדה כי המדובר בהחלטות לפנים משורת הדין, הרי אין המדובר בהחלטה שניתנה על ידי קצין התגמולים, ועל כן לא ניתן לערער עליה בפני ועדה זאת. לסיכום הערעור נדחה. אין צו להוצאות. התיק הרפואי מוחזר למשיב. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת ההחלטה. ניתנה היום ג' בטבת, תשס"ז (24 בדצמבר 2006) בהיעדר הצדדים. ד"ר חנינא קכל חבר עינת רביד, שופטת יו"ר הועדה עו"ד יהודית ארבל חברה צבאנכותנכי צה"לאלמנות / יתומי צה"ל / משפחות שכולותאלמנות / אלמניםצה"ל