ההליך: 1. ערעור על החלטת הרשם לבטל פסק הדין שדחה תביעת חברה, כי היא לא הפקידה ערובה להוצאות הנתבעת. הערעור מעורר את שאילת היחס בין תקנה 519(ב) סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984 (להלן: "התקנות") לסעיף 353א לחוק החברות התשנ"ט -1999 ( להלן: "החוק") הואיל והחלטה על דחית התביעה הסתמכה על התקנה לעיל, בעוד החלטה על ביטול החלטת הדחיה הסתמכה על סעיף 353א לחוק. הרקע: 2. ביום 23.11.05 הורה כב' הרשם גדעון למשיבה להפקיד 30,000 ₪ כערובה להוצאות המערערת בהתאם להוראת ס' 353א סיפא לחוק. 3. המשיבה, ביקשה לבטל את ההחלטה על הפקדת הערובה, אך בקשתה נדחתה ע"י כב' הרשם כפכפי ביום 29.5.06 הואיל ולא הוכח נימוק לפטור בס' 353א סיפא לחוק, שלפיו "ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". נקבע שאם לא תופקד ערובה תדחה התביעה. ( להלן:"ההחלטה הראשונה"). 4. המשיבה לא הפקידה את הערובה, וביום 29.6.06 תביעתה נדחתה (להלן:"פסק הדין"). ביום 28.3.07 הגישה המשיבה בקשה ראשונה לביטול פסק הדין שנמחקה בהחלטת הרשם מיום 15.7.07 (כלומר ערב פגרה א.ב.) ואולם, ניתנה הזדמנות לבקשה נוספת תוך 20 ימים. על ההחלטה הראשונה לא הוגש ערעור. ביום 16.9.07 הוגשה בקשה שנייה לביטול פסק הדין, ולהארכת המועד להפקדת הערובה וזאת בבש"א 2108/97. ביום 4.11.07 הוגשה תגובת המערערת לבקשה השנייה. 5. ביום 6.12.07 החליט הרשם "על פי הניירת" דהיינו ללא שמיעה נוספת, להיעתר לבקשה השנייה, והורה על הפקדת ערובה בסך 30,000 ₪ ועל תשלום סך של 5000 ₪ כהוצאות בגין מחדלי המערערת, שלא הותנו בתוצאות הליך, וזאת עד ליום 15.1.08. (להלן: "ההחלטה השנייה"). 6. ההחלטה השנייה היא ההחלטה נשוא הערעור, וניתנה על בסיס הנימוקים הבאים: א. הצדדים טעו כשהתמקדו במסגרת הדיונית של בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד כי היו צריכים להתמקד במסגרת הדיונית שבתקנה 519(ב). ב. תקנה 519(ב) לא קובעת פרק זמן לבקש ביטול דחיית התובענה מחמת העדר הערובה להוצאות. ג. יש ממש בטענות חמורות נגד ב"כ הקודם של המבקשת בכל הנוגע לאופן ניהול התביעה ד.אין הצדקה לסגירת שערי בית המשפט בפני בעל דין מחמת מחדלי ב"כ שעולים לכאורה לכדי מעילה באמון וזיוף. 7. ביום 14.1.08 הופקדה הערובה ושולמו ההוצאות. הערעור: 8. ביום 31.12.07 הוגש הערעור על ההחלטה השנייה, וביום 4.3.07 הוגשו עיקרי טיעון מטעם המשיבה. בקדם ערעור שנערך ביום 12.3.08 נמצא שחסרה התייחסות מספקת לסעיף 353א לחוק החברות בעיקר מצד המערערת. כתב הערעור מחד גיסא, ועיקרי הטיעון של המשיבה מאידך גיסא, התמקדו בתקנה 519(ב) שבה ראה כב' הרשם את המסגרת הדיונית.נוכח קדם הערעור החליטו להתייחס למסגרת הדיונית שבסעיף 353א לחוק. לפיכך, ובהסכמת ב"כ המשיבה, ניתנה לב"כ המערערת אורכה להגשת עיקרי טיעון שיתייחסו גם לסעיף 353 א ולמשיבה נתנה זכות להגיב. 9. המערערת לא הגישה במועד את עיקרי הטיעון והמשיבה הגישה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. אולם, בקדם ערעור נוסף חזרה בה והעדיפה לקדם את הדיון לגופו של עניין. לצדדים נתנה הזדמנות להסדיר את הסכסוך בהסכמה, ומשלא צלחה, נחוצה ההכרעה. תמצית טענות המערערת: 10. הטענות העיקריות של המערערת כנגד החלטה השנייה הן כדלהלן: א. הרשם שגה כשהחליט לדון בבקשה לביטול פסק הדין, על בסיס ניירת, ללא דיון במעמד הצדדים וחרף המחלוקת העובדתית. ב. הרשם שגה כשקיבל טענות קשות שנשמעו כלפי ב"כ הקודם. ג. לא הייתה סיבה מספקת להימנעות מהפקדת הערובה להוצאות במועד. אף אם היה מקום לקבל הטענות הקשות כנגד ב"כ הקודם של המשיבה, נציג מטעמה נכח בדיון ושמע על הצורך להפקיד הוצאות, לגישתה לא די בטענה שעוה"ד הקודם אמר על אי הפקדת הערובה שיהיה בסדר, והטענות החמורות יותר נגדו מתייחסות לאירועים שהתרחשו לאחר שנדחתה התביעה המערערת טוענת שגיבשה במהלך תקופה זאת אינטרס הסתמכות. ד. לטענתה צריך הייה לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין, כי בקשה כזו, גם כשעילת פסק הדין באי הפקדת ערובה, לא ניתן להגיש בכל מועד, אלא בתוך 30 יום שקוצבת תקנה 201 שדנה בפסק דין שניתן במעמד צד אחד. בכל אופן במועד בו הוגשה לא צריך היה לקבלה, מחמת עקרון הסופיות ואינטרס הסתמכות של המערערת, ועל מנת שתוצאת הדחייה לא תהיה תמיד הדירה. ה. בקשר ליחס בין סעיף 353א לחוק לבין סעיף 519 לתקנות הוסיפה המערערת וטענה שגם במקום שהחיוב בערובה בוצע לפי סעיף 353א לחוק ניתן לדחות את התובענה לפי סעיף 519 (ב). לגישתה סעיף 353א ספציפי רק בנוגע לנסיבות בהן תקום חובה להפקיד ערובה אך אינו מתיימר לעסוק בהשלכות של הימנעות מהפקדה. אגב, בנוסף טענה כאילו הטענה הנוגעת לסעיף 353 א לחוק תיאורטית כי על ההחלטה שדחתה תביעה לא הוגש ערעור. ו. בהשלמת טיעון מיום 12.3.08 נאמר בעל פה כי הטענה המרכזית היא למעשה הטענה שבפועל לא הופקדה ערובה במועד, ושהמערערת הסתמכה על כך שההליך נגמר. תמצית טענות המשיבה: 11. הטענות העיקריות של המשיבה הן הטענות הבאות: א. הופקדה הערובה ושולמו ההוצאות לאחר ההחלטה השנייה שהיא מוצדקת. ב. ההסבר לאי הפקדת הערובה מלכתחילה במועד נעוץ במחדלי ב"כ הקודם שהגיש תצהיר כוזב(מפי מנהל המשיבה למרות שמעולם לא חתם עליו). ג. המקור הנורמטיבי הראשון הוא סעיף 353 לחוק ולפיו צריך היה לעכב הליכים ולא לדחות את התביעה (הדגשה בעמוד 8 לבקשה). עם זאת ציטטה גם את סעיף 232 לפקודת החברות וסעיף 519 לתקנות שבו התמקד המשך הדיון. ד. מכתב הערעור כלתה עמדה שיש להחיל לגבי החברה כללים זהים לכללים שלגבי תקנה 519 (ב) לתקנות. לפיהם לא היה מקום לחייב את המשיבה הפקדת ערובה משום עונייה בלבד כדי לא לחסום את גישתה לערכאות, ואולם, מסעיף 4 לתגובה לעיקרי טיעון עולה שלגישתה הכלל שבסעיף 353א הפוך לכלל שתקנה 519. ה. אף אם הערובה לא הופקדה במועד ניתן להאריך את המועד להפקדתה מכוח טעם מספיק, שלא צריך להיות טעם מיוחד וזאת בהתאם לדרישת תקנה 528 לתקנות ו. משלא הופקדה ערובה, גם אם נתמלאו תנאים פורמאליים לדחיית תביעה לפי תקנה 519 נותר לבית המשפט שיקול דעת שיפוטי שיש להפעיל לאור מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות והצורך לחתור לבירור הדברים לגופם. בדחיית תביעה מטעמים שבסדרי הדין יש פגיעה קשה בזכות הנגישות לבית המשפט. ז. המערערת עושה כל שלאל ידה כדי לחסום את התביעה מלהתברר ובקשר לכך פורטו כמה מחסומים (ראה בעמודים 4-5 לעיקרי הטיעון). ח. לטענת המשיבה לתביעה שהיא הגישה יש סיכוי ההצלחה טובים. (סעיף ג לבקשה השנייה. ט. סעד על אי הפקדת ערובה שלפיו לא נועד להעניש או לחסום את שערי המשפט, אלא להבטיח הוצאות נתבע אם התביעה תדחה. יש לאפשר נגישות לבית המשפט ולחתור להכריע בסכסוך לגופו. לאור מעמדה החוקתי של זכות הנגישות לבית המשפט יש לחתור לריפוי הנזק תוך פגיעה מינימאלית בזכות זאת. בוצעה שגיאה פרוצדוראלית, שלא גורמת לעוול מהותי לגוף העניין, להבדיל מאי נוחות. ויש להתיר תיקון של שגיאה זאת הואיל והפרוצדורה אינה מיטת סדום בה מקצצים רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין. השאילה הטעונה הכרעה 12. השאלה הטעונה הכרעה היא האם דין התביעה להידון, או שיש להתערב בהחלטה השנייה בדבר ביטול פסק הדין שדחה את התובענה עקב אי הפקדת הערובה. 13. החלטה בשאלה זאת נובעת מברירת ההסדר הנורמטיבי החל סעיף 353א לחוק או תקנה 519 לתקנות, ביחס בינם, ובפרשנות לתכני ההסדרים . אין צורך לציין שלצורך הותרת ההחלטה השנייה על כנה ניתן לסמוך גם על נימוק משפטי שונה משנתן כב' הרשם ובלבד שתינתן ההחלטה שצריך היה לתיתה. (השווה ללשון תקנות 462 ו454 לתקנות). לצורכי נוחיות, יובאו הסעיפים כלשונם: א. סעיף 353א לחוק קבע כדלהלן: "ערובה להוצאות משפט (תיקון התשס"ה) 353א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". ב. תקנה 519 לתקנות קובעת כדלהלן: "ערובה לתשלום הוצאות [483]519. (א)בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות". ההכרעה ונימוקיה : 14. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, ושמעתי את טיעוני הצדדים, מסקנתי היא שסעיף 353א לחוק הוא הסעיף שחל ומסדיר את המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לאפשרות חברה לנהל הליך במקום שבו התבקשה להפקיד ערובה להוצאות. תחולת סעיף 353א לחוק היא בלעדית ומוציאה את תחולת תקנה 519 לתקנות. סעיף זה דן בנסיבות לחיוב חברה בהפקדת הערובה להוצאות ודן גם בתוצאת אי הפקדת הערובה מבחינת המשך ההליכים. התוצאה שחלה לפיו היא של עיכוב הליכים ולא של דחיית תביעה . הרשם נעדר סמכות עניינית להחליט לפי סעיף 353א לחוק. 15. למסקנות הנ"ל מובילים הן כללי ההיררכיה החקיקתית המעדיפים חוק על תקנה, הן הפרשנות המילולית, והן הפרשנות התכליתית בשים לב להיסטוריה החקיקתית שהחזירה על כנו, ולדרגה של חקיקה ראשית, הסדר ספציפי החולש על חיוב חברה בערובה להוצאות כתנאי לניהול הליך. להלן אפרט את הדברים : א. סעיף 353א לחוק, חל לפי לשונו על חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת. כזו היא המשיבה. ב. סעיף 353 א לחוק חל באופן בלעדי המוציא את תחולתה של תקנה 519 לתקנות. כב' השופט ש.לוין כתב בהקשר זה דברים ברורים לגבי נוסח סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"), שקדם לסעיף 353א לחוק ולפיהם: "יש לראות את סעיף 232 הנ"ל כהוראה מיוחדת החלה על חברות, ולעניינן אין תחולה להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; ע"א 92 / 3274 מיכאל סרוסי נ' י. ע. ף. קידום מכירות בע"מ פ"ד מז (2) 192, עמוד 194 (1993) דברי כב' השופט לוין צוטטו בהסכמה על ידי כב' השופט ריבלין ברע"א 99 / 3279 אימגן שיווק (1989) בע"מ נ' קרט ישראל בע"מ [פדאור (לא פורסם) 00 (2) 89], עמוד 2 (30.1.2000). ג. אגב, גם סעיף 232 לפקודה יצר הסדר המתייחס הן לסמכות לחייב בהפקדת ערובה והן לתוצאת אי הפקדתה משנאמר בו כדלהלן: "מקום שתובעת היא חברה מוגבלת ושופט המוסמך לדון בתובענה ראה יסוד להניח, לפי עדות נאמנה, שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תתן ערובה מספקת לתשלומן, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה". העמדה לפיה הדין הנוגע לחברה מיוחד התייחסה לסעיף 232 לפקודה, כמקשה אחת הטומנת בחובה תנאים ואיזונים ולא אבחנה את עצם החיוב בהפקדה של ערובה להוצאות, מתוצאת אי הפקדה ערובה במקום שבו נתנה הוראה על הפקדתה. נראה שלפיכך, נקבע שאין תחולה לתקנה 519 בכללותה. ואכן, דומה שבכל הוראה יש איזונים פנימיים, ונבדלים משלה המתחשבים בכל פרטיה. תוצאת אי הפקדת ערובה עומדת נגד עיני מי שמחליט בשאילת החיוב בערובה. ד. ההיסטוריה החקיקתית מוליכה אף היא למסקנה לגבי תחולה בלעדית של ההסדר בסעיף 353א לחוק. שכן, סעיף 232 לפקודה בוטל עם כניסתו לתוקף של חוק החברות החדש ביום 1.2.2000. אך, לימים, ולא לפני זמן רב, הוחלט להחזיר על כנו, וכאמור בחקיקה ,הסדר מיוחד החל על החברה התובעת.וזאת בחוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005 (ס"ח 1989, עמ' 238) שנכנס לתוקף ביום 17.3.05, והוסיף את סעיף 353א לחוק. ה. דברי ההסבר להצעת התיקון הנ"ל לחוק מבהירים כי כוונת ההצעה הייתה להחיל על חברה הסדר מיוחד "תכלית הוספת הסעיף הייתה הבהרה שאין שינוי מהפסיקה לפי פקודת החברות-סעיף 69 -מוצע להחזיר לחוק את סעיף 232 לפקודת החברות כדי להבהיר כי לא הייתה כל כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת, במתן ערובה להוצאות הנתבע; כמו כן מוצע להחיל את ההוראה על חברת חוץ בשונה מן הפסיקה שניתנה בענין זה (בש"א 6294/99 (חי') איגור זימנקוב נ' S.R. International Ltd. ואח', דינים מחוזי כרך כז(1) 831). הצעת החוק פורסמה בהצעת חוק החברות (תיקון), תשס"ב-2002. בגדר הפסיקה שהתייחסה לסעיף 232 ושלא הייתה כוונה לשנותה נראה שנכללים גם פס"ד ערוסי הנ"ל ופס"ד אויקל ברע"א 89 / 544 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ פ"ד מד (1) 647, עמוד 650 (1990). שקבע ש"תנאי הכרחי יחיד לחיובה של החברה במתן ערובה, והוא - חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות, אם הנתבע יזכה בדין. בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה, שבה תובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות; ראה גם באחרונה מפי כב' השופט גרוניס ברע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נגד מרדכי(מוטי) זיסר ואח'. (טרם פורסם) (13.7.08) (להלן: "אואזיס") שלפיו "ובין הכללים המיוחדים יציר הפסיקה שמהם לא הייתה כוונה לגרוע אכן מצויה חזקה ניתנת לסתירה זאת שלפי ניסוחה בפס"ד אואזיס לפיה חברה בעירבון מוגבל, מחויבת להפקיד, לפי בקשת נתבע, ערובה להוצאות. לאור קיום החזקה רק לגבי סעיף 353א לחוק, יש לדחות את עמדת המשיבה בעיקרי הטיעון בהם בקשה להסתמך לעניין חיוב בערובה של חברה על כללים דומים לתקנה 519. על כל פנים ולענייננו חשוב כי הצעת החוק מבהירה שהכוונה היא שעל החברה יחול הסדר מיוחד ושהסדר זה מתייחס הן לחיוב בהפקדה והן לתוצאת אי הפקדה. ו. ההיסטוריה החקיקתית המצביעה על רצון לקבוע הסדר מיוחד לחברה בע"מ, מהווה כלי פרשני חשוב כמות שעולה מדברי כב' השופט אור ב" עא 95 / 3765 אכרם חוסיין נ' דר שלמה טורם פ"ד נ (5) 573, עמוד 584(1996) לפיהם: "ההיסטוריה החקיקתית מהווה "מקור חשוב ללימוד מטרת החקיקה" . המבט ההיסטורי מאפשרת לעמוד על הבעיה שהחקיקה ביקשה לפתור, ועל תכליתה של החקיקה, מעבר לתכלית הנלמדת מלשון החוק כשלעצמה. ז. נוסח סעיף 353א לחוק דומה, אך לא זהה, לנוסח סעיף 232 לפקודה. אולם, הסעיפים נבדלים בהיבטים שלא משנים מהתוצאה לפיה גם סעיף 353א הנ"ל בכללותו מהווה דין מיוחד (LEX SPECIALIS), לעומת תקנה 519 הנ"ל. נותר משקל רב לעובדה שמדובר באישיות משפטית של חברה וזוהי אבן הבוחן שלפיה מבחינים בין הוראות החוק החלות. ח. גם בפסיקה החדשה ניתן למצוא בסיס להבחנה בין תחולת הוראות החיקוקים הנ"ל באופן בו סעיף 353א לחוק לבדו הוחל על חברה, ותקנה 519 לבדה הוחלה על אדם טבעי. בעניין אואזיס הנ"ל כתוצאה מהחלת 353א לחוק התובעת שהייתה חברה חויבה, בהפקדה של הוצאות, משלא הוכיחה יכולת לשלם הוצאות אם תחויב בהן, בעוד התובעים שהם בשר ודם הופטרו ממנה, חרף עוניים. הניתוח בפס"ד אואזיס מלמד על קשר פנימי ואיזון בין חלקי ההסדר בכך ששיקול הדעת האם לחייב בהוצאות, מושפע מתוצאת אי הפקדה בתקנה 519 נאמר שם כי: " ... מאידך גיסא, חיובו של תובע שאין הפרוטה מצויה בכיסו בהפקדת ערובה להוצאות עלולה לפגוע פגיעה משמעותית במימוש זכותו לגישה לערכאות, שכן באין אפשרות לתובע לשאת בתשלום הערובה, תידחה תביעתו מבלי שתתברר לגופה". (ראה בפסקה 7 לפסק הדין). ט. אגב, המערערת טענה כאילו הדיון בסעיף 353א תיאורטי, ואולם, סעיף זה הוא הקובע גורל הליך של חברה שלא הפקידה ערובה. סעיף 353א הנ"ל חל על המשיבה בהיותו ההסדר הדיוני האקטואלי. מחלוקת השייכת לתחום המשפט הדיוני כפופה לדין המשתנה כל עוד השלב הדיוני לא נסתיים. זאת כפי שנקבע בפסק דינה של כב' השופטת פרוקציה ברע"א 00 / 2808 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב נד (2) 845, עמוד 847(2000). סעיף זה אף הייה ביסוד החלטה הראשונה שהורתה על הפקדת הערובה (נספח ב לכתב הערעור). משלא הופקדה ערובה לפי החלטה הראשונה ניתן פסק הדין מיום 29.6.06 סעיף זה אף צוטט מפי המשיבה שהדגישה שהתוצאה צריכה הייתה להיות עיכוב הליכים לפי וזאת, בסעיף 2 עמוד 8 לנימוקי הבקשה השנייה שצורפה לערעור. המשיבה חזרה על כך גם בע' 2 לפרוטוקול קדם הערעור מיום 12.3.08. מכאן שלסעיף 353א תחולה אקטיבית והתייחסות אליו אינה תיאורטית וממנו נגזרת התוצאה הדיונית. משמעות תחולת סעיף 353א לחוק היא שאין לדחות התביעה ולמנוע את חידוש הדיון בה: 16. משנקבע שחל סעיף 353א לחוק, המסקנה העולה מפרשנות ההסדר שחל לפיו היא שדין התביעה להידון, ושאין להתערב בתוצאת החלטת הרשם. זאת מחמת שני נימוקים שדי באחד מהם: א. תוכן הסדר שמחיל סעיף 353א לחוק הוא של עיכוב הליכים . ב. היעדר סמכות עניינית לרשם להחליט בגדר הסדר. להלן אפרט את שני סוגי הנימוקים : תוצאת אי הפקדת הערובה שנדרשה לפי סעיף 353א לחוק, היא עיכוב הליכים 17. תוצאת אי הפקדת הערובה שנדרשה לפי סעיף 353א לחוק, היא עיכוב הליכים, ולא דחיית התביעה וזאת מהטעמים הבאים: א. בסעיף נאמר: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". (הדגשה לא במקור א.ב.) ב. עיכוב של תביעה, להבדיל מדחיית תביעה, לא מונע את חידוש ההליכים מעת שהופקדה ערובה. שכן, מובנו של עיכוב הליכים הוא "התליית הליכים" להבדיל מביטולם, והוא לא יוצר מעשה בית דין. ראה בהקשר זה דברי השופטת פרוקציה ברע"א 05 / 6435 ציון ז'אנו נ' יורו ישראל (י.ש) בע"מ [פדאור (לא פורסם) 06 (8) 606], עמוד 3 (10.4.06)-ולפיהם: "משמעות עיכוב ההליכים, כשמה כן היא, התליית הליכים להבדיל מביטולם, כל עוד הבוררות מתנהלת. אולם אם הבוררות נפסקת מטעם כזה או אחר, או אם ניתן פסק בורר והוא בוטל, עשוי ההליך השיפוטי בערכאת השיפוט לשוב לתחייה ולהידון על ידה (אוטולנגי, שם, עמ' 254). "מסתבר שעיכוב הליכים אינו סוגר את תיק בית המשפט.הדברים נאמרו בקשר להליכי בוררות, אולם לא נמצא טעם לסטות מפרשנות זאת משדובר בעיכוב הליכים מחמת אי הפקדת ערובה להוצאות. אגב, בהסדר הכללי מתוקף תקנה 519 שדן בתובע, מופיעה המילה דחייה אך היא מאוזנת עם שיקול הדעת לגבי חידוש התובענה מבחינה זאת רמת הסופיות של הדחייה לפי תקנה 519 פחותה. ג. דומה שיש לדחות גישה לפיה המושג "עיכוב הליכים" יכול או צריך לשאת, בהקשר זה, משמעות משפטית של הפסקת הליך ומניעת חידושו בדומה למובן המשפטי של המושג דחייה . שכן, גישה כזאת לא מתיישבת עם העובדה שהמחוקק בחר שלא להשתמש במושג ה"דחייה" שהיה לנגד עיניו בעת שקבע הסדר מיוחד לעומת ההסדר הכללי בתקנה 519 שבו קיים הסדר שמאפשר דחייה תוך איזון עם שיקול דעת רחב יחסית לצורך החייאת התביעה. חזקה שהמחוקק לא כתב לריק. גם להקשר זה רלבנטית העובדה שמדובר בהסדר שנקבע לאחרונה. ולא כלאחר יד או בלי משים לא בחרו בו את תוצאת דחיית התביעה שקיימת במסגרת תקנה 519. בתוצאה לפיה עיכוב הליכים אינו דחייה של הליכים תומכת גם פרשנות המייחסת משקל לזכות הגישה לערכאות ומכאן סיבה להמעיט במתן אפשרות להגיע לתוצאת דחייה על הסף בלי בירור טענות מהותיות. ד. אגב, שאלה אחרת היא אם המושג "עיכוב הליכים" שולל התניית תנאים מסוימים לחידושם אף אם הדבר אפשרי. יתכן שהמסקנה שעיכוב הליכים אינו מגיע עד כדי תביעה לא שוללת במקרים המתאימים התניית תנאים אך עליהם לשרת את תכלית הבטחת הוצאות הנתבע ואי - הוצאתו בהפסד, ולא להוות דחייה כפשוטה. ה. תכלית סעיף 353א לחוק, לאור ניסוחו, היא להבטיח את הוצאות הנתבע לבל יצא בחסרון כיס ולמנוע תביעת סרק אך לא לחסום את האפשרות לבירור הזכות המהותית מרגע שהוצאות אכן הופקדו. פרשנות סעיף 353א לחוק, צריכה לכבד את האיזון שמעוגן כבר בגוף הסעיף בין אינטרס הנתבע, לקבל הוצאותיו אם יפסיד, לאינטרס התובע לברר את טענותיו לגופן מעת שהערובה, ואשר מגולמת במושג "עיכוב הליכים" . על האיזון הנ"ל מקרין מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות אותה ניתן לעגן בזכות הקנין בעקרון כבוד האדם,או כזכות מקדמית לשאר הזכויות. ו. מעמד זכות הגישה לערכאות, ודרך זאת לפרשנות הוראה דיונית ראה באסמכתאות הבאות: 1. על חשיבות זכות הגישה לערכאות, המקרינה על פרשנות הוראות דיוניות ראה בדברי המשנה לנשיא לוין בפס"ד אויקל הנ"ל, שלפיהם: הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה. ויפים דברי כבוד השופט גרוניס בפס"ד רע"א 04 / 2146 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים פ"ד נח (5) 865, עמוד 868 (2004) שלפיהם: "יש הסוברים כי קיומה הוא תנאי לקיומן של שאר זכויות היסוד (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ [2], בעמ' 629). זכות זו נתונה לכול, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. ייתכן שעצם היכולת לפנות למערכת השיפוטית היא זכות קניין המוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לראותה אף כזכות הבאה לשרת זכות אחרת, של תביעה בגין פגיעה בקניין (ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד [10], בעמ' 26). עם זאת הוסמך בית-המשפט בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, בייחוד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים . 2.על שיטת פרשנות הוראות דיוניות ראה בש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, 104 שלפיו: "מקום שבו נמסר לבית המשפט שיקול דעת להחליט בדרך מסוימת, ראוי הוא שיבחן הנושא העומד להכרעתו על ידי ניתוח התקנה, או הוראת הדין האחרת העומדת לפניו ומטרותיו, ושקילת האינטרסים השונים העומדים להכרעה". שקילת האינטרסים השונים העומדים להכרעה היא גם מפתח להכרעה במקרה של סטייה מסדרי הדין: "ההתייחסות של סדרי הדין למי שסוטה מהוראותיהם, עשויה להיות פועל יוצא של איזון של אינטרסים שעל בית-המשפט להפעילו במקרים רבים" ראה למשל בע"א 96 / 3857 יוסף שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ נב (2) 706, עמוד 711 (להלן: "שגיא") שדן בהפרת תקנה 519. 18. לסיכומה של נקודה זאת, הוראת סעיף 353א לחוק לא מאפשרת לדחות תביעה אלא לעכב הליך. מעת שהופקדה ערובה כפי שקצב הרשם, יש לחדש את ההליך .בהפקדת הערובה ניתן מענה הולם לאנטרס המשיבה כנתבעת. אין מקום לנעילה מקדמית, לא הכרחית, של שערי בית המשפט בפני המשיבה כתובעת. ניתן להתקדם לבירור הזכויות המהותיות לגופן. הערה לעניין טענות המערערת בקשר עם סעיף 353א: 19. אגב, מהאמור לעיל לגבי הסדר בסעיף 353א נובע שיש לדחות את טענות המערערת הנוגעות להרכבת תוצאת הדחייה עקב אי הפקדת הערובה שבתקנה 519 על אי הפקדת הערובה שנדרשה לפי סעיף 353א לחוק. המערערת מבקשת ליצור דין חדש ומנוגד לסעיף 353א לחוק שכמפורט לעיל קבע, למקרה שלא מופקדת הערובה, הסדר אחר של עיכוב הליכים, להבדיל מהסדר של דחייה(שאינה עיכוב הליכים). את סעיף 353א קבע המחוקק שלא בהיסח הדעת, ולא לפני זמן ניכר. לפרשנות המאבחנת בין ההסדרים החלים לגבי חברה לעומת אדם טבעי בשר ודם יש יתרון של פשטות, אחידות וודאות. ב"ארגז הכלים המשפטי" מצויים כלים אחרים שיכולים להוביל למשל לדחייה או מחיקה במקרה מתאים כדוגמת תקנה 101 לתקנות. הרשם נעדר סמכות עניינית להחליט לפי סעיף 353א: 20 . בתוצאה לפיה דין התביעה להידון תומכת גם העובדה שלרשם לא הייתה, מלכתחילה הסמכות העניינית לדחות תביעה לפי סעיף 353א לחברו א. הסמכות לעיכוב הליכים ניתנת לפי סעיף 353א לחוק ל"בית משפט" שהוא ביטוי שלא כולל את המונח "רשם", ולפיכך לא מסמיך רשם לחייב חברה במתן ערובה ולעכב הליכים עד שתינתן. ב. יפים לעניין זה דברים שנרשמו בי' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה 7, בעריכת ש' לוין, 1995 בעמוד 899 (להלן: "זוסמן") שאמר ביחס לסעיף 232 לפקודת החברות, שאינו שונה מבחינה זאת, כי "... חברה שתבעה יכול השופט (לא הרשם), לחייבה במתן ערובה להוצאות הנתבע, אם יש לו סיבה להניח, על סמך הראיות שהוגשו לו, שלא תהא לה האפשרות לשלם את הוצאות הנתבע". הדברים שנאמרו לגבי הסמכות לחייב בערובה יפים גם לעניין הסמכות לעכב הליכים. ג. ראה גם מ.קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה מהדורה 15 כרך א בעמוד 124(2007) לפיו: "כל מקום שיאמר כי סמכות פלונית נתונה לבית משפט אן לשופט, משמעו של דבר כי סמכות זאת אינה נתונה לרשם. אולם, סמכות הנתונה בידי רשם אפשר שתיעשה בידי שופט או בית המשפט". הסמכה ספציפית מכוח חוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמד 1984. אף לגבי שופט אין למצוא בסעיף 353א הנ"ל מקור סמכות לדחיית תביעה, להבדיל מעיכוב הליכים בה. ד. יתכן שהתוצאה המעשית שלפיה החלטה לחיוב חברה בערובה ולעיכוב הליכים תידון בפני שופט ולא רשם אינה אופטימאלית. אך זו, לפחות לעת עתה, גזירת המחוקק ועל הרשם לפעול בדלת אמות הסמכות העניינית שהוקנתה לו. ויצוין שאין זה המקרה היחיד בו רשם, שאינו שופט, נעדר סמכות להחליט על המהלך הדרסטי של דחיית תביעה. וראה בהקשר לתקנה 101 לתקנות הדנה ב"דחיה על הסף [106] [תיקון התשנ"ו (מס' 2)] 101. ומסמיכה את בית המשפט או רשם שהוא שופט אך לא רשם שאינו שופט. ה. אכן, תקנה 519 מסמיכה גם רשם לדחות תביעה אך היא כאמור לא חלה. במקרה דנן, העלאת סוגית העדר הסמכות העניינית נעשית בשלב מאוחר יחסית, אך היא אינה הטעם העיקרי להותרת ההחלטה על כנה אלא טעם המצטרף לטעמים האחרים. 21 . די בנימוקים הנ"ל לדחיית הערעור. אין צורך להכריע בשאילות הנוגעות למשל לתחולת מכסת הזמן שקוצבת תקנה 201 שעניינה בביטול החלטה שנתנה על פי צד אחד על מקרה של אי הפקדת לפי תקנה 519(ב) ואף לא לטיעון הנוגע לתקנה 241(ד) לתקנות. 22. עם זאת ובשולי הדברים, אציין שספק אם התוצאה הייתה משתנה אילו ניתן היה לפרש את תקנה 519 כחלה באופן המשלים את תחולת סעיף 353א לחוק. א. מבחינה מעשית, למערערת לא נגרם כל נזק, לבד מחשיפתה הקיימת משך תקופת ההתדיינות (בטרם חלוף תקופת ההתיישנות) לסיכון של תביעה. התוצאה המשפטית אליה הגיע הרשם מתיישבת עם הרצון לאפשר ככל הניתן נגישות לבית המשפט, ומאזנת בין האינטרסים של הצדדים המעורבים בכך שלנתבע אם יפסיד מובטחות הוצאותיו לאחר הפקדת הפיקדון. גם את תקנה 519 יש לפרש לאור תכליתה והאינטרסים המעורבים בשים לב להנחיה הפרשנית לעיל מפי השופט לוין בספרו הנ"ל, וכפי שנרשם בפס"ד שגיא. משעסקינן בתקנה 519 הסופיות אינה חזות הכול, וקיים איזון עם שיקול דעת רחב יחסית, בגדרה של התקנה, לצורך חידוש תביעה. אגב, טענות מסוג מרמה ו/או הטעיה עלולות לסייג, במקרים המתאימים, גם סופיות פסק דין שניתן לגופו של עניין, ובבחינת קל וחומר פסק דין מטעם דיוני מעין זה. תקנה 519 מסתפקת בטעם מספיק לאי הפקדת ערובה ואינה דורשת טעם מיוחד להארכת מועד שאף לא נדרש בתקנה 528. המונח "סיבה מספקת" נושא בחובו משקל קטן יותר של שכנוע. בהתאם לזוסמן בעמוד 884 סיבה מספקת אינה חייבת לעלות כדי טעם מיוחד. ב. ולפני סיום, אוסיף שחסימת דרכו של תובע מחמת דחייה בשלב דיוני זה היא סנקציה חריפה ויש לנקוט בה בצמצום. השווה לענין זה לדברי כבוד השופטת חיות בקשר עם תקנה 101 בע"א 01 / 1167 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים ע"מ [פדאור (לא פורסם) (15.12.05)בו נאמר כדלהלן: " סמכותו של בית המשפט לדחות על הסף תובענה שהובאה בפניו הוכרה כסמכות קיצונית שיש לנקוט בה בצמצום ובלית ברירה, ואילו כנקודת מוצא שומה על בית המשפט להעדיף בירור ענייני וממצה של הפלוגתות המובאות לפניו ... הרציונל לסמכותו של בית המשפט לדחות תובענה על הסף הובהר על ידי השופט זילברג בע"א 14/61 עזבון המנוח מרדכי אברבנאל נ' "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פ"ד טו 1840 (להלן: "עניין אברבנאל"), באומרו: רצונו (של המחוקק) היה שבית-המשפט לא יבזבז זמנו לריק ולא יעסוק בטענות שאין בהן ממש, כאשר הוא נוכח לדעת שהתובע לא יוכל להצליח בתביעתו נוכח כשלונו בשאלה המשפטית המכרעת כנ"ל (שם, 1841). סוף דבר: 23. אשר על כן, לאור האמור הנני דוחה את הערעור ומחייב את המערערת בשכר טרחת עורך דין בסך של 6,000 ₪ בתוספת מ.ע.מ. ניתנה היום י' באב, תשס"ח (11 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים. אילן בן דור, שופט ערובה להבטחת הוצאות