א. הקדמה 1. העותרת הינה חברה העוסקת ביצור שבבי מחשבים, בשליטתה של חברת אינטל העולמית, ובעלת מפעל בקרית גת, שנמצא בשטח שיפוטן של המשיבות (להלן: "המשיבה"). בשנת 1996 הקימה העותרת את מפעלה לאחר קבלת היתרי בנייה. בשנת 2005 החלה העותרת בבניית מפעל חדש בשטחים נוספים אותם רכשה. ביום 20.03.07 שלחה המשיבה לעותרת דרישת תשלום עבור אגרת בניה ואגרת הנחת צנרת מים, רובה בגין ההיתרים שהעותרת קיבלה בשנת 1996 וחלקה בגין מגרשים אותם רכשה בשנים 2001, 2005. בעתירתה ביקשה העותרת כי יוצהר כי דרישת התשלום הינה שלא כדין ואין היא חייבת באגרת בנייה או אגרת הנחת צנרת מים. 2. לטענת העותרת דרישת המשיבה התיישנה, עם זאת ביקשה כי המחלוקות בינה לבין המשיבה תוכרענה לגופן, שכן אין בהתיישנות כדי "לבטל את הזכות גופה" (סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958). לפיכך, לא אדון בטענת ההתיישנות, מה עוד שנפסק כי הטענה יכולה לשמש כ"מגן" אך לא כ"חרב". ב. החיוב באגרת הנחת צינורות מים בגין מגרש 1 עובדות וטענות 3. מתוך הסכום של 24,545,915 ₪ בדרישת התשלום, הסכום של כ- 18,320,000 ₪, הינו עבור אגרת הנחת צנרת מים בגין מגרש מס' 1 שעליו נבנה בשנים 1996-1995 המפעל הראשון 18-13FAB , המדובר בחיוב משנת 1996. חיוב נוסף בדרישת התשלום עבור אגרת הנחת צנרת מים הינו בסכום של כ- 2,554,000 ₪ שהינו עבור שטח הקרקע של המגרשים 63, 62, 151 כאשר המדובר בחיוב מסוף שנת 2005. לטענת העותרת דין דרישת החיוב באגרה בגין הנחת צנרת מים להידחות מאחר והמשיבה לא נשאה בהוצאה כלשהי בשל הנחת צנרת מים למפעלה של העותרת, ואין כל קשר או זיקה בין רשת המים של המשיבה לזו של העותרת המקבלת את אספקת המים שלה ישירות ממקורות. לטענת העותרת היא שילמה עבור הנחת צנרת למפעלה לתמ"ס ולחברת מקיף, אשר שדרגה והתאימה את הצנרת ומערכת המים לצרכיה של העותרת. מעבר לצנרת שהונחה על חשבון העותרת למפעלה הקימה חברת מקיף, לטענת העותרת, על חשבונה של העותרת שני מיכלי אגירה. לכך שאין עליה לשאת באגרה להנחת צנרת, הסתמכה העותרת על מכתבו מיום 9.6.96, של מר קותי נבון מנהל אגף הנדסה ותשתית אצל המשיבה למר דני נאמן מהתמ"ס בו נאמר "... ובכל מקרה מכיוון שקרית גת לא גובה אגרת הנחת צינורות למפעל אינטל אין היא הכתובת לשיפור צנרת מקורות". 4. המשיבה טענה כי היא מספקת לעותרת את צריכת המים שלה. המשיבה הפנתה למכתב מיום 2.12.98 של מר גלעד הכהן מטעם העותרת למשיבה בו דרשה העותרת מהמשיבה לשאת בהוצאות צריכת החשמל לגבי שני מיכלי האגירה המשמשים את העותרת. בין היתר, נאמר באותו מכתב, "אין ואף לא תיתכן מחלוקת כי בריכות המים הנדונות מהוות חלק מרשת המים של עיריית קרית-גת...". כן הפנתה המשיבה להסכם מספטמבר 1999 (נספח ב-2 לסיכומי המשיבה - הנספחים הנזכרים, אלא אם צויין אחרת, הם נספחים לסיכומי המשיבה) בין המשיבה לעותרת ואשר בו נאמר - "...והואיל: ומשרד התעשייה והמסחר הקים עבור העירייה שתי בריכות וקווי מים כמפורט בהסכם זה, בשטח אשר העירייה מצהירה כי הוא בחזקתה, כמוגדר בהסכם זה...". המשיבה טוענת כי יש לראות באמור בהסכם ובמכתב של הכהן הודאת בעל דין כי הצנרת המובילה למפעל העותרת ושני מיכלי אגירה הם רכושה של המשיבה, ולפיכך יש לדחות טענת העותרת כי נשאה בהוצאות הנחת התשתית האמורה - מה עוד שלא היה באפשרות העותרת להמציא מסמכים המוכיחים כי היא נשאה בתשלום של אותה תשתית. עם זאת יצויין כי בשום שלב משלבי הדיון המשיבה לא טענה כי נשאה בתשלום הנחת הצנרת למפעל העותרת או בניית שני מיכלי האגירה. טענת העותרת כי על המשיבה להוכיח הנחת צנרת 5. העותרת הסתמכה על שנפסק בע.א. 3888/99 התאחדות הקבלנים הארצית ואח' נ' מועצה מקומית מודיעין ופסיקה אחרת, בטעוניה כי דין החיוב עבור אגרת הנחת צנרת המים להידחות, וזאת מהטעם שהמשיבה לא פרטה בדרישתה באיזה צנרת המדובר. כבוד השופט מצא קבע בע.א 3888/99 כי על הרשות המקומית "....לפרט בדרישתה בגין אילו פעולות שביצעה בעצמה היא תובעת תשלום אגרה ומה הבסיס לדרישת אגרה בסכום מסויים". באותו עניין המדובר היה בדרישה לתשלום עבור "אגרת חיבור מים" על פי סעיף 2 לחוק עזר למודיעין (אספקת מים), תשנ"ו - 1955, כאשר מקור הסמכות לגביית האגרה על פי חוק העזר היה סעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים), 1936. כבוד השופט ריבלין קבע כי לפי סעיף 20 לפקודה אין לרשות מקומית "כל הרשאה לגביית אגרה מבעלי הקרקע מקום שבו העירייה אינה מניחה את הצינורות בעצמה...". לטענת העותרת מכיוון שהמשיבה לא הניחה הצנרת למפעלה של העותרת, לא מימנה אותה, ואף לא פרטה בדרישה לאיזה צנרת מתייחסת הדרישה, אין היא זכאית להפרע מהעותרת. 6. תשובת המשיבה לטענה זו היא כי דרישתה היא בהתאם לחוק עזר לקרית גת (אספקת מים), תשל"ה - 1975 (להלן- "חוק העזר"), וכי חוק עזר זה הותקן על ידי המשיבה לא מכוח סעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים) 1936, אלא מתוקף סמכותה לפי סעיפים 250, 251 ו- 254 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"). סעיפים אלה מסמיכים את העיריות להתקין חוקי עזר "כדי לאפשר לעירייה ביצוע הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם...", נקבע בסעיף 238 לפקודת העיריות כי בין יתר הדברים שעיריות נדרשות לעשות זה לדאוג לאספקת מים בתחום העיר. בסעיף 238(5) לפקודת העיריות נאמר כי העירייה "תסדיר את התנאים שלפיהם יסופקו מים לצרכי בית ולצרכים אחרים, וכן את המחיר שישולם בעד מים שיסופקו כאמור וההיטלים בקשר עם התקנת ההספקה". טוענת המשיבה כי מאחר וחוק העזר הותקן בהסתמך על הוראות פקודת העיריות אין להחיל על ענייננו את שנקבע בע.א. 3888/99 התאחדות הקבלנים הארצית ואח' נ' מועצה מקומית מודיעין. לא מצאתי צורך להיזקק לטענה שכן בנסיבות מקרה זה לאור האמור להלן דעתי היא כי אין לדחות את דרישת התשלום שהמשיבה שלחה לעותרת בעניין אגרת הנחת צנרת אך בשל כך שהמשיבה לא פרטה בדרישה עבור איזה צנרת מתייחסת הדרישה ואף לא עלה בידיה להוכיח כי היא נשאה בהוצאות הכרוכות בהנחת תשתית המים - הצנרת ומיכלי האגירה - לעותרת. 7. בתוספת לחוק העזר נקבעו השירותים עבורם יש לשלם אגרה. האגרות לפי התוספת הן: בסעיפים 1+7 אגרות חיבור, אגרת הרחבת חיבור, ואגרת חידוש חיבור. בסעיף 2 אגרה בעד היתר לשינוייה או הסרתה של רשת פרטית. בסעיף 3 אגרת בדיקה של רשת פרטית, סעיפים 5, 6 אגרת בדיקת מד מים ואגרת התקנת מד מים. סעיף 4, הרלבנטי לענייננו, מתייחס ל"אגרת הנחת צינורות" (סעיף 4(א) ו-(ג) לחוק העזר). אליבא דגירסת העותרת האגרה מתייחסת אך להנחת צינורות, וכאמור, כיוון שהמשיבה לא הניחה צינורות לאתר העותרת אין היא זכאית לתשלום האגרה. עוד טענה העותרת כי חוק העזר נחקק בחוסר סמכות וכי שיעורי האגרה על פי חוק העזר הם בלתי סבירים. טוענת המשיבה כי על מנת לספק מים בתחומה, כדרישת המחוקק, עליה, בנוסף להנחת צינורות, אף לדאוג לרכישת זכויות מים ממקורות לדאוג לבריכות איגון ועוד. כלל ההוצאות האמורות כלולות באגרת הנחת צינורות. טענת המשיבה באשר למהות האגרה להנחת צינורות, וממה היא מורכבת, נסמכת על תחשיב כלכלי שנערך בסוף שנת 1978, על ידי אינג' צפריר וינשטין עבור משרד הפנים אגף התקציבים והכספים, נציבות המים- המחלקה למים עירוניים ומרכז השלטון המקומי איגוד מנהלי מפעלי מים (נספח 8). עולה מהתחשיב כי האגרה להנחת צינורות - בתחשיב נקראה "אגרת פיתוח מערכת הספקת מים" - כוללת: (א) "תשלום עבור קניית המים ע"י הרשות (מחברת מקורות) או "ייצור" עצמי של המים, כלומר קדיחת באר ושאיבתם". (ב) "...תשלום עבור הקמה ופיתוח מערכת הספקת המים כולל הנחת קוי צינורות ואביזרים, הקמת מתקני איגום, שאיבה והשבחה". לטענת המשיבה התחשיב שימש בסיס לחוק העזר, וחוק העזר אושר על ידי משרד הפנים. טענה זו לא נסתרה על ידי העותרת. אשר על כן, נדחית טענת העותרת כי חוק העזר נחקק בחוסר סמכות וכי שיעורי האגרה על פי החוק הם בלתי סבירים. לנוכח האמור נדחית אף טענת העותרת כי אגרת הנחת צינורות נועדה לכסות אך את הוצאות המשיבה על הנחת צינורות לעותרת. הנני מקבלת את טענת המשיבה כי האגרה נועדה ל"כיסוי כל ההוצאות שהוצאו על ידי הרשות לצורך הספקת מים נאותה לצרכן כולל הוצאה לייצור המים או קנייתם הובלת המים, שאיבה, איגום...". זיקת העותרת למפעל המים של המשיבה - ודרישת התשלום עבור זכויות המים 8. תצרוכת המים של העותרת מגיעה לכדי 27% מצריכת המים של המשיבה. גם אם העותרת מחוברת ישירות למקורות, המשיבה היא ספק המים של העותרת. עוד בשנת 1996 פנתה המשיבה לעותרת בבקשה כי תשלם עבור רכישת זכויות המים את הסכום של כ- 3,540,000 ₪ (נספחים י', יא'). העותרת השיבה למשיבה כי לא מצאה "בחקיקת העזר העירונית הוראה כלשהי המאפשרת לעירייה לחייב מפעל הפועל בתחומה בתשלום אגרה בגין "רכישת זכויות המים"" (נספח יג'). העותרת ביקשה לדעת "מדוע הננו מחוייבים בתשלום זה, ועל פי איזה סעיף בחוק נעשה החיוב" (מכתב של גלעד הכהן מיום 22.9.97 - נספח יב'). שנתיים מאוחר יותר (ביום 14.6.99 - נספח יא') השיב אריה כהן, מנהל הארנונה לעותרת מטעם המשיבה "... מבדיקה שנערכה עם היועצת המשפטית של נציבות המים התברר כי חברת מקורות גובה את התשלום עבור זכויות מים מכוח ס' 34 לחוק המים, התשי"ט - 1959. דרישת עיריית קרית גת מיום 18.8.96 בנושא זה מתבססת על חוק". עוד נאמר במכתב "... חברת מקורות מחייבת העירייה בקנסות בגין חריגות בצריכה הנובעת מצריכת אינטל" וכן "סכום הדרישה הינו במחיר העלות למקורות ואין לעיריית קרית גת כל רווח בנושא". במכתב מיום 18.8.96 (נספח יא') צויין על ידי המשיבה כי "אי רכישת זכויות מים עלולה לגרור קנסות כבדים על ידי נציבות המים". הדרישה לתשלום עבור זכויות המים הועלתה על ידי המשיבה בחשבון שהמציאה לעותרת ביום 16.5.96 (נספח י') לתשלום אגרות והיטלים עבור עבודות בניה ביניהן "הנחת צנרת לאספקת מים". בשולי החשבון נרשם "על מקבל ההיתר לשלם בנוסף לחשבון האמור בגין זכויות המים עבור 2,000,000 מ"ק סך של 1.77 ₪ למ"ק = 3,540,000 ₪...". לטענת המשיבה בשל חסרון בתקציב טרם רכשה ממקורות זכויות מים נוספות הנדרשות כתוצאה מפעילות העותרת, ולכן היא נאלצת לשלם למקורות קנסות כבדים. בנוסף להוצאה הנדרשת כדי לקנות זכויות מים טענה המשיבה כי רכשה זכויות של 7,500 מ"ק בבריכת המחצבה אשר ממנה מקבלת העותרת את עיקר אספקת המים (תצהיר גזבר העיר שמואל וולמן מיום 28.8.2007 והמסמכים הנספחים להודעת המשיבה מיום 6.9.07). 9. משטענה העותרת כי המשיבה לא הוציאה, ואף לא נדרשת להוציא הוצאות כלשהן לשם אספקת מים לעותרת אשר יצדיקו הטלת אגרת הנחת צינורות, פרטה המשיבה את ההוצאות האמורות. ההוצאות שפורטו, כאמור, הן חלק מההוצאות אשר נכללו בתחשיב שעל פיו חושבה האגרה. המשיבה הוכיחה כי היא ספק המים של העותרת, ולפיכך, נדחית טענת העותרת כי אין לה זיקה כלשהי למשיבה ככל שעסקינן באספקת מים, וכי לכן, היא פטורה, והיתה תמיד פטורה מתשלום אגרת הנחת צנרת. טענות העותרת בדבר שיהוי ונזק ראייתי- ותיקון טעות בחיובי העותרת 10. העותרת הסתמכה על מכתבו של קותי נבון (נספח ג' לעתירה) הנזכר לעיל, להוכיח כי המשיבה ויתרה על גביית אגרת הנחת צינורות. אף כי מר נבון היה בעת כתיבת המכתב - 9.6.96- מנהל אגף הנדסה ותשתית אצל המשיבה לא היה זה בסמכותו לוותר על גביית האגרה, יתר על כן, כאמור, כבר בשנת 1996 דרשה המשיבה מהעותרת תשלום עבור רכישת זכויות מים. 11. טוענת העותרת כי הדרישה לתשלום לוקה בשיהוי ניכר של 11 שנים. המשיבה לעומת זאת גרסה כי לא כך הדבר, וכי על פי סעיף 9 לחוק העזר המועד לתשלום האגרה הינו 14 יום לאחר משלוח הדרישה. המשיבה אישרה כי "אמנם עם הגשת בקשה להיתר בניה, נוצרה חבות עקרונית בתשלום אגרת הנחת הצנרת והעירייה יכולה היתה לדרוש את תשלום האגרה". כן טענה המשיבה "למעלה מן הצורך, יצויין כי גם אם נראה בהוצאת היתר בניה משם אירוע היוצר חבות - הרי שעל פני השנים שחלפו מאז שנת 1996 ועד עצם היום הזה, הוציאה אינטל עשרות היתרי בניה כאשר ניתן לראות בכל היתר והיתר, ככזה היוצר אירוע מס חדש". נאמר בתוספת לחוק העזר "אגרת הנחת צינורות (סעיף 4(א) ו-(ג)). לענייננו רלבנטי האמור בסעיף 4(ג) שכן סעיף 4(א) דן בבעל נכס "הגובל קטע רחוב שבו הניחה העירייה צינור מים.." ואין טענה כי המשיבה הניחה צינור מים ברחוב הגובל לאתר העותרת. בסעיף 4(ג) נאמר "בעל נכס... ישלם בעת מתן ההיתר לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965, אגרת הנחת צינורות מים בשיעור שנקבע בתוספת לגבי הבניה שבעבר ניתן ההיתר כאמור". עולה מהאמור כי החבות לתשלום האגרה קמה בעת מתן ההיתר, והמועד לתשלומה, כאמור בסעיף 9, תוך 14 יום מתאריך מסירת הדרישה לתשלום. אוסיף כי בדרישה לתשלום נשוא העתירה נכתב (סעיף 6) "לגבי אגרת הנחת צנרת מים, לפי חוק העזר לקריית גת (אספקת מים) סעיף 4(ב) אגרת הנחת צנרת תשולם מיד עם הגשת הבקשה לפי סעיף 3(ב). אגרת הנחת צנרת מים תשולם תוך 14 יום מתאריך דרישת התשלום". לפיכך, לוקה גם לוקה בשיהוי ניכר דרישת התשלום שנשלחה לעותרת 11 שנים לאחר שקמה החבות לתשלום האגרה. המשיבה לא נימקה את השיהוי הניכר - כל שנאמר - בדרישה לתשלום - "החל משנת 1996 הוגשו ואושרו על ידי העירייה היתרי בניה שונים למפעל.... במסגרת הוצאת ההיתרים הוציאה העירייה דרישות תשלום לאגרות בניה, אגרות והיטלי פיתוח על פי חוקי העזר העירוניים שחלקם שולמו על ידי אינטל. בעקבות סקר נכסים שבצעה העירייה התברר שחלק מהנכסים שנבנו ע"י אינטל לא חוייבו כנדרש על פי חוקי העזר, ולא על פי תקנות התכנון והבניה. להלן פירוט הליקויים בחיובים השונים ודרישות התשלום הנוספות אותם נדרשת אינטל לשלם לעירייה". מיותר לציין כי המשיבה לא נזקקה ל"סקר נכסים" - שנקבע בפסיקת חברי השופט הנדל ס.נ. שהעותרת מנעה ממנה לבצע - כדי שיתברר לה כי העותרת לא חוייבה בגין אגרת הנחת צנרת בשל בניית מפעלה על מגרש 1 או על המגרשים 63, 62, 151. כאמור בדרישה הסתבר למשיבה כי נפלו "ליקויים בחיובים" אשר המשיבה ביקשה לתקנם, ולפיכך, שלחה את הדרישה לתשלום נשוא העתירה. החלטתה של המשיבה להמנע מגביית אגרת הנחת צינורות מהעותרת - כפי שקיבלה ביטוי במכתבו של קותי נבון (נספח ג' לעתירה) - היתה "החלטה הנוגדת את החוק או שבצורה אחרת יש בה בעליל משום חריגה מסמכות" (ע.א. 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, תל אביב פ"ד לז(1) 377), ולכן יש לאפשר את התיקון. עם זאת אין להתעלם מטענות העותרת בדבר נזקים שהדרישה לתשלום הסבה לה, ותסב לה, אם לא תבוטל. 12. לטענת העותרת אין לחייבה בתשלום הדרישה בשל השיהוי כאשר "התוצאה של השיהוי הינה בין השאר, נזק רב שנגרם לעותרת, הן במישור הראייתי... והן מחמת העובדה שהעותרת כחברה מסחרית, הסתמכה על המצג שהמשיבות עשו בכך שהאגרות ו/או ההיטלים הם כאלו כפי ששולמו בפועל, ובכך תמחרה את מחיר מוצריה ו/או את ענייניה המסחריים על פיהם. נזקים אלו הם בלתי הפיכים...". (סעיף 15 לעתירה). טענה המשיבה כי "אינטל לא הוכיחה הסתמכות כלשהי..." "באשר לטענתה של אינטל בדבר הסתמכות על מצגי העירייה וביסוס התחשיבים של מוצריה בהתאם לעלויות המפעל שהוקם בשנת 1996 - הרי שהמדובר בטענה מקוממת שהופרחה כלאחר יד...". אין בידי לקבל טענות המשיבה. טענת העותרת בדבר נזק ראייתי והסתמכות נתמכו בתצהיר, והן מקובלת עלי. גם אילמלא היה מדובר בחברה מסחרית היה מקום להעלות טענת הסתמכות לאחר שהות כה ארוכה, על אחת כמה וכמה כאשר המדובר בחברה מסחרית אשר, כפי שהצהירה, בתמחור מוצריה כלולים גם עלויות בניית המפעל והתשלומים עבור אגרות והיטלים. איזון בין זכויות הצדדים 13. בעע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי ואח' מנע בית המשפט מהעירייה את האפשרות לתקן טעות שנפלה בחיוב אגרת הנחת צינורות בשל "העובדה שלמשיב אין כל זיקה לנכס מזה זמן ניכר. המשיב הסתמך בפועל על החלטת הרשות בדבר חובותיו כך שסביר שאם היה מודע לחובותיו היו אלה באים לידי ביטוי בתמורה שנתקבלה עבור יחידות הדיור... בנוסף, החסר שנגרם לרשות המקומית כתוצאה מטעותה אינו מהווה -פגיעה מהותית באינטרס התושבים האחרים בשטחה... במקרה דנן מדובר בסכום נמוך באופן יחסי והותרת הטעות על כנה לא תביא לפגיעה מהותית באינטרס הציבורי". בענייננו לא רק שאין המדובר "בסכום נמוך" אלא, כפי שנטען על ידי המשיבה, המדובר באי תשלום עבור זכויות מים - שהוא ממרכיב אגרת הנחת צינורות - ושבעטיין מוטלים על המשיבה קנסות על ידי מקורות - כך שקופתה, האמורה לשרת את כלל תושבי העיר, נגרעת. לכן, בשל האינטרס הציבורי, יש לאפשר, כאמור, את תיקון הליקויים שנפלו בחיובים שהמשיבה המציאה בעבר לעותרת לגבי אגרת הנחת צינורות מים. לצד האינטרס הציבורי קיים האינטרס של הפרט - האינטרס של העותרת שטענותיה בדבר הסתמכות ונזק ראייתי מקובלות עלי. אין זה מקרה של שחור או לבן - של אינטרס ציבורי או אינטרס הפרט - הכל או לא כלום - אלא שיש צורך לאזן בין האינטרסים. אין המדובר באינטרסים נוגדים אלא באינטרסים משלימים- האינטרס הציבורי מורכב מכלל של אינטרסים של פרטים, ואינטרס הפרט הוא חלק מאינטרס הציבור. 14. לטענת העותרת היא זו אשר מימנה את הצנרת והקמת שני מיכלי האגירה. לטענת העותרת עבור חלק מהעבודות - בעיקר הנחת הצנרת - שילמה לתמ"ס ועבור שידרוגה של הרשת, לחברת מקיף אשר הניחה והקימה את רשת המים. מר אילן שמיר, המצהיר מטעם העותרת, משמש בתפקיד המקשר עם הרשויות מאז סוף 1999 לדבריו, ידיעותיו מבוססות על מסמכים שמצא ומידע שהועבר לו על ידי אחרים, ולטענתו העותרת היא ששילמה עבור שדרוג רשת המים אשר בשימושה. מר שמיר הפנה לנספח ג' לתצהירו מיום 2.9.07, שהינו סיכום דיון עם העותרת ומשרד התמ"ס, מיום 08.11.96, לפיו "1. צנרת ואביזרים המשמשים את המאגרים לשמוש ציבורי- ישולמו ע"י מקיף. 2. צנרת ואביזרים הנדרשים כתוצאה משמוש במאגרים לצורך כבוי אש ישולמו ע"י אינטל. 3. התוספות שנדרשות ע"י אינטל לשיפור איכויות ולעמידה בדרישות F.M. ישולמו ע"י אינטל.". מר שמיר ציין בתצהירו כי הוא מאמין שאם תינתן לו שהות יהיה באפשרותו לאתר מסמכים המעידים על תשלום העותרת עבור התקנת רשת המים המשרתת אותה. מסמכים כאלה לא הוגשו, ולטענת המשיבה יש בכך כדי ללמד כי העותרת לא שילמה עבור ההתקנה. כן טענה המשיבה כי העותרת הודתה בכתובין כי מיכלי האגירה - או "הבריכות" כפי שכונו - הן חלק ממערכת המים של המשיבה ונבנו עבור המשיבה על ידי התמ"ס. המשיבה מסתמכת על מכתבו של גלעד הכהן מטעם העותרת מיום 2.12.98. שכותרתו "בריכות המים המשמשות את מפעל אינטל בקריית גת, הוצאות צריכת החשמל", בו טענה העותרת כי "1. על רשות מקומית מוטלת החובה להתקין ולתחזק רשת מים, על כל מרכיביה, ולספק באמצעותה מים ... חובה זו קבועה, בין היתר, בסעיף 238 לפקודת העיריות [נוסח חדש], בסעיפים 15 ו-18 לפקודת העיריות (אספקת מים), 1936 ובסעיף 50 לחוק המים, התשי"ט-1959... 2. אין ואף לא תתכן מחלוקת כי בריכות המים הנדונות מהוות חלק מרשת המים על עיריית קריית-גת, ולעובדה כי הן משמשות (בשלב זה) את מפעל אינטל בלבד אין כל חשיבות לעניין זה. 3. יתרה מכך, ההוצאה בגין צריכת החשמל הכרוכה בהפעלתה ואחזקתה של רשת המים העירונית מהווה חלק מן ההוצאות המשתכללות בחישוב תעריף המים שגובה העירייה מן הצרכנים...". כן הסתמכה המשיבה על האמור בהסכם בינה לבין העותרת משנת 1999, אשר חלקו הרלבנטי צוטט לעיל. כאן המקום לחזור ולציין כי המשיבה לא טענה בשום שלב של הדיון, כי היא נשאה בתשלום כלשהו עבור הצנרת שמספקת מים לעותרת או לבניית מיכלי האגירה. 15. מקובלת עלי טענת העותרת כי שליחת דרישת התשלום לעותרת 11 שנים לאחר שקמה חובת התשלום של האגרה גרמה לנזק ראייתי לעותרת. עובדים התחלפו, לא כל המסמכים והמידע נשמר. העותרת אמנם זכתה למענקים בסכומים גבוהים מאוד מהמדינה אך לטענתה נשאה בהוצאות פיתוח שכללו התקנת רשת המים למפעלה. המשיבה, לא טענה כי היא נשאה בהוצאות הקמת הרשת, וגם אם מיכלי האגירה הוקמו - כאמור בהסכם משנת 1999- עבור המשיבה על ידי התמ"ס, הרי שאין בכך כדי לשלול את טענת העותרת, כי היא זו שמימנה את בנייתם. 16. המשיבה, כנדרש, ובהגינותה, איזכרה את "נוהל התחשבנות על היטלי/אגרות פיתוח מערכת אספקת מים של הרשות המקומית עם יזמים/קבלנים" מיום 31.1.96 (נספח ו'). על פי הנוהל, בהתייחס לאגרת הנחת צנרת, "הרשות המקומית רשאית לזכות את היזם מירבית עד 50% מסעיף 4 שבאגרה כיסוי עלות העבודות שבתוך המבנן (האיזור/השכונה) המבוצעות ע"י היזם". עוד נאמר בנוהל כי "הרשות המקומית תדאג לגבות לפחות 50% מערך האגרה הנותרים המיועדים לכיסוי חלקו של היזם במימון מערכת המים הראשית ותשתית העל המספקת מים למבנן כדוגמת תחנת שאיבה, בריכות מים ראשיות, קוי מים ראשיים, מערכות פיקוד ובקרה וכו' כולל התשלום עבור זכויות מים". הנוהל מאוחר יותר הפך לחוזר המנהל הכללי של משרד הפנים מס' 4/99. 17. לטענת המשיבה העותרת אינה זכאית להנות מהוראות הנוהל כיוון שלא עלה בידה להוכיח כי היא נשאה בהוצאות התקנת רשת המים למפעלה. מאחר שהמשיבה אינה טוענת כי היא נשאה בהוצאה האמורה והעותרת טוענת כי נשאה גם נשאה באותה הוצאה, אך בשל הנזק הראייתי, שהמשיבה גרמה לה, אין באפשרותה להמציא את המסמכים התומכים בטענתה, יש לקבל את טענת העותרת ולפעול על פי הנוהל האמור באופן שהעותרת תחוייב בתשלום מחצית אגרת הנחת צינורות המים, ככל שהאגרה מתייחסת למגרש 1. ריבית 18. המשיבה חייבה את העותרת בתשלום ריבית על פי סעיף 2(א) לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם - 1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות ריבית"). המדובר בריבית בשיעור של 0.5% לחודש. לטענת העותרת "המשיבות נהגו כלפי העותרת שלא בתום לב ובכך גרמו לה נזקים גדולים באשר לחיוב בריבית". המשיבה לעומת זאת טענה כי החיוב בריבית אינו בגדר "עונש" אלא נועד לשמור על ערכו הראלי של החוב ולכן ביקשה להותיר את החיוב על כנו. אין לחייב העותרת בתשלום הריבית לפי חוק הרשויות המקומיות ריבית, שכן האיחור בתשלום אינו בשל מניעה מטעם העותרת אלא מקורו במשיבה, ולפיכך, החיוב בריבית לפי חוק רשויות מקומיות ריבית מבוטל. החיוב של מחצית אגרת הנחת צינורות המים עבור מגרש 1, ישא ריבית כחוק לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה ("ריבית משפטית") מהמועדים המפורטים בדרישה ועד ליום 25.1.09, החל ממועד זה ועד התשלום המלא בפועל ישא החיוב ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות ריבית. ג. החיוב באגרת הנחת צינורות בגין מגרשים 63, 62, 151 עבור שטח הקרקע 19. עוד לפני משלוח הדרישה נשוא העתירה חויבה העותרת באגרת הנחת צינורות עבור השטח המובנה של מפעלה 28 - FAB הנבנה על המגרשים הנ"ל החל משנת 2005. הדרישה היא לתשלום האגרה עבור שטח הקרקע. לא ניתן הסבר לטעות בחיוב שכעת מבקשת המשיבה לתקן. סכום האגרה כ- 2,554,000 ₪ - לכל הדעות אינו "סכום נמוך יחסית", ובעוד שלגבי האגרה הנדרשת עבור מגרש 1 בדין הועלתה טענת השיהוי על כל מרכיביה - היינו טענות ההסתמכות והנזק הראייתי - אין כוחה של הטענה יפה לעניין האגרה הנדרשת עבור שטח הקרקע במגרשים 63, 62, 151. על פי סעיף 4 לתוספת לחוק העזר אגרת הנחת צינורות משולמת הן לכל מ"ר של הנכס, ובבניין שאינו למגורים - לכל מ"ר של שטח הבניה לכל קומה. בהעדר טענה סותרת, חיוב העותרת באגרת הנחת צינורות אך בשל השטח הבנוי, ולא עבור כלל שטח המגרשים, הינה טעות הנוגדת את החוק ולכן יש לאפשר את תיקונה. יחד עם זאת, גם במקרה זה אין להטיל על העותרת תשלום ריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות ריבית שכן האגרה לא שולמה בעת שנוצר החיוב בשל מחדלה של המשיבה. לפיכך, הנני מבטלת את החיוב בריבית לפי חוק הרשויות המקומיות ריבית, כפי שנדרשה העותרת לשלם בדרישת התשלום. העותרת תשלם ריבית כחוק לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה ("ריבית משפטית") לגבי אגרת הנחת צינורות לגבי המגרשים 63, 62, 151, החל מהמועד המצויין בדרישה ועד ליום 25.1.09, מיום 25.1.09 ואילך תישא האגרה ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות ריבית ועד התשלום המלא בפועל. ד. אגרות בניה לגבי מבנה האופיס ומבנה PB/WH - (להלן: "המבנים") 20. נטען על ידי המשיבה כי המבנים האמורים חוייבו באגרת בניה לפי תעריף למבני תעשיה, בעוד, שבשל שימושם, היה על המשיבה לחייב העותרת בגינם על פי תעריף משרדים. המדובר בשני מבנים שנבנו בשנת 1996 או בסמוך לכך. עבור אגרת הבניה נדרשה העותרת לשלם למשיבה בדרישת התשלום כ- 2,703,000 ₪. ההיתר המקורי למבנה האופיס צורף כנספח א' לתצהיר שמואל וולמן מיום 28.8.07 שניתן במסגרת הפרטים הנוספים שהמשיבה מסרה לעותרת. צויין בהיתר, הנושא את התאריך 6.6.96: "מותר: תעשיה - בניה חדשה הקמת מבנה משרדים ומינהלה office…." למרות האמור גבתה המשיבה מהעותרת אגרות בניה לפי תעריף של "בנייני תעשיה, מלאכה". 21. טוענת העותרת כי "כל השטחים בכל המבנים שבמפעל העותרת, ללא יוצא מן הכלל, משמשים לתעשיה עתירת ידע וחלק קטן מזה כמינהלה לתעשיה זו שהם "לואי" לתעשיה זו". המשיבה לעומת זאת צרפה לתשובתה תצהיר של מר יוסי לוי (נספח לד) אשר ביצע סקירה ומדידה במפעלה של העותרת בחודש אוגוסט 2005 והעלה את ממצאיו באשר למבנים בתצהירו וכן על גבי תשריטים של המבנים. לטענת המשיבה מר לוי מצא כי המבנים משמשים כמשרדים. 22. בסעיף 95 לסיכומיה פרטה העותרת את השימושים הנעשים במבנים, צויין כי יש במבנים, בין היתר, משרדים של "הנהלת המפעל" "המנהלה של המפעל, לרבות מנהלת הקמת המפעל החדש" וכן "הנהלה כללית של המפעל כמו הנהלת חשבונות, כוח אדם וכו'". בתשובת העותרת לסיכומי המשיבה הציעה העותרת כי נושא אגרות הבניה יושב למשיבה "עם הנחיות אלו שטחים יש לחייב וכדי לקבוע את גודלם". הצעת העותרת נראית לי, שכן יש בה כדי לאפשר גביית האגרה כדין. 23. מאחר שמפעלה של העותרת עיסוקו תעשיה עתירת ידע יש לכלול, לצורך חישוב אגרת בניה, כשטחי תעשיה אף שטחים בהם נעשית בקרה על תהליכי יצור, פיתוח תהליכים וכדומה. לפיכך יש להבדיל בין משרדים בהם מתנהלת פעילות שהיא חלק מתעשייה עתירת ידע לבין משרדים שבהם נעשית פעילות מינהלתית. שטחים כגון חדר כושר, לובי כניסה, חדר אוכל וכדומה יסווגו כשטחים שלגביהם יש להחיל את התעריף "תעשיה". 24. לא יאוחר מיום 25.1.09 תמציא המשיבה לעותרת דרישת תשלום מתוקנת באשר לאגרות הבניה לגבי המבנים ואשר לפיה תחוייב העותרת באגרות בניה לפי תעריף משרדים לגבי שטחים במבנים המשמשים לפעילות מנהלתית כגון הנהלת המפעל, מחלקות כוח אדם ושכר וכו', לרבות מנהלת הקמת המפעל החדש. בשל השיהוי של 11 שנים במשלוח דרישת התשלום, הנני מבטלת את חיוב העותרת בריבית לפי חוק הרשויות המקומיות ריבית. העותרת מחוייבת בתשלום ריבית כחוק לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה ("ריבית משפטית") לגבי אגרת הבניה המתוקנת מהמועדים הנקובים בדרישת התשלום שנשלחה, וזאת למשך תקופה של שלושה חודשים מיום המצאת דרישת התשלום המתוקנת לגבי אגרות הבניה המתייחסות למשרדים. לאחר מכן תחויב בריבית לפי חוק הרשויות המקומיות ריבית עד לתשלום המלא בפועל. ה. אגרת הנחת צינורות מים בגין שטחי התארגנות שלב א' 25. סכום של כ- 578,000 ₪ נתבע על ידי המשיבה בדרישת התשלום עבור אגרת הנחת צינורות מים לגבי שטחי התארגנות שלב א' שלגביהם, לטענת המשיבה, לא הוגשה בקשה להיתר בניה ולא יצא חשבון אגרות והיטלים. לטענת המשיבה רק בשנת 2005 עלה בידה למדוד השטחים במבנים המשמשים כשטחי התארגנות לקבלנים הנותנים שירותים שונים באיזור 18- FAB, שכן קודם לכן העותרת מנעה מהמשיבה כניסה למפעל. לנוכח האמור, אשר לא ניסתר, ישאר החיוב עבור הנחת צינורות מים בשטחי התארגנות על כנו. ו. סיכום 26. א. אשר על כן, הנני מורה כי הצדדים ינהגו לגבי דרישת התשלום כמפורט לעיל בפסק הדין. ב. בנסיבות כל צד ישא בהוצאותיו. ג. תודתי לב"כ הצדדים על סיכומיהם המקיפים והבהירים אשר היו לי לעזר רב. הנני מתנצלת על העיכוב במתן פסק הדין. ד. המזכירות מתבקשת לשלוח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום י"ג בתשרי, תשס"ט (12 באוקטובר 2008) בהעדר הצדדים. ר. אבידע - שופטת ס. נשיא רשויות מקומיותאספקהאגרהחוק המים / רשות המיםאגרות והיטלי פיתוחמים