א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' א. פריאל) מיום 25.7.05, בתיק אזרחי 7247/00 לפיו חוייב המשיב מס' 1 לשלם למערער פיצוי בסכום של 3,000 ש"ח כפיצוי בעד כל נזקיו עקב מעשה התקיפה נשוא התובענה הנדונה ואילו התביעה כנגד המשיבה מס' 3 (מדינת ישראל) נדחתה. ההליכים כנגד המשיבה מס' 2 - מעבידתו של המשיב מס' 1 - מעוכבים עקב היותה בהליכי פירוק. הודעת צד ג' שנשלחה על ידי המשיבה מס' 3 כנגד המשיב מס' 1, המשיבה מס' 2 וכנגד המשיבה מס' 4 (עירית חיפה) - נדחתה. ב. התובענה של המערער, יליד 1984, לפיצויי נזיקין הוגשה עקב אירוע שהתרחש ביום 1.12.93 בהיות המערער כבן 9 שנים, תלמיד כיתה ד' במוסד חינוך ממלכתי בחיפה בפיקוח משרד החינוך. המשיב מס' 1 עבד אותה עת אצל המשיבה מס' 2 שעסקה במתן שירותי אבטחה למוסדות שונים. ביום האירוע שימש המשיב מס' 1 כמאבטח בבית הספר והיה עליו לעמוד בשער הכניסה לבדוק את הבאים לתחום בית הספר וכן לסרוק את המיבנה מידי שעה. אביו של המערער נהג להגיע מידי יום בתום הלימודים כדי לאסוף את בנו (המערער) את בתו ובני משפחה אחרים ולהסיעם הביתה. ביום 1.12.93 בשעות הצהרים התרחש על רקע זה אירוע בו היו מעורבים המערער מחד גיסא, והמשיב מס' 1 מאידך גיסא. נסיבות האירוע היו שנויות במחלוקת. המקרה נחקר על ידי משטרת ישראל. המשיב מס' 1 הועמד לדין פלילי, אך זוכה מחמת הספק. ג. בכתב התביעה טען המערער שהמשיב מס' 1 ביצע כלפיו את עוולת התקיפה, שמעבידתו של המשיבה מס' 1, דהיינו, המשיבה מס' 2 חבה מכח אחריותה השלוחית למעשיו ומחדליו של המשיב מס' 1, וכן מכח אחריותה האישית מחמת רשלנות בבחירת עובדיה והעדר הדרכה מתאימה, וכי המדינה התרשלמה בבחירת בעל החוזה עמה, והעדר פיקוח נאות. ההליכים כנגד המשיבה מס' 2 עוכבו לאחר שנתמנה לה מפרק בתיק פש"ר 556/02. במסגרת הודעת צד ג' ששיגרה המשיבה מס' 3 (המדינה) נטען, בין היתר, שאם ייקבע כי רובצת אחריות על המדינה כתוצאה מן ההתקשרות עם חברת בטחון אזרחי (המשיבה מס' 2) כי אז מוטלת אחיות זו על הרשות המקומית (עירית חיפה), שהיא המשיבה מס' 4. פסק דינו של בית משפט קמא ניתן על סמך חומר הראיות שבתיק בית המשפט, תיק המשטרה, התיק הפלילי שהתנהל נגד המשיב מס' 1, תצהירי עדות ראשית, מסמכים רפואיים וחוות דעת רפואיות, אך מבלי שנשמעו עדויות. ד. גירסת התובע - המערער היתה שביום האירוע נשארו הוא וחבריו בבית הספר ושיחקו כדורגל. בשלב מסויים הוא יצא את בית הספר דרך שער הכניסה מבלי שהמשיב מס' 1 היה במקום, קנה משקה במכולת השכונתית וחזר לבית הספר. בהגיע המערער בחזרה לשער בית הספר הוא פגש במשיב מס' 1 ששאל את המערער האם הוא תלמיד בבית הספר, וכאשר ענה המערער בחיוב סטר לו המשיב מס' 1 בפניו וביקש ממנו לגשת למנהל בית הספר. המערער נבהל מהתנהגות המשיב מס' 1, החל במנוסה בחצר בית הספר כשהמשיב מס' 1 רודף אחריו. המשיב מס' 1 השיג את המערער, הפילו ארצה והכה בו באגרופים ובבעיטות. כשעלה בידי המערער להשתחרר, שב המשיב מס' 1, והפילו ארצה וכך שלוש פעמים ולבסוף גרר אותו המשיב מס' 1 לכיוון חדר המנהל תוך כדי אחיזה בחוזקה בבגדיו באזור העורף וגרם כמעט לחניקתו. כל הדרך המשיך המשיב מס' 1 להכות את המערער וחדל רק בהתערבות מורה שראתה את התקיפה, ומנהל בית הספר שהוזעק על ידי תלמיד אחר. אביו של המערער הגיע כעבור זמן מה והביא את המערער לביה"ח. לטענת המערער נגרמו לו בתקיפה זעזוע מח וחבלות בכל חלקי גופו והתפתחה אצלו תסמונת פוסט טראומטית והוא נותר בעל נכות בשיעור של 10% לצמיתות. ה. לעומת זאת טען המשיב מס' 1 שלא היתה זו היתקלות ראשונה בינו לבין המערער. המערער נהג להעליבו ולקלל אותו תוך השמעת התבטאויות בעלות אופי לאומני, כך גם באותו יום. בשעת המקרה עמד המשיב מס' 1 בעמדת השמירה בשער בית הספר וראה כי מתפתחת תיגרה בין תלמידים ששיחקו כדורגל ובהם גם המערער. היה זה לאחר סיום הלימודים ולכן לא נכחו מורים משגיחים בחצר. המשיב מס' 1 ניגש אל התלמידים כדי להפריד בין הניצים. המשיב מס' 1 פנה אל המערער וביקש ממנו להתלוות אליו אל מנהל בית הספר. המערער סירב ובעט ברגלו. בעקבות זאת אחז המשיב מס' 1 בצווארון בגדיו של המערער והוביל אותו למשרד מנהל בית הספר, והאחרון סטר למערער פעם או פעמיים, שלח אותו לדרכו והורה למשיב מס' 1 לחזור לעמדתו בשער. ו. המשיב מס' 1 הועמד לדין פלילי בגין עבירה לפי סעיף 368 ב'(ב) של חוק העונשין (תקיפת חסר ישע). המשיב מס' 1 זוכה מחמת הספק. לפי קביעת בית המשפט בהליך הפלילי היתה גירסתו של המשיב מס' 1 מהימנה עקבית והגיונית ולכן עדיפה על פני גירסת התביעה שהעדויות מטעמה היו מגמתיות ונתגלו בהן סתירות, ונראה שחלק מן העדים תיאמו גירסאות מראש. ז. לאחר שבחנה את הראיות שהובאו בפניה הגיעה כב' השופטת קמא למסקנה שעדות המערער, על פניה, מגמתית ומוגזמת ואין אפשרות לקבוע ממצאים על פיה, וכי גם עדויותיהם של שאר העדים אינן מאפשרות לקבוע ממצא כי המשיב מס' 1 נהג כלפי המערער באלימות קשה. גם מעיון בעדותה של המחנכת, הגיעה כב' השופטת קמא למסקנה כי זו מתיישבת יותר עם גירסת המשיב מס' 1 מאשר עם גירסת המערער, וכן הוסיפה כב' השופטת קמא וקבעה שגם עדות מנהל בית הספר אינה מתיישבת עם גירסת המערער. אשר לעדות אביו של המערער קבעה כב' השופטת קמא כי זו מגמתית, אינה מתיישבת עם הממצאים הרפואיים אצל המערער ואינה מתיישבת עם עדויות יתר עדי התביעה. בעדויותיהם של התלמידים שנכחו בעת האירוע נמצאו סתירות ואי-דיוקים רבים. לעומת זאת ציינה כב' השופטת קמא, כפי שגם נקבע בהכרעת הדין בהליך הפלילי, שמעיון בעדות המשיב מס' 1 עולה גירסה עקבית והגיונית המתיישבת עם ראיות בלתי תלויות כמו המסמכים הרפואיים או עדויות הרופאים שלא מצאו ממצא חולני כלשהו אצל המערער, והסתמכו על דברי האב, שלא התלונן במשטרה. הענין הובא לידיעת המשטרה על ידי בית החולים. גם בכך ראתה כב' השופטת קמא תמיכה במסקנה שהמקרה לא היה כפי שתואר על ידי המערער. ח. כב' השופטת קמה ציינה בפיסקה 29 של פסק הדין: ”אני קובעת איפוא כי האירוע התרחש כפי שתואר על ידי אדרי, שעה שאדרי ניסה להפריד בין הניצים במשחק הכדורגל, והתובע שהיה ביניהם, התגרה בו, פנה אליו בקריאות גנאי ואף בעט בו שעה שהופנה על ידי אדרי למנהל בית הספר. כתוצאה מהתנהגות התובע תפס אדרי בבגדיו באזור העורף והוביל אותו בדרך זו לחדר המנהל” ט. כב' השופטת קמא הוסיפה וקבעה שמגירסת המשיב מס' 1 עצמו עולה כי תפיסת המערער בבגדיו והבאתו בדרך זו לחדר המנהל נעשו במתכוון וללא הסכמתו של המערער. המדובר בשימוש בכח נגד גופו של המערער שלא בהסכמתו, ועל כן היא בבחינת תקיפה. המשיב מס' 1 לא הוסמך במפורש להתערב במריבות בין תלמידים והוא עשה כן בהיותו המבוגר היחיד הנמצא בקירבת מקום. בנסיבות המקרה לא ראתה כב' השופטת קמא פגם בדרך בה הפעיל המשיב מס' 1 את שיקול דעתו גם אם ניתן להסכים, כחכמה לאחר מעשה, שמוטב היה אילו הזעיק המשיב מס' 1 את מנהל בית הספר או אחד המורים ששהו בו אותה שעה. מוסיפה כב' השופטת קמא שלא ניתן להתעלם מהתגרותו של המערער במשיב מס' 1, מה עוד שהאירוע נופח בהמשך והוצא מכל יחס סביר בהתחשב בנסיבות ובתוצאותיו. מציינת כב' השופטת קמא שהמשיב מס' 1 תפס את המערער בבגדיו והביא אותו בדרך זו לחדר המנהל. אירוע זה, כך לפי קביעת כב' השופטת קמא, גם אם היה מביך מבחינת המערער כי התרחש בנוכחות חבריו, לא הצדיק את היקף הטיפול הרפואי שניתן למערער, שהרי אלמלא סיפורו הקשה בדבר מכות בראשו, הקאות ואבדן הכרה, שאין להם אחיזה במציאות, לא היה המערער מאושפז לצורכי השגחה, ויתכן שגם ההליך הפלילי שננקט כנגד המשיב מס' 1 היה נחסך (פיסקה 34 של פסק הדין). י. מוסיפה כב' השופטת קמא שאין להשלים עם תופעות של אלימות מכל סוג שהוא, וכדבריה: ”…. במקרה דנן, גם אם נהג נכון אדרי שעה שהתערב וניסה להפריד בין הניצים, חרג הוא כאשר הפעיל כח, ולו מועט, על התובע. בעשותו כן פעל אדרי בעידנא דריתחא מבלי ששקל את מעשהו ואת תוצאותיו, והגיב על התגרות של ילד בן תשע, שגם אם ראויה לגינוי, לא כל שכן על הרקע בו היא באה, חרגה מהנחוץ ומהסביר. בשלב זה יכול היה אדרי לחזור על עקבותיו, לפנות למנהל בית הספר או למי מצוות המורים או מהממונים עליו. תחת זאת נטל בשעת כעסו את תפקיד המחנך והשתמש בכח. בנסיבות אלו אין לראות בתקיפה מעשה של מה בכך אשר אינו מצדיק חיוב בנזיקין” י"א. אשר לאחריות המדינה קבעה כב' השופטת קמא שגם אם נראה את המדינה כשולח הרי נוכח סעיף 25 לפקודת הנזיקין, לא ישא השולח באחריות לתקיפה שתקף שלוחו, אלא אם התיר את התקיפה במפורש או אישרר אותה ובענייננו, אין טענה או ראיה על כך שהמדינה אישרה את מעשה התקיפה או אישררה אותו בדיעבד. גם לא הוכחה רשלנות המדינה בבחירת בעל החוזה (חברת בטחון אזרחי). לא הוכח פגם בחברת האבטחה וגם לא בבחירתו של המשיב מס' 1 כמאבטח. הוסיפה כב' השופטת קמא שטענות שהועלו בסיכומי ב"כ המערער בדבר העדר השגחה בחצר בית הספר, לא נטענו בכתב התביעה, ואינן מהוות את עילת התביעה כנגד המדינה. משנדחתה התביעה כנגד המדינה נדחתה גם הודעת צד ג' שזו שלחה כנגד העיריה. י"ב. אשר לנזק קבעה כב' השופטת קמא שתלונותיו של המערער שהיו יסוד לאשפוזו לצרכי השגחה לא הוכחו. מקור הרישום בסיכום המחלה הינו בדבריו של האב. מן התיעוד הרפואי שהוצג עולה שמלכתחילה כל הבדיקות שנעשו למערער היו תקינות ללא מימצא חולני. הרופא מטעם המערער הפסיכיאטר ד"ר פ. וייל קבע לו נכות בשיעור של 10% ופרופ' טיאנו שבדק את המערער מטעם המשיבים קבע לו נכות זמנית בשיעור של 10% למשך שלושה חודשים. מציינת כב' השופטת קמא שספק אם המומחים היו מעניקים למערער נכות כלשהי אילו ידעו שאין יסוד לגירסת המערער ואביו. מוסיפה כב' השופטת קמא שבחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר פ. וייל אין בשום מקום ציון לכך שהנכות היא צמיתה, ובהיות ד"ר פ. וייל רופא מנוסה המרבה ליתן חוות דעת, אין לראות בחוסר התייחסותו לנכות צמיתה משום השמטה מקרית אלא אות לכך שד"ר וייל לא ראה כי מצבו הרפואי של המערער מצדיק הענקת נכות צמיתה. מכל מקום, מאז התקיפה המשיך המערער בלימודיו , סיים את בית הספר, קיבל תעודת בגרות ובעת הדיון היה סטודנט למשפטים. מכאן, שהמקרה הותיר בו אותותיו לזמן קצר, והוא שב לאיתנו. כב' השופטת קמא קבעה שבהעדר נכות אין המערער זכאי לפיצוי בגין אבדן השתכרות או אבדן כושר השתכרות, ולפיכך פסקה לזכות המערער פיצוי של 3,000 ש"ח בגין נזק שאיננו ממוני, ועל כך מונח בפנינו ערעורו של המערער. י"ג. בערעורו מלין ב"כ המערער על כך שבית משפט קמא לא ניתח ביסודיות ובאריכות את עדויות עדי המערער והסתמך על הקביעות שנקבעו בהליך הפלילי. כן טוען ב"כ המערער שטעה בית משפט קמא שעה שהסיק כי הצורך לאשפוז המערער נבע מן הסיפור שהוצג על ידי אביו של המערער, ולא בהסתמך על ממצאים של ממש. לטענת המערער ההחלטה לאשפז את המערער התבססה על בדיקות וממצאים שרופאי בית החולים ביצעו במערער. כמו כן טען ב"כ המערער ששגה בית משפט קמא בקביעתו שעל גוף המערער לא נמצאו סימני אלימות, וכי לכן גירסת המערער ועדיו איננה אמינה דיה. לטענת ב"כ המערער עולה מעדות רופאת קופת החולים ורופא בית החולים שהמערער סבל מזעזוע מוח שנוצר עקב טלטול ומכה חזקה על ראש המערער. לטענת ב"כ המערער שגה בית משפט קמא בקביעתו שעדות המערער והעדים מטעמו היא מוגזמת ושאין אפשרות לקבוע ממצאים על פיה. ב"כ המערער סבור שפרט להבדלים קלים בין עדויות הילדים גירסת המערער עקבית ומהימנה. י"ד. לטענת ב"כ המערער שגה בית משפט קמא בקביעתו שעדות המחנכת אינה מתיישבת עם גירסת המערער. לטענת ב"כ המערער עדות המחנכת מהימנה. עוד סבור ב"כ המערער כי טעה בית המשפט בקביעתו שעדות מנהל בית הספר אינה מתיישבת עם גירסת המערער. לדעת ב"כ המערער לא היתה כל סיבה לכך שבית משפט קמא דחה את גירסת אביו של המערער. ב"כ המערער מצביע בטיעוניו בין היתר גם על הפרש הגילים המשמעותי בין המשיב מס' 1, אדם מבוגר, לבין המערער, ילד כבן 9. טוען ב"כ המערער כי מדובר היה בקטין חסר ישע, בעוד שהמשיב מס' 1 הוא אדם מבוגר שתפקידו, בין היתר, לשמור על בטחונם ושלומם של תלמידי בית הספר. מכל מקום, אפילו תתקבל גירסת המשיב מס' 1 שהמערער התגרה בו, אין בכך הרשאה להשתמש בכח פיזי, ואפילו מתון, כלפי המערער. ט"ו. לדעת ב"כ המערער שגה בית משפט קמא כשלא הטיל אחריות על המדינה, וכפועל יוצא מכך גם על העיריה. על המדינה והעיריה חלה החובה לפקח ולהשגיח על שלום הילדים בחצר בית הספר. בענייננו, לא היה מורה תורן בחצר בית הספר ולא היה גורם מפקח על ההתרחשות בחצר בית הספר. אמנם שעות הלימוד של המערער בבית הספר הסתיימו, אך בית הספר לא נסגר והמערער המתין בחצר בית הספר להסעתו הביתה. ט"ז. לענין הנזק טוען ב"כ המערער שהעובדה שד"ר פ. וייל לא ציין בחוות דעתו שנכותו של המערער היא לצמיתות, אינה אלא השמטה מקרית ואין להסיק מכך שהעריך את נכותו של המערער כזמנית. לטענת ב"כ המערער טעה בית משפט קמא בכך שלא פסק פיצוי בגין הפסד השתכרות או אבדן כושר השתכרות ולא היה מקום להעריך את נזקו של המערער כנגד של מה בכך. עד כאן תמצית טענותיו של ב"כ המערער. י"ז. ב"כ המשיב מס' 1 מצביעה בעיקרי הטיעון שמטעמה על כך שבית משפט קמא קבע שדברי המשיב מס' 1 אמינים ואילו דברי המערער אינם אמינים, ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור במסקנותיו של בית משפט קמא. י"ח. גם ב"כ המשיבה מס' 3 (המדינה) מצביע בעיקרי הטיעון שמטעמו על כך שהטענות שבערעור מופנות כנגד קביעות עובדתיות ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בכך. ב"כ המשיבה מס' 3 חוזר על כך שאין אחריות שלוחית למעשה התקיפה של השומר אלא אם זה אושר או אושרר דבר שלא נעשה במקרה דנן, וכן מציין ב"כ המשיבה מס' 3 שהאירוע התרחש לאחר שעות הלימודים. ב"כ המשיבה מס' 3 מוסיף וטוען שבכתב התביעה לא העלה המערער כל טענה לגבי אי נוכחותו של מורה, ורק בסיכומיו, וכן בערעור, העלה טענות בדבר חובת הימצאות מורה תורן בחצר בית הספר. מוסיף ב"כ המשיבה מס' 3 שהחובה להציב מורה תורן אינה חלה לאחר סיום שעות הלימודים, כי אם במהלכם. המערער עזב את שטח בית הספר לראשונה (כשהלך למכולת השכונתית) ורק לאחר מכן חזר לחצר בית הספר ואזי התרחש הארוע, ומכל מקום, מתנגדת המשיבה מס' 3 להרחבת חזית אסורה כשהטענה בדבר אי הצבת מורה תורן לא עלתה לראשונה אלא בסיכומים. מוסיף ב"כ המשיבה מס' 3 (סעיפים 16-14 של עיקרי הטיעון) שבנסיבות המקרה לא הפרה המשיבה מס' 3 את חובת הזהירות הקונקרטית הרובצת לפתחה. מעשהו של השומר (המשיב מס' 1) ניתק כל קשר סיבתי בין האירוע נשוא התביעה לבין כל מעשה או מחדל, שניתן לייחס למשיבה מס' 3 , שאיננה מעסיקתו של השומר, לא במישרין ולא בעקיפין. מי ששכרה את שירותיה של המשיבה מס' 2 (בטחון אזרחי, מעבידתו של המשיב מס' 1) היא עירית חיפה, והתובע - המערער נמנע מלתקן את התביעה ולצרף את עירית חיפה כנתבעת נוספת. כאמור, עומדת המשיבה מס' 3 על כך שהארוע התרחש לאחר סיום הלימודים ולאחר שהמערער עזב לראשונה את חצר בית הספר ולכן לא קיימת עוד כלפיו חובת זהירות ובחירתו לחזור לבית הספר לאחר מכן, בניגוד להוראות המנהל, אינה מקימה חובת זהירות כלפיו. עוד טוען ב"כ המשיבה מס' 3 שהמחכנת היתה בקירבת מקום, והאירוע היה בלתי צפוי ולא ניתן היה למניעה באמצעים סבירים. י"ט. המשיבה מס' 4 טוענת בעיקרי הטיעון שמטעמה להעדר יריבות והעדר חבות כלפיה ומצטרפת לעיקרי הטיעון שמטעם המשיבה מס' 3 ככל שאלה נוגעים ליחסים כלפי המערער הן באשר לחבות והן באשר לנזק. כ. בישיבת בית המשפט מיום 28.11.06 שמענו את טיעוניהם של ב"כ הצדדים בעל-פה, ולאחר שעיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיק המוצגים, סבורים אנו שיש לאשר את קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, למעט תיקון מסויים בגובה הפיצוי שנפסק לזכות המערער בגין כאב וסבל. כ"א. פירטנו בהרחבה את טענותיו והשגותיו של ב"כ המערער כנגד קביעותיו ומסקנותיו של כב' בית המשפט קמא, עיינו, וחזרנו ועיינו, בטיעונים הנרחבים שהעלה ב"כ המערער בכתב, וכן בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 28.11.06, אך איננו סבורים שנפלה טעות כלשהיא בקביעותיו ובמסקנותיו של כב' בית המשפט קמא (למעט, כפי שיובהר בהמשך, בכל הנוגע לגובה הפיצוי בגין הנזק שאיננו ממוני). נכון הוא שבית המשפט קמא לא שמע עדים אלא הסתמך בהסכמת הצדדים על חומר הראיות המצוי בתיק והכולל העתק תיק המשטרה, פרוטוקול הדיון בתיק הפלילי שהתנהל כנגד המשיב מס' 1 והכרעת הדין, תצהירי עדות ראשית, מסמכים רפואיים וחוות דעת רפואיות, ואולם ניתוח חומר הראיות על ידי בית משפט קמא הינו מקיף ויסודי, ומבוסס גם על נסיון החיים והשכל הישר. איננו סבורים שנפלה בניתוח חומר הראיות , טעות שיהא בה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. כ"ב. טענותיו של ב"כ המערער כנגד קביעותיו ומסקנותיו של כב' בית המשפט קמא אינן מקובלות עלינו. מבלי להיכנס לפרטי כל הטענות נצביע על שניים אלה: בעיקרי הטיעון טוען ב"כ המערער שלא יעלה על הדעת שהרופאים בבית החולים ובקופת החולים יעריכו את מצבו של המערער רק על סמך דיווח הנסיבות מפי אביו של המערער שהתלווה אליו, וכי הבדיקות הרפואיות והממצאים הרפואיים חפפו את תלונות המערער לאחר שהותקף על ידי המשיב מס' 1 (סעיפים 50 + 51 בעיקרי הטיעון של ב"כ המערער). יחד עם זאת עולה מעיון בהכרעת הדין בעניינו של המשיב מס' 1 (ת.פ. 3844/94 של בית משפט השלום בחיפה מיום 1.7.99), בכל הנוגע לעדותה של הרופאה ד"ר רות שרון, רופאת ילדים ונורולוגיה במרפאת לין חיפה, בפיסקה 12 של הכרעת הדין: ”בחקירה הנגדית לא ידעה ד"ר שרון להצביע על מקור המידע שלה באשר לחבלה שרשמה כי קרתה ביום 1.12.93 ואמרה כי יתכן שמקור המידע היה דברי המתלונן ואביו, שכן אם אין הערכה קודמת או כל מסמך רפואי נהוג לצטט מדברי החולה /מלווה .... כמו כן ציינה כי אין באפשרותה לדעת מהו אופי הסימפטומים מהם סבל המתלונן” (ההדגשה שלנו) באשר לעדות ד"ר מ. קצ'קר מן המחלקה לכירורגיית ילדים בביה"ח רמב"ם כותב בית משפט השלום בפיסקה 13 של הכרעת הדין שניתנה בעניינו של המשיב מס' 1: ”בחקירה הנגדית משנשאל כיצד נקבעת האבחנה של "זעזוע מוח" השיב כי זאת נקבעת על פי סימני הקליניקה וכוללת גם את סיפור החבלה על ידי המתלונן/מלווה ..... כו כן אמר שלא ראה איבוד הכרה” (ההדגשה שלנו) כ"ג. החלטת בית משפט קמא להעדיף את גירסת המשיב מס' 1 על פני גירסתו של המערער מבוססת ומנומקת היטב על יסוד התשתית הראייתית כפי שהונחה בפני בית משפט קמא וחרף מאמציו של ב"כ המערער לא שוכנענו כי נפלה טעות במסקנתו זו של כב' בית המשפט קמא. כ"ד. גם בנימוקיו של בית משפט קמא בדבר העדר אחריות המדינה (המשיבה מס' 3) סעיפים 39-37 בפסק הדין של בית משפט קמא, לא נפלה טעות המחייבת התערבותה של ערכאת הערעור ואיננו סבורים שהונחה בפני בית משפט קמא תשתית ראייתית שיהא בה כדי להצדיק מסקנה שונה. נסתפק בכך שנוסיף ונעיר שהארוע התרחש לאחר סיום שעות הלימודים של המערער, לאחר שכבר יצא את שער בית הספר לעבר המכולת השכונתית, וההיתקלות בינו לבין המשיב מס' 1 התרחשה לאחר שחזר לחצר בית הספר לשחק כדורגל עם חבריו. הגם שהאירוע התרחש כאמור לאחר שהמערער כבר סיים את שעות לימודיו בבית הספר, אין לאמר שהמערער וחבריו (ששיחקו כדורגל בחצר בית הספר לאחר סיום שעות הלימודים) נותרו ללא השגחת מורה שהרי מחנכת כיתתו של המערער שהתה בעת המקרה בחדר המורים וראתה את ההתרחשות מחלון חדר המורים (הכרעת הדין בתיק הפלילי, סעיף 8), ומנהל בית הספר היה בעת הארוע בחדרו (סעיף 9 של הכרעת הדין), כך שהן המחנכת והן מנהל בית הספר היו בסמיכות מקום, הגם שהארוע התרחש לאחר שעות הלימוד של המערער. בנסיבות אלה לא ניתן לטעון שהתלמידים היו ללא השגחה. כ"ה. על יסוד האמור לעיל, ועל בסיס קביעותיו, מסקנותיו ונימוקיו של כב' בית המשפט קמא אין בדעתנו להתערב בהחלטתו של כב' בית המשפט קמא בדבר העדפת גירסת המשיב מס' 1 על פני גירסתו של המערער, כך גם באשר להחלטתו של בית משפט קמא בדבר העדר חבותה של המשיבה מס' 3, והוא הדין באשר למסקנותיו של כב' בית המשפט קמא באשר לשיעורו של הנזק, והמסקנה לפיה לא נותרה למערער נכות כלשהיא עקב הארוע. גם בענין זה ניתוח הראיות מבוסס היטב ואינו מצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. כ"ו. יחד עם זאת סבורים אנו ששיעורו של הפיצוי שנפסק לזכות המערער בגין נזק שאיננו ממוני (3,000 ₪) מחייב התערבותנו. כפי שבצדק קבעה כב' השופטת קמא המשיב מס' 1 תפס את המערער בבגדיו והביא אותו בדרך זו לחדר המנהל וזאת במתכוון וללא הסכמתו של המערער. זהו שימוש בכח נגד גופו של המערער שלא בהסכמתו, ומכאן שמדובר בתקיפה. כפי שציינה כ' השופטת קמא הפעיל המשיב מס' 1 כח (גם אם מועט) כנגד המערער שהיה אותה עת ילד כבן 9 בלבד. המשיב מס' 1 הגיב על התגרות של ילד בן תשע באופן שחרג מן הנחוץ ומן הסביר, בשעה שיכול היה לפנות למנהל בית הספר ו/או למי מצוות המורים. את מעשהו של המשיב מס' 1 יש לבחון בשים לב לעובדה שבמועד הארוע היה המערער כבן 9 שנים בלבד, קטין, חסר ישע, בעוד המשיב מס' 1 הוא אדם מבוגר שתפקידו היה בין היתר לשמור על שלומם ובטחונם של התלמידים (כפי שמציין ב"כ המערער בסעיף 100 של עיקרי הטיעון). נראה לנו שהפיצוי שנפסק על ידי כב' בית המשפט קמא בגין ראש הנזק שאיננו ממוני נמוך ואינו משקף כנדרש את הפיצוי שהמערער זכאי לו, וזאת כשנקודת המוצא היא שהארוע התרחש על פי גירסתו של המשיב מס' 1. כמו כן יש להביא בחשבון שהפיצוי בגין הנזק שאיננו ממוני נושא ריבית כחוק החל מיום היווצרות עילת התביעה (1.12.93). בהתחשב בשיקולים אלה דעתנו היא שיש לקבל את הערעור חלקית וזאת באשר לשיעורו של הפיצוי בגין הנזק שאיננו ממוני, ולחייב את המשיב מס' 1 לפצות את המערער בסכום של 8,000 ₪ נכון למועד פסק דינו של בית המשפט קמא (25.7.05), וסכום זה יבוא במקום הפיצוי של 3,000 ₪ כפי שנפסק על ידי כב' בית המשפט קמא. למניעת ספק נבהיר שבקביעת הסכום של 8,000 ₪ כבר לקחנו בחשבון שהפיצוי בגין ראש נזק זה נושא בתוכו ריבית מיום היווצרות עילת התביעה. הסכום הנ"ל של 8,000 ₪ ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא (25.7.05) ועד הפרעון בפועל. כ"ז. לא ראינו מקום להתערב בהחלטתו של כב' בית המשפט קמא לפיה אין מקום ליתן צו להוצאות ביחסים שבין המערער לבין המשיב מס' 1. נימוקיה של הערכאה קמא לענין זה מקובלים עלינו. באשר לחיובו של המערער בהוצאותיה של המשיבה מס' 3 על פי פסק דינו של בית משפט קמא, רשמנו לפנינו את הודעתו של ב"כ המשיבה מס' 3 בשעת הדיון בפנינו מיום 28.11.06. למעט האמור בפיסקה כ"ו הנ"ל של פסק דיננו, סבורים אנו שיש לדחות את כל שאר חלקי הערעור, וכן להורות, בנסיבות הענין שלא יהא צו להוצאות בערכאת הערעור וכי הפקדון , ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי מי שהפקידו. י. גריל, שופט (ס. נשיא) אב"ד ר. חפרי-וינוגרדוב, שופטת השופטת ח. הורוביץ: 1. העובדות פורטו בהרחבה בפסק דינם המקיף של חבריי השופט י. גריל והשופטת ר. חפרי-וינגורדוב, לכן אין צורך כי אחזור עליהן, למעט לצורך האמור להלן. 2. אני מצטרפת לעמדת חבריי, לפיה יש לאשר את החלטת בימ"ש קמא להעדיף את גירסת משיב מס' 1, על פני גירסתו של המערער ואת הקביעה כי למערער לא נותרה נכות כלשהי עקב האירוע. כמו כן הנני שותפה לעמדתם לאשר את קביעותיו של בימ"ש קמא, בדבר העדר אחריות המדינה, משיבה מס' 3. אכן "ניתוח חומר הראיות על ידי בית משפט קמא הינו מקיף ויסודי, ומבוסס על נסיון החיים והשכל הישר". 3. אולם לטעמי, אין מקום להתערב כלל בפסק הדין, אף לא בסכום הפיצויים שנקבע. סכום הפיצויים, הולם את האפיזודה המינורית בגינה חוייב משיב מס' 1. מכל מקום, אין הצדקה כי ערכאת ערעור תתערב בסכום הפיצויים שנקבע. 4. השופטת בבימ"ש קמא אישרה כי משיב מס' 1 "נהג נכון שעה שהתערב וניסה להפריד בין הניצים", ציינה כי הקטין, המערער, "פנה אליו בקריאות גנאי ואף בעט בו". כל שעשה משיב מס' 1, הוא "תפס בבגדיו באזור העורף והוביל אותו בדרך זו לחדר המנהל". אומנם ביהמ"ש קבע בצדק כי במעשה זה יש משום עוולת תקיפה, אולם שום נזק גוף לא נגרם ולכן קבע סכום המשקף מצד אחד את הסתייגותו ממעשה תקיפה, מצד שני את העובדות כפי שציטטתי לעיל. כמו כן היה ויש מקום לשקול בעת חיוב משיב מס' 1, כי המערער ואביו הגזימו בתיאור מעשיו, הן בתלונותיהם בבית החולים ובמשטרה והן בעדותם בביהמ"ש בהליך הפלילי, שהוגש עקב כך נגד משיב מס' 1; עקב האירוע הזניח הנ"ל נגרר משיב מס' 1 להליך פלילי ולהוצאות כבדות מיותרות. איני רואה שום הצדקה להטיל עליו לשלם סכומים נוספים מעבר למה שנקבע כבר בבימ"ש קמא. אני הייתי מציעה לחבריי לדחות את הערעור כולו, ללא חיוב בהוצאות. ח. הורוביץ, שופטת לפיכך הוחלט ברוב דיעות כאמור בפיסקאות כ"ו +כ"ז בחוות דעתם של ס. הנשיא השופט י. גריל, והשופטת ר. חפרי -וינוגרדוב, כנגד דעתה החולקת של השופטת ח. הורוביץ. ניתן היום י"ט בכסלו, תשס"ז (10 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה. י. גריל, שופט (ס. נשיא) אב"ד ר. חפרי-וינוגרדוב, שופטת ח. הורוביץ, שופטת כדורגלדיני חינוךדיני ספורטאלימות בבית ספרבית ספר