זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' יעקב) מיום 16.6.2010, אשר דחתה את בקשת המבקשים לביטול פסק-הדין שניתן נגדם ביום 6.5.2010 עקב אי התייצבותם לישיבת קדם המשפט שהייתה קבועה לאותו המועד. ואלו עיקר העובדות והטענות הצריכות לעניין: 1. המשיבה הינה חברה פרטית, שעיסוקה בשיווק והפצה של תרופות גנריות שונות. עם התרופות אותן משווקת המשיבה נמנית תרופה שנועדה לטיפול באלצהיימר, הנושאת את סימן המסחר הרשום ממוריט (Memorit) (להלן: ממוריט) שהינו בבעלות המשיבה. המבקשת 1 היא חברה פרטית בבעלות המבקש 2 ועיסוקה, בין היתר, בשיווק והפצה של תוספי תזונה, הנמכרים ללא מרשם רופא. במהלך שנת 2009 נודע למשיבה כי עם תוספי התזונה אותם משווקים המבקשים, נמנה גם תוסף תזונה, המיועד (על-פי פרסומי המבקשים) לטיפול במחלת אלצהיימר. תוסף תזונה זה נושא את השם ממוריקס (Memorix) (להלן: ממוריקס או המוצר המפר). המשיבה סברה כי השימוש שעושים המבקשים בתוסף התזונה בשם ממוריקס יש בו משום הפרת סימן המסחר הרשום שלה ולכן פנתה אליהם ודרשה לחדול מן ההפרה הנטענת. משפניותיה אלו לא נענו, הגישה המשיבה תובענה נגד המבקשים לבית המשפט המחוזי מרכז, המבוססת בעיקרה על עילות של הפרת סימן מסחר רשום וגניבת עין (להלן: התביעה). בתביעתה טענה המשיבה, בין היתר, כי הבחירה בשם ממוריקס על ידי המבקשים לא הייתה מקרית ונבעה מהעובדה שהמבקש 2 נחשף לתרופה ממוריט במהלך שירותי קידום מכירות ויחסי ציבור אותם סיפק למשיבה בקשר עם תרופה זו באמצעות עסק אחר בשם "שרייבר מגזרים", אותו הוא מנהל. המשיבה עתרה, אפוא, לכך שבית המשפט יורה למבקשים להימנע מייצור ושיווק של המוצר המפר ואף יורה להם להשמיד את המוצרים שכבר יוצרו. כמו כן עתרה המשיבה לחיוב המבקשים בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה עקב ההפרה הנטענת. 2. המבקשים, אשר לא היו מיוצגים בהליך שהתנהל בבית משפט קמא, טענו בכתב-הגנתם, כי דין התביעה להידחות בציינם, בין היתר, כי המבקשים פנו לרשם סימני המסחר בבקשה לרישום סימן המסחר Memorix ובקשה זו התקבלה. עוד טענו המבקשים בכתב ההגנה כי קיים שוני מהותי בין שני השמות העומדים במוקד התביעה וכי המונח "Memory" הוא מונח גנרי ותיאורי ולכן אין למשיבה זכויות בו. לכל היותר, כך נטען, מצויה בבעלותה סיומת שם התרופה אותה היא משווקת - ט'. לבסוף, נטען כי בנסיבות העניין לא קם כל חשש להטעיית ציבור הצרכנים, הואיל והתרופה המשווקת על ידי המשיבה היא תרופה הנמכרת באמצעות מרשם רופא בלבד ואילו תוסף התזונה המשווק על ידי המבקשים אינו מצריך מרשם רופא. מה גם, שהעיצוב הגרפי של אריזות שני המוצרים שונה לגישת המבקשים, ואף מטעם זה אין כל חשש ליצירת בלבול ביניהם בקרב ציבור הצרכנים. 3. בדיון שהתקיים ביום 17.1.2010 במעמד הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת מ' נד"ב) את סדר הגשת הראיות. נקבע כי המשיבה תגיש את תצהירי העדות הראשית מטעמה לא יאוחר מיום 17.3.2010 ואילו המבקשים יגישו את ראיותיהם עד ליום 17.4.2010. בהמשך, נקבע התיק לקדם משפט בפני כבוד השופט א' יעקב ליום 6.5.2010. ביני לביני, ביום 26.4.2010, פנתה המשיבה לבית משפט קמא בבקשה כי יאסור על המבקשים להגיש את חומר הראיות מטעמם וייתן את פסק-דינו בהסתמך על חומר הראיות שהוגש עד אותו המועד (הוא חומר הראיות מטעם המשיבה). זאת משום שהמבקשים לא קיימו את החלטתה של השופטת מ' נד"ב ולא הגישו את ראיותיהם במועד שנקצב. המשיבה ציינה בהקשר זה כי מדובר במבקשים, אשר באופן עקבי נוהגים זלזול בבית המשפט ומתעלמים מהצווים ומההחלטות השיפוטיות הניתנות על ידו. בית המשפט הורה למבקשים להגיב לבקשה ומשלא הגישו תגובה כנדרש, פנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה נוספת, בה עתרה, בין היתר, לכך שבית המשפט יבטל את ישיבת קדם המשפט ויקבל את תביעתה בהסתמך על חומר הראיות שהגישה. בית משפט קמא לא נעתר לבקשה זו ובהחלטתו מיום 5.5.2010 הורה כי העניין יידון בישיבת קדם המשפט שהייתה קבועה ליום המחרת. דא עקא, המבקש 2 לא התייצב לישיבת קדם המשפט. במהלך הדיון הוברר כי ההחלטה המורה על קיום הדיון בבקשת המשיבה במעמד קדם המשפט, הובאה לידיעתו על גבי אישור מסירת ההחלטה הנ"ל לידיו, הנושא את חתימתו של המבקש 2. בנסיבות אלו, נוכח אי התייצבותו של המבקש 2 לדיון, נעתר בית משפט קמא (כבוד השופט א' יעקב) לבקשת המשיבה ונתן פסק-דין נגד המבקשים, האוסר עליהם, בין היתר, לעשות כל שימוש שיש בו משום הפרה של סימן המסחר הרשום של המשיבה וכן לייצר, לשווק, למכור ולהפיץ את המוצר המפר. עוד חויבו המבקשים להשמיד את המוצרים המפרים שכבר יוצרו ולשלם למשיבה פיצויים בסך 250,000 ש"ח. 4. ביום 17.5.2010 או בסמוך לכך, פנו המבקשים לבית המשפט בבקשה לביטול פסק-הדין שניתן נגדם במעמד צד אחד, כאמור. בתצהיר שצורף לתמיכה בבקשה זו, טען המבקש 2 כי העדרו מן הדיון לא שיקף זלזול בבית המשפט, אלא נבע מהעובדה כי בלילה שלפני הדיון סבל ממיחושים קשים, בין היתר, בבטנו, בעטים נאלץ לפנות בבוקר יום הדיון לאבחון בקופת החולים. בנסיבות אלו, כך טען המבקש 2, לא היה באפשרותו להתייצב לדיון, כפי העולה מאישור המחלה אותו צירף לבקשה לביטול פסק-הדין. המבקש 2 הוסיף וציין כי הבעיה הרפואית שממנה סבל נמשכה מספר ימים לאחר מועד הדיון וצירף אישור מחלה נוסף המתייחס לתקופה שתחילתה ביום 9.5.2010 וסיומה ביום 11.5.2010. לבסוף, ציין המבקש 2 כי מצבו הכלכלי קשה ומשום כך לא היה באפשרותו לשכור עורך דין שייצגו בתביעה, אך הותרת פסק-הדין על כנו תביא להתמוטטותו המוחלטת מבחינה כלכלית, נוכח הסעדים שנפסקו בו לטובת המשיבה. ביום 16.6.2010, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים וחקירת המבקש 2 בידי בא כוח המשיבה, דחה בית משפט קמא (כבוד השופט א' יעקב) את הבקשה לביטול פסק-הדין בקובעו כי אין טעם להורות על ביטול פסק-הדין הואיל והגנת המבקשים חסרת כל סיכוי. בית המשפט עמד בהקשר זה על העובדה שהמבקשים לא הגישו את ראיותיהם במועד ואף לא פנו לבית המשפט בבקשה להארכת המועד להגשתן. עוד מצא בית משפט קמא כי לא הייתה הצדקה להיעדרותו של המבקש 2 מהדיון בציינו כי האישור הרפואי שהציג לגבי יום הדיון מלמד כי הוא לא היה מסוגל לעבוד באותו היום ואילו התייצבותו לדיון, כך נקבע, איננה עבודה ולכן אין באישור הרפואי שהציג המבקש 2 כדי לספק הסבר להעדרו. 5. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. המבקשים אינם חולקים על כך שלא הגישו את ראיותיהם בבית משפט קמא במועד. אולם, לטענתם הם לא היו מיוצגים ועובר למועד שהיה קבוע להגשת הראיות מטעמם, סבל המבקש 2 משורה של בעיות רפואיות ואף היה נתון תחת עומס כבד בעבודתו ועובדות אלו, בהצטרפן, הן שמנעו ממנו, לטענתו, להיערך כראוי להגשת הראיות ובינתיים ניתן פסק-הדין בהעדר התייצבות. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי החלטתו של בית משפט קמא בטעות יסודה וכי לא היה מקום לקבוע כי הגנתם משוללת כל סיכוי רק בהסתמך על אי הגשת הראיות מטעמם, בלא לבחון את טענות ההגנה לגופן. לעניין זה מטעימים המבקשים, כי הואיל ונטל ההוכחה בתביעה מוטל על כתפי המשיבה, אי הגשת ראיות מטעם המבקשים אינה מחייבת את המסקנה כי הגנתם נעדרת כל סיכוי ובהחלט ייתכן כי במהלך ניהול התביעה, קרי בשלב חקירת העדים מטעמה של המשיבה או לחלופין בשלב הסיכומים, יעלה בידי המבקשים לשמוט את הקרקע תחת טענותיה של המשיבה. לבסוף, טוענים המבקשים כי בהתאם להלכה הפסוקה מן הראוי שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לדחות בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד במקרים חריגים בלבד, בהם הוכח כי מעשיו של מבקש הביטול עולים כדי זלזול מופגן בבית המשפט או כדי התעלמות מדעת מההליך השיפוטי. במקרה דנן לא קבע בית משפט קמא כי עניינם של המבקשים נמנה עם מקרים חריגים אלו ועל כן, סירובו להכיר באישורים הרפואיים שהציג המבקש 2 בטעות יסודו והוא הדין באשר לקביעה כי האישור אינו מלמד על חוסר יכולתו להתייצב לדיון להבדיל מהתייצבות לעבודה. המבקשים מדגישים כי תביעתה של המשיבה יש לה השלכות מרחיקות לכת על זכויותיהם הקנייניות ולכן לא היה מקום למנוע מהם את יומם בבית המשפט וניתן היה להסתפק בהטלת הוצאות משפט עליהם. 6. המשיבה, מצידה, סבורה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות נוכח התנהלותו הנפסדת של המבקש 2 בהליך דנן. לדבריה באה התנהגות זו לידי ביטוי לא רק בבית משפט קמא אלא גם בקשר לניהול הבקשה דנן, בין היתר, נוכח אי תשלום ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה; הפרת צווי בית משפט קמא במשך התקופה שקדמה לעיכוב ביצוע פסק הדין (דבר שאילץ את המשיבה לפתוח בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט); התמהמהות בהגשת בקשת רשות הערעור עצמה; והגשת בקשות רבות ונוספות (דוגמת בקשות לפטור מערבון ולהארכת מועד) במסגרת הבקשה דנן. לגישתה של המשיבה, התנהלותו זו של המבקש 2 עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. עוד טוענת המשיבה כי הואיל והמבקשים לא הגישו את ראיותיהם בבית משפט קמא, ממילא מדובר בבקשת רשות ערעור אקדמית, אשר אין כל טעם להיזקק לה. לכך מצטרפת העובדה, כי כתב ההגנה שהגישו המבקשים נסמך, ברובו, על טענתם כי סימן המסחר Memorix התקבל לרישום על ידי רשם סימני המסחר אך בינתיים, הגישה המשיבה התנגדות לבקשת המבקשים לרישום סימן המסחר הנ"ל ובמסגרת הליך ההתנגדות, נמנעו המבקשים מלהגיש את כתב טענותיהם שכנגד. על כן, נמחקה בקשת המבקשים לרישום סימן המסחר, כבקשה שנזנחה. בנסיבות אלה, סבורה המשיבה כי הגנת המבקשים חסרת כל סיכוי ולפיכך אין כל טעם בהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי בחקירתו הנגדית של המבקש 2 לא עלה בידו לבסס הסבר מניח את הדעת לעניין המחלה שמנעה, על-פי הנטען, את התייצבותו לדיון. לכך מצטרפת התנהלותו של המבקש 2 לאורך ההליך בבית משפט קמא, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, באיחור בהתייצבות למועדי הדיון, באיחור בהגשת כתבי בי דין ובהערמת קשיים על האפשרות להמציא לו מסמכים שונים. התנהגות זו מלמדת לטענתה על זלזול מופגן בבית המשפט ובנסיבות אלו, וכן נוכח היות הגנת המבקשים חסרת סיכוי, סבורה המשיבה כי אין עניינם של המבקשים ממלא אחר אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה לצורך ביטולו של פסק-דין שניתן במעמד צד אחד. במסגרת בקשת רשות הערעור ניתן לבקשת המבקשים צו ארעי, המורה על עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית משפט קמא עד להחלטה אחרת (ראו לעניין זה החלטת השופטת מ' נאור מיום 16.8.2010 ובהמשך - החלטתי מיום 30.8.2010). 7. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהן, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. הלכה פסוקה היא כי בעת בחינתה של בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, על בית המשפט ליתן דעתו לשני סוגים של שיקולים - הראשון נוגע לטעם שעמד ביסוד אי התייצבותו לדיון של מבקש הביטול. בהקשר זה יש לבחון האם הדבר משקף זלזול בבית המשפט, צירוף נסיבות אומלל, אי הבנה, היסח הדעת או אולי רשלנות. השיקול השני נוגע לשאלת סיכויי הגנתו (או תביעתו - לפי המקרה) של מבקש הביטול (ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ, בפסקה 15 לפסק-דינו של השופט י' דנציגר (טרם פורסם, 2.2.2009)). לא אחת נפסק, כי מבין שני השיקולים הרלוונטיים, השיקול שעניינו בסיכויי ההגנה, זוכה למשנה חשיבות (ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז (3) 431, 438 (1983) (להלן: עניין אפל)), באשר אין טעם להחזיר את ההליך לדיון מקום שברור כי הדבר יוביל בסופו של יום למתן אותו פסק-דין אשר יצא תחת ידי בית המשפט לראשונה (יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 738 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). עם זאת, יש להדגיש כי על מנת לבסס סיכויי הגנה די למבקש הביטול כי יראה קיומה של הגנה לכאורית (עניין אפל, שם; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 373 (מהדורה עשירית, 2009)). 8. בענייננו הציג המבקש 2 בפני בית משפט קמא אישור מחלה המתייחס למועד הדיון (יום ה' - 6.5.2010) ואישור נוסף המתייחס לימים מספר לאחר מכן (יום א' - 9.5.2010 עד 11.5.2010). משכך ובייחוד בהינתן העובדה שמדובר במבקשים אשר לא היו מיוצגים אותה עת, נראה כי המסקנה לפיה היעדרותו של המבקש 2 מישיבת קדם המשפט מהווה זלזול בבית המשפט, היא מסקנה המחמירה עימו יתר על המידה. זאת ועוד. העובדה שהמבקשים נמנעו מלהגיש את ראיותיהם במועד אינה סותמת את הגולל על הגנתם. אמנם נכון הוא, כי על פי הוראת תקנה 168 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), בעל דין שלא הגיש תצהירים מטעמו, אינו רשאי להעיד את אותם עדים או להוכיח את אותן עובדות שלשמן נדרשה הגשת התצהירים (להוציא חריגים מסוימים). אולם, עיון בכתב הגנתם של המבקשים מעלה, כי המחלוקת בין הצדדים העומדת במוקד ההליך, היא מחלוקת משפטית בעיקרה והיא נוגעת, בין היתר, לשאלה - מהו היקף ההגנה שיש להעניק לסימן המסחר הרשום שבבעלות המשיבה, והאם מעשיהם של המבקשים בשיווק תוסף התזונה ממוריקס מעמידים למשיבה את העילות שלהן טענה ומזכים אותה בסעדים שתבעה. בצדק טענו המבקשים כי נטל ההוכחה בעניינים אלו מוטל על כתפיה של המשיבה ועל כן, העובדה שלא הוצגו ראיות על ידם אין די בה כדי לחייבם בדין, בלא ממצא פוזיטיבי לעניין היקף זכויותיה של המשיבה כאמור. בנסיבות אלה ונוכח ההשלכות הכלכליות המשמעותיות שיש לפסק הדין מבחינת המבקשים, ניתן היה להסתפק במקרה דנן בחיוב המבקשים בהוצאות הולמות עם ביטול פסק הדין שניתן בהעדר, על מנת לאפשר את בירור הזכויות שעליהן סומכת המשיבה את תביעתה, לגופם של דברים. 9. אשר על כן, הערעור מתקבל. פסק הדין שניתן במעמד צד אחד מתבטל והדיון יחזור אל בית המשפט המחוזי, לשם הכרעה בתביעת המשיבה לגופה. נוכח התנהלותם של המבקשים בהליכים דנן, ראיתי לחייבם עם זאת בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין למשיבה בסכום כולל של 15,000 ש"ח. זלזול בבית המשפטשאלות משפטיות