ערעור על החלטה אחרת של רשם הבקשה: לפני בקשה שהוכתרה על ידי המבקש כ"בקשה להארכת מועד להגשת בר"ע" על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' הרשמת אינעאם שרקאוי) מיום 25/2/08, במסגרתה נדחתה בקשתו של המבקש לבטל את פסק הדין אשר ניתן נגדו ביום 30/5/07, בהעדר הגנה מטעמו. הערה לפני דיון: בקליפת האגוז וכפי שעוד יבואר בהמשך, הואיל ועסקינן בהליך ערעור על החלטה אחרת של רשם, הרי שערעור כזה צריך היה להיות מוגש בזכות לערכאה בה הוא משמש כרשם בתוך 20 ימים מיום מתן ההחלטה. יוצא איפוא שההליך בו פעל המבקש - בר"ע למחוזי - הוא הליך שגוי. עובדות: מהמסמכים המצויים לפני עולה כי ביום 14/12/06 הגיש המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") כתב תביעה על סך של 6,909 ₪ לבית משפט השלום בנצרת נגד המבקש והמשיבה מס' 2 לפיצויו בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו בתאונת דרכים בה היה מעורב עם רכבה של המשיבה מס' 2, שהיה נהוג על ידי המבקש. המבקש לא טרח להגיש כתב הגנה, ולפיכך, ביום 22/5/07 ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה. ביום 8/8/07 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין שניתן כנגדו בהעדר הגנה, ובתמיכה לבקשתו צירף תצהיר בו ציין, בין היתר, כי לא קיבל לידיו את כתב התביעה ו/או ההזמנה לדין. ביום 22/1/08 נחקר המבקש על תצהירו. בקשתו של המבקש לביטול פסק הדין אשר ניתן בהעדר הגנה נדחתה בהחלטת כב' הרשמת שרקאוי מיום 25/2/08, ואולם רק ביום 1/5/08 הוגשה בקשתו הנוכחית של המבקש (אותה הוא מכנה בטעות בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור), בתום כמעט שנה מיום פסק הדין בהעדר הגנה ובתום למעלה מחודשיים מיום ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה. טענות הצדדים: לטענת המבקש, הטוען לעצמו, המועד בו הומצא לו פסק הדין של בית המשפט קמא הוא "תחילת חודש מרץ", והינו עותר "להארכת מועד להגשת בר"ע", כלשונו, עד ליום 1/5/08, בשל כך שסבר, בטעות, כי עומדים לרשותו 45 ימים להגשת ערעור, ורק לאחר שהתייעץ "עם מספר גורמים שהיו חלוקים בדעתם" ולאחר שנערך "חיפוש נרחב, במיוחד בפסיקה", התברר לו, כי ההחלטה שניתנה על ידי הרשמת הינה "החלטה אחרת" ומשכך, עומדים לרשותו 15 ימים בלבד להגשת בקשת רשות ערעור ואין לו ערעור בזכות על ההחלטה - כך לדבריו, נתון שלשיטתו יש בו כדי להוות טעם מיוחד להגשת בקשה להארכת מועד. מאידך, המשיב סבור כי יש לדחות את הבקשה על הסף, ממספר טעמים. לטענת המשיב, לפי הפסיקה, טעות של בעל דין בבחירת ההליך אותו עליו לנקוט אינה יכולה להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד. בנוסף, לטענתו, המבקש ממילא הגיש את בקשתו לאורכה רק לאחר שעברו אותם 45 ימים שסבר כי עומדים לרשותו, דבר האומר דרשני ומעיד על כך שאין מדובר בטעות חד פעמית. לגרסת המשיב, המבקש למעשה השלים עם החלטתו של בית המשפט קמא, ורק לאחר שהתברר לו כי החלטה זו עשויה להוות מעשה בית דין בתביעה שהגישה כנגדו חברת הביטוח, בגין תשלומי הביטוח ששילמה למשיב, הגיש את בקשתו דנא. בנוסף, המשיב מצביע על מספר טענות שהעלה המבקש, שחלקן אינן נכונות מבחינה עובדתית וחלקן שונות באופן מובהק מאלו שהועלו על ידו בבית המשפט קמא. המשיב טוען כי בנסיבות אלה, לנוכח חוסר ניקיון כפיו של המבקש, אין להיעתר לבקשתו. עוד טוען המשיב כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט קמא וכי טענות המבקש בבקשת רשות הערעור אותה הגיש, אין בהן כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור בהחלטה, כך שממילא סיכויי הערעור קלושים ביותר. כן טוען המשיב כי העובדה שהמבקש אינו מיוצג אין בה כדי להצדיק היעתרות לבקשה מקום בו המבקש חטא במחדלים כה רבים. לבסוף, מפנה המשיב לכך שהחל לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבקש ולממש את זכותו החוקית לביצוע פסק הדין, כך שגם מחמת אינטרס ההסתמכות שלו, יש להותיר את החלטת בית המשפט קמא על כנה ולדחות את הבקשה. דיון והכרעה: אקדים אחרית לראשית ואבהיר כבר כעת כי אין בדעתי להיעתר לבקשה וכי דין טענותיו של המבקש להידחות. בראש ובראשונה יצוין כי החלטתו של בית המשפט קמא מיום 25/2/08 העומדת ביסוד בקשתו דנא של המבקש הינה החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה ועל כן, מדובר בהחלטה אחרת (ראה לעניין זה ע"א 39/83 עיזבון המנוח אריה אלראי ז"ל נ' שמעון ליברמן, פ"ד לח(4) 428 (1984)). עם זאת, ערעור על החלטה אחרת של רשם, ובכלל זה החלטה לגבי בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות, יוגש בזכות, לערכאה בה מכהן הרשם (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984), בתוך 20 ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה (תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א)), כך שלא זו בלבד שהמבקש לא הגיש את הערעור לערכאה הנכונה והמתאימה ולא נקב בהליך הנכון (תחת בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, היה עליו להכתיר את בקשתו כבקשה להארכת מועד להגשת ערעור), אלא אף מניין הימים להגשת הערעור אינו כפי שציין בבקשה, כי אם 20 ימים מיום מתן ההחלטה. יוצא אפוא, כי בהתחשב בטענתו של המבקש כי החלטת בית המשפט קמא הומצאה לו בתחילת חודש מרץ (מבלי לנקוב בתאריך ספציפי), היה עליו להגיש את הודעת הערעור על החלטת בית המשפט קמא לבית משפט השלום בתוך 20 ימים, בעוד שבקשתו להארכת המועד הוגשה לבית המשפט המחוזי רק ביום 1/5/08. למעלה מן הדרוש יצוין כי הואיל והמועד להגשת ערעור על החלטה אחרת של רשם בית משפט שלום קבוע בחיקוק, חובה על מבקש הארכתו להתבסס על "טעם מיוחד", כאמור בתקנה 528 לתקסד"א. טעמים מיוחדים ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו, ובין היתר יישקלו השיקולים הבאים, שאינם בגדר רשימה סגורה, אשר נמנו בפסק דינה של כב' השופטת בייניש בבש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן, תק-על 2006(3) 3082 (2006): "לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו". מקום בו הנסיבות שהובילו לאיחור בהגשת הערעור לא היו בשליטתו של בעל הדין, נטו בתי המשפט להיעתר לבקשה להארכת מועד, ואולם טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו לא הוכרו כטעמים המצדיקים הארכת מועד (ב"ש 1038/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע - חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק), פ"ד מ(1) 57 (1986)). ההבחנה שיש לעשות באשר לנסיבות האיחור היא בין נסיבות שהן בשליטתו של בעל הדין או בא כוחו, שאינן מהוות "טעם מיוחד", לבין נסיבות שהן בגדר "כוח עליון" (בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון נ' רחל מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996)). לטענת המבקש, הסתמך על כך שעומדים לרשותו 45 ימים להגשת ערעור על החלטת בית המשפט קמא, ולאחר שערך בירור והתייעצויות עם מספר גורמים התברר לו כי עליו להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים (טענה שכשלעצמה אינה נכונה, כמבואר לעיל), ולא כפי שסבר. בטרם אפרט את ההלכה וההכרעה בדבר הנטען בטענה זו, אציין כי הטענה מועלית בחוסר תום לב, משום שהבקשה דנא הוגשה גם לאחר שעברו חלפו 45 הימים!! כך שלא ברור מה צורך היה בהעלאתה! אכן, טעות של בעל דין ביחס למצב המשפטי (או העובדתי) עשויה להקים טעם מיוחד, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה (בש"א 9953/02 יעקב שאוליאן נ' רוחולה אפרמיאן ו-2 אח', תק-על 2003(1) 1417 (2003)). במסגרת בחינת השאלה האם הטעות מקימה "טעם מיוחד" נלקחים בחשבון גם מהות האינטרס העומד על הפרק, כמו גם האינטרסים הנגדיים של בעלי הדין האחרים, ובראשם אינטרס ההסתמכות (ראה לעניין זה בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד(4) 702 (2000); רע"א 1656/06 גרנד אלקטריק ישראל בע"מ ואח' נ' LEGRAND SNC no.389 290 596, תק-על 2006(3) 1494 (2006)). במקרה הנדון, טעותו של המבקש אין בה כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור כיוון שהתשובה המשפטית לשאלה מהו מנין הימים להגשת ערעור על החלטה אחרת של רשם, לאיזו ערכאה יש להגיש את הערעור והאם למבקש זכות ערעור או שמא עליו להגיש בקשת רשות ערעור, הינה ברורה למדי, ודי היה לעיין בתקסד"א ולערוך בדיקה פשוטה יחסית כדי למנוע את הטעות. לא למיותר לציין כי סדרי הדין חלים גם על בעלי דין שאינם מיוצגים והם מחייבים אותם כמו כל בעל דין אחר (בש"א 57/92 דוד הונדרט נ' חברת רמת בע"מ, תק-על 92(1) 1847 (1992)). בנוסף, האיחור הניכר בהגשת הבקשה יש בו כדי לפגום בציפייתו הלגיטימית של המשיב לסופיות ההליכים, ועובדה היא כי בחודש 9/07 החל לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבקש, כך שגם מטעם זה דין הבקשה להידחות. יושם אל לב כי בין כה וכה המבקש לא טרח להגיש את בקשתו להארכת מועד בתוך המועד שסבר כי עומד לרשותו (45 ימים), כי אם רק בחלוף למעלה מחודשיים לאחר מתן ההחלטה, נתון אשר אף לו יש ליתן את המשקל המתחייב בנסיבות העניין (ראה לעניין זה בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן, תק-על 2006(3) 3082 (2006), וכן בש"א 881/06 פנחס כץ ואח' נ' ציפורה גוטליב ואח', תק-על 2006(3) 82 (2006) שצוינו לעיל). לנוכח מחדליו הרבים של המבקש, כמפורט לעיל, אינני נדרש בהרחבה לבחינת סיכויי הערעור על ההחלטה שעליה מבקש להשיג, הגם שאלו אינם נראים מן הגבוהים בנסיבות העניין. למעלה מן הצורך אדגיש כי זכות הפנייה לערכאות היא אמנם זכות חשובה שיש לה מעמד מיוחד, אך זוהי זכות שאינה בלתי מוגבלת ויש לאזנה עם שיקולים אחרים. הדין קבע מועדים לפנייה לערכאות וזכות הגישה לערכאות קיימת באותם מועדים. כאשר בעל דין החמיץ את המועד, עליו להראות טעם המצדיק סטייה מאותם מועדים כדי לקיים את הזכות לפנות לערכאות, ובאין טעם המצדיק זאת, אין לו להלין אלא על עצמו - כמו במקרה דנא. לסיכום: מהטעמים המפורטים לעיל, אני דוחה את הבקשה, על כל חלקיה. אני מחייב את המבקש לשלם למשיבים הוצאות בקשה זו בסך 2,500 ₪ ומע"מ כחוק. החלטה אחרת (ערעור)רשםערעור