רקע והליכים א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא בן דוד) מיום 25.3.09 בתיק בר"ע 209/08 בו התקבל ערעור המשיבים על החלטת בית משפט השלום (השופט טאהא) מיום 18.12.08 בתיק ת"א 2759/05. ב. הצדדים, קרובי משפחה, שותפים בנכס מקרקעין. בשנת 2005 הגישו המשיבים לבית משפט השלום בנצרת תביעה לפירוק השיתוף. בשנת 2007 הורה בית המשפט (השופט עיילבוני) על חלוקה בעין לפי תכנית שערך מומחה (בכפוף לתיקון מסוים), וללא תשלומי איזון (להלן פסק הדין הראשון). בהמשך, במסגרת ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, הסכימו הצדדים שפסק הדין הראשון יעמוד על כנו, אך התיק יושב לערכאה הראשונה "לצורך השלמה ובדיקת השאלה בדבר הצורך בהטלת תשלומי איזון על מי מבעלי הדין" (פסק דין מיום 27.2.08). התיק הושב לבית משפט השלום ונוהלו הליכים שבמסגרתם התברר, כי חלוקה בעין לפי פסק הדין הראשון אינה פשוטה מבחינה תכנונית. ביום 4.11.08 מינה בית המשפט מומחה מטעמו לצורך קידום ההליכים בפני ועדת התכנון והבנייה, ובהמשך התגלעו קשיים נוספים. ג. במסגרת דיון שנערך ביום 18.12.08 פירט המומחה שורה של קשיים ביישום פסק הדין הראשון, ובא כוח המשיבים (הם התובעים בהליך המקורי) ביקש להפסיק את התביעה (לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984). בית משפט השלום דחה את הבקשה, בקבעו: "בתיק הזה נשמעו ראיות, הוגשו סיכומים וניתן פסק דין על ידי כב' השופט עיילבוני אשר קבע חלוקה מסוימת. הוגש ערעור על פסק הדין והערעור נדחה בהסכמה, למעט נושא תשלומי האיזון שהוחזרו לדיון לבית משפט זה. בנסיבות אלה, הבקשה למחיקת התובענה בשלב זה הינה מופרכת ואני דוחה אותה". כן ניתנו הוראות להמשך פעולות המומחה לצורך מימוש פסק הדין הראשון. ד. כלפי החלטה זו הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, וזו התקבלה (ביום 25.3.09): "בנסיבות הענין החלטתי לקבל את הערעור באופן שבו יותר למבקשים להפסיק את התובענה בכפוף למילוי תנאים אותם יקבע בית משפט השלום. לפיכך, הערעור מתקבל והדיון בתיק מוחזר לבית משפט השלום אשר יקבע את התנאים להפסקת התובענה וחידושה בעתיד". ה. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו. נטען בראש וראשונה, כי התיק מעורר את השאלה העקרונית של מעמד פסק דין לא מנומק, ולעניין זה הובאו אסמכתאות שונות. עוד נטען, כי לפי ההלכה הפסוקה, "בית משפט יסרב לבקשה להפסקת תובענה, אם היעתרות לבקשה יהיה בה כדי לשלול מנתבע יתרון של ממש שרכש תוך כדי ההתדיינות, או אם יש בבקשה להפסקת תובענה משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט" (ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו(3) 738, 745-744). נטען, כי במקרה הנוכחי נוהלו הליכים ארוכים וממושכים, נתקבלה עמדת מומחה התואמת את עמדת המבקשים ונוצר להם יתרון של ממש - ולפיכך שגה בית המשפט המחוזי כשקיבל את בקשת המשיבים להפסקת התובענה, ובכך חייב את המבקשים להתדיין מחדש. ו. בתגובת המשיבים (מיום 15.7.09) נטען, בין היתר, כי ביום 6.5.09 (יום לפני הגשת הבקשה הנוכחית) התקיים דיון בבית משפט השלום לגבי התנאים בהם יותר למשיבים להפסיק את התביעה. נטען, כי באותו דיון העלו המבקשים תנאים להפסקת התביעה, ושחלקם התקבל. נטען, איפוא, לחוסר נקיון כפיים בהגשת הבקשה. עוד נטען, כי לא נוצר למבקשים יתרון דיוני כלשהו אשר ייפגע על-ידי הפסקת התובענה - שכן מאז מתן פסק הדין הראשון התברר כי אינו ישים, ובנוסף השתנו נתונים בשטח (בין היתר, כנטען, מכרו המבקשים חלק מהמקרקעין לצד שלישי, וחלוקה בעין תהיה חייבת להתחשב גם בו); כך שאף אם נראה בפסק הדין הראשון משום יתרון למבקשים, אין הוא בר ביצוע. נסקרו קשיים נוספים שהיו כרוכים בניסיון לממש את פסק הדין הראשון. עוד נטען, כי מדובר בהחלטה דיונית שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בה, וכי בנסיבות היעדר הנמקה, גם אם "חביבה תמיד הנמקה מפורטת", אינו עילה להתערבות, בין היתר נוכח העומס על בתי המשפט. בעקבות החלטה מיום 10.8.09 הבהירו המבקשים (ביום 20.8.09), כי העמדה שהציגו בדיון ביום 6.5.09 היתה - כפי שאכן הוצהר שם לפרוטוקול - בכפוף לאפשרות להגיש בקשה זו למתן רשות ערעור, וכי סברו שאזכור הדיון וההחלטה מאותו יום אינם רלבנטיים לבקשה. הכרעה ז. לאחר העיון החלטתי להיעתר למבוקש, ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור. אמנם בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). ואולם, בנידון דידן קרו שניים: התובענה "הופסקה" לאחר פסק דין שאף אושר בערעור, והדבר נעשה ללא הנמקה. ראיתי בכך הצדקה משפטית, כדי להעמיד משפט על מכונו, לקבלת הבקשה והערעור. ח. במישור המשפטי הכללי, הפסקת תובענה לפי תקנה 154 ("רצה תובע ... להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו, כולה או מקצתה ...") אינה הליך של מניה וביה; היא טעונה תשומת לב מצד בית המשפט לזכויות הנתבע, העלולות להיפגע על-ידיה (ראו ע"א 579/90 רוזן נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 745 (השופט - כתארו אז - מ' חשין); וינוגרד, תקנות סדרי הדין האזרחי, מה' 4, 257; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 10, 2009), 302; קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין האזרחי (מה' 15, 2007), 657). דעת לנבון נקל, כי משנגרר הנתבע להליכים ובינתיים רכש לו יתרון בתוכם, וניתן לשער כי לא אחת אותו יתרון הוא הוא העילה לבקשת ההפסקה על-ידי התובע, יש לנהוג זהירות שיפוטית בטיפול בבקשה. ואכן הלכה היא, "כי הפסקת ההליכים אינה צריכה לשמש פתח לשימוש לרעה בהליכי משפט, וכי אין, כמו כן, להתיר, שתקופח עקב ההפסקה זכות מהותית או דיונית אחרת, אותה רכש הנתבע" (ע"א 302/83 חשולי הכרמל בע"מ נ' נסחלהטשווילי, פ"ד לט(2) 831, 834 - הנשיא שמגר; וראו גם ע"א 491/77 החברה לבנין ולעבודות ציבוריות נ' גלעד עפרון קבלני פתוח בע"מ, פ"ד לא(3) 515). ט. אכן, הצדדים (בערכאות הקודמות ובטיעוניהם כאן), לא נדרשו אל נכון לתחולתה של תקנה 154 מקום בו ניתן פסק דין ואף נדחה בהסכמה ערעור. אילו עמדנו בשלבי התובענה, אולי ניתן היה בדוחק, ובעקבות התנאים שקבע בית המשפט המחוזי, שלא להתערב בהכרעתו אף שלא נומקה (לכך נידרש להלן). אך עסקינן כאן במצב שבו מתבקשת "הפסקת תובענה" בשלב שלאחר פסק דין ולאחר ערעור. אמנם התגלעו כאמור קשיים ביישום פסק הדין הראשון, נדרש מינוי מומחה אל מול ועדת התכנון והבניה, וחלו שינויים בבעלות במקרקעין. על כן דומה שהמשיבים התיחסו לכך כאילו היה המדובר בהכרעה מחודשת, המאפשרת שימוש בתקנה 154 שעניינה הפסקת תובענה. אך מנין סמכותו של בית המשפט לעשות שימוש בתקנה לאחר פסק דין? י. ואכן, גישה זו עולה מהכרעת השופט טאהא מיום 18.12.08, שבה נאמר: "בתיק הזה נשמעו ראיות, הוגשו סיכומים וניתן פסק דין על-ידי כב' השופט עיילבוני אשר קבע חלוקה מסוימת. הוגש ערעור על פסק הדין והערעור נדחה בהסכמה, למעט נושא תשלומי האיזון שהוחזרו לדיון בבית משפט זה בנסיבות אלה, הבקשה למחיקת התובענה בשלב זה הינה מופרכת ואני דוחה אותה" (ההדגשה הוספה - א"ר). לדידי, גישה זו בדין יסודה, שהרי מה שנתבקש הוא "הפסקת פסק דין" (וליתר דיוק שניים - של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי), ולא הפסקת תובענה, ולכך איני רואה כשלעצמי עיגון בתקנה 154. זאת אף אם סבר בית המשפט המחוזי (בגלגול הנוכחי), כי הסיפה של פסק דינו, שעניינה תנאים להפסקת התובענה ולחידושה מבטיחה את זכויות המבקשים. י"א. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, אך לא הסביר מדוע בחר לשנות מהכרעתו של בית משפט השלום, לרבות בנושא השימוש בתקנה 154 בעניין זה. ברי לטעמי, כי ככל שסבר בית המשפט המחוזי כי יש עיגון בדין לתוצאה אליה הגיע, היה צורך בהנמקת דעתו. י"ב. על חובת ההנמקה אין צורך להכביר מלים; "חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד… היא מהחשובים באתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד" (א' ברק, שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז) 46; ראו גם רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17 והאסמכתאות דשם; רע"א 7345/06 אטיאס נ' סאסי (לא פורסם)). אמנם, ההנמקה "נבחנת מבחינה עניינית, לפי נסיבותיו של כל מקרה" (ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן, פ"ד מד(4) 693, 698 - הנשיא שמגר). אך הנמקה נחוצה, ובהיעדרה - בנוסף לקושי לגופו באשר לתקנה 154 - יש מקום לקבלת הערעור. י"ג. הערעור מתקבל איפוא. פסק הדין של בית המשפט המחוזי בטל והחלטת השופט טאהא מיום 18.12.09 שבה על כנה. הצדדים ישובו אל השופט טאהא לעניין פסק דינו מיום 6.5.09. י"ד. בהתחשב בכך שהמבקשים לא הביאו לידיעת בית משפט זה את ההליך מ- 6.5.09, ישלמו המשיבים אך את הוצאות בקשה זו, ואין צו לשכר טרחה. ניתן היום, ה' באלול תשס"ט (25.8.09).תקסד"א 1984 (הישנות)