זהו ערעורו של המערער על החלטת עו"ד יניב אינסל, מפרק חברת אמר ש. שווק בע"מ (להלן: "המפרק" ו-"החברה" בהתאמה), בה נדחתה תביעת החוב שהגיש המערער. 1. ביום 14/5/03 ניתן צו לפירוק החברה, לבקשת נושה. בהמשך, וכמתחייב מהדין, פורסם הצו ברשומות ביום 17/7/03. תביעת החוב הוגשה אך ורק ביום 28/3/07, דהיינו כשנתיים וחצי לאחר מועד מתן הצו ופרסומו. בהחלטתו מיום 9/9/07 דחה המפרק את תביעת החוב, לאור האיחור הניכר בהגשתה, ומבלי שהוגשה בקשה אף להארכת מועד מלווה בתצהיר כנדרש בתקנות פשיטת הרגל. בנוסף, נדחתה הבקשה מנימוקים מהותיים הנוגעים לגופו של החוב הנטען ואשר יפורטו להלן. 2. תביעת החוב מבוססת על פסק דין שניתן כנגד החברה וכנגד נתבעים נוספים (בהם הדר חברה לביטוח בע"מ) בבית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת אלמגור) ביום 30/8/05 (להלן: "פסק הדין"), ובו התקבלה התביעה ונקבע כי על הנתבעים לפצות את המערער (התובע שם). פסק הדין ניתן למרות שהחברה נמצאה בהליכי פירוק, וזאת מכיוון שדבר מתן צו הפירוק לא הובא לידיעת הצדדים ואף לא הובא לידיעת בית המשפט. כמו כן, בעקבות פסק הדין הוטל עיקול זמני לטובת המערער על כספים המגיעים לחברה מחברת הביטוח הדר. סוגיית תקפותו של פסק דין זה, הקובע חבות של החברה שבפירוק כלפי המערער, נדונה בהחלטתי מיום 2/5/07 (פש"ר 1174/03 בש"א 23066/06), בעקבות בקשה למתן הוראות שהגיש המפרק להורות על בטלות פסק הדין. בהחלטתי האמורה קבעתי כי ביטול פסק הדין, אשר ניתן לאחר התדיינות ארוכה שנמשכה כחמש שנים, ואשר כולל קביעות עובדתיות ומשפטיות רבות, יוביל לתוצאה אבסורדית, ועל כן קבעתי כי פסק הדין ייוותר על כנו. אלא שבהחלטתי נקבע עוד כי במידה והמערער (המשיב בבש"א 23066/06) טוען כי פסק הדין קבע חבות כספית של החברה כלפיו, הרי שתרופתו הינה במסגרת תביעת חוב כלפי קופת הפירוק: "אם אכן פסק בית משפט השלום על חיוב כלשהו לטובת המשיב (המערער בהליך הנוכחי) אשר בא על חשבון קופת הפירוק (להבדיל מכספים המגיעים לו מן המבטח בגין נזקים שנגרמו לרכושו הוא), הרי שאין הוא יכול לעשות שימוש בהליך שנמשך שלא כדין כנגד החברה בפירוק ולכל היותר תרופתו היא בהגשת תביעת חוב. באורח דומה, ואף מכח קל וחומר, שמרגע שבו נכנסה החברה לפירוק, אין המשיב (או כל נושה אחר) זכאי להטיל עיקולים כלשהם על כספים המגיעים לה, ואם הוטלו כאלה - ואין נפקא מינא היכן הוטלו - הרי שהם בטלים מעיקרם. זאת, אף אם יסודם בפסק דין אשר נותר על מכונו". 3. המערער תוקף את נימוקי המפרק בהחלטתו, אשר דחה כאמור את תביעת החוב מנימוקים פרוצדוראליים ומהותיים גם יחד. מן הפן הפרוצדוראלי, טוען המערער כי אין לדחות את תביעת החוב בגין איחור בהגשתה. המערער אינו חולק על כך שהתביעה הוגשה באיחור ניכר (כשנתיים וחצי לאחר מועד מתן צו הפירוק), אלא שלטענתו, בנסיבות המקרה, דחיית הערעור אך בגין נימוק זה תהיה בלתי צודקת, וזאת לאור אי ידיעתו, כמו גם אי ידיעת בית משפט השלום ויתר הנתבעים, על מתן צו הפירוק, כאשר התובענה כנגד החברה התנהלה בלא שצוין באף שלב משלביה כי ניתן צו פירוק. מוסיף המערער וטוען כי לראשונה נודע לו על מתן צו הפירוק רק מבקשה שהוגשה על ידי ב"כ החברה (עו"ד חרל"פ) ביום 10/10/05 למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, וממנה עולה כי ניתן צו פירוק לחברה. בעקבות זאת שלח ביום 11/12/05 בא כוח המערער מכתב לכונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר"), אשר שימש באותה עת כמפרק החברה, ובו הוא ביקש מהכנ"ר להודיעו "באיזה שלב נמצא הטיפול בחובות החברה והאם עליי להגיש הוכחת חוב על מנת לגבות את החוב הפסוק". תשובת הכנ"ר ניתנה ביום 10/1/06 ובה נאמר, בין היתר: "המועד להגשת תביעות חוב הינו בתוך חצי שנה מיום מתן צו הפירוק. מעבר לכך יש להגיש את תביעת החוב בצירוף בקשה להארכת מועד... לא ידוע לכנ"ר על נכסים של החברה שמהם ניתן להיפרע ובשלב זה לא צפוי דיבידנד לנושי החברה". 4. המערער מצביע על בקשה למתן הוראות שהגיש המפרק ביום 6/3/06 (בשא 6283/06) ובקשה נוספת שהגיש ביום 7/11/06 (בשא 23066/06 אשר הוזכרה לעיל), בהן ביקש המפרק להורות שכספים שנפסקו למערער בפסק הדין שייכים למעשה לקופת הפירוק. המערער סבור כי בקשות אלה מצביעות על ידיעת המפרק לענין טענותיו של המערער כנגד החברה, גם אם לא הוגשה תביעת חוב מלווה בבקשה להארכת מועד ובתצהיר. לאחר שהוגשה בקשת המפרק האמורה ובטרם ניתנה בה החלטתי, התנהלו בין המפרק לבין המערער מגעים באמצעות באת כוח הכנ"ר, עו"ד מנוצ'הרי, בניסיון להסדיר את המחלוקת על דרך הפשרה. המערער מצרף לערעור מכתב שנשלח אליו על ידי המפרק ובו טיוטת ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, אשר הסכימו כי חלק מהסכומים שבידי המערער יועברו לקופת הפירוק ומנגד תוכר על ידי המפרק תביעת החוב שיגיש המערער. אלא שהמערער בחר, בסופו של דבר, שלא להסכים לפשרה, ובהמשך ניתנה החלטתי האמורה, בה נדחתה ברובה בקשת המפרק. המערער מסתמך על טיוטת ההסכמות וטוען כי גם ממנה עולה כי המפרק והכנ"ר ידעו על טענותיו של המערער וכי למרות שתביעת חוב לא הוגשה על ידו, הכירו המפרק והכנ"ר בתביעתו דה-פקטו במסגרת הליך הפשרה. 5. כאמור, המפרק דחה את תביעת החוב גם לגופו של עניין בקובעו כי תביעת החוב כנגד החברה מיותרת מאחר והמערער ייפרע מלוא חובו על ידי חברת הביטוח, זאת מכיוון שחלק ניכר מהחוב שולם זה מכבר למערער על ידי חברת הביטוח, והסכומים הנותרים ישולמו על ידה במידה ויידחה הערעור שהגישה. המערער טוען כי קביעה זו הינה שגויה ומצביע על כך שפסק הדין הפריד בין הנתבעים השונים והטיל רק חלק מהחבות לפצות על חברת הביטוח, ומשכך שגה המפרק כאשר דחה את תביעת החוב בנימוק זה. 6. המפרק חוזר בתגובתו על נימוקיו לדחיית תביעת החוב. מן הפן הפרוצדוראלי, טוען המפרק כי תביעת החוב הוגשה באיחור ניכר, כשנתיים וחצי לאחר מתן צו הפירוק, וללא בקשה להארכת מועד בצירוף תצהיר כדין, בניגוד להוראות תקנה 76 לתקנות פשיטת הרגל. המפרק דוחה את טענת המערער כי לא היה צורך בתצהיר, מכיוון ש"עובדות התביעה היו ידועות למפרק" (בלשון המערער). לעניין מועד היוודע צו הפירוק למערער, מסתמך המפרק, בין היתר, על קביעתי בהחלטה בבש"א 23066/06 כי: "ספק גדול בעיניי אם יכול היה מר אגמי (המערער) שלא לדעת דבר על הפירוק, וזאת במשך תקופה ארוכה שכזו. מן הראוי לזכור כי עניין לנו במשכיר נכס מתוכו פעלה החברה, אשר לכאורה יכול, צריך וסביר שיעמוד בקשר תכוף עם החברה, וזאת גם לאחר השריפה" המפרק טוען כי אף אם נלך לשיטתו של המערער, בהנחה שנודע לו לראשונה על מתן צו הפירוק רק ביום 10/10/05, היה על המערער להגיש תוך זמן קצר תביעת חוב ובקשה להארכת מועד, ולא להמתין למעלה משנה וחצי עד להגשת תביעת החוב. כמו כן, מצביע המפרק על כך שהכנ"ר (אשר שימש באותה תקופה כמפרק החברה) ציין מפורשות בתשובה מיום 10/1/06 למכתבו של המערער מיום 11/12/05 כי על המערער להגיש תביעת חוב בצירוף בקשה להארכת מועד, ובכל זאת תביעת חוב הוגשה על ידי המערער רק ביום 28/3/07, למעלה משנה לאחר מכן, ללא בקשה להארכת מועד ותצהיר. על כן, טוען המפרק, גם לשיטת המערער (לעניין מועד ה"ידיעה" בדבר צו הפירוק) מדובר בתביעת חוב שהוגשה באיחור ניכר. 7. לגופו של עניין טוען המפרק כי פסק הדין מחייב את חברת הביטוח בתשלום מלוא הסכום הפסוק לכן יש לראות בהגשת תביעת החוב והערעור על החלטת המפרק ניסיון לאחוז בחבל משני קצותיו, אם הערעור שהוגש על פסק הדין יידחה. בנוסף, טוען המפרק כי במידה ויתקבל הערעור שהגישה חברת הביטוח על פסק הדין, הרי שמניה וביה לא ייוותר חוב כלפי המערער והוא יחוייב בהשבת מה שכבר שולם לו בלאו הכי. 8. בשולי הדברים, לעניין טיוטת ההסכמות שצורפה לערעור דנן, מתרעם המפרק על התנהלותו של המערער אשר צירף טיוטת הסכמות שלא הבשילה לכדי הסכם פשרה "פורמלי" (וזאת מכיוון שהמערער הוא שנסוג מן ההסכמות). המפרק טוען כי התנהלות זו חורגת מן המקובל, ובלאו הכי אין המערער יכול להסתמך על מסמך זה במסגרת תביעת החוב או הערעור עליה. 9. הכנ"ר הגיש תגובה מפורטת ומקיפה, ובה הוא מצטרף לעמדת המפרק. הכנ"ר סבור כי המערער השתהה בהגשת תביעת החוב באופן ניכר, זאת לאור מגבלת הזמן שקובע סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל. הכנ"ר סבור כי אף אם נצעד לשיטתו של המערער ונקבע כי פרק הזמן להגשת תביעת החוב נספר מיום 10/10/05 ולא מיום מתן צו הפירוק, הרי שבתשובת הכנ"ר מיום 10/1/06 (במענה למכתבו של המערער) הובהר למערער כי עליו להגיש תביעת חוב בצירוף בקשה להארכת מועד. לאור העובדה שתביעת חוב הוגשה על ידי המערער למעלה משנה לאחר התכתבות זו, סבור הכנ"ר כי אין לקבל את התביעה. עמדת הכנ"ר הינה, כמו כן, כי לא מתקיימים במקרה דנן "טעמים מיוחדים" להארכת מועד. הכנ"ר טוען (בהסתמך על ההחלטה בפש"ר 1065/03 בש"א 8058/05 בנק לאומי למשכנתאות נ' צנעני) כי ידיעת המפרק על זכותו של נושה לכספים מהחברה (כאשר לא הוגשה תביעת חוב מטעם הנושה) אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. לגופו של עניין, טוען הכנ"ר (בניגוד למפרק) כי פסק הדין הפריד בין כספים שמגיעים למערער מחברת הביטוח לבין כספים שמגיעים למערער מהחברה, וכי בהחלטתי בבש"א 23066/06 נקבע מפורשות כי בכל הנוגע לכספים המגיעים מן החברה, היה על המערער להגיש תביעת חוב. בנוסף, טוען הכנ"ר כי האפשרות כי הערעור שהגישה חברת הביטוח על פסק הדין יתקבל (דהיינו, האפשרות כי המערער ייוותר ללא פיצוי הן מצד החברה והן מצד חברת הביטוח) אינה מהווה נימוק להגשת תביעת החוב באיחור או לקבלתה באיחור. עד כאן טענות הצדדים ולהלן החלטתי; 10. אין חולק כי תביעת החוב דנן הוגשה באיחור ניכר, כשנתיים וחצי לאחר מתן צו הפירוק, כאשר סעיף 71(ב) קובע סד זמנים נוקשה להגשת תביעות חוב (שישה חודשים), אשר מעבר לו מאבד הנושה את זכותו לתבוע חובו מהחייב (ראו, בין היתר, פש"ר 239/97 בש"א 18584/01 לבידי זהב נ' שדה; פש"ר 1943/02 בש"א 24163/07 השטיח המעופף נ' פניני). המחוקק היה ער לכך כי עשויות להתעורר נסיבות מיוחדות אשר ימנעו מנושה להגיש תביעת חוב במועד, וכי ראוי להשאיר מתחם של שיקול דעת למפרק (או נאמן) להאריך את המועד להגשת תביעות חוב. זהו חריג "הטעמים המיוחדים" אשר המחוקק ראה לנכון להכניסו בסיפא לסעיף 71(ב). בעניין זה ציינתי בעבר כי גישתי היא שחריג זה יש לצמצם ולהותיר כחריג, אולם אין לאיינו לחלוטין על דרך הפרשנות (ראו, בין היתר, פש"ר 1021/98 בש"א 5844/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' קאופמן). כמו כן, נקבע כי הטעייה פוזיטיבית של הנושה על ידי החייב מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, בין היתר כאשר החייב הינו צד בתובענה כנגד הנושה ואינו מדווח לבית המשפט ולנושה על צו כינוס (או פירוק) שניתן בעניינו, תוך יצירת מצג שווא של סולבנטיות (ראו החלטתי שניתנה לאחרונה בפש"ר 2231/02 בש"א 25878/06 ח.ג.י.י שיווק מוצרי בניה נ' נהיר). 11. בנסיבות העניין, סבורה אני כי המערער (כמו גם בית משפט השלום הנכבד) הוטעה על ידי החברה, אשר יצרה מצג שווא לפיו הינה גוף סולבנטי ככל הנתבעים, כאשר, הלכה למעשה, ניתן צו פירוק בעניינה זמן רב קודם לכן. אין לזקוף לידיעת המערער ידיעה, אשר אף בית משפט השלום, על פני הדברים, לא ידע ולא יכול היה לדעת. בעניינים כגון דא אין לנקוט בגישה מחמירה ודווקנית בעניין "הידיעה הקונסטרוקטיבית" שיוצר הפרסום ברשומות (ראו עניין ח.ג.י.י לעיל). גישה מחמירה שכזו תוביל לתוצאות בלתי צודקות. אלא שלמרות דבריי אלה, באתי לכדי מסקנה כי דין הערעור להידחות, לאור השיהוי הרב אשר נקט המערער בהגשת תביעת החוב ממועד ידיעתו בפועל. אף על פי גירסת המערער נודע לו על מתן צו הפירוק רק ביום 10/10/05. בא כוח המערער פנה לכנ"ר (אשר שימש כמפרק באותה עת) על מנת לברר האם עליו להגיש תביעת חוב ונענה בחיוב (ביום 10/1/06). בנסיבות אלו, היה על המערער להזדרז ולהגיש תביעת חוב סמוך ככל הניתן ליום 10/10/05 ולמצער ליום 10/1/06, וזאת במקביל לאפיקים נוספים בהם יכול היה לנקוט, כגון ניסיונות פשרה עם המפרק. המערער השתהה זמן רב והגיש תביעת חוב אך ורק ביום 28/3/07, דהיינו כשנה וחצי לאחר מכן, ומשכך דינה להידחות. 12. בעניין זה אבהיר; אין בידי לקבל את טענותיו של המערער בדבר המגעים שהתנהלו בין הצדדים כנימוק לשיהוי. ניהול מגעים לפשרה בין המערער לבין המפרק אינו יוצר "טעם מיוחד" להארכת מועד נוספת, ואף אין במגעים אלו כדי לעצור את "מרוץ הזמנים". ניתן להקיש לעניין זה מדיני ההתיישנות, אשר קובעים כי ניהול משא ומתן, אשר מטרתו לייתר תובענה ולסיים מחלוקת בפשרה, אינו עוצר את מרוץ ההתיישנות הקבוע בחוק. על מנת למנוע העלאת טענת התיישנות על ידי בעל הדין שכנגד יש להגיש כתב תביעה לבית המשפט, ולאחר מכן לנהל הליכי משא ומתן בניסיון להגיע לפשרה. כך בסדרי הדין הכלליים וכך בנוגע לתביעות חוב ולהארכות מועד במסגרת חדלות פרעון. לא זאת אף זאת; המערער הוא זה שנסוג מן ההסכמות בסופו של דבר, ועל כן מנוע הוא מלטעון כי ניהול ההליכים "הקפיא" את מרוץ הזמנים. על אחת כמה וכמה כאשר נמצאים אנו בזמני "הארכת מועד" אשר לדידי הינם קצרים משמעותית מהמועדים הנקובים ברישא לסעיף 71(ב). 13. לא למותר לציין, בשולי הדברים, כפי שכבר ציינתי בהחלטתי בבש"א 23066/06 כי ספק בעיני בנוגע לסבירות טענתו של המערער לענין אי-ידיעתו על מצבה של החברה, כאשר המערער הינו משכיר נכס והחברה שוכרת הנכס, וכאשר סביר להניח כי בין הצדדים התקיימו מגעים כלשהם לכל הפחות לאחר השריפה שכילתה את הנכס. כמו כן, לעניין טענתו של המערער בדבר ידיעה בפועל של הכנ"ר והמפרק על טענותיו כלפי החברה, אין לי אלא לחזור על ההלכה הפסוקה כי לא די בידיעת המפרק (או הכנ"ר) כדי לייתר הגשת תביעת חוב במועד (ראו, בין היתר, עניין בנק לאומי נ' צנעני שהוזכר לעיל). 14. לאור קביעתי האמורה, פטורה אני מלבחון את טענות המערער והמפרק בדבר חלוקת האחריות (והפיצוי) שנקבעה בפסק דינו של בית משפט השלום. אעיר אך זאת; נדמה כי המפרק נגרר לכדי טעות כאשר סבר כי פסק הדין קובע שכל נזקי המערער ישולמו על ידי חברת הביטוח. פסק הדין מבצע חלוקה בין הנתבעים ורק חלק מסכום הפיצוי הוטל על חברת הביטוח. כמו כן, פסק הדין קבע אחריות "ביחד ולחוד" ליתר הנתבעים, ומשכך גם אם יתקבל הערעור שהגישה חברת הביטוח, אין פירושו שיהיה בכך כדי לשלול את אחריותם של יתר הנתבעים כפי שנקבעה בפסק הדין. אלא שדברים אלה נאמרים לפנים משורת הדין ולא לצורך, ועל כן לא ארחיב בהם. 15. לא אניח עטי בטרם אעיר הערה אחרונה: באת כוח הכנ"ר, עו"ד מנוצ'הרי ניסתה לקדם הליכי פשרה בין המערער למפרק. ניסיונות כאלה נעשים לעיתים קרובות בהליכי כינוס ופירוק, ועל כך יש לברך. אלא שלא תמיד סופם של ניסיונות אלה מוצלח, כדרכם של דברים. גם במקרה דנן, על אף שכבר נוסחה פשרה מפורטת, הסתיימו הנסיונות בלא כלום. אלא שבתשובתו במסגרת הערעור דנן תוקף המערער את באת כוח הכנ"ר ואת המפרק בטענות של חוסר הגינות וניסיון לסחיטה (במילים אלו!). דברים אלו, טוב היה אילולא נכתבו. משנכתבו, אין לי אלא לגנותם בכל לשון. לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות. המערער ישא בשכר טרחת המפרק והוצאותיו בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ אשר ישאו ריבית והצמדה כחוק מיום מתן החלטה זו ועד יום התשלום בפועל, ובשכר טרחת הכנ"ר והוצאותיו בסך 5,000 ₪ כולל מע"מ אשר ישאו ריבית והצמדה כחוק מיום מתן החלטה זו ועד יום התשלום בפועל. ניתן היום, כ"ו בתמוז, תשס"ח (29 ביולי 2008), במעמד הצדדים. ורדה אלשיך, שופטת סגנית נשיא תביעת חובחוב