1. א. לטענת התובעת, נפגעה ביום 5.11.04 כשנפלה בבור ושקיעה עמוקה במדרכה ליד בית מס' 153 ברח' בלפור בבת-ים. ב. הנתבעות כפרו בעצם קרות התאונה, היריבות בין בעלות הדין, אחריות הנתבעת 1 וגובה הנזק. ג. הצדדים הסכימו לפסיקה מנומקת לפי סע' 79 א' לחוק בתי המשפט. 2. התאונה א. התובעת ובעלה הצהירו כי התובעת נפלה בבור ושקיעת מדרכות ליד בית מס' 153 ברח' בלפור בבת ים. גירסתם נתמכת בתצהיר מר יוסף מלזרי העובד בקיוסק הסמוך לרח' בלפור 153, אשר שמע את קריאת העזרה של בעלה של התובעת ועזר להרימה ולהובילה לקיוסק משם פונתה ע"י מד"א. גם בדו"ח מד"א מצויין מקום הטיפול וההעברה מרח' בלפור 153, בבת ים. התובעת צרפה תמונות המעידות על מפגע ברור במדרכה. ב. לטענת הנתבעות צולמו תמונות המפגע ברח' בלפור מול בנין מס' 161 ולא בסמוך למס' 153 כנטען. טענה זו נטענה בעלמא בסיכומי הנתבעות שלא טרחו להגיש תצהירי עדות ראשית ו/או תשריטים ו/או אישור תיקון. ג. לפיכך, אני קובעת כי התובעת נפלה בגין מפגע במדרכה ליד בית מס' 153 ברח' בלפור בבת ים, תחומה המוניציפאלי של הנתבעת 1 האחראית מכוח פקודת העיריות לתחזוקתה. 3. אחריות לתאונה א. אין מחלוקת כי: "אכן סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט… לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית" (ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל פד"י מ"ז (3) 345, 349). אין גם מחלוקת כי: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' (פד"י ל"ז (1) 113, 126). וכביש או מדרכה אינם אמורים להיות משטח סטרילי, אך - "נקבע לא אחת, עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על רשות ציבורית עפ"י אותן אמות מידה החלות על הפרט" (ע"א 209/95 עיריית קרית אתא ואח' נ' אילנקו בע"מ פד"י מ"ב (1) 190, 197). "… דין השלטון המזיק כדין הפרט המזיק" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פד"י ל"ט (1) 113, 135. ב. נקודת המוצא בפסיקה היתה כי: "אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה" (ע"א [י-ם] 556/92 בוסקילה נ' עיריית ירושלים בע' 7 לפסה"ד; ת"א [עכו] סלמאן נ' מועצה מקומית ג'וליס ואח' בע' 3 לפסה"ד). ומקום שיש מכשול, במדרכה שנועדה להולכי רגל ושאחזקתה באחריות הרשות המקומית, וכזה הוכח בפני, חבה בגינו הרשות המקומית. ג. לא יכולה להיות מחלוקת לגבי חובת הזהירות המושגית המוטלת על הנתבעת באשר לשמירה על תקינות המדרכות ולמניעת מפגעים אשר יסכנו את שלומם של העוברים והשבים ועל הנתבעת היה איפוא לצפות באופן אובייקטיבי וסביר את התרחשות הנזק שנגרם. ד. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית יש לבדוק אם מדובר בסכנה רגילה או בלתי רגילה לגבי הניזוק ובשוותי לנגד עיני את מבחן הצפיות כפי שנקבע בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פד"י ל"ח (1) 72 ובע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פד"י ל"ז (1) 113, 126, אני קובעת כי בהיות המדרכה מקום המיועד למעבר הולכי רגל, יצר השקע העמוק סיכון בלתי רגיל ועל כן, הפרה הנתבעת גם את חובת הזהירות הקונקרטית. ה. כאמור בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק פד"י מ"ג (3) 343, 348 משהועלו נסיבות המצביעות לכאורה על רשלנות מצד העירייה, עליה להרים את הנטל הראייתי הנובע מכך כדי שלא תחוב בנזיקין. "סיבה נוספת להעברת הנטל אל העירייה נעוצה בידיעתה היחודית של העיריה על הנעשה במערכת הביוב (או המדרכות - מ.ש.) אשר על הטיפול בה היא מופקדת". (ראה גם ע"א [ת"א] 4195/98 שי נ' עיריית נתניה ואח' [לא פורסם]. ו. הנתבעת לא ניסתה להוכיח כי נקטה אמצעים סבירים כדי שתוכל לעמוד על קיומם של מפגעים הקיימים בתחומה ולא הביאה כל תצהירים מטעמה. איש מהאחראים על תחזוקת המדרכות אצל הנתבעת 1 לא הובא לעדות וכידוע: "… הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלבנטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פד"י מ"ט (1) 450, 457). (ראה גם ע"א 746/81 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' זאדה ואח' פד"י ל"ט (1) 19, 3-22). ז. למותר לציין שהנתבעת 1 גם הפרה חובתה החקוקה עפ"י סעיף 232 לפקודת העיריות (נ"ח) ממנה ניתן ללמוד לעניין סטנדרט הזהירות הראוי (ע.א. 4114/90 בן שושן נ. כריכיה קואופרטיבית בע"מ פד"י מח' (1) 415, 428). 4. אשם תורם א. הנתבעות טוענות לרשלנותה התורמת של התובעת. ב. לעניין זה לכאורה ניתן להתלות באילנו הגבוה של כב' השופט טל שאימץ קביעתו של בית המשפט קמא כי: "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה". והוסיף: "כך כיוון בימ"ש קמא למאמר שנאמר בהקשר דומה 'אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים' (בבא קמא כ"ט חו"מ תיב). גם לי נראה שאין לקבל את טענת העירייה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן, כך נקבעה לא אחת, אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים שבדרך" (ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' שחם, לא פורסם). ב. מאידך, בענייננו התובעת נפגעה בשעה 10:00 בבוקר, באור יום מלא, באיזור המוכר לה, לא הרחק מביתה כשהמפגע בקצה המדרכה והיה די מרחק בינו לבין הכביש לעבור בבטחה. ג. בנסיבות אלה, אני סבורה שיש להטיל על התובעת רשלנות תורמת אותה אני מעריכה בשיעור 20%. 5. הנזק א. הפגיעה 1) התובעת נפגעה בפניה ובידיה. אושפזה במחלקת א.א.ג. עקב שברים בארובת העין, מקסילה והאמה ימנית, עד יום 12.11.04. 2) יד ימין גובסה לתובעת למשך 6 שבועות ואח"כ נזקקה לטיפול פיזיוטרפי. התובעת נזקקה גם למקבע שורש כף היד. 3) התובעת אינה טוענת להוותרות נכות לצמיתות. ב. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד 1) לא יכול להיות ספק שבתקופה שידה הימנית של התובעת היתה מגובסת וגם אח"כ בתקופת המקבע היתה מוגבלת בתפקודה היומיומי וניהול משק הבית. בתקופה זו זכאית התובעת לפיצוי גם עבור עזרת בני משפחה: "... ברם, לצורך משפטי נזיקין מן הראוי שנציב גבול ונאמר עד כאן. אנו מצפים מהאישה (ובענייננו - האיש - מ.ש.) שתמלא חובותיה כאשת איש. ומכאן ואילך מוטל על הנתבעים... לשלם עבור מעשי ידיה ונדיבות לבה, הואיל ואין הם זכאים וראויים שאשת התובע (או בעלה של התובעת - מ.ש.) תעמול עבורם בגין הנזק שגרמו, חינם אין כסף, בהיקף ובממדים שאין אדם מסוגל להם" (ע.א. 830/76 סעדה ואח' נ' חמדי, פד"י ל"ג (1) 589, 610). "בעקרון אי גרימת הפסד לקרוב בכל הקשור לענייני יום יום, אינו משמיט בהכרח את התביעה בראש נזק זה (ראה קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 571 - 561)" (ע"א 3769/97 דהן ואח' נ' דני ואח', פד"י נ"ג[5] 581, 592). 2) אני מעריכה עזרה זו ב- -.5,000 ₪. 3) מאידך, התובעת מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי עזרה שבועית בהיקף 15 שעות כמי שתלויה לחלוטין בעזרת הזולת (נספח ה' לתצהירה) משמע, נזקקת לעזרה גם בלא קשר לפגיעתה בתאונה הנדונה. אין איפוא מקום לתוספת פיצוי עבור עזרה. 4) משלא נותרה לתובעת נכות, אין היא זכאית לפיצוי עבור העתיד. ג. הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר 1) לטענת התובעת נגרמו לה הוצאות רפואיות רבות גם עבור משקפים ושיניים תותבות שנשברו וכן הוצאות נסיעה מוגברות לצורך קבלת טיפולים רפואיים, אך לא צרפה ולו בדל קבלה כלשהיא. 2) כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי (הדגשה שלי - מ.ש.). (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11). 3) בהעדר ולו בדל קבלה או אישור על שבירת המשקפיים והשיניים התותבות, אין מנוס מדחיית הדרישה לפיצוי עבור הוצאות רפואיות שלא הוכחו, מה עוד שעפ"י כל המסמכים הרפואיים קיבלה טיפוליה במסגרת הציבורית. מאידך, הוכח מעקב אורטופדי וטיפולי פיזיוטרפיה ועל כן אין ספק שנגרמו לתובעת הוצאות נסיעה מוגברות אותן אני מעריכה ב- 1,000 ₪. ד. כאב וסבל לתובעת נגרמו שברים בפנים ובידיים, היא אושפזה לשבוע, ידה גובסה למשך 6 שבועות ונזקקה לטיפולי פיזיוטרפיה ומקבע שורש כף יד ימין. מקובלת עלי הטענה כי סבלה מכאבים והגבלות בתפקודה ועל כן נראה לי לנכון להעריך הפיצוי בראש נזק זה בסך 25,000 ₪. 6. לאור כל האמור לעיל אני מחייבת הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת כדלקמן: א. עזרה בבית -.4,000 ₪ ב. הוצאות נסיעה -.1,000 ₪ ג. כאב וסבל -.25,000 ₪ סה"כ -.30,000 ₪ בנכוי רשלנות תורמת -.6,000 ₪ סה"כ -.24,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, אגרת משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ. 7. הגזברות תגבה אגרה על פי תקנה 5 (ב) (2) (ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007. מפגעיםאחריות העירייה בנזיקיןעירייה