1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מיכל פריימן ונציגי הציבור ד"ר חאתם חורי ומר אורי סיון; ב"ל 460/08). בפסק הדין מושא הערעור נדחתה תביעת המערער כנגד החלטת המוסד בקשר לבסיס ההכנסה ששימש לצורך חישוב גמלה המשתלמת לו בגין תאונת עבודה שעבר בשנת 1980. על כך הערעור שלפנינו. 2. המסכת העובדתית כפי העולה מתיק בית הדין האזורי: ביום 23.11.80 נפגע המערער בתאונה אשר הוכרה על ידי המשיב (להלן: המוסד) כתאונת עבודה. בגין התאונה נקבעו למערער 100% נכות החל מיום 24.1.81. למערער, שהיה עובד עצמאי בעת קרות התאונה, שולמו דמי פגיעה וגמלת נכות על בסיס שכר רבע שנתי שעמד על 3,750 שקל ישן, הנגזר מגובה המקדמות של המערער לשנת המס 1980 שעמדו על סך 15,000 שקל ישן. ביום 1.11.85 פנה המערער למוסד בעניין חישוב קצבת הנכות, ובתגובה השיב המוסד במכתב מיום 10.12.85 כי תשלום הגמלה חושב על פי החוק וכי "במידה ונקבל שומה סופית לשנת המס 1979 נבחון מחדש את הבסיס לפיו משתלמת לך קצבת הנכות". המערער פנה למוסד בשנית בשנת 2001, ובמכתב מיום 14.2.01 נמסר לו בתגובה כי לאחר בדיקה שנערכה, התברר כי הבסיס שנקבע בשנת 1980 לתשלום הגמלאות הינו נכון. ביום 2.5.01 קיבל המערער מענה נוסף למכתבו, בו נכתב כי "לפי חוק שהיה בשנים הנ"ל בסיס סופי נקבע לפי שומה סופית בלבד של שנת מס שקדמה לשנת ביטוח. הפרשי שומה לשנת 80/81 היה ניתן לערוך רק לפי שומה סופית ל- 79/80 שלא הייתה בידנו. שומה זמנית ל- 79/80 שקיבלנו ולא ערכנו חישוב לפיה בסך 5.14 ש"ח חדשים. שומה הזמנית ל- 79/80 הייתה כשליש מהבסיס לפיו חויב חשבונך". ביום 8.5.06 שב המערער ופנה למוסד באותו עניין, ובתשובת המוסד מיום 4.6.06 הופנה לתשובה הקודמת מיום 2.5.01. 3. ביום 11.2.08 הגיש המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי. בתביעתו טען כי עובר לתאריך פגיעתו ניהל עסק עם שני אחיו; שומתו הסופית לשנת 1980 נקבעה רק בשנת 1982, והועמדה באופן מוטעה על סך 44,449 שקל ישן; יש לחשב קצבתו על פי השומה הסופית שקבע פקיד השומה בקשר להכנסות העסק לשנת 1980, באופן שייקבע כי הכנסותיו עמדו על 90,000 שקל ישן. 4. המוסד טען מנגד כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. לגופו של עניין נטען כי על פי החוק, כפי נוסחו בעת הרלוונטית לתביעה, היה ניתן לערוך הפרשי שומה לשנת 1980 לפי שומה סופית לשנה קודמת בלבד. משלא הייתה בידי המוסד שומה סופית לשנת 1979, חושבה הגמלה לפי בסיס מקדמות לשנת 1980 שעמד על 15,000 שקל ישן, ובכך היטיב המוסד עם המערער. המוסד הגיש תעודת עובד ציבור של גב' לגר אולגה, מנהלת תחום בכיר במוסד. 5. בפסק הדין מושא הערעור דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער. בית הדין בחן את נוסחו של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשכ"ח- 1968 ואת תקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), תשל"ז- 1977, בנוסחם כפי שהיה בתקופה הרלוונטית לתביעה, ועל בסיסם קבע כי חישוב הגמלה של המערער היה צריך להתבסס על שומה סופית לשנת 1979/1980 (השנה הקודמת לשנת הפגיעה) ולא על בסיס השומה לשנת 1980 כפי שטוען המערער. נקבע כי השומה הזמנית לשנת 1979 היתה בסך 5.14 ש"ח. המוסד היטיב עם המערער בכך שחישב לפי בסיס המקדמות ששילם המערער בשנת המס הבאה, בסך 15 ש"ח. מאחר שחלפו למעלה מארבע שנים, ממילא על פי הוראות החוק לא ניתן לשנות את השומה לשנת המס 1979/1980. משנדחתה התביעה לגופה, מצא בית הדין האזורי כי מתייתר הצורך לדון בטענת ההתיישנות שהעלה המוסד. הערעור 6. במסגרת דיון "קדם ערעור" שקוים בערעור הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם כי טענות המערער שבכתב הערעור וכן טיעוני הצדדים כפי שנרשמו במסגרת דיון ה"קדם ערעור" ישמשו כסיכומים בכתב, וכי המותב ייתן את פסק דינו על יסוד הסיכומים בכתב. 7. במסגרת הערעור טוען המערער כי פנה למוסד בניסיונות בירור לגבי אופן חישוב הגמלה, עד לשנת 2007, ובסמוך לאחר מכן הגיש תביעתו. המערער חוזר על טענתו בבית הדין האזורי, לפיה יש לחשב את הגמלה לפי השומה הסופית לשנת 1980, אשר לטענתו עמדה על 74,449 שקל ישן, "כאשר היא מחולקת בזמן הפקתה ולא ב-12 חודשים". לטענתו, שגה בית הדין בקביעתו לגבי אופן חישוב בסיס הגמלה, ושגה בפרשנות שייחס לחוק ולתקנות. לטענת המערער, קביעת הגמלה על בסיס המקדמות אינה קביעה אבסולוטית, אלא עד שתיקבע השומה הסופית. עוד טוען הוא, כי עניינו של סעיף 164 לחוק הביטוח הלאומי בקביעת דמי ביטוח לשנה בה טרם יוצרה הכנסה, אולם משיש שומה סופית לשנת הפגיעה - יש להסתמך עליה. 8. לטענת המוסד, יש לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. המוסד טוען כי המערער מבקש להחיל עליו את התיקון שחל בסעיף 164 לחוק הביטוח הלאומי, אלא שתיקון זה נעשה בשנת 1984 ועל כן אינו חל במקרה הנדון. דיון והכרעה 9. נקדים ונאמר כי לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בו. אי לכך הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף הערותינו כמפורט להלן. 10. תאונת העבודה אשר בגינה זכאי המבקש לגמלה ודמי פגיעה, אירעה בשנת 1980. משכך, היה מקום לחשב את הגמלה על פי הדין כפי שהיה בתוקף אותה עת. בסעיף 53 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשכ"ח- 1968 (להלן - "חוק הביטוח הלאומי" או "החוק") כפי שהיה בתוקף אותה עת, נקבע כי דמי פגיעה מחושבים על פי שכר עבודתו הרגיל של המבוטח, כאשר "שכר רגיל" מוגדר בסעיף 54 (א) לחוק כ"סכום היוצא מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים". "הכנסה" של עובד עצמאי הוגדרה בסעיף 54(ב) לחוק כ"הכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה האמור בסעיף קטן (א)". באשר לשאלה מהי "הכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח" של עובד עצמאי, נקבע בסעיף 164 (א) לחוק בנוסחו דאז כי "יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיפים 2(1) ו- 2(8) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], ... והכל- בשנת הכספים שקדמה לתקופת התשלום, (ההדגשה שלי - ר.ר). בסעיף 164(ב) נקבע כי "הכנסה בשנת הכספים שקדמה לתקופת התשלום תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה כאמור לאותה שנה ..., אולם כל עוד לא נערכה שומה סופית כאמור ישולמו מקדמות על חשבון דמי הביטוח בהתאם להוראות שנקבעו בתקנות, ודין המקדמות לעניין חוק זה כדין דמי ביטוח." בקשר לחישוב גובה המקדמות, נקבע בתקנה 2(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), תשל"ז- 1977 (להלן- "התקנות") כי מקדמה תחושב על בסיס השומה או על בסיס דין וחשבון זמני, לפי המאוחר יותר, כאשר "שומה" הוגדרה בסעיף 1 לתקנות כ"שומה הסופית האחרונה לעניין הפקודה (פקודת מס הכנסה) לאחר שנת הכספים 1947/48 של ההכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 164 לחוק, ..., כפי שהיא קיימת לפני 1 באפריל לשנת הכספים שבה חייב המבוטח בתשלום המקדמה;". באשר להגדרת המונח "שומה סופית" נקבע בסעיף 145 לפקודת מס הכנסה בנוסחה דאז כי פקיד השומה רשאי לשנות שומה עצמית שהגיש מבוטח, בתוך תקופה שלא תעלה על חמש שנים, על פי התנאים המפורטים באותו סעיף. לאחר מכן, הופכת השומה לסופית. מכלל ההוראות הנ"ל עולה כי "הכנסה" הינה ההכנסה בשנת הכספים שקדמה לתקופת תשלום דמי הביטוח, אשר תיקבע על פי השומה הסופית לאותה שנה. 11. לאור כלל האמור, מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי לפיה, בחישוב דמי הפגיעה וגמלת הנכות מעבודה במקרה הנדון, היה על המוסד להתבסס על שומה סופית לשנת 1979/1980, ולא על בסיס השומה הסופית לשנת 1980 כפי שטוען המערער. 12. בפועל, המוסד חישב את הגמלה על בסיס השומה הזמנית לשנת 1980. לכאורה, המוסד לא פעל על פי הוראות הדין. אלא שמתברר מתעודת עובד ציבור שהוגשה, כי בכך היטיב המוסד עם המערער ומשכך אין להתערב בקביעתו. מתעודת עובד הציבור עולה כי בעת מתן ההחלטה על גובה הגמלה, לא הייתה בידי המוסד שומה סופית של המערער לשנת 1979/1980. כל שהיה בידי המוסד הם הצהרות המערער על הכנסותיו בשנים 1978 ו- 1979 (השוות ל- 3.6 ש"ח ו- 6 ש"ח בהתאמה), ושומה זמנית לשנת 1979/1980 שעמדה על סך השווה ל-5.14 ש"ח. מהנתונים בתיק עולה כי לא נמסרו למוסד נתונים אחרים לגבי השומה הזמנית לשנת המס 1979/1980. בנסיבות אלה, ובהיעדר ראיה אחרת, ניתן לומר לכאורה כי השומה הזמנית לשנת 1979/1980 הפכה לימים לשומה הסופית. משכך, היה נכון לחשב את הגמלה על בסיס השומה הזמנית לשנת 1979/1980, שלימים הפכה לסופית, ועמדה על 5.14 ש"ח. עם זאת, משבעת קבלת ההחלטה על גובה הגמלה, היתה בידי המוסד שומה זמנית בלבד לשנת 1979/1980 (אשר טרם הפכה לסופית), החליט המוסד לפעול לטובת המערער, ולחשב את הגמלה על בסיס השומה הזמנית לשנת 1980, שעמדה על סך של 15 ש"ח, סכום הגבוה מסכום השומה הזמנית לשנת המס 1979/1980. נציין כי במכתב המוסד מיום 10.12.85 נמסר למערער כי "במידה ונקבל שומה סופית לשנת המס 1979 נבחון מחדש את הבסיס לפיו משתלמת לך קצבת הנכות", ובמכתב מיום 8.2.01 נאמר כי "בעיקרון הוא יכל להמציא לנו היום שומה סופית ל- 1979, אך במקרה שלו היא פועלת לרעתו". כלומר, למערער ניתנה הזדמנות למסור למוסד נתונים אחרים בקשר לשומה הסופית לשנת המס 1979/1980. המערער מצידו לא טען ולא הביא ראיות בבית הדין האזורי או בפנינו, לכך שפנה למוסד בטענה כי השומה הסופית שלו לשנת 1979 הייתה גבוהה מ- 5.14 ש"ח (השומה הזמנית לשנת מס זו), או כי היתה גבוהה מ - 15 ש"ח (השומה שעל בסיסה נקבעו דמי הפגיעה). בנסיבות אלה, הרי שלכאורה, השומה הזמנית לשנת המס 1979/1980 הינה סופית. 13. לאור כל האמור, נמצא כי הבסיס הנכון לקביעת דמי הפגיעה וגמלת הנכות מעבודה בגין התאונה משנת 1980, היה השומה הזמנית לשנת 1979/1980 אשר לימים הפכה לשומה סופית, שעמדה על 5.14 ש"ח. משהמוסד החליט לחשב את הגמלה על יסוד השומה הזמנית לשנת 1980 שעמדה על 15 ש"ח, היטיב עם המערער ואף פעל לפנים משורת הדין. 14. אין לקבל את טענת המערער לפיה, בחישוב הגמלה, היה על המוסד להתבסס על שומה סופית לשנת 1980. הדבר אינו מתיישב עם הדין שהיה קיים אותה עת, כמתואר לעיל. המערער נסמך בטיעוניו על פסק הדין דב"ע מג/ 0-61 המוסד לביטוח לאומי- פריד (פד"ע טו,141), אלא שמאותו פסק דין לא ניתן ללמוד לענייננו. שם דובר בשינוי שחל בסיווג המבוטחת "לאחר חודש אפריל שבשנת כספים פלונית" ובית הדין נסמך בפסק דינו בעיקר על הוראת תקנה 23 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח) תשל"א 1972, שאין להן כל קשר למחלוקת מושא הדיון בערעור זה. נציין כי בשנת 1984 תוקנה הוראת סעיף 164 (א) לחוק, ונקבע כי יראו הכנסתו השנתית של עצמאי כהכנסתו "בשנת המס שבעדה משתלמים דמי הביטוח..." (סעיף המקביל בנוסחו לסעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995, החל היום). בנוסף, בשנת 1985 הותקנה תקנה 11(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד-1984 העוסקת ב"גמלה חוסמת". אלא שזה אינו הדין שהיה בתוקף במועד קרות התאונה במקרה הנדון, ואין הוא רלוונטי למחלוקת דנן. 15. כללו של דבר- לא מצאנו כי נפלה טעות משפטית או טעות אחרת בפסק דינו של בית הדין האזורי, בדחותו את תביעת המערער על החלטת המוסד לעניין הבסיס לחישוב דמי הפגיעה וגמלת הנכות מעבודה. לפיכך, דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות. ניתן היום כ"ד בתמוז תש"ע (6 ביולי 2010) בהעדר הצדדים ויישלח לצדדים. יגאל פליטמן, שופט, אב"ד ורדה וירט-ליבנה, שופטת רונית רוזנפלד, שופטת נציג העובדים, מר אמנון כספי נציג המעבידים, מר אבי ברק גמלה חוסמתתאונת עבודה