בפני תביעת נזיקין של נערה בגין נזק גופני שארע לטענתה בחצר בית הספר במהלך שעות הלימודים. הצדדים וטיעוניהם התובעת ילידת 1990, קטינה, למדה, עובר לתאונה, בבית ספר גואריש ( להלן: "בית הספר") ברמלה בכיתה ז'. הנתבעת מספר 1 (להלן: "אולפט") עבדה בכל המועדים הרלבנטיים לתובענה כמורה מחליפה בבית הספר, הנתבעת מס' 2 (להלן: "נואל") ניהלה בכל המועדים הרלבנטיים לתובענה את בית הספר, הנתבע מס' 3 (להלן: "משרד החינוך") העסיק בכל המועדים הרלבנטיים לתובענה את אולפט ונואל. טיעוני התובעת בתאריך 29.10.02 לימדה אולפט בכיתה ובסמוך לשעה 12:00 הוציאה את ילדי הכיתה לחצר מרוצפת מחוץ לכיתה ובסמוך אליה, ובתחום בית הספר. בשלב זה אפשרה אולפט למספר תלמידים/בנים בכיתה לשחק כדורגל בחצר המרוצפת. הגם שהמקום לא היה מיועד לכך, שיחקו מספר תלמידים כדורגל בחצר באופן פרוע ומסוכן תוך שבעטו בעיטות חזקות ביותר בכדור הרגל, והכל בסמיכות ליתר תלמידי הכיתה ששהו גם הם בחצר באותה עת. כדור הרגל נבעט בעוצמה רבה על ידי מי מתלמידי הכיתה ופגע בעוצמה בתובעת בכף ידה השמאלית (להלן: "התאונה"). התובעת פונתה מיידית לסניף קופת חולים ברמלה שם נבדקה וטופלה. במסגרת בדיקותיה אובחן כי הינה סובלת מנפיחות, רגישות, כאבים ומגבלת תנועה בשורש כף יד שמאל. בצילום היד אובחן שבר חוץ מפרקי עם אנגולציה רדיוס דסטלי בשורש כף יד שמאל, ולפיכך בוצעה רדוקציה סגורה, והיד הושמה בגבס עד ליום 26.11.02, ולאחר מכן טופלה בטיפול תרופתי למשך מספר חודשים לשיכוך כאביה. בבדיקת התובעת על ידי רופא אורטופד כשנה לאחר התאונה, אובחן כי הינה סובלת מפריקת dryj ומחוסר יציבות קלה ראש אולנה מלווה בכאב בסוף בסופינציה. כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת, והתלוננה כי הינה סובלת היום מכאבים בשורש כף היד, הגבלה בתנועות שורש כף היד והאמה, רגישויות וכאבים בצד האולנארי של שורש כף היד ונפיחויות באמצעות כף יד שמאל. התובעת נבדקה על ידי ד"ר אגסי מוריס, אורטופד בתאריך 13.9.04, אשר קבע במסגרת חוות דעת כי:נותרה לתובעת נכות צמיתה כדי 3% בהסתמך על סעיף 35 (1) לתקנות המל"ל. נוסף קבע המומחה במסגרת מכתב מיום 28.1.05, כי לתובעת היתה גם נכות זמנית. התובעת טוענת שמאז התאונה ובעטיה נותרה התובעת נכה ומוגבלת בתפקודה. התובעת טענה כי האשם לתאונה רובץ לפתח הנתבעים ביחד ו/או לחוד מהטעמים כלהלן:- המורה אולפט, והמנהלת נואל אפשרו לתלמידים לשחר משחק כדורגל בשטח המרוצף תוך ידיעה ברורה כי השטח אינו מיועד לכך, באשר אין בו את כל אמצעי הבטיחות הנדרשים למשחק כדורגל מסודר ובטיחותי. לא היתה זו הפעם הראשונה בה שיחקו תלמידי בית הספר כדורגל באופן פראי ומסוכן לתלמידים אחרים בחצר, והנהלת בית הספר בראשות נואל לא עשו דבר על מנת להפסיק מנהג מסוכן זה. לשיטת התובעת המורה אולפט והמנהלת נואל היו חייבות לחדול מיידית את התלמידים ששיחקו כדורגל בחצר עת הבחינו כי התלמידים שיחקו באופן פראי ומסוכן, ברם כאמור לא נעשה דבר עד לקרות אירוע התאונה. טענות הנתבעים ביה"ס הינו בבעלותה של הרשות המקומית אשר גם מעסיקה חלק מעובדיו.התובעת נפגעה, אם נפגעה, בלא שהיה כל אשם מצידם ו/או של מי מטעמם ו/או כי התאונה הנטענת אירעה מחמת אשמה ו/או רשלנותה של התובעת עצמה. אין בארוע הנטען כדי להקים כל חבות ו/או אחריות, בהיותו תוצאה של פעולת פתע ספונטאנית אשר אירעה במהלך פעילות ספורטיבית שגרתית. הנזקים הנטענים ע"י התובעת אינם נזקים שעלולים לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ובמישרין מן האירוע נשוא כתב התביעה אין כל קשר סיבתי בין מצבה הנטען של התובעת ו/או בין ראשי הנזק ו/או בין הסכומים הנתבעים לבין התאונה, וכי התובעת מפריזה בתיאור נזקיה וסבלה. אם אכן נגרמו לתובעת נזקים גופניים כלשהם, הרי שהם תולדה של מחלות ו/או של תאונות ו/או של ליקויים ו/או של מומים, אשר התובעת סבלה מהם עוד לפני התאונה ו/או לאחריה. התובעת לא עשתה מאומה ולחילופין לא עשתה די להקטנת נזקיה הנטענים. דיון האם לנתבעים חבות לנזק ? המסגרת הראייתית ראיות התובעת מטעם התובעת העידה היא עצמה ואמה שלא נכחה בעת הארוע בבית הספר. התובעת טוענת, בתצהיר עדות ראשית שהגישה, שביום הארוע 29/10/02 לימדה אולפט את הכיתה ובסמוך לשעה 12:00 הוציאה את ילדי הכיתה לחצר המרוצפת שבבית הספר, תוך שהיא מאפשרת למספר תלמידים לשחק כדור בחצר, למרות שלא היתה מיועדת לכך. התלמידים בעטו בעיטות חזקות בכדור אשר פגע בידה של התובעת וגרם לנזק. אמה של התובעת לא נכחה בעת הארוע ואינה יכולה להוסיף אינפורמציה אודות נסיבותיו. ראיות הנתבעת מטעם הנתבעת העידו המורה אולפט אבו עמר המשמשת מורה בבית הספר גואריש ברמלה ואכן הייתה מורה בבית הספר בזמן הארוע. על פי תצהירה עברה במקרה בחצר בית הספר ובניגוד לטענת התובעת לא לימדה את הכיתה שתלמידיה שיחקו בחצר ולא הוציאה כיתה לשחק בחצר. גב' אולפט עברה במקרה במקום וראתה את התובעת כשהיא בוכה וכששאלה אותה מה קרה לה אמרה ששיחקה ונפלה או קיבלה מכה. המקרה התרחש במהלך ההפסקה כאשר יש 12 עד 13 מורים תורניים המסיירים ברחבי בית הספר לרבות בחצר בית הספר. לדבריה אין איסור על תלמידים לשחק משחקי כדור בחצר בית הספר המיועדת לכך. בנוסף העידה מטעם הנתבעות מנהלת בית הספר, גב' נואל אבו עאמר, אשר הייתה מנהלת בית הספר גם במועד התרחשות התאונה. על פי תצהירה הביאו את התובעת אליה לאחר שנפגעה וכששאלה את התובעת ממה נפלה אמרה לה כי שיחקה ונפלה וזאת ללא קשר לתלמיד אחר או לכדור כלשהו. הכרעה לעניין החבות בחקירה הנגדית כל צד חזר על עמדתו. יחד עם זאת מחקירתה הנגדית של התובעת הסתבר כי היו עדים לארוע ובלשונה: "ש. את יכולה לומר לי שמות של ילדים שהיו איתך בחצר וראו את התאונה? ת. היו חברים שלי ובת דודה שלי פאטמה. ש. היא ראתה את התאונה? ת. כן, הם ראו. ש. מי עוד חוץ מבת הדודה? ת. חברות שלי. חברה שלי בשם טרהיד, היא גם ראתה את המקרה, אני בטוחה בזה. הם ראו ולקחו אותי לבית. הם לא הביאו אותי לחדר המנהלת" הנה כי כן, מעדותה של התובעת עולה כי בת דודתה פטמה וחברה בשם טרהיר נכחו וראו את המקרה. בתצהירה כותבת התובעת כי גב' אולפט היתה מורה מחליפה והייתה אחראית עליה ועל שאר ילדי הכיתה. עניין זה הוכחש על ידי גב' אולפט אשר טענה כי לא לימדה את הכיתה ולא הוציאה את הכיתה לשחק בחצר בית הספר. הכלל הוא שנטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות. הכלל הוא כי נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. אשר על כן התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבעות נושאות בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתן. (ראה יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי הוצ' דיונון 2003 עמוד 1512): "הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד המוציא מחברו עליו הראיה ויכול שיהיה זה התובע ויכול שיהיה זה הנתבע והכלל השני דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי הן לעניין הוכחות יסודות העילה/ ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות...... לעניין השאלה מיהו המוציא מחברו הולכים דיני הראיות אחרי הדין המהותי לאמור: על מנת לקבוע אלו הן העובדות שהתובע נושא בנטל השכנוע לגביהן יש לבחון את הוראת החוק המקימה את עילת תביעתו ועל התובע יהיה להוכיח - כשהוא נושא בנטל השכנוע - את כל יסודותיה של עילת התביעה חיוביים ושליליים כאחד. והוא הדין לגבי הנתבע: על מנת לקבוע אלו הן העובדות שהוא נושא בנטל השכנוע לגביהן, יש לבחון את יסודותיה של טענת ההגנה שהוא מעלה; ועליו יהיה להוכיח - כשהוא נושא בנטל השכנוע - את כל רכיביה של טענה זו נטל השכנוע הוא הנטל הכללי, ולעד הוא רובץ על כתפיו של התובע. כך חיווה דעתו כבוד הנשיא אגרנט בד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' פולה פסיה כהן ואח', פד"י כד(2) 229, עמוד 290 (להלן עניין נוימן): "אמנם בדרך רגילה לא יעבור נטל השכנוע, במשך המשפט, מצד לצד והוא יישאר מונח, עד הסוף, על שכמו של מי שנושא בו בתחילה. אולם כפי שיתבהר להלן, יכול שבמהלך הדיון, תקום בנוגע לעובדה שיש עליה מחלוקת, חזקה מן הדין, הפועלת לטובת הצד שנשא קודם לכן בנטל השכנוע לגביה ואשר כוחה הוא להעביר את הנטל הזה ליריבו..." נטל הבאת הראיות הוא הנטל הנלווה לנטל השכנוע. כאשר עובר הנטל אל הנתבע, עובר הוא במשקל אשר תלוי בטיב ההוכחה הלכאורית שהביא התובע. ככל שההוכחה הייתה משכנעת יותר, ירבוץ נטל כבד יותר על כתפיו של הנתבע: "התובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו הוכחה לכאורה. כזהו נטל הבאת ההוכחות מבחינתו של התובע וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט. השלב הבא הוא: אם הצליח התובע במשימה האמורה, כי אז עוברת החובה מספר 2 לנתבע." (שם, עניין נוימן בעמוד 291) ומן הכלל אל הפרט. לאור העובדה שהנתבעות הכחישו את העובדה שהמורה אולפנט הייתה המורה המחליפה אשר התירה לילדי הכיתה לשחק בחצר, ולאור העובדה שנסיבות התאונה הוכחשו על ידי הנתבעות באופן שהעידו כי התובעת אמרה להם שנפגעה לאחר נפילה בחצר ולא בשל מכה שקיבלה ביד מכדור שהוטח על ידי אחד התלמידים. נוכח ההכחשה כאמור היה על התובעת להביא ראיות משמעותיות כדי לבסס את טענתה בדבר אחריותה של המורה אולפנט ושאר הנתבעים. התובעת לא הצליחה להרים את הנטל ועדותה היתה עדות יחידה שהיא עדות בעל דין. לא מצאתי כל נימוק מדוע יש להכריע את הדין על פי עדותה היחידה של התובעת [ר' סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש( תשל"א 1971)]. לא זו אף זו, מחקירתה הנגדית של התובעת עולה כי היו לארוע עוד שתי עדות שהיא מכירה וזוכרת ושבחרה שלא להביא אותן לעדות. ההלכה היא שאי הבאת עד העשוי לתמוך בגירסתו של צד ללא מתן הסבר סביר ומניח את הדעת, להימנעות כזו, מערער או אף שולל את גירסתו של הצד שנמנע מהבאת העדות. בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נגד לוי, פד"י לה(1) 736, נאמר: "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לחובתו, ואם ימנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר ניתן להסיק שאם הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו" בע"א 468/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נגד סלימה מתתיהו ואח' , פד"י מה(4) 651, נקבע כי: "אי הבאתו של עד רלבנטי מעוררת דרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד". אשר על כן משנמנעה התובעת להביא לעדות את שתי חברותיה שיכולות היו לאמת גירסתה אי זאת כי אם הייתה מביאה אותן לעדות היה בעדותן כדי לפגוע בגירסתה. התוצאה היא שהתובעת לא הצליחה להרים את הנטל ולכן דין תביעתה להידחות. הנזק יחד עם זאת, אם דעתי לא תתקבל, מאחר ששמעתי גם ראיות לנזק אסיים מלאכתי ואקבע גם לעניין הנזק. הצדדים לא היו חלוקים כי לתובעת נגרמה נכות בשיעור של 3% כאמור בחוות דעתו של המומחה מטעמה. התובעת סבורה כי נזקה עולה כדי הסך של 80,482 ₪: כאב וסבל ועזרת צד ג' בשיעור של 30,000 ₪; פיצוי בגין פגיעה בכושר עבודה לעתיד בסך של 50,482 ₪ על בסיס נכות פונקציונאלית של 3% ובסיס שכר ממוצע במשק. הנתבעות סבורות שלעניין כאב וסבל, בהתחשב בנכות המזערית, נזקה של התובעת הוא סך של 7,500 ₪. ובאשר לאבדן שכר לעתיד מאחר שמדובר בנכות מיזערית (3%) בעלת השלכה תיפקודית מוגבלת ביותר, אם בכלל, אשר קרוב לודאי לא תשפיע כלל על כושר העבודה וההשתכרות, מה עוד שמדובר ביד הלא דומיננטית, לא תאבד התובעת כל שכר בעתיד. הכרעה נכויות נמוכות בשיעור כזה של 3% אין בהן להשפיע באופן משמעותי על הפסד ההשתכרות. "נכויות בשיעור נמוך של 5% או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות אצל אדם מן היישוב..." (ר' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, (מהדורה רביעית), בעמ' 191 ) לכן מן הראוי במקרה זה לפסוק פיצוי גלובלי בשיעור של 12,000 ₪ שמשקף כאב וסבל ואבדן כושר עבודה מזערי לעתיד. כשמדובר בנערה צעירה ניסיון החיים מלמד שנכויות מסוג זה אינן באות לידי ביטוי כלל ועיקר. אשר על כן כמובהר לעיל, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט אליהן יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 3,500 ₪ בתוספת הסכום השווה למע"מ. סכומים אלה יהיו צמודים למדד וישאו ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומם המלא בפועל. נוכח העובדה שמדובר בנערה צעירה מומלץ לתובעים שלא לגבות את ההוצאות ושכר הטרחה. ניתן היום י"ג באייר, תשס"ז (1 במאי 2007) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים ד"ר אחיקם סטולר, שופט כדורגלדיני חינוךדיני ספורטתאונות ספורטחצרבית ספר