ועדה רפואית לשכת תעסוקה סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין המערער מלין על כי המשיב (להלן - שירות התעסוקה) רשם לו סירוב מאחר והוא לא הגיע למקום העבודה אליו הופנה לעבודת ניקיון. השופט הראשי של בית הדין האזורי בירושלים (עב 001106/03) דחה את ערעורו של המערער על רישום הסירוב. העובדות הדרושות לעניין ביום 6.11.2000 הופנה המערער לעבודה בניקיון ומאחר ולא הגיע לאותו מקום עבודה נרשם לו סירוב בלשכת התעסוקה. המערער התלונן על אלרגיה כרונית. ביום 11.12.2000 הועמד המערער בפני ועדה רפואית. הועדה אבחנה כי הוא סובל מנזלת אלרגית ופוליפים באף וקבעה כי הוא מסוגל לעבוד בכל עבודה ללא ריחות חריפים עם הוראה להפנותו למרכז שיקום. ביום 14.2.2001 דנה ועדת הערר שליד מועצת לשכת שירות התעסוקה ירושלים בעררו של המערער על הסירוב שנרשם לו. ועדת ערר זו התקיימה לאחר שדנה בענייננו ועדה רפואית. ועדת הערר דחתה את עררו מן הטעם שהמערער לא הראה השתדלות ראויה להשיג את המעסיק וכן מן הטעם שהעורר לא הוכיח כי העבודה אליה הופנה לא התאימה למגבלותיו הרפואיות והוא אף לא טרח לבדוק עם המעסיק הפוטנציאלי באם עבודת הנקיון אליה הופנה כרוכה בשהות בריחות חריפים. המערער הגיש ערר על החלטת הועדה הרפואית מיום 11.12.2000. ביום 31.12.2003 דחתה ועדת הערר הרפואית את עררו וקבעה כי סביר להניח שהמערער יכול היה לעבוד בעבודה אליה הופנה מכיוון שתגובתו האלרגית קלה מאוד. הועדה גם התייחסה לכך שהמערער לא הביא כל ממצא על בדיקות וטיפולים שעבר מאז שנת 2000 וכי לא ניתן לקבוע בודאות מתלונותיו ממצאים לעניין האלרגיה ממנה סובל המערער, לטענתו. המערער העיד בפני ועדת הערר כי לא טיפל בעצמו בכל התקופה הנ"ל. ביום 17.3.2003, בתקופת הזמן שחלף בין שתי הוועדות הללו, הועמד המערער בפני ועדה רפואית בעקבות תלונה נוספת שהגיש על מצב בריאותו. ועדה זו אבחנה את המערער כסובל מדלקת לחמית דו צדדית אלרגית בעיניים. ועדה זו קבעה כי המערער כשיר לכל עבודה ללא שמש, אבק או חומר כימי. המערער ערער לועדת ערר רפואית. הפקיד העיר בפרוטוקול הועדה מיום 23.12.2003 כי המערער הופיע ללא החומר הרפואי הנדרש שהתבקש להמציא וכי לא ניתן להחליט בעניינו על סמך החומר שבתיק. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער מן הטעם שלא התכוון לקבל את העבודה. טענות המערער בערעור בפנינו טען המערער שתי טענות עיקריות. הראשונה היא כי מצבו הרפואי עובר להפנייתו לעבודה לא איפשר לו לעבוד בעבודת הניקיון אליה הופנה ושהחלטת הועדה הרפואית בעניינו של המערער הינה בלתי סבירה באופן קיצוני ודינה להיפסל. לטענתו העובדה שועדת ערר רפואית דנה בעניינו שלוש שנים לאחר החלטת הועדה הרפואית הראשונה הביאה לעיכוב בטיפול בענייננו ולאי יכולת לקבוע בעניין סוג האלרגיה ממנה סבל וחריפותה, ממצא עדכני לתקופה הרלבנטית. טענתו השנייה היא ששירות התעסוקה רשם למערער סירוב שלא כדין, בניגוד לנהליו הפנימיים לפיהם אין להפנות דורש עבודה לעבודה כאשר הוא טוען כי אינו מסוגל לבצעה מחמת בעיה בריאותית כלשהי. אשר על כן דין החלטת שירות התעסוקה לרשום למערער סירוב להתבטל. טענות שירות התעסוקה בערעור שירות התעסוקה טען כי עצם העובדה שהמערער לא יצר קשר עם המעסיק ולא נפגש עמו, מספיקה כשלעצמה לדחיית הערעור. לדידו, אין לראות בשיחת טלפון של דורש עבודה עם המעסיק כתחליף להתייצבות במקום העבודה, קל וחומר במקרה שלפנינו בו שיחה כזו לא התקיימה כלל. אף ייתכן כי לו היה מתראיין אצל המעסיק היתה העבודה תואמת את מצבו הרפואי או לחלופין, היתה מתגבשת הסכמה כלשהי בין המעסיק למערער בדבר ביצוע העבודה. לעניין הועדה הרפואית טען שירות התעסוקה כי היא מסיקה לגבי יכולת תפקודו התעסוקתי של דורש העבודה על סמך החומר הרפואי שניתן והומצא לה על ידי הפונה, דורש העבודה, בעצמו. המערער בבואו לועדה הרפואית בשנת 2000 לא דאג לערוך בדיקות ולהמציא מסמכים רפואיים המבססים את תלונותיו בדבר אלרגיה, לא בעת הפנייתו לעבודה בנובמבר 2000 וגם לא לפני ישיבת הועדה הרפואית ולא במהלך דיוניה בחודש דצמבר 2000 וגם לא במשך כל התקופה משנת 2000 ועד שנת 2003, עת הועמד בפני ועדת ערר רפואית ומכאן מחדלו. עוד טוען שירות התעסוקה כי העובדה שועדת הערר הרפואית התכנסה זמן ניכר לאחר מועד כינוסה של הועדה הרפואית הראשונה לא פגמה בהחלטתה שכן, עובדתית, המערער לא הלך במשך כל אותה תקופה לבדיקה רפואית כלשהי להוכחת טענתו. לטענת שירות התעסוקה, גם אילו התכנסה הועדה בתחילת שנת 2001 לא היה בידי המערער מידע רפואי חדש אותו יכול היה להציג בפניה. שירות התעסוקה התייחס לנוהל פנימי. נוהל זה הינו משנת 2002 ועל כן אינו רלבנטי לערעור שבפנינו שכן הועדה הרפואית הנדונה התקיימה בשנת 2000. מאמץ סביר ותום לב מצדו של דורש העבודה לקבלת העבודה השופט הראשי יעקב נויגבורן קבע בפסק דינו כי: חובתו הראשונה של דורש עבודה הינה ליצור קשר עם מקום עבודה ולא די בנסיון להשיג את המעביד בטלפון, בהפניה שהוגשה לתיק ונתנה לעובד מופיעה גם כתובת המעביד. בית הדין בטוח כי אילולא היתה קיימת הבטחת הכנסה היה המערער ממהר ליצור קשר עם המעביד ואפילו נוסע למקום העבודה. יתר על כן, כפי שאמר המערער בפנינו מטרת ההתקשרות למעביד לא היתה להשיג עבודה אלא לומר לו כי הוא סובל מאלרגיה, זאת אומרת המערער התכוון שלא לקבל את הצעת העבודה. המערער עבר ועדה רפואית אשר הגבילה את סוגי העבודה שהמערער מסוגל לעבוד בכך שלא יהיו ריחות חריפים. אין כל הוכחה כי העבודה אליה נשלח היתה עבודה עם ריחות חריפים ועל כן מדובר בעבודה מתאימה מבחינה רפואית. בית הדין האזורי דחה את גרסת המערער וקבע כי לא גילה נכונות אמיתית וכנה לעבוד. דברים אלו מקובלים עלינו. הלכה פסוקה היא כי הפניית המובטל לעבודה על ידי לשכת שרות התעסוקה מחייבת אותו להתייצב במקום העבודה אליו הופנה ולעשות מאמץ סביר ובתום לב לעבוד בו (ראה דב"ע נג/91-3 אבו ג'ומעה - שירות התעסוקה פד"ע כה 297). בדב"ע נו/91-10 אמירה יאס-שירות התעסוקה (לא פורסם) נדון מקרה בו טלפנה המערערת, מנהלת חשבונות במקצועה אך חסרת ניסיון בפועל, למעסיק הפוטנציאלי אליו הופנתה ולא ניגשה אישית למשרדי החברה במטרה להתראיין לתפקיד המוצע. למערערת נמסר בשיחת הטלפון כי החברה מעונינת רק בעובדת בעלת ניסיון קודם במקצועה. בנסיבות אלה לא מצאה המערערת לנכון לגשת אישית למשרדי החברה ולהחתימה על טופס ההפניה של שירות התעסוקה. נרשם לה סירוב. בית הדין הארצי מפי השופטת איטה קציר פסק כי שעה שדורש עבודה נשלח לעבודה עליו להתייצב במקום העבודה ולא להסתפק בבירור טלפוני. על מקום העבודה לאשר בכתב אם המועמד מתאים לעבודה. מציינת השופטת איטה קציר: השאלה המתעוררת היא האם ניתן להסתפק בשיחת טלפון ולראות בשיחה כהתייצבות לראיון במקום העבודה, אליו נשלחה על-ידי שירות התעסוקה. מכשיר הטלפון הינו אחד מאמצעי התקשורת המקובלים והפופולריים ביותר בין בני האדם כיום. יחד עם זאת לא ניתן להסתפק באמצעי הנ"ל כשיטה לפקח על דורשי העבודה כי אכן יתיצבו במקום העבודה הפוטנציאלי, כדורשי עבודה ויעשו כל מאמץ הנדרש לשם קבלת העבודה. קיים חשש סביר ביותר כי מכשיר הטלפון ינוצל לרעה על ידי דורשי עבודה, אשר יוכלו תמיד לטעון כי טלפנו למקומות עבודה שונים אך לא התקבלו. שירות התעסוקה לא יהיה מסוגל לבדוק את טענתם הנ"ל. שירות התעסוקה כיום נותן לכל דורש עבודה כתב הפניה למקום העבודה הפוטנציאלי. מקום העבודה מאשר בכתב את הופעת המועמד ואת התאמתו או אי-התאמתו למשרה המוצעת. זהו אחד ממכשירי הפיקוח הקיימים בידי שירות התעסוקה. פקידי שירות התעסוקה אינם מסוגלים לרשום התייצבות של מאות עובדים כדורשי עבודה, מדי יום ביומו ובו זמנית לטלפן לכל מקום עבודה פוטנציאלי על מנת לבדוק אם דורשי עבודה מסויימים טלפנו למקומות העבודה אליהם הופנו או לאו. על כן אין לראות בשיחת הטלפון שביצעה המערערת למקום העבודה הפוטנציאלי, כהתייצבות במקום העבודה אליו נשלחה על ידי שירות התעסוקה, אלא מחובתה היה לגשת אישית למשרדי חברת "חזי את בני" ולהציג את מועמדותה לתפקיד, על מנת שישוחחו עמה ויתרשמו מכישוריה המקצועיים. בנסיבות אלה בצדק נרשם למערערת "סירוב להצעת עבודה. דברים אלה יפים גם לענייננו. בית הדין האזורי קבע כי מטרת התקשרותו של המערער לא היתה לעשות מאמץ סביר לקבל עבודה אלא רק להודיע למעסיק כי הוא סובל מאלרגיה. תימוכין למסקנתו זו ניתן למצוא בעדותו של המערער בבית הדין האזורי (עמודים 1-2 לפרוטוקול): המערער- שלחו אותי לעבודת ניקיון, אני בן 24. התקשרתי אל מקום העבודה כדי להגיד לו שיש לי אלרגיה היתה לי ועדה רפואית, היה לי אלרגיה גם באף וגם בעיניים. אני לא יכולתי לעבוד בניקיון. המנהל של המקום לא ענו לי בטלפון אני התקשרתי כדי להגיד שיש לי אלרגיה. לא היה לי את הכתובת אלא את הטלפון שלו. התקשרתי אליו הרבה פעמים, הלכתי ללשכת העבודה כל יום. ועדת הערר שליד מועצת לשכת שירות התעסוקה ירושלים מיום 14.2.2001 שהתקיימה לאחר שדנה בעניינו של המערער ועדה רפואית, ציינה: טענות ובקשות הצדדים - העורר ב- 6.11.00 הופניתי לדשנים ורעננים כעובד נקיון. חוזר על הערר אני אמור להיכנס למרכז השיקום. מזה 4 שנים איני עובד. שו"ת - העורר עבר ועדה רפואית ב- 11.12.00 שקבעה כי העורר סובל מנזלת אלרגית ופוליפים באף. עבודה ללא ריחות חריפים. העורר רשום במחלקת אבטחת הכנסה מה- 16.4.00. החלטה ב- 6.11.00 הופנה העורר לעבודה בדשנים ורעננים כעובד נקיון. שבוע מאוחר יותר ב-13.11.00 התייצב העורר בלשכה וטען כי לא הצליח להשיג טלפונית את המעסיק. פקיד ההשמה התקשר בנוכחות העורר למעסיק, והשיגו מידית. לשאלת הועדה ענה העורר כי התקשר למעסיק פעמיים-שלש ולא השיגו. משנשאל האם די בכך כי התקשר פעמיים-שלש במשך שבוע ימים? שינה העורר את גירסתו וטען כי התקשר פעמיים-שלש מדי יום. ביום ה- 11.12.00 עבר העורר ועדה רפואית שקבעה כי ההגבלה הקיימת לגביו הינה ריחות חריפים. וכי בחן העורר האם במקום העבודה יש ריחות חריפים? כמובן, שלא - שכן, הוא אף לא השיגם טלפונית, לדבריו. נוסיף ונאמר כי העורר טען בפנינו, מלכתחילה, כי עבודת ניקיון אינה מתאימה לו מבחינה בריאותית. לא מצאנו מקום לקבלת הערר. אנו דוחים את גרסת העורר כי בוצע השתדלות ראויה ולא הצליח להשיג טלפונית את המעסיק. כמו"כ אנו דוחים את גירסתו כי עבודת הניקיון אינה מתאימה לו. לא כל עבודת נקיון כרוכה בשהות בריחות חריפים. העורר לא טרח אף לבדוק עניין זה עם המעסיק. הנה כי כן המערער לא עשה מאמץ סביר הנדרש כדי לקבל את העבודה או לברר עם המעסיק האם קיימת התאמה בין העבודה המוצעת למצבו הרפואי אלא ניסה לכל היותר ליצור קשר טלפוני עמו שלא צלח בכדי ליידעו על מגבלותיו הרפואיות ותו לא. די במסקנה זו לכשעצמה כדי לדחות את הערעור. זמן סביר בין ועדה רפואית לועדת ערר רפואית בעניינו של המערער התקיימה ועדה רפואית ראשונה ביום 11.12.2000. המערער אובחן כסובל מנזלת אלרגית עם פוליפים באף. הועדה קבעה כי המערער כשיר לכל עבודה ללא ריחות חריפים והפנתה אותו למרכז שיקום. המערער הגיש ערר לועדת ערר רפואית. ביום 31.12.2003, לאחר כשלוש שנים, נדון עררו בפני ועדת ערר רפואית. פרוטוקול הועדה ציין: תלונות המערער: בתקופה הזו טוען שסבל מכאבי ראש אלרגיה לאבק, שמש וריחות? לא נבדק אף כעת בצורה מסודרת בתקופה זו. החלטת ועדת ערר: לא ניתן לקבוע בודאות על בסיס תלונותיו האם באמת סובל מאלרגיה לחומרים כלשהן כדי לוודא למה החולה אלרגי יש לבצע טסטים מיוחדים ורק לאחר להחליט באיזה תנאים יכול לעבוד, אין ספק שבאותה התקופה לא התלונן על דלקות אלרגיות בעיניים. עפ"י מסמכים מדצמבר 2003 ישנם מסמכים המצביעים על דלקת לחמיות אלרגית. אך שוב כעת כאן לא ברור מה לתגובה אלרגית כזו. סביר להניח שכן היה יכול לעבוד, בעבודה הזו מכיוון שהתגובה אלרגית קלה מאוד. לו מצבו היה באמת קשה היינו מצפים להוכחות לטיפולים רפואיים מקצועיים ומעבדתיים. כמו כן הדו"ע ישאר שמעבר לתעודות הרפואיות שהציג לפנינו לא טיפל בעצמו אנו מחליטים לא לבטל את הסירוב ובמקביל אנו רוצים להפנותו לביטוח לאומי לקביעת אחוזי נכות בגין בריאותו זאת כדי להשים אותו בעבודה מתאימה עתידית. ועדת הערר הרפואית אימצה את מסקנות הועדה הרפואית הראשונה מאחר והמערער לא עשה בדיקות כלשהן, לא טיפל בעצמו לאורך כל אותה תקופה מאז דנה בו הועדה הרפואית הראשונה ולא המציא לועדות ממצאים רפואיים כלשהם בדבר האלרגיה ממנה הוא טוען שסבל וחומרתה למרות שנדרש לכך. הועדה הרפואית מיום 17.3.2003 ופרוטוקול ועדת הערר מיום 23.12.2003 אינם מענייננו שכן אינם דנים במגבלות הרפואיות מהן סבל המערער בתקופה הרלבנטית לתביעת המערער, עת הופנה לעבודת ניקיון. ברי שעל ועדת עררים לדון בעניינו של מי שערר אליה בהקדם ועל כל פנים תוך תקופה סבירה. עבור שלוש שנים אינה תקופה סבירה. עמדתי על כך בעניין רבדנוב (עע 02/1119 זומרוד רבדנוב - שירות התעסוקה - טרם פורסם): אולם גם על שירות התעסוקה להפעיל שיקולי סבירות במסגרת חובתו לנהוג בתום לב. חובה זו חלה עליו מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג - 1973, שזו לשונו: "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה." עמד על כך השופט יגאל פליטמן : "כשם שמובטל חייב לנהוג בתום לב לגבי הצעת העבודה שקיבל משירות התעסוקה, כך על לשכת שירות התעסוקה לנהוג בתום לב כלפיו בהפנייתה אותו לעבודה. לפיכך, אין הלשכה יכולה להפנות מובטל לעבודה תוך פגיעה בכבודו כאדם". (עע 001046/00 יוסי לוין - שירות התעסוקה (טרם פורסם), סעיף 6(ב) לפסק הדין). בית המשפט העליון ביסס זה מכבר את ההלכה לפיה גם גוף ציבורי חייב לפעול בתום לב כלפי האזרח. כך לדוגמא קבע הנשיא יואל זוסמן בעניין אזרניקוב (ע"א 402/76 בוריס אזרניקוב נגד מדינת ישראל (משרד האוצר, אגף המכס והבלו), פ"ד לא(1), 270,276 מול האות ו: "העיקרון המונח ביסודו של סעיף 39 הנ"ל מקורו במשפט הקונטיננטלי ואין הוא מוגבל לדרכי הביצוע של חיוב קיים בלבד. עקרון זה מחייב מעבר לזה, בהיותו ביטוי של כלל ההתנהגות האוניברסלי, הנדרש בין אדם לחברו, וכן בין אדם לרשות, אשר על כן הוא חל במשפט הציבורי... וראה סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל" [חוק החוזים (חלק כללי) - א.ב.]. השופט צבי ברנזון בבג"צ סאי-טקס (בג"צ 135/75, 321/75 סאי-טקס קרופוריישן בע"מ, אומן מפעלי סריגה בע"מ ו-21 אחרים נגד שר המסחר והתעשיה פ"ד ל(1), 673, 676 מול האותיות א-ב): כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום-לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח. ואם במישור הפרטי, לפי סעיף 12(א) ן-39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 חייב אדם במשא-ומתן לקראת כריתת חוזה ובקיום של חיוב הנובע מחוזה, לנהוג בתום-לב, רשות ציבורית בעניינים שבינה לבין האזרח לא-כל-שכן. אין זו התנהגות שבתום לב שועדה רפואית לעררים תדון בעניין מגבלותיו הרפואיות של המערער בשליחה לעבודה מתאימה שלוש שנים ממועד קיומה של הועדה הרפואית הראשונה. הדעת נותנת כי הפרש הזמנים בין הועדה הרפואית לועדת הערר הרפואית יהיה קצר וכי שירות התעסוקה יעשה ככל יכולתו על מנת לצמצם עד כמה שניתן את ההמתנה לדיון בעררו של מובטל המופנה לעבודה מטעמו. זאת על מנת שניתן יהיה להפנותו לעבודה מתאימה בהקדם. זאת ועוד. בדיקת מצבו הרפואי בדיעבד לאחר שלוש שנים אינה סבירה. קשה ללמוד לאחר תקופה זו על מצבו הרפואי של המערער עת דנה בו הועדה הרפואית הראשונה ועל קיומו של צידוק רפואי לסירוב שלוש שנים קודם לכן. חוסר סבירות זה פוגע בתכליתו של שירות התעסוקה לדאוג לעבודה מתאימה לדורשי העבודה. לשכת שירות התעסוקה היא זו שהפנתה את המערער לועדה רפואית ועליה לברר אם תוך זמן סביר מרגע שהגיש ערר קוימה בעניינו ועדת ערר רפואית. על שירות התעסוקה היה לעקוב ולברר מה עלה בגורל הערר שהגיש. טענת המערער בעניין זה מתקבלת. אילו עמדה טענה זו לבדה היה הערעור מתקבל. לא ברור אם המערער הודיע לשירות התעסוקה על מגבלותיו הרפואיות טרם הפנייתו לעבודה. שירות תעסוקה טען כי המערער לא המציא מסמכים רפואיים המעידים על מגבלותיו הרפואיות, בדיקות כלשהן שערך בדבר סוג האלרגיה וחומרתה. אלא כל שהיה לו הוא "איזשהו אישור רפואי שקיבל פעם בדבר אלרגיה". המערער אף לא טיפל בעצמו כפי שהעיד הוא עצמו בפני ועדת הערר הרפואית. טענה זו של שירות התעסוקה עולה בקנה אחד עם הפרוטוקולים של הועדות הרפואיות השונות לפיהם לא המציא המערער מסמכים רפואיים בקשר למגבלותיו הרפואיות וסוג האלרגיה ממנה סבל כפי שהתבקש. טענה זו של שירות התעסוקה עולה בקנה אחד עם דברי המערער בסיכומיו. המערער טען כי לא היו בפני הועדה הרפואית שדנה בעניינו בדיקות כלשהן או ממצאים אחרים המעידים על האלרגיה ממנה סבל. על המערער חלה חובת גילוי וחובה להמציא את כל המסמכים הרפואיים להם הוא טוען. פעולת שירות התעסוקה בניגוד לנהליו הפנימיים המערער טוען כי שירות התעסוקה פעל בניגוד לנהליו הוא. על פי נוהל אחד חל על שירות התעסוקה איסור לרשום לתובע סירוב עד להעמדתו בפני הועדה. המערער טוען לאי קיום נוהל 7.3(ד). אביא את סעיף 7 לאותו נוהל שכותרתו: "הטוענים לבעיות רפואיות - הליכי טיפול" במלואו: 7.1. מצהיר התובע עם רישומו כי אינו מסוגל לצאת לעבודה בגין הגבלה (פיזית או נפשית), ידאג הפקיד להעמדתו בפני ועדת כושר לעבודה (רפואית). 7.2. התובע הטוען לאי כשירות זמנית עקב מחלה, ימציא את תעודת המחלה המעידה על מחלתו, בפני המוסד לביטוח לאומי - כמקובל. 7.3. אם התובע טוען למחלה כרונית, יתבקש להמציא מסמכים רפואיים (בטופס ש.ת. 277), המלמדים לפחות, לכאורה, על קיומה של המחלה (נספח מס. 3). א. על תובע זה להמציא מסמכים רפואיים (טופס ש.ת. 277) תוך שבעה (7) ימים מיום שבו טען למוגבלות בריאותית, ולא יאוחר מיום ההתיצבות הבא. ב. פקיד ההשמה ירשום במערכת המיחשוב את דבר הדרישה להמציא את המסמכים (טופס 277) ואת תאריך הרישום. ג. בתוך שבוע ימים - לאחר שימציא כנדרש את המסמכים הרפואיים,ייעשה להעמדתו של התובע בהקדם, בפני ועדה רפואית לבדיקת כושר עבודה. ד. עד להעמדתו בפני הועדה, לא יירשם לתובע סירוב. ה. לא המציא התובע את המסמכים הדרושים (טופס 277) תוך שבוע ימים, ייחשב התובע ככשיר לעבודה, ופקיד ההשמה יפנה אותו לעבודה. 7.4. לא הציג התובע את המידע הרפואי ללא סיבה משכנעת, יחשב כסרבן (קוד 3) - באם תוצע לו עבודה ויסרב לקבלה. נוהל זה הוא משנת 2002, לאחר שנרשם למערער הסירוב ולאחר שועדה רפואית דנה בעניינו. עם זאת ניתן ללמוד ממנו על גישת שירות התעסוקה לנוהל ראוי. הנוהל השני הוא משנת 1993. נוהל זה הוא הנוהל אשר היה בתוקף בסוף שנת 2000 עת נרשם למערער הסירוב. המערער הפנה לסעיף 2.2(ד) לנוהל, לפיו פקיד ההשמה יתחשב במגבלות הרפואיות הנטענות של דורש העבודה. סעיף זה קובע: פקיד ההשמה קיים את ההליכים הבאים - לגבי דורש העבודה הטוען למוגבלות רפואית: (א) יפתח כרטיס אישי למוגבל (ש.ת. 271). (ב) יחתים את דורש-העבודה על ויתור סודיות רפואית (ש.ת. 271) (ג) יסביר לדורש-העבודה - (1) את הצורך להעמידו בפני ועדה רפואית לבדיקת כושר שתקבע את מידת כושרו לעבודה. (2) כי עד לקביעת כושרו - יחשב לדורש-עבודה רגיל לכל ענין ודבר. (3) יבקש מדורש-העבודה להמציא מסמך רפואי המלמד על מצבו הבריאותי (ממוסד רפואי מוכר), או פרטים רפואיים על גבי טופס ש.ת. 277) (4) כי הזכאות לדמי אבטלה נשללה מדורש-העבודה שנקבע כבלתי ניתן להשמה על ידי הועדה. (ד) פקיד ההשמה יתחשב בשליחה לעבודה בטענות להגבלה של דורש העבודה. סעיף 2.3 קובע: (א) עם המצאת המידע הרפואי, יזמן הפקיד את דורש העבודה בפני הועדה לקביעת כושר (ב) בטופס "הזמנה לועדה למוגבלים" (ש.ת. 227), יציין הפקיד את המועד, השעה ומקום התכנסות הועדה. סעיף 2.4 קובע: פקיד ההשמה יכין לקראת זימון הועדה תיק אישי לטוען למוגבלות שבו ירוכזו המסמכים הרפואיים ויצרף חוות דעתו על סמך הטיפול התעסוקתי. לטענת המערער פעל שירות התעסוקה בניגוד לנהליו הוא עת הפנה אותו לעבודה שלטענתו לא היה מסוגל לבצעה לאור בעיותיו הרפואיות. לכן, לא בדין נרשם לו סירוב ויש לבטל החלטה זו של שירות התעסוקה. לא הוכח בפני כי שירות התעסוקה פעל שלא בהתאם להנחיות. אם המערער לא מסר המידע בעניין מגבלתו הרפואית טרם הפנייתו לעבודה, אזי לפי סעיף 2.2(ג)(2) לנוהל שחל בעניינו של המערער נחשב הוא כדורש עבודה רגיל לכל דבר ולכן ניתן להפנותו לכל עבודה עד לקביעת כושרו לעבודה מתאימה לאחר בדיקת טענותיו בועדה רפואית. כמו כן לא הוכח כי שירות התעסוקה חרג מהוראה 2(ד) לפיה יתחשב שירות התעסוקה בשליחה לעבודה מתאימה בטענות מגבלותיו הרפואיות של המערער. מעבר לכך אף אם חרג שירות התעסוקה מנהליו אין לבטל החלטה זו שכן היא נמצאת במתחם הסבירות. נוהל פנימי של רשות מנהלית הוא פרוצדורלי ומהווה הנחייה אך ניתן לסטות ממנה. הגישה לנוהלים פנימיים צריך שתהא גמישה (ראה יצחק זמיר "הסמכות המנהלית", עמוד 784 ואילך; כן ראה את פסק דינו של השופט שמואל צור על מעמדו של הנוהל הפנימי עמד השופט צור בעע 02/ 1493 תג'ריד נופל - שרות התעסוקה - טרם פורסם). מדובר בבטלות יחסית ולא מוחלטת. לא נעשה עוול למערער. אך כאמור לא הוכח שהיתה סטייה מהנהלים. ועדת הערר שליד שירות התעסוקה דנה בעררו של המערער על הסירוב שנרשם לו לאחר שדנה בעניינו ועדה רפואית ראשונה וקבעה כי המערער לא הראה נכונות כלשהי לעשות מאמץ להשיג העבודה אליה הופנה או לכל היותר לברר אם ניתן לבצעה והיא אינה כרוכה בשהות בריחות חריפים. אשר על כן, גם לא הוכח כי העבודה אליה הופנה אינה עבודה מתאימה. אני מצטרפת למסקנה זו של ועדת הערר שליד שירות התעסוקה. הפגם בכך שועדת העררים דנה לאחר כשלוש שנים אף היא אין בה כדי לבטל את הסירוב. המערער לא פנה לעבודה, לא עשה מאמץ סביר לכך, לא המציא מסמכים רפואיים, לא בחן האם מגבלותיו מונעות את עבודתו במקום אליו הופנה, ולכן אין לבטל את החלטת שירות התעסוקה. הנה אם כן הפניית המערער כעובד כללי לעבודות ניקיון היתה כדין. זו היתה בגדר עבודה מתאימה. ועל כל פנים המערער לא עשה מאמץ סביר לברר אם עבודה זו מתאימה למגבלות הרפואיות להן הוא טען. השופט עמירם רבינוביץ אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי סגנית הנשיא, אלישבע ברק-אוסוסקין, בעיקר מן הטעם שהמערער לא עשה את המעט המצופה ממנו לעשות כדורש עבודה, דהיינו, לפגוש במעסיק ולברר את פרטי העבודה. השופט יגאל פליטמן הנני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי, סגנית הנשיא, כי דין הערעור להידחות. הערעור נדחה. אין צו להוצאות. רפואהועדה רפואית