א. מבוא: בפני תובענה שהגיש התובע, יליד 1951, בגין פגיעה בתאונת דרכים שנגרמה ביום 8.7.94, עת עסק, במסגרת עבודתו, בכיוון עגורן אשר היה נהוג על ידי הנתבע 1 ומבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת מס' 2. בשלב הראשון, הוגשה התובענה כנגד הנתבעים בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") ולחילופין, כנגד הצדדים השלישיים בעילות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בתחילה כפרו הנתבעים בהיות התאונה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים ואולם בהמשך, לאור פסיקת בית המשפט העליון בע"א 5757/97 אליהו חב' לביטוח נ' זיאד עלי חמאדה ואח', פ"ד נג(5) 849 (1999), הכירו הנתבעים בחבותם. לפיכך תוקן כתב התביעה כך שנותרה עילה כנגד הנתבעים בלבד לפי חוק הפיצויים ואילו הנתבעים, מצדם, שלחו הודעות צד ג' לצדדים השלישיים 5-1, בד בבד עם כתב ההגנה המתוקן. המוסד לביטוח לאומי, אשר הצטרף לתובענה כצד נוסף על מנת לתבוע מהנתבעים שיפוי בגין הגמלאות ששילם לתובע, ביקש לקיים את התובענה גם כנגד הצדדים השלישיים כנתבעים נוספים ואולם בקשתו נדחתה. בהתאם להחלטתי מיום 10.1.06, פוצל הדיון באופן שתחילה תידון התביעה העיקרית בין התובע לבין הנתבעים, שעניינה, למעשה, אך בגובה הנזק, וכן תובענת המוסד לביטוח לאומי כנגד הנתבעים ורק בהמשך תתברר התביעה כנגד הצדדים השלישיים. ב. רקע: התובע הינו יליד 1951 ומפעיל ציוד מכני הנדסי כבד במקצועו. ביום 8.7.94 נדרש התובע, במסגרת עבודתו באתר בנייה, לסייע בכיוון עגורן במשקל של 80 טון נהוג על ידי הנתבע 1 ומבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת 2. תוך כדי נסיעת העגורן התמוטט לפתע הכביש תחת משקלו של העגורן, כתוצאה מכך נטה על צידו ובתוך כך פגע קשות בתובע, שהיה לכוד בין העגורן וקיר הבניין. בדיעבד הסתבר כי הכביש שעליו נסע העגורן היה מצוי מעל חניון וקורת בטון תומכת בגג החניון התמוטטה תחת העומס וגרמה לנפילת העגורן. בעקבות התאונה נפגע התובע בכתפיו ובצלעותיו, בשוק ובקרסול רגל ימין. התובע הובהל לבית החולים "איכילוב" בתל אביב ובין היתר אובחנו אצלו שבר פריקה פתוח מרוסק בקרסול ימין, פריקת הכתף משמאל, שבר בצלע הרביעית מימין וחתכים במרפק. התובע אושפז במחלקה האורטופדית למשך חמישה ימים עד ליום 13.7.94 ובמהלך אשפוזו נאלץ לעבור ניתוח לקיבוע השבר בקרסול במסמרים. בהמשך נותח התובע בשנית, לצורך שיחזור השבר בקרסול וקיבוע משולש ברגל ימין, ולצורך כך אושפז בבית החולים "הילל יפה" בחדרה למשך חמישה ימים נוספים. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה. לתובע אושרה תקופת אי כושר מלאה של 180 יום, מיום התאונה ועד ליום 6.1.95. ממועד זה ואילך נקבעה נכותו של התובע בועדות הרפואיות שבפניהן עמד. תחילה נקבעו לתובע נכויות זמניות כדלהלן: 100% מיום 7.1.95 ועד ליום 31.1.95; 70% מיום 1.2.95 ועד ליום 31.5.95; 50% מיום 1.6.95 ועד ליום 31.8.95. החל מיום 1.9.95 נקבעה לתובע נכות רפואית אורטופדית צמיתה בשיעור של 23.05% בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956, לפי הפירוט כדלהלן: 10% נכות צמיתה לפי סעיף 48 (3) א' לתקנות בגין הגבלה ניכרת בתנועת קרסול ימין; 10% נכות צמיתה לפי סעיף 49 (3) לתקנות בגין קשיון פרקי כף הרגל ו- 5% נכות צמיתה לפי סעיף 39 (4) לתקנות בגין פריקת כתף שמאל. ג. דיון והכרעה: פרק ראשון: תובענת התובע כנגד הנתבעים-גובה הנזק כללי: מטעם התובע נשמעו שני עדים: התובע עצמו ורו"ח אורי ימין, אשר שימש כרואה החשבון ויועץ המס של התובע במועדים הרלבנטים לתובענה. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של החוקר אמנון שיינברג, אשר ביצע מעקב מצולם אחר התובע ביום 26.8.02 (התצהיר סומן נ/10 והקלטת שמתעדת את המעקב במלואו סומנה נ/11). בהתאם להודעת התובע, החוקר לא נחקר על תצהירו. בנוסף, הוגשה מטעם הנתבעים חוות דעת אקטוארית, ערוכה על ידי האקטואר שי ספיר (הוגשה וסומנה נ/9). נכותו הרפואית של התובע: אין מחלוקת, כי נכותו הצמיתה של התובע, כפי שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, הינה מחייבת, זאת לאור סעיף 6ב' לחוק הפיצויים. אשר על כן אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 23.05% לצמיתות. נכותו התפקודית של התובע: כאן נטושה מחלוקת קיצונית בין הצדדים; בעוד שלדידו של התובע נכותו התפקודית עולה לכדי 60%, סבורים הנתבעים כי נכותו התפקודית של התובע, אם בכלל, אינה עולה על 10%. התובע הצהיר, כי כיום הוא מתקשה בביצוע פעולות בסיסיות, כגון הליכה ממושכת, הרמת משאות, ישיבה והתניידות וכי הוא סובל מכאבים ניכרים ברגלו (ראה סעיפים 17-16 לתצהירו. כן ראה פרוטוקול מיום 8.1.06, עמ' 12-11). מהראיות שהובאו בפני מצטיירת תמונה שונה משמעותית מזו שאותה ביקש התובע לתאר בתצהירו; עיון במסמכים הרפואיים אשר צורפו לתצהיר התובע מעלה, כי הטיפול הרפואי האחרון שקיבל התובע בקשר לפגיעתו ניתן לו ביום 12.2.95, דהיינו 7 חודשים לאחר התאונה. ממועד זה ואילך התובע לא פנה ולא קיבל כל טיפול רפואי הקשור בפגיעתו (ראה, בהקשר זה, את חקירתו הנגדית של התובע, פרוטוקול מיום 8.1.06, עמ' 12-11). ניתן היה לצפות, כי אדם הסובל ממגבלות וכאבים ניכרים יפקוד תכופות את הגורמים הרפואיים המטפלים בו. לא זו אף זו, כשמונה חודשים לאחר פגיעתו חזר התובע לנהוג ברכב, חרף הפגיעה ברגלו הימנית, עובדה המצביעה על השתקמות מהירה למדי (ראה דו"ח ועדת המוסד לביטוח לאומי מיום 6.3.95, הוגש וסומן נ/4. כן ראה פרוטוקול מיום 8.1.06, עמ' 9-8). חקירתו הנגדית של התובע העלתה, כי באם קיימים לתובע קשיים תפקודיים כלשהם, הרי שמדובר בקשיים מינוריים בלבד; כך, למשל, הסתבר באשר לקושי הנטען בניידות, כי המדובר בקושי ממוקד ומינורי ובלשונו של התובע: "אם אני, דוגמא, הרבה פעמים שאני צריך לעבור מרציף לסירה למשל, אני מעדיף לא לעלות, אני יודע שאני אפול, אני מעדיף לא לעלות על סירה.. דוגמא, משהו שמתנדנד, או שאני צריך לעבור משהו, עליה קשה, אז אני מעדיף לא לעשות את זה.." (ראה פרוטוטקול מיום 8.1.06, עמ' 27-26). כך גם באשר לקושי הנטען בישיבה, משהובהר כי הכוונה למקרה ספציפי של ישיבה עם רגל מקופלת וכי אין כל בעיה בישיבה עם רגל ישרה (שם, בעמ' 30). גם חזרתו של התובע לתחום עיסוקו עובר לתאונה מעידה על השתקמותו המהירה; ודוק, התובע במקצועו הינו מנופאי מוסמך ומפעיל ציוד מכני הנדסי כבד. עובר לתאונה החזיק התובע בעסק עצמאי למנופים ולעבודות הנדסה ימיות. התובע הצהיר, כי מקצועו ועיסוקיו עובר לתאונה הצריכו מאמץ פיזי קשה, לרבות הפעלת ציוד מכני כבד ובכללו מנופים וכן ניידות מרובה והתרוצצות באתרי עבודה, שלרוב התפרסו על פני שטח נרחב ביותר, טיפוס על מנופים וציוד מכני אחר, צלילה, הדרכת עובדים, פיקוח בשטח, הרמת משאות כבדים, עמידה והליכה ממושכת והכל במשך שעות ארוכות מדי יום (ראה סעיפים 9-8 לתצהירו. כן ראה פרוטוקול מיום 8.1.06, בעמ' 6). התובע הצהיר, כי כיום אין באפשרתו לקבל על עצמו פרוייקטים הנדסיים הדורשים מאמץ פיזי ניכר ואף כאלה הדורשים ניהול בשטח, שכן בתחום עיסוקו גם ניהול ופיקוח גרידא מצריכים מאמץ פיזי ניכר, תוך הימצאות בשטחי בנייה למשך שעות ארוכות (ראה סעיף 11 לתצהירו. כן ראה פרוטוקול מיום 30.1.06, עמ' 48-47, 54-52). התובע הצהיר, כי כיום הוא עוסק כעצמאי בפיקוח וניהול בעיקר בעבודות ימיות בהיקפים מצומצמים ובעיקר בהקמת גדרות בים ויציקות בשוברי גלים. התובע הצהיר, כי הוא מתקשה בביצוע עבודות ריתוך מתחת לפני המים ויציקות תת-מימיות, שאותן ביצע ללא כל קושי עובר לתאונה (ראה סעיפים 14, 15 ו-18 לתצהירו). מהראיות שהובאו בפני עולה, כי כבר בראשית שנת 1996 ייסד התובע את חברת "הרועים (1996) הנדסה אזרחית", שהייותה המשך לחברה הקודמת שהחזיק בבעלותו, וכי הוא החל לפעול במסגרתה כבר בחודש מאי אותה שנה (ראה פרוטוטוקל מיום 8.1.06, עמ' 33; פרוטוקול מיום 30.1.06, עמ' 50, 72). הנה כי כן, זמן קצר יחסית לאחר התאונה, שב התובע לעיסוקיו הקודמים, אשר על פי הצהרותיו דרשו מאמץ פיזי לא מבוטל. הוצג בפני דו"ח מעקב מיום 26.8.02 של החוקר אמנון שיינברגר, אשר הוגש מטעם הנתבעים (מוצגים נ/ 11-10). דו"ח המעקב מתאר את התובע, בעת ביצוע עבודות בנמל אשדוד. התובע נצפה וצולם כשהוא מסתובב בשטח, אוסף ציוד וצינורות גומי ואף מפעיל מנוף/מחפר למשך שעה. כעבור שעות אחדות, שב התובע והפעיל את המנוף, כשהוא נכנס ויוצא לסירוגין ממנוף זה. בדו"ח המעקב נצפה התובע משוחח עם בנו, שעבד עמו בשטח. ההתובע נמנע מלהביאו לעדות מטעמו, אף שיכול היה להעיד ולשפוך אור באשר לאופן תפקודו (ראה, לעניין זה, פרוטוקול מיום 30.1.06, עמ' 64-63). כלל ידוע הוא, כי כאשר בעל-דין נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו, ללא הסבר סביר, ניתן להסיק מכך שאם הייתה מובאת הראיה, הרי שהייתה פועלת לחובת אותו בעל-דין (ראו ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חב' בע"מ, פ"ד מד(4) 595 (1990); י. קדמי, על הראיות (חלק שלישי, 2003), בעמ' 1649). התובע אישר בחקירתו הנגדית, כי כיום הוא מבצע עבודות פיזיות, גם אם הדבר כרוך במאמץ וכאבים וכי הוא אף ביצע מספר עבודות צלילה מתחת לפני המים (ראה פרוטוקול מיום 8.1.06, עמ' 12, 29-27; פרוטוקול מיום 30.1.06, עמ' 63-62, 68-66). התובע אישר, כי הוא מסוגל להרים משאות כגון גלגל רכב בעצמו וכי כאשר הוא נדרש למשקלים גבוהים יותר, הוא נעזר בעובד נוסף (ראה פרוטוקול מיום 8.1.06, עמ' 31-30). מובן, כי דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם טענת התובע, לפיה איבד את מקצועו ואת כושר השתכרותו כמעט לחלוטין. נראה כי גם אם קיימות לתובע מגבלות תפקודיות כלשהן, הרי שאין בהן כדי למנוע מהתובע לנהל עסק כבעבר, תוך התמקדות בעבודות הפיקוח והעסקת עובדים אחרים לביצוע המטלות הפיזיות שאין הוא מסוגל לבצע. בהקשר זה יובהר, כי גם עובר לתאונה העסיק התובע עובדים נוספים שביצעו יחד עמו את המטלות הפיזיות הנדרשות ולמעשה התובע שילב בין עבודות פיקוח לבין עבודות פיזיות, שאת חלקן ביצע בעצמו. מכל המקובץ לעיל אני קובעת כי נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה בוודאי אינה עולה על נכותו הרפואית, דהיינו 23%. הפסד השתכרות וכושר השתכרות: כללי: כאמור, התובע הינו מנופאי מוסמך ומפעיל ציוד מכני הנדסי כבד במקצועו. התובע הצהיר, כי לפני התאונה השתכר סכומים גבוהים, הן כשכיר והן כבעלים בחברת "הרועים פיתוח ועבודות ימיות בע"מ" והן מדיבידנדים בחברה, כל זאת בין השנים 92-91. התובע הצהיר, כי בעקבות המגבלות שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה, הוא נאלץ לסגור את עסקיו בסוף שנת 1995, זאת בשל העובדה שהתקשה לעבוד ולהיות בשטח (ראה סעיפים 11-10 לתצהירו). גם הפעם, חקירתו הנגדית של התובע העלתה תמונה שונה מזו שאותה ביקש לתאר בתצהירו; מחקירת התובע בפני עולה, כי חברת "הרועים פיתוח ועבודות ימיות בע"מ" נסגרה וחדלה מלפעול כבר בשנת 1993, דהיינו עוד קודם לתאונה וללא קשר אליה (ראה פרוטוקול מיום 8.1.06 , עמ' 39-36. ראה גם מוצג נ/2). התובע העיד, אמנם, כי האמור בתצהירו כוון בעיקר להפסקת ההתקשרות עם גופים גדולים, כגון רשות הנמלים, מפעלי ים המלח וכיו"ב ואולם התובע לא הציג בפני כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בגרסתו כאמור. ניתן היה לצפות, כי התובע יפנה בכתב אל אותם גופים, שעמם, על פי הנטען, היה מקושר בחוזים, ויודיע להם על הפסקת התקשרות ואולם לא הוצגה בפני כל פנייה כאמור (ראה, לענין זה, את חקירת התובע, פרוטוקול מיום 30.1.06, עמ' 46-44). גם העובדה שכבר בראשית שנת 1996 ייסד התובע את חברת "הרועים (1996) הנדסה אזרחית", שהייותה המשך לחברה הקודמת שהחזיק בבעלותו, אינה מתיישבת עם האמור בתצהירו. עיון בשומות המס לשנים שלאחר התאונה מעלה, כי פרט לשנים 1999 ו-2000, הניבו עסקיו של התובע הכנסות גבוהות למדי; כך, למשל, הסתכמו הכנסותיו של התובע בשנת 1996 בסך של 163,177 ₪, בשנת 1997 בסך של 109,996 ₪ ובשנת 1998 בסך של 96,092 ₪. ההכנסות לשנים אלה, כשהן משוערכות למועד הגשת סיכומי הנתבעים, עומדות על סך של 218,874 ₪, 136,520 ₪ ו- 113,678 ₪, בהתאמה. באשר לשנים 1999 ו-2000, הרי שלא ניתן ליייחס את ההפסדים שנגרמו לתובע בשנים אלה במלואם לתאונה, שעה שבשנים הסמוכות לתאונה נהנה התובע מהכנסות נאות. גם בשנים 2004- 2001 נהנה התובע מהכנסות גבוהות; כך, למשל, בשנת 2001 הסתכמו הכנסותיו של התובע בסך של 345,215 ₪, שהם 374,742 ₪ משוערכים להיום. בשנת 2004 הסתכמו הכנסותיו של התובע בסך של 178,121 ₪, שהם 181,44 ₪ משוערכים להיום. התובע מבקש כי בסיס הכנסותיו עובר לתאונה יקבע בהתאם לנתונים המופיעים בטבלה שערך בסיכומיו, המפרטת, לטענתו, את הכנסותיו בין השנים 1994-1991. טבלה זו מבוססת על ניתוח שערך רואה החשבון של התובע, מר ימין (ראה נספח א' לתצהירו). מהנתונים שבטבלה עולה, כי הכנסתו הממוצעת של התובע בשנים אלה, כשהיא משוערכת להיום, הינה 36,282 ₪ לחודש ועל כן, מתבקשת, לכאורה, הפעלת תקרת שילוש השכר הממוצע במשק, תוך ניכוי מס בשיעור 25%, דהיינו בסיס שכר העומד על 16,922 ₪ לחודש. דא עקא, מצאתי קושי לקבל את בסיס הנתונים של התובע; הכנסותיו של התובע מורכבות משניים: הכנסה מחברה/עסק והכנסה ממשכורת. בשנת 1991 טוען התובע להכנסה מחברה/עסק בסך כולל של 115,409 ₪ ולהכנסה ממשכורת בסך של 48,000 ₪ (כולם בערכים נומינאליים). ואולם, כל שהמציא התובע לתמיכה באמור הוא תקציר שומה ליחיד לשנה זו על סך של 48,000 ₪. לא הומצאה כל שומת מס סופית לחברה לשנה זו, אף שרו"ח ימין התבקש להמציא את שומות המס הסופיות לחברה החל משנת 1990 ואף שטען כי השומות הנ"ל מצויות בחזקתו (ראה, לעניין זה, פרוטוקול מיום 30.1.06, בעמ' 79; פרוטוקול מיום 31.1.06; פרוטוקול מיום 9.5.06, עמ' 100-97). באותו אופן, גם לא הומצאה שומת המס הסופית לחברה לשנת 1992 וכל שהומצא הוא תקציר שומה ליחיד. מובן, כי העובדה שהתובע נמנע מלהציג את שומות המס הסופיות פועלת לרעתו, שהרי המדובר בהימנעות מהבאת ראיה אשר מצויה בשליטתו המלאה של התובע. קושי נוסף המונע ממני לקבל את בסיס הנתונים של התובע נעוץ בעובדה שעל גבי תקצירי השומה לשנים 1992-1991 מצויין, כי "יצאה שומה כשרה ב- 21.3.96". רוצה לומר: שומות המס האמורות מבוססות על הצהרותיו של התובע, שנעשו לאחר התאונה. מובן, כי מועד הגשתם של דוחות המס פוגם בערכם הראייתי באופן המקשה עלי לקבל את בסיס הנתונים של התובע לצורך חישוב הפסדיו, שהרי קיים חשש כי אותם דוחות הוגשו במטרה להגדיל את ההכנסות בתקופה עובר לתאונה ובהתאם להגדיל גם את הפיצוי שייפסק לתובע בהסתמך עליהן בגין אבדן כושר השתכרותו (ראה ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720 (1990); ע"א 523/87 שחאדה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג (1) 385 (1989); רע"א 6037/03 קסיס חכמאת נ' נגה חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 6.12.04)). גם תקציר השומה לשנת 1993, הגם שכולל הוא את הכנסות התובע מעסק/חברה, מעורר קושי בלתי מבוטל, באשר צויין בו, כי מועד הגשת הדו"ח על ידי התובע היה ביום 29.1.96, דהיינו לאחר קרות התאונה. קושי זה מתעצם לנוכח העובדה, ששומת המס לשנה זו מתארת הכנסות גבוהות פי שלוש כמעט מהכנסות התובע בשנים הקודמות לה. בנסיבות אלה יש לקבוע, כי גובה הכנסותיו של התובע בין השנים 1993-1991 אינו משקף את כושר השתכרותו של התובע דרך קבע ומשכך אין מקום לקביעת ממוצע חשבוני פשוט בין השנים האמורות. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בענייננו לנוכח תקציר השומה ליחיד לשנת 1990, אשר ממנו בחר התובע להתעלם (תקציר השומה הוגש וסומן נ/7). משומה זו, שהיא השומה היחידה אשר לא מצוין לגביה כי יצאה לאחר קרות התאונה, עולה, כי הכנסותיו של התובע הגיעו אותה שנה לכדי סך של 21,512 ₪ בלבד. הכנסה זו, כשהיא משוערכת למועד הגשת סיכומי הנתבעים עומדת על סך של 59,868 ₪. לנוכח כל שנאמר עד כה, הרי שבכל הנוגע לשכר הרלבנטי של התובע לצורך הפיצויים, יש להתעלם מן הדיווח החריג לשנת 1993. כמו כן, יש להתעלם מן ההכנסות שצויינו בבסיס הנתונים של התובע כ"הכנסות החברה" לשנים 1991 ו- 1992, באשר אלה כלל לא הוכחו ולהעמיד את הכנסותיו באותן שנים על סך של 48,000 ₪ ו- 60,000 ₪, בהתאמה, בלבד. הכנסה זו, כשהיא משוערכת למועד הגשת סיכומי הנתבעים עומדת על סך של 113,160 ₪ ו- 123,859 ₪, בהתאמה. מאידך, יש להביא בחשבון את הכנסתו של התובע בשנת 1990. לשנה זו יש, כאמור, לתת משקל רב, בעיקר בשל כך שהיא השנה היחידה מבין השנים שלגביהן נמסרו נתונים, אשר בה פעל התובע כפי שפעל, ודיווח כפי שדיווח, מבלי שידע שתהיה לכך השפעה על תביעתו זו, שכן לא ידע אז, שתתרחש התאונה דנן. הכנסה זו, כשהיא משוערכת למועד הגשת סיכומי הנתבעים עומדת על סך של 59,868 ₪. בנוסף, יש לתת משקל רב גם לכך שבשנים שמאז התאונה, המחזורים, אף גבוהים משמעותית מאלה שבשנת 1990 ובוודאי אינם נופלים מאלה שהתקבלו בין השנים 1994-1991, ומכל מקום, הם מצביעים על כך שהיקף הפעילות לא פחת בעקבות התאונה. בהמשך לכל שנאמר עד כה, הרי שיש לקבל עקרונית את עמדת הנתבעים, לפיה אין מקום בענייננו לערוך חישובים דוגמת אלה שעורך התובע בסיכומיו, ובסופו של יום, יהיה מקום לפסוק סכומים שיהיו רחוקים משמעותית מאלה שהתובע עותר שייפסקו. חישוב הפסדי השתכרות: לאור האמור, הרי שבכל הנוגע לעבר, יש מקום, לכל היותר, לפסיקת פיצוי גלובאלי. הכוונה לפיצוי שיוכל לתת ביטוי לאפשרות שהפגיעה בתאונה גרמה לכך שהתובע היה פעיל בעסק פחות מאשר היה יכול להיות אלמלא הפגיעה, בעיקר בתקופה הסמוכה לתאונה, אך, במידה מופחתת גם אחר כך, וכי פעילות נוספת שלו יכלה להביא לכך שההכנסות תהיינה גבוהות יותר. במכלול הנתונים והנסיבות, אני מעמידה את הפיצוי על סכום כולל של 400,000 ₪ למועד פסק דין זה, הכולל, בין היתר, הפרשי הצמדה וריבית עד מועד זה. בכל הנוגע לעתיד, הרי שהעבר מוכיח, כי אין לזקוף דבר מה משמעותי לנכות הצמיתה שעקב התאונה, ונראה, כי גם בעתיד ימשיך התובע להפעיל את העסק שלו, כאשר הנכות שיש לו עקב התאונה תמשיך שלא לפגוע בכך ובהכנסות העסק. אשר על כן יש מקום לפסיקת פיצוי גלובאלי, ובהתחשב במכלול מה שנאמר ושנקבע, אני מעמידה את הפיצוי על סך של 300,000 ₪. עזרת הזולת לעבר ולעתיד: התובע הצהיר, כי הוא נעזר בצד ג' בשכר בתקופה של שלוש שנים ממועד התאונה, למשך 32 שעות חודשיות, בעלות של 960 ₪ לחודש (ראה סעיף 7 לתצהירו). התובע לא צירף קבלות ולא העיד את אותה עוזרת. לא זו אף זו, מחקירתו הנגדית של התובע בפני עולה, כי אותה עוזרת הועסקה בבית התובע בהיקף נרחב עוד לפני לתאונה (ראה פרוטוקול מיום 8.1.06, עמ' 20-15). לפיכך, אף אם אכיר בצורך של התובע בעזרה, ואינני קובעת כך, הרי אין בסיס לקביעת סכום פיצוי. התובע הצהיר, כי נעזר גם בבני משפחתו המתגוררים עמו ובעיקר באשתו (ראה סעיף 6 לתצהירו). ההלכה היא, כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו, העושים מלאכתם ללא שכר (ראה ע"א 1164/02 קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון לידור- קטין ואח' (טרם פורסם, 21.12.04); ע"א 8380/03 קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמר עבדאלולי (טרם פורסם, 8.12.05)), אלא שהתובע לא הביא לעדות את אשתו ולא הניח כל תשתית ראייתית למידת העזרה שהוא נזקק לה בחיי היום-יום, או לכך שבעתיד, לכשיזדקן, יזדקק לעזרה יותר מכפי גילו, כתוצאה מן הפגיעה שנגרמה לו בתאונה. אין ראיות על כך שהתובע זקוק לעזרה בביצוע פעולות היומיום (ראה, לעניין זה, את חקירתו הנגדית של התובע, פרוטוקול מיום 8.1.06, עמ' 26-20, 31). עם זאת- ועל מנת שלא לקפח את התובע- נכונה אני להניח כי הנכות שנגרמה לתובע בתאונה אכן פגמה בתרומתו לניהול משק הבית והוא עשוי להזדקק בעתיד, כתוצאה ממצבו, לעזרה רבה יותר מזו לה היה נזקק לולא התאונה. בענין זה לא ניתן, כפי שגם לא צריך, לסמוך על עזרה מצד אשתו של התובע. אשר על כן אני קובעת על דרך האומדנה כי התובע זכאי לפיצוי בגין עזרת הזולת, לעבר ולעתיד, בסך כולל של 25,000 ₪. כאשר סכום זה כולל, בין היתר, הפרשי הצמדה וריבית לגבי החלק המתייחס לעבר. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. הוצאות נסיעה וניידות: בראש נזק זה עותר התובע לפיצוי בסכום גלובאלי של 150,000 ₪ לעבר ולעתיד. לטענתו, פיצוי בסכום זה מבטא את ההסעות המרובות לטיפולים ובדיקות רפואיות, להן נזקק בסמוך למועד התאונה, כמו גם את העדר היכולת לנהוג, באותה עת, בכוחות עצמו. באשר לעתיד, טוען התובע, כי הפגיעה מקשה עליו להתהלך בכוחות עצמו ובחופשיות ועל כן הוא נאלץ להתנייד ממקום למקום באמצעות תחבורה ממונעת, בין ציבורית ובין פרטית. לטענת הנתבעים, התאונה נשוא התובענה הוכרה כתאונת עבודה ומשכך זכאי התובע להחזר הוצאות נסיעה כפי שהוציא בגין נסיעות לקבלת טיפול רפואי. באשר לטענתו של התובע בדבר קשיי ניידות והצורך בהתניידות באמצעות תחבורה ממונעת, טוענים הנתבעים, כי היא כלל לא הוכחה. מקובל עלי, כי בתקופה הסמוכה לתאונה נגרמו לתובע הוצאות נסיעה מוגברות, בשל הצורך בטיפולים רפואיים ובשל העובדה שלא יכול היה לנהוג את רכבו בעצמו. עם זאת, מהראיות שהובאו בפני עולה, כי כבר לאחר מספר חודשים ממועד התאונה, חזר התובע לנהוג ברכב (ראה, בהקשר זה, את דו"ח ועדת המוסד לביטוח לאומי מיום 6.3.95, הוגש וסומן נ/4. כן ראה את חקירתו הנגדית, פרוטוקול מיום 8.1.06 בעמ' 8). לא זו אף זו, כיום התובע מסוגל בעצמו לנהיגה במנוף ובמחפר ומשכך נראה כי לא קיימת לו, כיום, מגבלת ניידות שפיצוי בצדה. זאת ועוד, בכל הנוגע להוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים, יש לזכור כי התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, לפיכך ומכח תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968, זכאי התובע לכיסוי הוצאותיו אלה. במצב דברים זה, מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובאלי המשקף את הוצאות הניידות המוגברות שנגרמו לו בסמוך למועד התאונה, בסכום של 5,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. הוצאות רפואיות: התובע טוען כי בעקבות מצבו הוא נאלץ להוציא הוצאות ניכרות לצורכי ריפויו, כחלק בלתי נפרד ממכלול הטיפול הרפואי, השיקומי והמשלים לו הוא ניזקק, אותו הוא מעריך בסכום גלובאלי בסך של 50,000 ₪ לעבר ולעתיד. התובע לא הביא כל הוכחה לצורך בקבלת טיפולים רפואיים כלשהם ובפרט כאלה אשר אינם מכוסים ואמורים להיות מכוסים במסגרת החקיקה הסוציאלית, קרי, חוק הביטוח הלאומי תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), בהיות התאונה בגדר תאונת עבודה, וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994 (ראה רע"א 2985/96 מדלסי נ' גוני ואח', פ"ד נ(2) 81 (1996); ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997)). משלא הצביע התובע על הוצאות רפואיות מסוימות שיש לו או שהוא עתיד להוציא מחד גיסא, ואולם כאשר מאידך גיסא אני לוקחת בחשבון כי יתכן שיזדקק לממן באופן חלקי את התרופות או קבלת הטיפול הרפואי ועל מנת שלא לקפחו, אני רואה לנכון לפסוק לתובע בראש נזק זה סכום גלובאלי של 4,000 ₪ למועד פסק דין זה, הכולל, בין היתר, הפרשי הצמדה וריבית עד מועד זה. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. כאב וסבל: מוסכם על הצדדים, כי יש לחשב את הפיצוי בגין כאב וסבל לפי נכות רפואית בשיעור של 23.05%, 10 ימי אשפוז ובהתאם לגיל התובע. נכון למועד הגשת הסיכומים עמד הסכום הנ"ל על סך של 53,158 ₪. הסכום הנ"ל ישוערך למועד מתן פסק הדין ויתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. ניכויים: אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי מסכום הפיצוי יש לנכות את הסכום המהוון של קצבאות נכות כללית שמקבל התובע. ב"כ הנתבעים הפנו בסיכומיהם לחוות דעתו של האקטואר שי ספיר שבה פירט את הסכום המהוון של קצבאות נכות כלליות, ששוויין המשוערך והמהוון נכון ליום 25.1.06 הוא 548,355 ₪. סכום זה, כשהוא משוערך ליום הגשת סיכומי הנתבעים, עומד על סך של 578,778 ₪. ב"כ התובע לא חלק על האמור בחוות הדעת. הסכום המהוון של קצבאות נכות כללית שמקבל התובע ינוכה מהסכומים המגיעים לתובע על פי פסק הדין החלקי, כשהוא משוערך ליום מתן פסק הדין. פרק שני: תובענת המוסד לביטוח לאומי לשיפוי תביעה מטעם התובע הוגשה לבית משפט זה עוד ביום 1.12.98. והנה, רק ביום 2.3.03 הגיש המוסד לביטוח לאומי בקשה להצטרף כתובע נוסף בתביעה העיקרית, כשהוא טוען כי הוא זכאי לעשות כן מכוח הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע את זכותו לתבוע מהנתבעים החזר הגימלאות ששילם על פי דין לתובע בגין התאונה והנזקים המפורטים בכתב התביעה. הנתבעים טוענים כי תובענת המוסד לביטוח לאומי התיישנה זה מכבר. חוק הביטוח הלאומי בא להסדיר את מערכת היחסים המשולשת שבין המוסד לביטוח לאומי, הזכאי (הניזוק) והצד השלישי (המזיק). עוגן מרכזי בהסדר זה נמצא בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כדלהלן: "(א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה... ". זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה, מתוקף סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי, נגזרת מעקרונות התיחלוף (ראה ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433 (2001), להלן: "עניין עמית"). מתוך ההלכה הברורה הנ"ל, שאחריה לא שונה דבר, אין לי אלא לקבל את טענת הנתבעים להתיישנות, באשר באותו עניין נקבע, כי מבחינת מהות זכותו של המוסד לביטוח לאומי, הרי היא זכותו של הניזוק עצמו, שהמוסד לביטוח לאומי נכנס בנעליו. אשר על כן, טענת הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק עומדת לו גם כנגד המוסד לביטוח לאומי וכך נפסק במפורש, כי הגנה דיונית העומדת למזיק, המכוונת כנגד הזכות, כגון התיישנות, תעמוד למזיק גם כנגד המוסד לביטוח לאומי. זאת, להבדיל מהגנה דיונית המכוונת כנגד בעל הזכות, שלגביה נראה כי הזכות עוברת כשהיא משוחררת מאותה הגנה אישית. עוד נקבע שם, ושוב במפורש, כי את תקופת ההתיישנות של תביעת הניזוק, יש למנות ממועד התאונה, ועל כן, כמו שם - גם כאן, יש לקבוע כי תביעתו של המוסד לביטול לאומי התיישנה, באשר ברי כי ביום 2.3.03, הוא המועד בו ביקש המוסד לביטוח לאומי להצטרף כצד נוסף לתובענה, חלפו למעלה משבע שנים מיום אירוע התאונה. יובהר, כי העובדה שהניזוק הגיש תביעתו במועד הקבוע בחוק אינה מתקנת את האיחור בהגשת התביעה על ידי המוסד לביטוח לאומי. אם ירדתי לסוף דעתו של המוסד לביטוח לאומי, הרי שאין הוא חולק על עובדת התיישנות תביעתו לנוכח ההלכה שנפסקה ב"עניין עמית" ואולם מבקש הוא לבקר את תוצאותיה של ההלכה האמורה. מובן כי ככל שקיימת למוסד לביטוח לאומי השגות באשר להלכה האמורה, הרי שאין מקומן במסגרת הליך זה ומכל מקום, אין בהן כדי לסייע לו בתובענה זו. לחילופין, מבקש המוסד לביטוח לאומי להיבנות מאמרת אגב של כב' השופט ריבלין ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 350 (2003), שממנה מבקש הוא ללמוד, כי אף שברגיל מסווגת תביעת השיבוב של המוסד לביטוח לאומי כתביעת תחלוף בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, הרי שששמורה לו הזכות להיפרע גם כמיטיבו של הניזוק. עילת תביעה זו היא עצמאית ומבוססת על סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד- 1964. לפיכך, יש בידו עילת תביעה עצמאית בגין הנזק הכלכלי שהוסב לו בעקבות מעשי הנתבעים, אשר מירוץ ההתיישנות בגינה מתחיל רק ביום בו שילם כספים לניזוק. גם בטענה זו אין ממש; כב' השופט ריבלין, אשר כתב את פסק הדין בעניין פרלה, חזר ואישרר בגוף פסק הדין את ההלכה שנפסקה ב"עניין עמית". לכן אינני מקבלת את טענת המוסד לביטוח לאומי, לפיה יש בידו עילת תביעה עצמאית בגין הנזק הכלכלי שהוסב לו בעקבות מעשי הנתבעים. התוצאה היא שאין מנוס אלא לקבל את טענת ההתיישנות ולפיכך תביעת המוסד לביטוח לאומי כנגד הנתבעים נדחית בזאת. בנסיבות העניין, לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות. ד. סוף דבר: אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בגין התאונה בהתאם לפירוט הבא: ראש נזק הסכום הפסדי השתכרות לעבר 400,000 ₪ הפסדי השתכרות לעתיד 300,000 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד 25,000 ₪ הוצאות נסיעה וניידות 5,000 ₪ הוצאות רפואיות 4,000 ₪ כאב וסבל (יש לשערך למועד מתן פסק הדין) 53,158 ₪ מן הסכומים המגיעים לתובע יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, ששוויים המשוערך והמהוון נכון ליום 25.1.06 הוא 548,355 ₪ (578,778 ₪ נכון למועד הגשת הסיכומים), שאף אותם יש לשערך למועד מתן פסק הדין. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מן הסכומים שנפסקו בפסק הדין (בניכוי קצבאות המוסד לביטוח לאומי) בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. כל הסכומים הנ"ל ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. הצדדים רשאים להגיש פסיקתא מוסכמת לחתימה תוך שלושים יום מהיום. תביעת המוסד לביטוח לאומי כנגד הנתבעים התיישנה ומשכך היא נדחית ללא צו להוצאות. נותרה לדיון תובענת הנתבעים כנגד הצדדים השלישיים. בשים לב לסכומים שנפסקו לתובע במסגרת תובענה זו, טוב יעשו הנתבעים אם ישקלו מחדש את נחיצותה של התובענה כנגד הצדדים השלישיים, כמו גם את האפשרות להגיע להסדר מוסכם עם צדדים אלה, באופן שייתר את הדיון בתובענה ויביא לחסכון בעלויות ההתדיינות. הנתבעים יודיעו לבית המשפט עד ליום 12.01.08 האם הם עומדים על המשך בירור התובענה כנגד הצדדים השלישיים. התיק יועלה ללשכתי לעיון ביום 13.01.08. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום. ניתן היום, י"ב בכסלו, תשס"ח (22 בנובמבר 2007), בלשכתי בהעדר ב"כ הצדדים ברון צפורה, שופטת לפרסום והפצה מיום 26.11.07.מיסיםתאונת דרכיםשומה