1. השאלה המתעוררת בבקשת רשות הערעור דנן, שזוהי הערכאה השלישית הנדרשת לה, הינה אם לענין צירוף תיק למסגרת איחוד תיקים של חייב, דין תיק הוצל"פ שנפתח ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) לשם גביית חוב מזונות, כדין תיק הוצל"פ שנפתח ע"י הזוכה - או שמא בהיות שהמל"ל אינו הזוכה הישיר, דין תיק הוצל"פ שנפתח על-ידו כדין כל תיק הוצל"פ אחר, שניתן לצרוף למסגרת איחוד התיקים. 2. בענין דנן, ניתן נגד החייב צו איחוד תיקים על פי החלטת ראש ההוצל"פ משנת 2000. בקשה שהוגשה על-ידו (ביום 9.2.06) לצירוף תיק לגביית מזונות שנפתח ע"י המל"ל, נדחתה ע"י ראש ההוצל"פ. גם ערעור שהוגש לביה"מ לעניני משפחה נדחה בפסק דינו של כב' השופט מ' הכהן מיום 8.8.06 (תמ"ש 4420/06). בפסק דין מפורט ומנומק היטב נקבע ע"י ביה"מ קמא כי נוכח תכליותיו של חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 (להלן: חוק המזונות), וההלכה שנקבעה בע"א 357/79, המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד לה(1) 393 (להלן: הלכת המל"ל),לפיה המל"ל עומד בנעליו של הזוכה כלפי החייב לכל דבר וענין - אף משנפתח תיק מזונות ע"י המל"ל אין להכלילו במסגרת איחוד תיקיו של החייב. 3. בבר"ע שהוגשה על פסק הדין האמור נטען כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי אין לאחד תיק המזונות של המל"ל במסגרת איחוד התיקים של המבקש. לשיטת בא כוחו המלומד של המבקש, האספקלריה המשפטית במסגרתה נבחנה השאלה - חוק המזונות - אינה נכונה, ועל בית המשפט קמא היה לבוחנה לאור תכליותיו והוראותיו של חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). לדידו, בחינה באספקלריה זו, היתה מביאה לתוצאה שונה, שכן בבסיס העדיפות הניתנת במסגרת חוק ההוצאה לפועל לחוב מזונות על פני זכות הקניין של החייב ויתר הנושים בתיק האיחוד, מצויה הזכות האישית הגלומה בחוב המזונות והמטרות הסוציאליות בבסיסו. דא עקא, במקום בו הזוכה הינו המל"ל, אין מתקיימות תכליות אלו, ועל כן אין מקום לאבחן בינו לבין יתר נושי החייב. עוד נטען ע"י ב"כ המבקש, כי האבחנה שעשה בית המשפט קמא בין המקרה שנדון ברע"א 4445/96, בר-נוי נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' (תק-על 97(3) 252, להלן: ענין בר-נוי), בו נדונה שאלת חירותו של החייב, לבין המקרה דנן, בו מדובר בזכויותיו הקנייניות - אינה נכונה, שכן הרציונל בבסיס האבחנה בין זוכה ישיר לבין המל"ל - זהה, מה גם שלאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, יש לפרש את המונח "למעט תיק מזונות" האמור בסעיף 74א לחוק ההוצאה לפועל בצורה דווקנית, כך שלא יכלול תיק לגביית מזונות על ידי המל"ל, ולא יביא לפגיעה מוגברת בזכות הקניין של החייב. ואף זאת, לדידו קביעת בית המשפט קמא בדבר אי התאמת תיק מזונות להליך של איחוד תיקים הינה שגויה, הן נוכח העובדה כי כל חוב, מטבעו, תופח בשל הפרשי הצמדה וריבית, והן מאחר שצו האיחוד דנן ניתן לאחר שהחייב הוכרז מוגבל באמצעים (על פי סעיף 69ו לחוק ההוצאה לפועל), ועל כן לא חלים עליו הכללים בדבר יכולת הפירעון עד לתאריך מסוים (לפי סעיף 74ט לחוק ההוצאה לפועל). 4. בתשובתו לערעור טען המל"ל, כי יש לדחות הערעור הן מהטעמים שפורטו בפסק דינו של בית המשפט קמא, והן מטעמים נוספים: ראשית נטען, כי סעיף 14 לחוק המזונות העמיד את המל"ל בנעלי הזוכה הישיר, על כל הכלים העומדים בידי האחרון לגביית חוב המזונות, וזאת על מנת לאפשר פירעון מלא, ככל האפשר, של החוב, ולמנוע מצב בו חיובי המזונות ייפלו על כלל הציבור. זאת ועוד, כנטען, בשליש מהתביעות למזונות מקבלים הזוכים סכום הנמוך מסכום המזונות הפסוק, כאשר המל"ל פועל לגביית מלוא הסכום ולהעברת היתרה לזוכים. פגיעה ביכולתו של המל"ל לגבות מלוא הסכום האפשרי תביא, בראש ובראשונה, לפגיעה בזוכים הישירים. מה גם שאף במצב הקיים הגבייה אינה אופטימלית, וסך נומינאלי של חובות המזונות למדינה עומדים על כשני מיליארד ₪. המל"ל מוסיף וטוען, כי ניתן ללמוד על הפרשנות הראויה לסעיף 74א לחוק ההוצאה לפועל אף מהצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007), התשס"ז-2006 (שעברה לא מכבר בקריאה ראשונה), בה אובחן, לענין גובה חוב המזונות המצדיק פקודת מאסר, בין חוב מזונות אישה לבין חוב מזונות כלפי המל"ל. לשיטתו, כאשר ביקש המחוקק להבדיל בין חוב אישה למזונות לבין חוב מזונות למל"ל, עשה כן במפורש, ובהעדר אבחנה מפורשת כאמור אין לקרוא לתוך החוק מה שאין בו, ויש לנהוג בחוב כחוב מזונות רגיל לכל דבר וענין. כ"כ צורפה לתשובת המל"ל עמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, התומכת באמור לעיל. בהתייחס לכל האמור דנתי בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש על-פי הרשות שניתנה. 5. סעיף 74ב לחוק ההוצאה לפועל מאפשר לחייב לבקש איחודם של התיקים התלויים ועומדים נגדו. לענין זה, "תיק" הינו "תיק הוצאה לפועל, למעט תיק מזונות" (סעיף 74א לחוק). הוצאת תיק המזונות ממסגרת תיקי הוצל"פ שניתן לצרפם לתיק האמור נעשתה בהתחשב במעמדם המיוחד של דמי המזונות, שעניינם הענקת אמצעי קיום ומחייה יומיומיים לזוכה. תכלית זו עמדה אף בבסיס חקיקת חוק המזונות, כאשר בדברי ההסבר לחוק צוין, כי מטרת החוק הינה הבטחת אמצעי מחייה לאישה ולילדים שזכו בפסק דין למזונות מבלי להיזקק להליכי הוצאה לפועל מחד, וגביית חוב המזונות על ידי המל"ל באופן יעיל, מאידך ("דברי הכנסת", כרך 60, עמ' 2437-2438). 6. משכך קובע סעיף 14(א)-(ב) לחוק המזונות כדלקמן: "(א) המוסד יגבה מן החייב כל סכום שהגיע או המגיע ממנו לזוכה לפי פסק הדין למזונות, לרבות ריבית כפי שנפסק והוצאות גביה ושכר טרחת עורך דין כפי שנקבע בהוצאה לפועל. (ב) פסק הדין למזונות יבוצע בדרך האמורה בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, כאילו ניתן לזכות המוסד, לרבות האמור בפרק ז' שבו". על זכות הסוברוגציה שיצר המחוקק בסעיף זה עמד כב' הנשיא אהרון ברק בהלכת המל"ל, בה נקבע: "...בכל הנוגע להגשמת מטרותיו של חוק הבטחת תשלום, ניתן לומר כי המוסד עומד במקומו או בנעליו (Subrogation) של הזוכה כלפי החייב...משניתן פסק-דין למזונות, שזמן פירעונם חל לפני מתן צו לקבל נכסים, והמוסד שילם לזוכה על פי חוק הבטחת תשלום, הופך המוסד לנושה בהליכי פשיטת הרגל הרגילים. כפי שראינו, לבעל זכות המזונות זכות קדימה, ולדעתי, זכות קדימה עומדת גם למוסד. זהו הכלל הרגיל, לפיו הצד המחליף עומד בנעלי הנושה, לא רק לענין הזכות עצמה, אלא גם לענין הביטחונות וזכויות היתר...אמת הדבר, לכלל האמור מוכר חריג, לפיו אין המחליף זכאי לזכויות קדימה שהן אישיות לנושה...אך נראה לי, כי חריג זה אינו חל בענייננו. משניתן פסק דין למזונות לטובת זוכה, אין לומר כי לענין הסוברוגציה, זכות הקדימה היא אישית... הקונסטרוקציה המשפטית של סוברוגציה מבוססת, בין היתר, על עקרונות של עשיית עושר ולא במשפט, והיא באה למנוע התעשרות שלא כדין. על-פי עקרונות אלה, איני רואה כל יסוד להעשיר את נושי החייב רק משום שהמוסד מילא חובה המוטלת עליו על-פי החוק" (שם, בעמ' 397-399). אף שהאמור מתייחס לענין כינוס נכסים במסגרת פשיטת רגל, הרציונאל יפה אף לענייננו. 7. אמנם, בהלכת בר-נוי סויג הכלל, מקום בו ביקש המל"ל הוצאת צווי מאסר נגד החייב בלי חקירת יכולת. אולם, בפסק הדין נקבע מפורשות, כי באיזון שבין זכותו של החייב לחירותו, לבין זכותו הקניינית של הזוכה והאינטרס הציבורי בגביית הכספים, ידה של זכות לחירות על העליונה (שם, בעמ' 576). עם זאת, במקרה דנן הזכויות המתנגשות דומות במהותן. משכך אין מקום לסטות מכלל הסוברוגציה על כל המשתמע מכך. לענין זה יפים דברי כב' הנשיא מ' שמגר, לפיהם: "הפקרת בן-זוג למחסור ולרעב היא בגדר פגיעה בכבוד האדם" (ע"א 7038/93 נורית סולומון נ' אלי סולומון, פ"ד נא(2) 577, 580). אין חולק, כי אף לחייב הזכות לכבוד. אולם, "משקל נכבד לזכויות של הזוכה, ולאינטרסים של הזוכה ושל הציבור, שהרי ההתדיינות המשפטית נסתיימה. זכותו של הזוכה מעוגנת בפסק דין סופי. על החייב לקיים את פסק הדין. זו נקודת המוצא". (רע"א 4905/98 פרופסור יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו ואח', פ"ד נה(3) 360, 376). 8. אני ערה לכך, כי התכלית העומדת בבסיס הכללים שיוחדו בחוק ההוצאה לפועל לתיקי מזונות, הינה אופיים האישי של דמי המזונות, וחיוניותם (במרבית המקרים) לקיומם היום-יומי של הזוכים. אולם, כאמור, בהעדר הוראה מפורשת אינני רואה כי יש מקום לסטות מהוראת החוק בענין זכות הסוברוגציה שיש למל"ל. יוער כי הסדר דומה קיים אף לגבי חובות בדין קדימה, כהגדרתם בסעיף 78 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. סוג אחד של חובות בדין קדימה הינו חוב בגין שכר עבודה (סע' 78(א)(1)). על פי ההלכה הפסוקה, אף תביעה של צד ג' כנגד החייב, בעילה של פירעון שכר העבודה לעובד, זכאית לדין קדימה ואינה מאבדת את אופייה המיוחד, על אף שהרציונל בבסיס הענקת דין הקדימה לחוב שכר עבודה אינו קיים עוד לצד השלישי (ר' ע"א 148/68 כונס הנכסים הרשמי נ' היפ הולנד-ישראל פלסטיק בע"מ, פ"ד כב(2) 446; ע"א 306/68 כונס הנכסים הרשמי נ' מפרק חברת פלקוטיל בע"מ, פ"ד כג(1) 256; ע"א 667/70 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין ועבודות נ' חברת בנאורי ושות' בע"מ (בפירוק), פ"ד כה (1) 716, 720). ממילא, אף מהרציונאל בבסיס ההלכות דלעיל ניתן להקיש לזכותו של המל"ל במקרה דנן. אף בהצעת חוק ההסדרים, אליה הפנה המל"ל, בה אובחן, לעניינים מסוימים, בין תביעת אישה למזונות לבין תביעה כזו על ידי המל"ל, יש כדי לתמוך בתוצאה האמורה, שכן ההנחה הינה כי אילו היה ברצון המחוקק לאבחן בין תביעות כאלה אף לענין תחולת צו האיחוד עליהן, היה עושה כן במפורש. מהמקובץ לעיל עולה, כי מכלול הטעמים מצביע על הותרת פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ח בכסלו תשס"ז (19 בדצמבר 2006), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 19.12.06. חנה בן-עמי, שופטת מזונות