בפני תביעה בגין נזקי גוף אשר אירעו, לטענת התובעת, עת החליקה על שאריות בצל ירוק אשר היו זרוקים על הרצפה בחנות הירקות "תנובת השדה" בחולון. לאור טענת הנתבעת,כי האירוע לא אירע כלל, פוצל הדיון באופן שראשית תוכרע שאלת החבות והתקיימו הוכחות רק בשאלה זו. 1. העובדות התובעת, ילידת 1948, מהנדסת אינסטלציה במקצועה. הנתבע מס' 1 הינו הבעלים ו/או המחזיק ו/או המפעיל של חנות ירקות בשם "תנובת השדה" אשר ברח' סוקולוב 44 בחולון (להלן: "חנות הירקות") והוא מחזיק המקרקעין שבהם אירעה התאונה נשוא התביעה. הנתבעת מס' 2 הינה חברת ביטוח שבכל המועדים הרלוונטיים לתביעה הייתה המבטחת של הנתבע מס' 1 בפוליסת ביטוח צד שלישי. 2. טענות התובעת ביום 25/7/02 ערכה התובעת קניות בחנות הירקות ותוך כדי הליכתה נתקלה בערימת בצל ירוק אשר הייתה מונחת על הרצפה. התובעת החליקה על שאריות ירק וערימת הבצל הירוק, נפלה ונחבלה בחלקי גופה השונים ובעיקר בכתף ובירך ימין. (להלן: "התאונה"). התובעת טוענת, כי לא הייתה לה ידיעה או יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע מס' 1 הייתה שליטה מלאה עליו, וכי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע מס' 1 לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה ולפיכך על הנתבע מס' 1 הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב בגינה. עוד טענה התובעת כי בהיות הנתבע מס' 1 הבעלים ו/או המחזיק ו/או הממונה ו/או המנהל של החנות בה אירעה התאונה הרי שחלה עליו חובת זהירות כלפי המבקרים בחנות ועל כן משהפר הנתבע את חובת הזהירות וכתוצאה מכך אירעה התאונה, עליו לפצות את התובעת בגין נזקיה. מבלי לפגוע בכלליות הטענות דלעיל, טענה התובעת שהתאונה אירעה גם עקב רשלנותו הבלעדית ו/או המכרעת ו/או עקב חוסר זהירות של הנתבע מס' 1 ו/או מי מבין עובדיו ו/או הממונים מטעמו שלמעשיהם ולמחדליהם אחראי הנתבע מס' 1 באחריות ישירה ו/או שילוחית ואשר התבטאו, בין היתר, במעשים ו/או במחדלים הבאים: א. הניח ו/או אפשר לעובדים מטעמו להניח על הרצפה ערמת בצל ירוק ו/או שאריות ירק באופן המהווה מכשול לקונים. ב. לא מנע קיומו של מכשול ומפגע על ריצפת החנות ולא נקט אמצעי זהירות סבירים כדי להסיר את המכשול ולמנוע את קרות התאונה. ג. לא ניקה את ריצפת החנות משאריות של ירקות אשר לא היו אמורים כלל להימצא על רצפת החנות. ד. לא הניח את ערמת עלי הבצל הירוק על מדף מתאים. ה. לא דאג לתחזוקה נאותה של רצפת החנות ולא ביצע ביקורות ובדיקות למניעת היווצרותם של מפגעים מסוכנים. ו. חשף את התובעת לסכנה מיותרת מבלי להזהיר מפניה. ז. יצר מכשול לקונים ולשוהים בחנות. ח. לא עשה דבר ו/או לא עשה ככל יכולתו על מנת למנוע את התאונה. ט. לא נהג כשם שמחזיק מקרקעין ו/או בעלים ו/או מפעיל חנות זהיר וסביר היה נוהג בנסיבות העניין. 3 . טענות הנתבעת הנתבעים טענו כי התאונה לא ארעה בשטח חנות הירקות. בנוסף ולחילופין טענו הנתבעים להעדר כל קשר סיבתי בין מעשיו ו/או מחדליו של הנתבע 1, אם בכלל, לבין התאונה נשוא התביעה המוכחשת כשלעצמה ונזקיה הנטענים של התובעת. עוד טענו הנתבעים כי נזקיה של התובעת נגרמו (אם בכלל) בגין חוסר זהירותה ו/או רשלנותה של התובעת עצמה אשר התבטאו, בין היתר, במעשים ו/או במחדלים כדלקמן: לא הסתכלה בכוון הליכתה. לא שמה לב למקום בו היא דורכת. פסעה בחוסר זהירות. הלכה בנעליים לא מתאימות. לא נקטה באמצעי זהירות ו/או אמצעי מניעה ו/או אמצעים מספיקים למנוע הנזקים. לא צפתה את הסכנה אף על פי שיכולה וחייבת הייתה לעשות כן בנסיבות העניין. נהגה באופן בלתי זהיר ובלתי אחראי ותוך אי - אכפתיות ו/או אדישות לתוצאות מעשיה. לא נהגה כפי שהיה נוהג קונה סביר ונבון בנסיבות העניין ו/או נהג כפי שלא היה נוהג קונה סביר ונבון בנסיבות העניין. הנתבעים טענו כי במעשיה ו/או במחדליה הרשלניים ניתקה התובעת כל קשר סיבתי אפשרי בין מעשי ו/או מחדלי הנתבע 1, אם בכלל, לבין נזקיה הנטענים בכתב התביעה. לחילופין טענו הנתבעים, כי יש להשית על התובעת רשלנות תורמת בשיעור 100% או בשיעור גבוה אחר, כפי שימצא בית המשפט הנכבד לנכון. 4. דיון והכרעה נוכח עמדת הנתבעת לפיה התאונה לא אירעה בתוך חנות הירקות וכן כי בכל מקרה, דין התביעה להידחות מכיוון שהנתבעים לא הפרו את חובת הזהירות, פוצל הדיון באופן ששאלת החבות תידון בתחילה. ההכרעה בשאלת החבות תיגזר מהתשובות לשאלות האם הוכח בפני, במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כי התובעת נפלה בתוך חנות הירקות. אם התשובה לשאלה זו חיובית, יש לדון בשאלת נסיבות הנפילה ובשאלה האם הנתבע 1 חב בנזקי התובעת. האם התובעת נפלה בחנות הירקות? לשאלת החבות העידו התובעת לעצמה ומטעם הנתבעת העיד הנתבע 1. התובעת מסרה את גרסתה במספר הזדמנויות שונות: במכתב סיכום מחלה מבית החולים, אשר ניתן ביום 20.8.02 בסמוך לאחר אירוע התאונה, נרשם כי התובעת החליקה בחנות: "תולדות המחלה: החליקה בחנות, נפלה ונחבלה בירך ימין ויד ימין…" (מוצג ת/ 2). בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בתאונה, אשר ניתנה אף היא בסמוך לאחר התאונה, ביום 12.9.02, נרשם כי התובעת החליקה בחנות: "תאור התאונה לפי דברי הנפגע: נפלה בחנות ירקות" (מוצג ת/3). בתצהירה, מפרטת התובעת את נסיבות התאונה , כדלקמן:"ביום 25.07.02 נכנסתי לקנות ירקות בחנות בשם "תנובת השדה" אשר ברח' סוקולוב 44 בחולון. בעת שפניתי לצאת מהחנות החלקתי על שאריות בצל ירוק אשר היו זרוקים על הרצפה ונחבלתי" (סע' 3-2 לתצהיר התובעת). במהלך חקירתה הנגדית, שבה התובעת על גרסתה בכל המתייחס למקום הנפילה לפיה החליקה בתוך חנות הירקות, כדלקמן: "הלכתי לקניות עם בעלי ובעלי ישר יצא מהחנות ואני נפלתי בתוך החנות" (עמ' 8 ש' 2). "לא הייתי על המדרכה, הייתי בתוך החנות. נפלתי על עכוזי ולא ראיתי את המדרכה". (עמ' 9 ש' 26). "ש: האם מאז הלכת למקום וראית אם יש מפגע במדרכה? ת: לא. הייתי בתוך החנות" ש: את יכולה לומר אם יש או אין מפגע במדרכה? ת: לא הייתי שם. ש: אני טוען שאת נפלת במדרכה. ת: אם הייתי נופלת במדרכה, הייתי תובעת את עיריית חולון" ש: אבל בתנאי שהיה משהו לא בסדר במדרכה… ת: נפלתי בתוך החנות" (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 1-9). "למה לי לשקר?! אני נפלתי בתוך החנות" (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 12). כמו כן, במהלך חקירתה שבה התובעת והעידה כי החליקה על שאריות של בצל ירוק אשר היו מפוזרים על הרצפה בחנות, כמפורט להלן: "ש: את דרכת על בצל או על ערימת בצל? ת: שנפלתי ראיתי כמה בצלים. נפלתי על בצלים. ראיתי את זה אחרי שנפלתי (עמ' 10 ש' 10-11) ש: כמה זמן אחרי שנפלת ראית את הבצל? ת: תיכף ראיתי שנפלתי על בצל. כשנופלים מסתכלים על מה נופלים ש:איפה היה הבצל ביחס אליך? ת:על הרצפה. הוא היה מפוזר לידי, מתחת לרגל. (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 2-6) ש:...למה נפלת? ת:כי החלקתי על בצלים ירוקים". (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 24-25). מתצהיר עדותו הראשית של נתבע 1, מר דוד מעברי, עולה כי לא קיבל כל דיווח על מקרה כזה או אחר שארע בתוך חנות הירקות וכי במידה ולקוח היה מפונה באמבולנס מתוך החנות היה זוכר אירוע חריג כזה או שאירוע כזה טבעי שהיה מדווח לו על ידי עובדיו (סע' 12-11 לתצהירו). מר מעברי העיד מטעם הנתבעים ובחקירה נגדית אף הבהיר שלא יכול להיות מצב שהחנות תיוותר ללא דודי, יוסי או עימאד: ש- כשאתה לא נמצא בחנות, העובדים עובדים בלעדיך? ת- כן. כשאני לא נמצא, אז יוסי נמצא. ש- ויכול להיות שגם עובדים, עובדים לבד גם כשיוסי לא נמצא? ת- כן. יוסי יכול ללכת גם לשירותים. ש- יכול ללכת לבנק או לסידורים? ת- החנות לא יכולה לעבוד בלי דודי, יוסי ועימאד, ששלושתנו נמצאים בעסק הזה מאז ועד היום. אין דבר כזה ששלושתנו לא נהיה. ש- זאת אומרת שיכול להיות, ואנו מדברים על לפני 5 שנים, יוסי היה? ת- יוסי וגם אני הייתי". נטל ההוכחה נקבע במשפט האזרחי עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". ראה בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589,598 שם נקבע כי: "דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%". לדידי, התובעת עמדה בנטל זה, כפי שאפרט להלן: הנתבעת לא הצליחה להראות בחקירה הנגדית שהתובעת לא נפלה במקום שתואר. נהפוך הוא, מהחקירה הנגדית שוכנעתי כי התובעת נפלה כתוצאה מכך שהחליקה במקום בו היא טוענת שנפלה. לאור העובדה שתצהירה של התובעת לא הוזם בחקירה נגדית כי אז עובר הנטל לשכמה של הנתבעת להוכיח כי התובעת לא נפלה בנסיבות הנטענת על ידה. ההלכה היא שנטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות. הכלל הוא כי נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. אשר על כן, התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו. (ראה יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי הוצ' דיונון 2003 עמוד 1512). נטל השכנוע הוא הנטל הכללי, ולעד הוא רובץ על כתפיו של התובע. כך חיווה דעתו כבוד הנשיא אגרנט בד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' פולה פסיה כהן ואח', פד"י כד(2) 229, עמוד 290 (להלן עניין נוימן): "אמנם בדרך רגילה לא יעבור נטל השכנוע, במשך המשפט, מצד לצד והוא יישאר מונח, עד הסוף, על שכמו של מי שנושא בו בתחילה. אולם כפי שיתבהר להלן, יכול שבמהלך הדיון, תקום בנוגע לעובדה שיש עליה מחלוקת, חזקה מן הדין, הפועלת לטובת הצד שנשא קודם לכן בנטל השכנוע לגביה ואשר כוחה הוא להעביר את הנטל הזה ליריבו..." נטל הבאת הראיות הוא הנטל הנלווה לנטל השכנוע. כאשר עובר הנטל אל הנתבע, עובר הוא במשקל אשר תלוי בטיב ההוכחה הלכאורית שהביא התובע. ככל שההוכחה הייתה משכנעת יותר, ירבוץ נטל כבד יותר על כתפיו של הנתבע: "התובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו הוכחה לכאורה. כזהו נטל הבאת ההוכחות מבחינתו של התובע וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט. השלב הבא הוא: אם הצליח התובע במשימה האמורה, כי אז עוברת החובה מספר 2 לנתבע." (שם, עניין נוימן בעמוד 291). אל מול גרסתה העקבית והאמינה של התובעת, לא העמידו הנתבעים גרסה כלשהי. מתצהיר עדותו הראשית של נתבע 1, עולה כי מר מעברי לא היה נוכח במקום בעת קרות התאונה , זאת מאחר ואין מחלוקת כי האמבולנס פינה את התובעת מן הרחבה אשר בפתח חנות הירקות ומר מעברי אינו מודע לכך כלל. לא זו אף זו, מר מעברי הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי לא קיבל, לכאורה, דיווח מעובדיו בזמנים הרלוונטיים על קרות התאונה (סע' 11 לתצהיר) וזאת למרות שאין מחלוקת על כך שהתובעת פונתה מהרחבה הסמוכה לחנות הירקות (דו"ח מד"א נ/1). על אף כל האמור, הנתבעים בחרו שלא להביא למתן עדות את העובדים אשר עבדו במועד הרלוונטי בחנות ובכלל זה לא העידו את יוסי ועימאד. ההלכה היא שאי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערער או אף שולל את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה (1) 736, נאמר: "מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק אילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו". בע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651 נקבע: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד." התובעת לא העידה עדים נוספים מטעמה. עדותה של התובעת הינה עדות יחידה כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, הקובעת כי במשפט אזרחי, כדי שביהמ"ש יפסוק על פי עדות יחידה, שאין לה סיוע והעדות אינה הודיית בעל דין, על ביהמ"ש לפרט בהחלטתו, מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. " הודאת בעל דין מהווה ראיה קבילה לאמיתות תוכנה ובית המשפט רשאי להכריע בתביעה אזרחית על פי הודאת בעל דין כעדות יחידה. זאת בתנאי שההודאה תהא מהימנה עליו ויינתן לה מלוא המשקל הראייתי ...הכלל הוא כי בית המשפט מוסמך לפסוק את הדין במישור האזרחי על פי עדות יחידה ....יש בסיס לטענה כי מקום שהעדות הסותרת נדחית לא רק בשל כך שבית המשפט "מעדיף" את העדות היחידה, אלא משום שבית המשפט נותן אמון מלא באמיתותה של העדות היחידה-כי אז יהיה בכך משום הנמקה מספקת לביסוס חיוב על עדות יחידה זו" (יעקב קדמי, על הראיות הדין בראי הפסיקה, חלק שלישי, עמודים 1249-1202)". בעדותה של התובעת לא מצאתי כל בעיתיות: גרסתה הייתה אחת, מתחילת ההליך ועד סופו, ולא מצאתי להטיל בה ספק .כפי שהובהר לעיל העדות קיבלה חיזוק מדברים שנאמרו לצוות הרפואי לאחר הארוע. אמנם עסקינן בעדות יחידה של בעל דין אולם מכתב סיכום המחלה מבית החולים אשר ניתן ביום 20.08.02 בסמוך לאירוע התאונה והתעודה הרפואית אשר ניתנה ביום 12.09.02 ושבהם נכתב כי התובעת החליקה/נפלה בחנות ירקות מהווים סיוע של ממש לעדות התובעת. נפסק לא אחת, כי לגרסה הבאה מן התובע בסמוך להתרחשות הארוע הנטען, יש משקל רב, וכהמשך לכך, מיוחס משקל ראייתי נכבד לתעודות רפואיות ממועדים סמוכים לאירועים שנטענו. בעניין זה ראה ע"א 3013/99 פרץ ריימונד נ' פרץ גבריאל ואח', תק-מח 2001 (4), 1046 שם נאמר: " סיכום המחלה, ובו תיאור נסיבות התאונה, בהיותו כה סמוך לאירוע הנטען, מהווה ראייה חשובה ומרכזית. גרסתה של המערערת בעת קבלת הטיפול הראשוני הינה בעלת חשיבות בהעדרה של ראיה ישירה לתאונה, ומהווה את התבטאותה הראשונה של הנפגעת באשר להתרחשויות. אוסיף כי נראה שהדברים נאמרו בטרם יכולה הייתה לקבל 'יעוץ' או 'הכוונה'...". לעניין דו"ח הקריאה של מד"א מצאתי לנכון לקבל את טענות ב"כ התובעת כי לא ניתן ללמוד מדו"ח הקריאה דבר לגבי נסיבות ומיקום נפילת התובעת, מאחר ולא התובעת היא זו אשר הזמינה אמבולנס ולא הוכח כלל מי זימן את האמבולנס ומסר את הפרטים. לאור תצהירה של התובעת שלא הוזם ודבריה בחקירה הנגדית , בהם נתתי אמון, ניתן לקבוע שהתובעת החליקה ונפלה בחנות . 5. המישור המשפטי: משקיבלתי את גרסת התובעת שארעה תאונה בתוך החנות, עלי להידרש לשאלת האחריות, האם הנתבעים חבים בפיצוי התובעת בשל הנזק הנטען. האם נתבע 1 חב בחובת זהירות כלפי התובעת? נתבע 1 הינו בעליה ומנהלה של חנות הירקות (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 19 עד עמ' 17 ש' 8) וככזה מוטלת עליו חובת זהירות מושגית כלפי מבקרים בחנות בכלל והתובעת בפרט. הלכה פסוקה היא כי בעלי מקרקעין חייבים חובה כלפי מבקריהם: "נמצא כי הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת המבקרים במקרקעין, אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין הסיכונים שנוצרו במקרקעין... הבעלות במקרקעין יוצרת לעיתים אפשרות למנוע סיכונים... מכאן הצידוק שבהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת האחריות שבגין נזק ספציפי תיקבע רק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית" (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז(1) 113, בעמ' 125). לגבי קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית - זו נבחנת על פי מבחן הצפיות. האם אדם סביר יכול היה בנסיבות המיוחדות של המקרה לצפות את התרחשות הנזק, ואם כן, האם אדם סביר ,כעניין של מדיניות צריך לצפות את התרחשות הנזק. הפסיקה הבחינה בין סיכונים "רגילים" לבין סיכונים אשר הינם "בלתי רגילים", לגביהם נקבע כי מתגבשת חובת זהירות קונקרטית "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו." (עא 80 / 145 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש לז (1) 113, עמוד 127 ). בהקשר זה ברור, כי: "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כענין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "הנפילה או ההתחלקות היא תופעה רגילה בחיים". (השופטת בן פורת בת"א 277/59פ"מ) ל"ח 101, 108). מן הכלל אל הפרט: לשם בחינת חובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון את עובדות המקרה הספציפי, כפי שעולה מהראיות שנשמעו בפניי: הנתבע הצהיר במפורש כי כל הפירות והירקות בחנות מסודרים על מדפים ויש הקפדה על סדר וניקיון וכן כי אם נופל פרי או ירק מיד דואגים להרים אותו ולהחזירו למקום, והוא לא נחקר על כך, ומצד שני התובעת לא טוענת אחרת, לא בתצהירה ואף לא בסיכומיה. בנסיבות אלו, המסקנה היחידה, שניתן להסיק מחומר הראיות, היא כי במקום הייתה הקפדה על סדר וניקיון. "נקבע לא אחת, כי החלקה כשלעצמה, אינה מלמדת בהכרח על כך, שהיא אירעה עקב התרשלות של האחראי להחזקת המקום" ע"א 498/93 סבן נ' רותם תק-על 127( 4)94. במהלך חקירתה שבה התובעת והעידה כי החליקה על שאריות של בצל ירוק שראתה לאחר נפילתה ובלשונה: "ש- כמה זמן אחרי שנפלת ראית את הבצל? ת- תיכף ראיתי שנפלתי על בצל. כשנופלים מסתכלים על מה נופלים. לא הסתכלתי תוך כדי נפילה, אלא כשהייתי על הריצפה ראיתי את הבצל. ש- איפה היה הבצל ביחס אליך? ת- מתחת לריצפה. הוא היה מפוזר לידי, מתחת לרגל". (עמ' 11 לפרוטוקול). מעדותה של התובעת גם לא ניתן לקבוע האם הבצלים נפלו לפני או אחרי נפילתה ובלשונה: "ש- את גם לא יודעת אם בהמולה שהיתה אם אחד האנשים הפיל את הבצלים? ת- לא. (עמ' 11 לפרוטוקול)". לא ברור האם התובעת החליקה על בצלים שהיו במקום זמן רב כתוצאה מאי עמידה בנורמת התנהגות סבירה של הנתבע או שמא מדובר בבצל שנפל רגע לפני כן מאחד הדוכנים או שייתכן שלאחר שהחליקה ונפלה, נוצרה במקום מהומה שכתוצאה ממנה נפלו הבצלים. המסקנה הטבעית מהצטברות כל האמור לעיל, היא שלא עלה בידי התובעת להוכיח כל גורם מיוחד או ספציפי אשר בגינו נפלה. משכך, הרי שמדובר בנפילה שהיא חלק מסיכוני היום-יום שכידוע אין להטיל בגינה אחריות על הנתבעים. ולעניין זה ביהמ"ש העליון הבהיר בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, עמ' 347, כי לא לכל נזק ברפואה יש אכן אחראי במשפט: "אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט". משלא הוכחה רשלנות מצד הנתבע 1, יהא זה בלתי מעשי לדרוש מבעל חנות לוודא, בכל רגע נתון, כי לא נפל ירק כלשהו על הרצפה. 6. לסיכום: ודאי שמטרת דיני הנזיקין, היא ליתן תרופה ולנסות להשיב המצב לקדמותו לפני התרחשות הנזק, ככל שאפשר. נכון שישנם מקרים גבוליים אשר ובד"כ כאשר הפציעה היא קשה , בתי המשפט נוטים לפסוק פיצויים אך לכל זאת קיים תנאי הכרחי, כי אמנם קיימת אחריות הנזיקין. זהו התנאי הראשוני והבסיסי. בתביעה זו שבפני, לא מצאתי אחריות כזו ולכן, עם כל הצער הנובע מפציעתה של התובעת, החלטתי לדחות את התביעה. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט אליהן יתווסף שכר טרחת עוד בשיעור של 2,500 ₪ בתוספת הסכום השווה למע"מ. יחד עם זאת ממליץ בית המשפט לנתבעים נוכח מצבה של התובעת לוותר על ההוצאות ושכר הטרחה. ניתן היום ז' באלול, תשס"ז (21 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים ד"ר אחיקם סטולר, שופט מכשול