הנתבעת הינה תאגיד רשום בישראל ועוסקת בין היתר, במתן שירותי תיקונים למוצרי חשמל ביתיים. במועד הרלבנטי לתביעה, החזיקה הנתבעת בחלק מהקומה השנייה של מבנה המצוי ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב (להלן: "המבנה"). המבנה בכללותו היה שייך לבעל מוסך בשם "מוטקה" (להלן: "המוסך"), כאשר המוסך היה ממקום בקומה הראשונה של המבנה. התובע טוען כי ביום 1.5.00 הגיע למוסך (לשם הוצאת רכב אחר אשר טופל אותה עת במוסך) והחנה את רכבו מסוג שברולט (להלן: "הרכב") כחוק, בסמוך למבנה, במקום בו חונים כליי רכב אשר היו מגיעים למוסך (להלן: "החניה"). כעבור מספר דקות, עת שב התובע לרכבו, הבחין כי הרכב ניזוק. התובע טוען כי לאחר ברור עם עובד הנתבעת אשר נכח במקום, נאמר לו כי הנזק נגרם כתוצאה מקיבוע רשלני של סחורה או אבקות כביסה אשר הועמסו על מנוף לשינוע סחורה (להלן: "המנוף"), אשר היה מותקן על המבנה, בשטח המוחזק ע"י הנתבעת, נפלו אלו ישירות על רכבו של התובע וגרמו לנזקים. הנזק הוערך ע"י שמאי מטעם התובע בסכום של 10,754 ₪. התובע טוען כי האחריות לאירוע ולנזקים שנגרמו בו רובצת לפתח הנתבעת, אשר חבה כלפיו חובת זהירות מושגית וקונקרטית, למניעת נפילת חפצים מהמנוף אשר בחזקתה על רכבו, ואותה חובת זהירות הופרה על ידה. התובע טוען כי חובת הראיה כי לא התרשלה מוטלת על הנתבעת וזאת הן מכח הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") היינו "הדבר מדבר בעד עצמו", והן מכוח הוראת סעיף 38 לפקודה, שעניינה "דבר מסוכן" אשר היה בשליטת ו/או בחזקת הנתבעת וגרם לנזק לרכבו. לחילופין טוען התובע כי האירוע ארע עקב רשלנות ו/או חוסר זהירות של הנתבעת ו/או מי מטעמה אשר התבטאה בין היתר, במעשים ו/או במחדלים כדלקמן: עשו שימוש במנוף מעל כלי רכב חונים; לא עיגנו את הסחורה למנוף כנדרש; נהגו כפי שאדם סביר לא היה נוהג בנסיבות המקרה; לא נהגו באמצעים סבירים למניעת האירוע. התובע טוען כי לאחר קרות האירוע הוצע לו, ע"י מנהל הנתבעת, מר משה דקלו פיצוי גלובלי בגין נזקי האירוע בסך של 1,000₪ (להלן: "ההצעה"). לטענת התובע, יש לראות בהצעה זו כהודאת בעל דין באשר לאחריות הנתבעת לאירוע. בכתב התביעה העלה התובע טענה נוספת, לפיה הנתבעת ו/או מי מטעמה, הפרו חובה חקוקה ובין היתר, את הוראות סעיפים 61 ו- 83 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל -1970, ואת הוראת תקנה 18 לתקנות הבטיחות בעבודה (עגורנים, מפעילי מכונות הרמה אחרות ואתתים), התשנ"ג - 1992 - טענה זו נזנחה בהמשך, על כן אין אני נדרשת לה. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את האירוע. כן הוכחש הנזק ושיעורו. בנוסף ולחילופין טוענת הנתבעת לפטור מאחריות, עת החנה התובע את רכבו במקום מסוכן לחניה, מתחת למנוף לשינוע סחורה וזאת בניגוד לשלטים ברורים כי מדובר בחניה פרטית וכי אין להחנות במקום. בעשותו כן - טוענת הנתבעת - הסתכן התובע מרצון. לטענת הנתבעת, חברו של התובע אשר עבד במוסך הסמוך, הוא שפנה למנהל הנתבעת בהצעה לתקן את הנזק המוכחש, תמורת סך של 1,000 ₪. הנתבעת טוענת כי על אף שמנהל התובעת סרב להצעה זו, הרי אם תוכח אחריות הנתבעת לאירוע, כי אז יש לקבוע כי המדובר בנזק זניח, שאינו עולה על 1,000 ₪. הנתבעת העלתה בסיכומיה טענה בנוגע לבעלות התובע ברכב. טענה זו לא נזכרה קודם לכן בכתבי טענותיה, הינה בבחינת הרחבת חזית ומשכך אין אני נדרשת לה. בקליפת האגוז אציין כי המדובר בטענת סרק חסרת כל בסיס עובדתי. אין מחלוקת כי במועד הרלוונטי לתביעה, חנה הרכב בחניה בסמוך למבנה, מתחת למנוף אשר בשליטת הנתבעת. קיימת מחלוקת באשר לעצם קרות האירוע, לאחריות הנתבעת, לאשם תורם מצד התובע ובשאלת הנזק ושיעורו. דיון: א. שוכנעתי בקרות האירוע ובנסיבותיו, דהיינו כי בעת חניית רכב התובע בחניה ניתקה סחורה שהועמסה על המנוף, פגעה ברכב התובע החונה וגרמה לו נזק. ראשית, מצאתי ליתן אמון בגרסת התובע באשר לקרות האירוע, לפיה עת הגיע התובע לרכבו הבחין כי הרכב היה מכוסה באבקה לבנה ומכסה המנוע היה מכופף פנימה, וכי בשלב זה, שוחח התובע עם עובד הנתבעת, העונה לשם דוד קדם (להלן: "מר קדם"), אשר נכח במקום האירוע - בדבר הנזק אשר נגרם לרכבו כתוצאה מחפץ שנפל מהמנוף. (ראה פרוטוקול מיום 31.10.05 בעמ' 4). מצאתי את עדותו של התובע סדורה ורצופה ותואמת לשאר חומר הראיות, כגון תמונות הנזק. זאת ועוד, גרסת התובע באשר לעצם קרות האירוע ונסיבותיו נתמכה בדברי מנהל הנתבעת, אשר הודה במהלך חקירתו הנגדית בעצם קרות האירוע: "כשהמקרה קרה לא נכחתי במקום. אבל אין מחלוקת שזה קרה"( שם בעמ' 8). מכאן שעצם קרות האירוע, על נסיבותיו, שוב אינו מוכחש. לפיכך, ממקבץ הראיות שבפני, שוכנעתי כי רכבו החונה של התובע ניזוק כתוצאה מנפילת חפץ שהותקן על מנוף, שהיה בבעלות ו/או בהחזקת ו/או בשליטת הנתבעת. ב. כאמור התובע טוען כי חובת הראיה כי לא התרשלה רובצת לפתחה של הנתבעת, הן מכוח הוראות סעיף 41 לפקודה ("הדבר מדבר בעדו") והן מכוח הוראות סעיף 38 לפקודה ("דבר מסוכן"). טענת התובע להחלת סעיף 38 לפקודה, המעביר את חובת הראיה בדברים מסוכנים לשכם הנתבע, נזנחה ע"י התובע ומשכך אין אני נדרשת לה. באשר לכלל הדבר מדבר בעדו, סעיף 41 לפקודה קובע שלושה תנאים שבהתקיימם עובר הנטל אל הנתבעת להוכיח שלא היה במעשיה ו/או במחדליה משום התרשלות: א. לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת את הנסיבות שהביאו לאירוע בו ניזוק. ב. הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבעת היתה שליטה מלאה עליו. ג. אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט בזהירות סבירה. על התובע להוכיח תנאים אלה עפ"י מבחן עודף ההסתברויות המקובל במשפט אזרחי (ד"נ 4169 נוימן ואחר נ' כהן ואח' פ"ד כ"ד (2) 229, 262). לאחר בחינת מכלול הראיות, מצאתי כי במקרה דנא מתקיימים שלושת התנאים להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו", המעבירות את נטל ההוכחה כי האירוע ארע שלא ברשלנות הנתבעת - אל כתפיה. לאמור, לתובע לא ידוע מהן הנסיבות אשר הביאו לאירוע בו ניזוק רכבו; הנזק נגרם ע"י המנוף אשר לנתבעת היתה שליטה מלאה עליו; גרימת נזק, כתוצאה מנפילת חפץ מהמנוף השייך לנתבעת, בהחלט מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעת התרשלה, מאשר עם המסקנה כי נקטה בזהירות סבירה. מאידך גיסא, בדיקת חומר הראיות שהונח בפני, מגלה כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה. הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הזהירה מפני הסכנה שבנפילת חפצים מהמנוף. בטענתה הסתמית של הנתבעת, לפיה במקום הוצבו שלטים המורים כי המדובר ב"חניה פרטית" ואין להחנות במקום - אין די שכן, מלבד הצבת השלט "חניה פרטית", הנתבעת לא הזהירה בדבר הסכנה הכרוכה בהימצאות במקום בו מפעילה היא מנוף לשינוע סחורה. זאת במיוחד בשים לב לעובדה כי המנוף הותקן במקום גבוה, על גבי המבנה, באופן שרכב אשר חונה בחניה לא יכול להבחין בדבר קיומו של המנוף (ראה לעניין זה עדות התובע בעמ' 3 לפרוטוקול). הצבת השלט המצביע על "חניה פרטית" מקום בו מפעילה הנתבעת מנוף, אינה פעולה סבירה, ואינה משקפת את הסיכון הצפוי בהימצאות במקום בו מופעל מנוף. הציפייה לנזק כתוצאה מנפילת חפץ ממנוף (כגון הנזק שארע) שונה מהותית מהסיכון הצפוי בהימצאות במקום של חניה פרטית, שאז מדובר בציפיה לנזק שונה, דוגמת נזקי גרירה (ראה ע"א 5604/94 אוסמה חמד נ' מ"י פ"ד נח' (2) 498; ע"א 206/90 אילנה מרצלי נ' מ"י ואח'; מע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' שרה וייס, פ"ד לג' (2) 785). בפועלה ו / או מחדלה, חשפה הנתבעת את התובע לסיכון בלתי סביר, אשר יש להטיל בגינו אחריות ולדרוש נקיטת אמצעי זהירות סבירים למניעתו, כגון הצבת שלטים המורים על הסכנה של נפילת חפץ מהמנוף; חסימת הכניסה לחניה; הפעלת המנוף בשעות בו לא מגיעים עוברי אורח למבנה וכיוצ"ב. בשים לב לנטל הראיה, הנתבעת גם נמנעה מלפרט את הנסיבות אשר הביאו לקרות האירוע, מלבד הכחשתה הגורפת לעצם קרות האירוע - טענה אשר כאמור הופרכה. הנתבעת לא טרחה להביא לעדות את מפעיל המנוף ו/או עובדים אחרים אשר עיגנו את החפץ על המנוף ו/או עדים אשר נכחו בעת האירוע או בסמוך לו, כגון מר קדם ובפרט מנעה מידע שהיה בו כדי לשפוך אור על השאלה האם האירוע היה צפוי בנסיבות המקרה ומהו אותו חפץ אשר נפל מהמנוף. ויצוין כי התובע טען כי מר קדם הודה בפניו כי האירוע ארע כתוצאה מקיבוע רשלני של סחורה ו / או אבקה לבנה על המנוף ונפילתה על רכב התובע. הימנעות צד מלהמציא ראיות מהותיות פועלת כידוע לרעת הנמנע (ראה י' קדמי, "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1099). בהימנעותה כאמור, כשלה הנתבעת להוכיח כי האירוע לא היה בגדר סיכון צפוי, משלא הניחה תשתית ראייתית ראויה להראות כי האירוע לא נגרם עקב התרשלותה. משכשלה הנתבעת לעמוד בנטל המוטל עליה, התבססה טענת התובע כי על הנתבעת מוטלת האחריות לנזק שנגרם לתובע באירוע הנדון. ג. באשר לטענת האשם התורם, משהוכח בפניי כי הנתבעת לא הזהירה בדבר הסכנה הטמונה בהימצאות במקום החניה מתחת למנוף לשינוע סחורה, טענתה - להסתכנות התובע מרצון - הינה חסרת בסיס עובדתי. סיכומו של דבר: מצאתי לקבוע כי הנתבעת נושאת במלוא האחריות לנזקי התובע, אשר נגרמו באירוע מיום 1.5.00, בשל נפילת חפץ מהמנוף על רכבו. ד. באשר לגובה הנזק: משנסמכת התביעה על דו"ח שמאי שלא נסתר ובהיעדר חוות דעת נגדית, מצאתי לקבל את חוות הדעת מטעם התובע. לפיכך, לאור התוצאה אליה הגעתי, תישא הנתבעת במלוא הנזקים המוכחים אשר נגרמו לתובע באירוע , כמפורט בסעיף 16 לכתב התביעה (למעט סעיפים 16.3 ו- 16.4, שלא הוכחו די צרכם), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, דהיינו מיום 22.9.03. כן תשא הנתבעת באגרת משפט, בשכר עד התובע בסך 500 ₪ ( כאמור בפרוטוקול מיום 31.10.05) ובשכ"ט עו"ד בסך בשיעור 15% בתוספת מע"מ. ניתן היום כ"ד באייר, תשס"ו (22 במאי 2006) בהעדר הצדדים. המזכירות תעביר עותק מפסק הדין למשרדי ב"כ הצדדים, בדואר רשום. דליה אבי גיא, שופטת קלדנית: ריקי כהןכלל הדבר מעיד על עצמונזיקין