השופט שמואל צור 1. המערער מס' 2, יליד 1985, הוא נכה הסובל מנכות כללית (להלן - הנכה) והמערער מס' 1 הוא אביו (להלן - האב). הנכה הוכר על ידי המוסד כ"מוגבל בניידות" לעניין ההסכם מיום 1.6.1977 בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי לפיו מוענקות הטבות למוגבלים בניידות (להלן - הסכם הניידות). 2. ביום 15.8.01 הגיש הנכה - ככל הנראה באמצעות האב - בקשה להלוואה עומדת לצורך רכישת רכב למוגבל בניידות לפי פרק ג' להסכם הניידות. בטופס התביעה צויינו הנכה והאב כמתגוררים יחדיו בדירה 23 בשכונה 30 בכסייפה. פרט זה חיוני שכן האב ביקש להכיר בו - ואמנם הוכר על פי בקשתו - כ"מורשה נהיגה" ברכב המיועד לנכה לפי סעיף 7(א)(1) להסכם הניידות. "מורשה נהיגה" הוא "קרוב משפחה" המוגדר כמי שגר עם הנכה באותו בניין או בבניינים סמוכים במרחק שאינו עולה על 500 מטרים (ההגדרות בסעיף 2 להסכם הניידות). על יסוד תביעה זו והנתונים שבה, קיבל הנכה הלוואה עומדת לרכישת רכב וכן קיבל קיצבת ניידות לפי פרק ד' להסכם הניידות. 3. לימים טען המוסד כי עוד קודם להגשת הבקשה - מאז ספטמבר 2000 - האב לא התגורר עם הנכה ואינו משמש אותו בצרכיו היומיומיים. לאור זאת דרש המוסד מן האב להחזיר את ההטבות שקיבל לפי הסכם הניידות (מכתב מיום 8.12.03). דרישה זו מבוססת על סעיף 12(א)(6) להסכם הניידות לפיו יחזיר מוגבל בניידות את ההלוואה העומדת אם לא התקיימו בו או חדלו מלהתקיים בו תנאי כלשהו מהתנאים המזכיר בהלוואה ועל סעיף 20(א)(3) ו-(5) להסכם לפיו יחדל המוגבל לקבל קיצבת ניידות מהיום שבו לא התקיימו בו תנאי מהתנאים המזכים בקיצבה או שהתקיים בו התנאי של סעיף 12(א)(6). דרישת המוסד היתה להחזיר את ההלוואה העומדת בסכום של כ-25,000 ש"ח ואת קיצבת הניידות ששולמה בסכום של כ-41,000 ש"ח. 4. על דרישה זו הגישו הנכה והאב תביעה לבית הדין האזורי בבאר שבע. לטענת האב, הוא חי עם בנו הנכה מאז הגיש את הבקשה להטבות לפי הסכם הניידות (2001) וממשיך להתגורר עימו והוא מטפל בו ומסיע אותו באורח קבע לצרכיו היומיומיים. 5. בית הדין האזורי (השופט אילן סופר ונציג עובדים מר שאול סימון; תיק ב"ל 1886/04) דחה את התביעה. בית הדין האזורי לא קיבל את גרסת האב כי הוא מתגורר עם הנכה. בית הדין ציין כי האב התגרש מאשתו - אימו של הנכה - עוד בשנת 2000 ובהסכם הגירושים נקבע שהילדים יהיו בחזקתה. לדברי האב בעדותו, הכוונה בהסכם הגירושין היתה להחזקת הילדים הקטינים ברשות האם, אך בית הדין עמד על כך שבמועד הגירושין היה הנכה קטין (כבן 15), כך שהנכה התגורר עם האם במקום שונה ומרוחק ממקום מגורי האב. 6. בבית הדין האזורי העיד הנכה עצמו - שהוא בעל דרגת פיגור כלשהי - כי הוא מתגורר עם האב, אך לא ידע למסור פרטים אלמנטריים על הבית. לתמיכה בגרסת האב העידה אחותו של הנכה, גב' סוסן אבו עג'אג' כי הנכה מתגורר עם אביו, אלא שבית הדין האזורי מצא סתירות בעדותה. 7. בית הדין האזורי בחן גם את השאלה אם האב דואג לצרכיו היומיומיים של הנכה ובמיוחד האם הוא מסיע אותו לבית הספר. בקשר לכך העידה האחות סוסן, אלא שבית הדין ציין שעדותה התבססה על מידע שנמסר לה ולא על ידיעתה מכלי ראשון. הובאה גם עדותו של קצין הביטחון של בית הספר בו לומד הנכה, ומעדותו עולה כי האב מביא את בנו לבית הספר פעם או פעמיים בשבוע באופן לא קבוע, פעם ראה את הנכה מגיע ברגל ולעתים הוא מגיע בהסעה. על רקע תשתית עובדתית זו קבע בית הדין האזורי כי המערערים לא הוכיחו את תביעתם והחליט לדחות את הערעור על החלטת המוסד. 8. בערעור חוזר האב על טענותיו לפיהן הנכה מתגורר עימו. לטענתו, יש לייחס את עדות קצין הבטחון של בית הספר בו לומד הנכה למועד שלאחר קבלת ההטבות לפי הסכם הניידות (אוגוסט 2003) ולא לתקופה שלפני כן, בה לא היה לאב רכב. לטענתו, היה על בית הדין האזורי לקבל את גרסת האב שנתמכה בעדות הנכה ובעדות אחותו. המשיב תומך בפסקת בית הדין האזורי. 9. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל נסיבות העניין, מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל. עניין לנו בהטבה שניתנה למערערים לפי הסכם הניידות. הטבה זו ניתנה על יסוד שורה של נתונים עובדתיים הנוגעים לנכה ולאביו ובענייננו עומד על הפרק הנתון בדבר מגורי השניים יחדיו. בטופס הבקשה ציין האב כי מקום מגוריו זהה למקום מגורי הבן. על יסוד נתון זה, בין השאר, אושרה הבקשה והאב הוכר גם כ"מורשה נהיגה". עם אישור הבקשה קיבלו האב והבן הלוואה עומדת לרכישת רכב וכן קיצבת ניידות. 10. לימים, הגישה האם של הנכה, הגב' מרים אבו עג'אג' (להלן - האם), תלונה למוסד, (מיום 4.8.03). לטענתה, היא התגרשה מהאב, הנכה מתגורר אצלה ולאב אין כל קשר אליו. האם ביקשה להעביר אליה את קיצבת הניידות ולהכיר בה - באמצעות אחת מבנותיה - כ"מורשה נהיגה" (מוצג נ/5 בבית הדין האזורי). על יסוד תלונה זו ערך המוסד חקירה. חוקר המוסד מצא שהאב אינו מתגורר עם האם והמרחק בין הבתים גדול (מספר קילומטרים; מוצג נ/7). על יסוד סיכום חקירה זה החליט המוסד להפסיק מהאב ומהנכה את תשלום קיצבת הניידות ולדרוש החזרת ההלוואה העומדת והקיצבאות ששולמו. 11. המערערים תקפו את החלטת המוסד בבית הדין האזורי. השאלה שעמדה לדיון שם היתה עובדתית גרידא, לאמור - היכן מתגורר הנכה, עם אביו או עם אימו. נקודת המוצא בבחינת שאלה זו צריכה להיות שהמידע המופיע בבקשה המוגשת למוסד הוא נכון שהרי הוא מבוסס על הצהרה שמוסר המבקש בחתימת ידו והמוסד אישר את הבקשה על יסוד הנתונים שפירט המבקש. אלא שנקודת מוצא זו היא לכאורית בלבד והיא ניתנת, כמובן, לסתירה על ידי המוסד. לצורך כך על המוסד להציג ראיות מספיקות שיש בהן כדי לבסס מסקנה מסתברת שהמידע שמסר המבקש אינו נכון. לעניין זה חשד בלבד אינו מספיק. בנושא זה הנטל על המוסד. עליו להראות, ברמה מסתברת, כי החלטתו לשלול מן המערערים את ההטבות שקיבלו ולדרוש החזרת סכומים ששולמו - מבוססת. יש לזכור שעניין לנו בשלילת זכות שהוכרה. במקרה שכזה לא זו בלבד שעול ההוכחה מוטל על כתפי המוסד, אלא שרמת ההוכחה הנדרשת גבוהה מזו הדרושה במקרה של דחיית בקשה למתן הטבה (השוו בג"צ 799/80 שללם נגד פקיד הרישוי, פ"ד לו(1) 317, 328, לפי חוק כלי יריה). 12. בית הדין האזורי הניח - כנקודת מוצא לדיונו - כי עול ההוכחה בשאלת מגורי האב עם בנו מוטל על המערערים. בכך טעה בית הדין. כפי שהוסבר, עניין לנו בהחלטה מינהלית של המוסד לשלול זכות שהוכרה. החלטה זו מבוססת על ראיות מינהליות המצביעות על נתון עובדתי מסויים (מקום מגורי הבן הנכה). השאלה שהיתה צריכה לעמוד לדיון בבית הדין האזורי היתה אפוא האם אמנם היו בידי המוסד ראיות מספיקות להגיע למסקנה שהנכה אינו מתגורר עם אביו אלא עם אימו. הנטל בעניין זה על המוסד להראות שהמידע שמסר האב אינו נכון. 13. לגופה של שאלה זו, היינו - האם הנכה מתגורר עם אביו אם לאו - הובאו בדיון בבית הדין האזורי עדויות המאששות לכאורה את גירסת האב דווקא כי הבן מתגורר עימו. האב עצמו העיד כי הנכה גר איתו (עמ' 1 - 3 לפרוטוקול). כך העידו גם הנכה (עמ' 4 ואילך) ואחותו (עמ' 8 ואילך). בית הדין האזורי עמד על ספקות וסתירות כלשהן בעדויות, אך לא הובאה כל עדות שיש בה כדי להפריך מעיקרן עדויות אלה. אומנם, הוגשה לבית הדין האזורי הודעה שמסרה האם כי הנכה גר עימה אלא שהאם לא הובאה לעדות, אף שהוזמנה וגירסתה לא נבחנה בחקירה נגדית. לא יכול להיות ספק כי האם היא עדת מפתח בשאלה היכן מתגורר הנכה - עם האב או עימה - והיה צורך לשמוע את עדותה בעניין זה. גירסת האם בהודעה שמסרה אינה מספקת ובלא חקירתה בחקירה נגדית, גירסתה נטולת משקל. לא בכדי החליט בית הדין האזורי שלא לקבל את הודעתה (פרוטוקול הדיון מיום 21.9.04). 14. קצין הביטחון של בית הספר העיד בתצהירו כי האב מביא את הנכה לבית הספר "לעתים קרובות" ובחקירה נגדית העיד כי הדבר נעשה "מידי פעם" ו"פעמיים בשבוע" (עמ' 16 - 17 לפרוטוקול). עדות זו אינה משקפת תמונה לפיה האב מביא את הנכה בקביעות, אך היא תומכת במידת מה בגרסת האב כי הוא דואג לצרכיו השוטפים של הנכה, לפחות באופן חלקי. אלא ששאלה זו היא משנית בחשיבותה שהרי השאלה המרכזית נוגעת למקום מגורי הנכה בתקופה הרלבנטית (2001 ואילך) - אצל האם או אצל האב - והשאלה הנגזרת מכך האמנם מסר האב למוסד מידע לא נכון בבקשה לקבלת הטבות לפי הסכם הניידות. 15. החוקר מטעם המוסד העיד בבית הדין האזורי אך עדותו לא שפכה אור ולא היה בה כדי לתרום לבירור השאלה היכן מתגורר הבן הנכה. (עמודים 19 ואילך לפרוטוקול). החוקר לא טרח לבדוק בבית האם פנימה אם הנכה מתגורר עימה (עמוד 21). גם את השכן של האם לא שאל לגבי הנכה (שם). אל ביתו של האב הגיע החוקר אך לא חקר אותו ולא בדק בבית פנימה אם הנכה מתגורר עימו (עמוד 23). הנה כך, עמדת המוסד מבוססת - כל כולה - על תלונת האם והודעתה. לא זו בלבד שתלונה זו הוגשה על ידי האם שהיא גורם מעוניין בקבלת ההטבות לפי הסכם הניידות ויש להתייחס אליה עם קורטוב של זהירות, אלא שהאם עצמה לא הובאה לעדות והודעתה בכתב לא קובלה - בצדק - על ידי בית הדין. 16. מן התמונה שבפנינו עולה, לדעתי, כי לא עלה בידי המוסד להפריך את הצהרת האב בבקשה להגיש להטבות לפי הסכם הניידות בדבר מגורי הנכה עימו. שקלתיו בדעתי אם יש מקום להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי על מנת להשלים את בירור תמונת המצב ולשמוע את עדות האם מכלי ראשון לגבי מקום מגורי הנכה. אני סבור שאין הצדקה לכך, שהרי היה בידי המוסד לדאוג להבאת האם לעדות בבית הדין האזורי, דבר שלא נעשה. 17. לדעתי יש אפוא לקבל את הערעור ולקבוע כי לא עלה בידי המוסד להפריך את טענת האב כי הבן מתגורר עימו ולכן לא היה יסוד מספיק לדרישה להחזר כספים שקיבל האב לפי הסכם הניידות. החלטת המוסד בעניין זה מבוטלת. לדעתי, על המוסד להמשיך לשלם למערערים את קצבת הניידות מן המועד שתשלומם הופסק ולהחזיר למערערים כספים שנוכו מהם, אם נוכו, בגין חוב זה. אין צורך לומר כי הואיל ומדובר בהטבות המשולמות לאורך זמן, יכול המוסד לשוב ולבחון כראוי אם מקיימים המערערים את התנאים המזכים בהטבות לפי הסכם הניידות ולהפעיל את סמכויותיו אם יהיה לו יסוד ראייתי מספיק לכך. 18. חברי השופט רבינוביץ סבור כי דין הערעור להדחות. חברי מציין כי בטופס התביעה ציין המערער את כתובתו של המוגבל בניידות בכסיפה, שכונה 30 דירה 23, והרי זו הכתובת של האם. מכאן שגם לשיטתו של האב, התגורר הבן המוגבל בניידות עם האם (סעיף 2 לחוות דעתו). מכאן - כך קובע חברי בסעיף 17 לחוות דעתו - שהמערער לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי המוגבל מתגורר בביתו. 19. חולק אני על דברים אלה בשניים: על נקודת המוצא המשפטית ועל המסקנה העולה מן העובדות. 20. לטעמי, וכפי שהסברתי בחוות דעתי, נקודת המוצא המשפטית היא שמשעה שניתנה ההטבה (במקרה זה לפי הסכם הניידות) והמוסד מבקש לבטלה, עליו העול לבסס את החלטתו בראיות מינהליות מספיקות. בשונה מהחלטה שלא להעניק זכות, עניין לנו בהחלטה לשלול זכות שהוכרה. במקרה שכזה המוסד הוא מוציא מחברו ועליו הראיה. במקרה זה אין זה נכון לקבוע שעול ההוכחה מוטל על מי שהוחלט לשלול לו את הזכות. השאלה העומדת לדיון היא אפוא האם יש בידי המוסד ראיות סבירות ומספיקות שיש בהן כדי לבסס החלטה על שלילת הזכות. 21. החלטת המוסד לשלול מן המערערים את הזכות שהוכרה להם בערר מבוססת על טענה כי המוגבל בניידות אינו מתגורר עם האב אלא עם האם וכי האב אינו דואג לצרכיו השוטפים. האם היה בידי המוסד בסיס עובדתי כדי לקבל החלטה שכזו? לצורך ביסוס ההחלטה ערך המוסד חקירה, כפי שאמנם ראוי לעשות. אלא שחקירה זו, כפי שהתנהלה, לא העלתה כל מימצאים של ממש. החקירה התבססה על תלונת האם, גרושתו של האב, שהיא בעלת עניין בתוצאות החקירה. החוקר לא בדק בבית האם - כמו גם בבית האב - אם הנכה מתגורר אצל מי מהם. בבית הדין האזורי העיד האב שהבן גר עימו. גם הבן ואחותו העידו כך. האם הוזמנה למתן עדות ולא התייצבה. המוסד לא טרח לדאוג להביאה לעדות. על רקע זה ולאור חקירה שאין בה כל מימצא של ממש, האמנם - ניתן לקבוע שהחלטת המוסד לשלול את הזכות מבוססת דיה? לדעתי התשובה על כך שלילית. 22. אכן, בבקשה להטבות לפי הסכם הניידות מאוגוסט 2001, צויין כי הבן הנכה מתגורר בדירה 23 בשכונה 30, והרי בכתובת זו מתגוררת האם. אלא שבאותה בקשה צויין גם האב כמי שמתגורר באותה כתובת ואין חולק שבני הזוג אינם מתגוררים יחד מאז שנת 2000. אין לי הסבר לתמיהה זו והדבר גם לא הובהר בחקירת המוסד ובראיות בבית הדין האזורי. על כל פנים, הבקשה שהגישו המערערים למוסד משקפת מציאות לפיה הבן מתגורר עם האב וכדי להפריך זאת היה על המוסד לחקור ולברר שאלה פשוטה, לאמור - היכן מתגורר הבן; עם האב או עם האם. חקירה זו לא העלתה כל מימצא לגבי שאלה זו. על כל פנים, בדיון בבית הדין היו מספיק ראיות התומכות בגרסת האב ומשעה שלא הובאה האם לעדות ועל רקע חקירה עקרה של המוסד, לא ניתן לקבוע שהמוסד הרים את הנטל המונח על כתפיו להוכיח כי הבן אינו מתגורר עם האב. 23. בנסיבות אלה המסקנה המתבקשת היא כי דין הערעור להתקבל, כפי שהצעתי. השופט עמירם רבינוביץ הרקע העובדתי 1. המערער מס' 2 (להלן - המוגבל בניידות) הגיש ביום 15.8.01 באמצעות אביו - הוא המערער מס' 2 (להלן - המערער) תביעה להטבות על פי הסכם הניידות (להלן - הסכם הניידות) בה ביקש הלוואה עומדת (להלן - תביעת ההטבות). 2. המוגבל בניידות נולד ביום 18.3.85 וביום הגשת תביעת ההטבות היה היה קטין בן 16 שנים וחמישה חודשים. 3. המערער ציין בתביעת ההטבות שיש לו רכב שנרכש ללא הלוואה עומדת, וכי הוא מבקש לאשרו כ"נהג ברכב" קרי "מורשה נהיגה". 4. המערער והמוגבל בניידות חתמו על כתב התחייבות כמקובל בעת הגשת תביעות מסוג זה. 5. תביעת ההטבות אושרה על ידי המשיב (להלן - המוסד). 6. יש לציין, כי למערער, מורה במקצועו, היה "רכב ניידות" עוד משנת 1991 (נ/7 סיכום חקירה של חוקר המוסד, פרטים מתיק המוסד), וכי ברכב זה, ששימש לו רכב עבודה, היה מבצע הסעות, מלבד עבודתו כמורה (פרוטוקול עמ' 22 שורות 6, 7, סעיף 5 לסיכומי המערער בבית הדין האזורי). עוד יש לציין, כי תביעת ההטבות היא תביעה חוזרת להלוואה עומדת, וכי את ההלוואה העומדת מימש המערער רק בתאריך 31.8.03. 7. המוגבל בניידות קיבל קצבת ניידות בסך 1,300 ש"ח לחודש (סעיף 8 לתצהיר המערער), כמי שסווג כמוגבל בניידות שאין לו רישיון נהיגה, אך יש לו מורשה נהיגה כאמור בסעיף 5(ג)(2) להסכם הניידות. 8. המערער ואם המוגבל בניידות התגרשו בתאריך 15.9.2000 (נ/3). הגירושים אושרו על ידי בית הדין השרעי ביום 28.10.2001 (נ/3), בית הדין השרעי פסק ביום 1.5.02 מזונות לזכות ילדיה הקטינים של אם המוגבל בניידות, ובכללם המוגבל בניידות. 9. בעקבות מידע שהמציאה למוסד גרושת המערער, אם המוגבל בניידות, ביום 11.8.03,לפיו, לטענתה, אין המוגבל בניידות גר עם אביו, המערער, מזה שנים, הפסיק המוסד לשלם למוגבל בניידות את קצבת הניידות והמערער התבקש על ידי המוסד ביום 7.12.03 להחזיר לו את ההלוואה העומדת שקיבל זה לא מכבר בסך 25,257 ש"ח בצירוף ריבית מיום 31.8.03 ואת קצבת הניידות בסך 40,996 ש"ח. 10. המערערים השיגו על החלטה זו בערעור שהגישו לבית הדין האזורי בבאר שבע (בל 1886/04; השופט אילן סופר ונציג הציבור מר שאול סימון), בו טענו, כי המערער חי באופן קבוע עם המוגבל בניידות בכפר כסייפה, מאז שחתם עם המוסד על הסכם הניידות ועוד קודם לכן. המערערים בקשו בערעורם, שהמוסד ימשיך לשלם את קצבת הניידות, וכן ימשיך "להעמיד את ההלוואה העומדת לרכישת הרכב". ההליך בבית הדין האזורי 11. בית הדין האזורי שמע את עדויות המערער, המוגבל בניידות, ביתו של המערער, קצין הביטחון של בית הספר בו למד המערער ואת חוקר המוסד והגיע למסקנה שיש לדחות את ערעור המערער. 12. בית הדין האזורי נימק את דחיית הערעור, כשהוא קובע את הממצאים והמסקנות הבאים: א. המוגבל בניידות, יליד 1985, היה בשנת 2002 עדיין קטין, ועל פי הסכם הגירושין הקטינים, ובכללם המוגבל בניידות, נשארו בחזקת האם. ב. המוגבל בניידות לא ידע לומר בחקירתו הנגדית, עת היה כבר כבן 19, כמה חדרים יש בבית שבו לגרסת המערער, הוא מתגורר יחד עם המערער מזה מספר שנים. ג. בכל העדויות לא הייתה גרסה אחידה, אלא עדויות סותרות המטילות ספק ניכר בטענות המערער. ד. מעדות הקב"ט עולה, כי המערער לא הסיע את המוגבל בניידות לבית הספר כל יום. מכאן משמע, שהמערער לא הוכיח שהוא דאג לצרכיו היומיומיים של המוגבל בניידות. טענות הצדדים 13. תמצית טענות המערער בערעורו היא זו: א. בית הדין האזורי התעלם מעדות האב המערער. ב. בשלושת השנים שלפני אוגוסט 2003 לא היה ברשות המערער רכב אשר המוסד מימן חלק מרכישתו, והוא אף לא קיבל קצבת ניידות. אשר על כן אין המוסד יכול לדרוש החזר עבור קצבת הניידות מלפני ספטמבר 2003. ג. המוגבל בניידות העיד בפעם הראשונה בבית דין, ולכן לא ידע למסור את מקום מגוריו ואת מקום מגורי אמו. ד. פסק הדין של בית הדין השרעי ניתן שנתיים לאחר הגשת תביעת ההטבות. ה. המוגבל בניידות גר עם המערער עוד קודם למתן פסק הדין של בית הדין השרעי וגם לאחריו. הכרעה 14. אני סבור כי דין הערעור להידחות. במסקנתי זו איני מסתמך על עדות חוקר המוסד, שהתגלו בה סתירות, וגם לא על חקירתו הסביבתית שהייתה רחוקה מלשכנע. איני מסתמך גם על הודעת אם המוגבל בניידות לחוקר המוסד, שלא התייצבה לחקירה נגדית, אלא אסתמך על מסמכי התביעה להטבות וחקירתם הנגדית של המערער ושאר העדים מטעמו. 15. בטופס התביעה להטבות שהגישו המערערים בסניף המוסד בבאר שבע ביום 15.8.01 ציין המערער את כתובת המוגבל בניידות ואת כתובת המערער בכסיפה שכונה 30 דירה 23. כתובת זו הייתה באותה עת ועוד קודם לכן כתובתה של אם המוגבל בניידות ולא כתובתו של אביו. אמור מעתה המערער על פי טופס זה התגורר באותה עת בבית אימו, ולא בבית אביו המערער. ודוק באותה עת, 15.8.01, אין מחלוקת, שהמערער לא התגורר באותה כתובת בניגוד להצהרתו בטופס התביעות הנ"ל וכפי שיפורט להלן. 16. המערער עצמו העיד בחקירתו הנגדית שהוא גר בשכונה 13 בית 35, ואילו גרושתו - אם המוגבל בניידות, גרה בשכונה 30 בית 23 - היא הכתובת שציין המערער בטופס תביעת ההטבות ככתובתו וכתובת המוגבל בניידות (עמ' 2 שורות 2 - 7). 17. המערער נשאל ממתי אין הוא וגרושתו גרים ביחד, והשיב משנת 2000 (עמ' 2 שורה 29 עמ' 3 שורה 1). 18. יוצא איפוא שעל פי טופס התביעה להטבות מאוגוסט 2001 התגורר המוגבל בניידות בכתובת אמו בשכונה 30 בית 23 ולא בכתובת אביו שכונה 13 בית 35. יש לציין, כי בטופס התביעה להטבות ציין המערער את כתובתו בשכונת 30 בית 23 שהיא כתובת גרושתו בניגוד לעדותו בבית הדין כפי שפורטה לעיל. 19. על פי נ/3 - החלטת הגירושים של בית הדין השרעי - אירעו הגירושים למעשה כבר בתאריך 15.9.2000. נתון המתיישב עם פיצול המגורים בין שני בני הזוג עקב גירושיהם בשנת 2000 כפי שהעיד המערער. 20. בהחלטת הגירושים נקבע, כי הילדים הקטינים ישארו בהחזקת אימם. המוגבל בניידות היה בבחינת קטין עד תאריך 18.3.2003 - יום בו מלאו לו 18 שנה. על פי הסכם הגירושין הוא היה אמור להיות אצל אימו, שאף קיבלה מזונות עבורו (נ/4). כל עוד היה קטין. במילים אחרות קיימת חזקה מכוח מסמכים, שבתאריכים הרלוונטיים להגשת התביעה להטבות, היה המוגבל בניידות אמור להיות בחזקת אימו, ואכן כך ציין המערער את מקום מגוריו של המוגבל בניידות בטופס תביעות ההטבות. 21. יוצא איפוא, שעל פי מסמכים אלה ושורת ההגיון ברור שהמוגבל בניידות התגורר בבית אמו - גרושתו של המערער - ודאי כל עוד היה קטין, ולא התגורר בבית אביו. 22. גם תשובותיו של המערער בתחילת החקירה הנגדית תומכות במסקנה זו בצורה חד משמעית. המערער נשאל: "מתי התגרשת מאמא של הילד" והשיב : "בשנת 2000". המערער נשאל: בהסכם הגירושים כתוב שהילדים בחזקת האם - איך אתה טוען שהבן מתגורר איתך. תשובתו הייתה - על פניה מתחמקת ולא ברורה: "רק בחזקת תשלום שאני משלם, אני הסכמתי לשלם אבל הכסף הזה לא מספיק להם". המערער נשאל שאלה נוספת: "בהסכם כתוב שהילדים לא אצלך". תשובתו הייתה - "זה נכון מדובר בילדים הקטינים". יוצא איפוא שהמערער מודה למעשה לפי תשובה זו, שהמוגבל בניידות, שהיה קטין עד חודש מרץ 2003, התגורר אצל אימו ולא אצל המערער. המערער נשאל שאלה נוספת בעניין זה: "מתי עבר אליך - אמרת שהסכם הגירושים היה קשור לילדים קטינים. ב-2000 הוא עדיין היה קטין - כל הקטינים כתוב בהסכם נמצאים בחזקת האם - מתי עבר אליך. תשובת המערער הייתה שוב חמקנית ולא ברורה בזו הלשון: "היה אכפת לה כמה כסף היא תקבל". 23. המערער ציין בסעיף 10 לתצהירו, כי הוא חי באופן קבוע בכפר כסיפה עם המוגבל בניידות מיום שנולד בכפר כסיפה. זו ודאי אמת. המערער חי עם המוגבל בניידות בכפר כסיפה, מאז שהמוגבל בניידות נולד, אלא שבשנת 2000 חי המוגבל בניידות בכסיפה, אך לא גר עם המערער, אלא עם אימו. 24. המערער ציין באותו סעיף 10, כי הוא משמש כמורשה נהיגה של המוגבל בניידות ומסיעו באורח קבע לצרכיו היומיומיים כגון לטיפולים רפואיים ולבית הספר לפי הצורך. המערער צרף לתמיכה בטיעון זה בין השאר, את ת/2, אישור מבית הספר, כי לומד המוגבל בניידות, אך כל מה שנאמר באותו אישור, ת/2, הוא, כי "ההורה מגיע ומתעניין במצב הלימודים של בנו". אין דבר וחצי דבר על הסעים. 25. גרסתו העכשוית של המערער סותרת מיניה וביה מסמכים שהוא עצמו חתם עליהם, את החלטת הגירושין והמזונות ואת דבריו שלו בחלק מחקירתי הנגדית. ברור שבנסיבות אלה, אין לתמוה על בית הדין האזורי שלא נתן אימון בגרסתו העכשוית. 26. בנו של המערער ידע היטב להשיב באופן אוטומטי לכל השאלות ביחס למגוריו עם אביו והסעיו על ידו, אך לא התמצא כלל ועיקר בשאלות אחרות כמו תיאור מקום המגורים של אביו וגם לא של אימו. ב"כ המערערים נשאל על ידי בית דין זה בתחילת הדיון לגבי מידת התמצאותו של המוגבל בניידות, והוא השיב, כי המוגבל בניידות "מוגבל ברגל, הוא לא מתהלך טוב. לשאלת הבנתו אני אומר שאני חושב שהוא מתמצא במקום ובזמן הוא הולך לבית ספר". במהלך הדיון בערעור הודיע ב"כ המערער, כי קיבל מאביו של המערער פרוטוקול של המוסד הקובע למוגבל בניידות 100% נכות בגין פיגור שכלי, וכי קביעה זו נעשתה לאחר הדיון בבית הדין האזורי. החלטה זו לא הומצאה לבית הדין. עוד יש לציין, כי אין זה סביר שמישהו בעל פיגור שכלי, ילמד בבית ספר רגיל. 27. לא למותר לציין, כי נתגלו סתירות בין עדויות המערער, ביתו והמוגבל בניידות בקשר לטענה למגורים בבית המערער. כמו כן עדות בת המערער בקשר להסעי המוגבל בניידות על ידי המערער התגלתה כבלתי אמינה והייתה מבוססת יותר על ידיעה מכלי שני מאשר על ראיה. 28. גם עדותו של קצין הביטחון של בית הספר שגילה "בקיאות" במספר הפעמים, בהם הסיע המערער את המוגבל בניידות לבית הספר תמוהה, לאור העובדה, שלא הכיר כלל את רכבו של המערער ולאור העובדה שמדובר בבית ספר בן 1219 תלמידים. איני משוכנע, שהעובדה שהמוגבל בניידות הוא נכה רגליים, עזרה לקצין הביטחון לזכור דווקא אותו. מכל מקום קצין הביטחון ציין, כי לא ראה את המערער מוביל את בנו לבית הספר כל יום. 29. המערערים טענו, כי אין המוסד רשאי לדרוש מהם החזרים לגבי התקופה שלפני קבלת ההלוואה העומדת באוגוסט 2003. ברם מסתבר, שבהתאם לסעיף 8 לתצהיר המערער וסעיף 5 לסיכומיו בבית הדין האזורי, קיבל המוגבל בניידות קצבת ניידות זמן ממושך לפני אוגוסט 2003. 30. א. חברי, השופט צור, סובר, שיש לקבל את הערעור, משום שעל המוסד, המבקש לשלול מהמערער את ההטבות על פי הסכם הניידות (להלן ביחד הגמלה), לאחר שאישר את תשלומה, מוטל נטל הראיה להוכיח, שהמערער לא גר עם בנו, המוגבל בניידות, והוא לא עמד בנטל זה. ב. השאלה על מי נטל הראיה במקרה הנוכחי אינה פשוטה. מחד המוסד המבקש לשלול גמלה שאושרה על ידו, צריך לכאורה להוכיח שלא מתמלאים עוד התנאים שזיכו את המערער בגמלה. מאידך, המערער הוא שלכאורה צריך להוכיח, שעדיין מתמלאים לגביו תנאי הזכאות, בשעה שהמוסד מודיע לו שבידו מידע, לפיו המערער לא מתגורר יחד עם בנו, כנראה מאז הגירושים. יוצא איפוא, שקבלת הגמלה על ידי המערער מאז הגשת תביעת ההטבות ואולי עוד קודם לכן מאז הגירושים, הייתה מוטעית. כאן מן הראוי להדגיש, כי המערער הוא התובע את הגמלה, וככזה הוא "המוציא מחברו", ועליו, בדרך כלל, נטל הראיה. הדברים נכונים במשנה תוקף באותם מקרים, בהם המידע שצריך להוכיח נמצא כמעט בלעדית בידי התובע. המערער הטוען שבנו מתגורר איתו, אצלו המידע המסויים הזה, ולכן אם יש ספק לגבי טיעונו בעניין זה, הוא יפעל כנגדו. במקרה הנוכחי, הטענה היא שמלכתחילה, מאז הגירושים, לא התגורר בנו, המוגבל בניידות, אצלו, ולכן יש מקום לדרוש מן המערער את הוכחת הזכאות מבראשית. ג. גם אם היינו משוכנעים, כי נטל הראיה במקרה זה מוטל על המוסד, אזי מסקנתי היא שהוא עמד בנטל זה. המוסד אומנם לא השכיל להביא ראיות משכנעות משל עצמו לתמוך בטיעונו לשלילת הגמלה, אך רשאי הוא להישען על ראיות המערער בעניין זה. ראיות אלה מטילות ספק אמיתי בטענת המערער, לפיה התגורר יחד עם המוגבל בניידות בתקופה הרלוונטית. בעניין זה מדברים המסמכים בעד עצמם כפי שפירטתי לעיל. גם לחברי, השופט צור, אין הסבר לתמיהה ביחס לרישום המערער עצמו בטופס תביעת ההטבות כמתגורר בכתובת, בה לא התגורר מאז גירושיו תוך כריכת בנו יחד איתו בכתובת מגורים זו, בה כאמור לא התגורר מאז גירושיו, ובה התגוררה גרושתו, אם בנו (סעיף 5 לחוות דעת השופט צור). הוסף לכל אלה את הסתירות בעדויות מטעם המערער, כפי שהצביעה עליהן הערכאה הדיונית, ותגיע לתוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי. מן הנכון לציין, כי אפשר שהמערער הסיע את המוגבל בניידות לבית הספר, אך לא מביתו שלו, אלא מבית גרושתו, אם המוגבל בניידות. 31. מסקנת הדברים היא, שחומר הראיות לא מוכיח את מגורי המוגבל בניידות בבית אביו. יהא נטל הראייה מוטל על מי שיהא, התוצאה, לעניות דעתי, היא אחת, שיש לדחות את הערעור ללא צו להוצאות. השופטת נילי ארד במחלוקת שנפלה בין חברי מקובל עלי האמור בחוות דעתו של חברי השופט רבינוביץ ולתוצאה אליה הגיע, לפיה דנו של הערעור להידחות. נציג עובדים מר אורי ינאי אני מצטרף לפסק דינו של השופט רבינוביץ. נציג עובדים מר צבי עמית במחלוקת שבין השופטים צור ורבינוביץ, מקובלת עלי דעתו של השופט צור. נראה לי, כקביעתו של השופט צור, שבבסיס הספקות לגבי מקום מגוריו של הנכה, עומד הסכסוך בין הוריו של הנכה. עמדת המוסד לביטוח לאומי לשלול את הקצבה שאושרה מבוססת כל כולה על עדותה של האם התובעת את קצבת הניידות לעצמה. מעבר לעדות זו, שמניעיה ברורים, לא הוגשה אף ראיה שיש בה כדי לקבוע בוודאות את מקום מגוריו של הנכה. ממילא אין, לדעתי, בסיס מספיק כדי לשלול את קיצבת הניידות שהוענקה לאב בין השירותים שהוא נותן לבנו. בהעדר ראיות לשלילה, נותר בעינו המצב שנקבע קודם לכן ועל כן, לדעתי, דין הערעור להתקבל. סוף דבר הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט רבינוביץ. ניתנה היום, ט"ז באייר תשס"ו (14 במאי 2006) בהעדר הצדדים. השופט עמירם רבינוביץ השופטת נילי ארד השופט שמואל צור נציג עובדים מר אורי ינאי נציג מעסיקים מר צבי עמית רכבמשפט תעבורהנכותניידותמורשה נהיגהחניית נכים / תו נכה