ענייננו בערעור על לפסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת בלהה טולקובסקי), אשר חייב את המערערות לשלם למשיב פיצוי בגין נזקיו עקב תאונת דרכים. ליתר דיוק, הערעור מתמקד בגובה הפיצוי שנפסק למשיב בגין הפסד כושר השתכרות. ואלה העובדות הרלבנטיות: המשיב יליד 1978 נפצע בתאונת דרכים ביום 29.11.02. בבית החולים "איכילוב", לשם פונה המשיב, נמצא כי הוא סובל מפריקה של מרפק ימין, שבר בשורר כף ימין ושבר של צוואר מטקרפוס אצבע 5. לאור תזוזה בשבר כף היד אושפז המשיב בשנית ועבר ניתוח שיחזור וקיבוע השבר. ניתוח נוסף שעבר היה לשחזור דיסלוקציה במפרק האקרומיוקלויקרי ובהמשך נותח לצורך הוצאת המסמור מהכתף. אין חולק כי המערער לא היה מסוגל לחזור לעבודתו אלא כחצי שנה לאחר התאונה. ד"ר קרב, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, קבע את נכותו של המשיב כדלקמן: "... בבדיקת הכתף הימנית נמושה מדרגה במרפק האקרומיוקלויקולרי, עם חוסר יציבות של המפרק. יחד עם זאת, תנועות הכתף, נמצאו מלאות ולא נמצא דלדול שרירים כלשהו. בשורש כף יד ימין, נמצאה הגבלה בכפיפה. ד"ר קרב, הערך את נכותו של התובע, בשיעור של 5%, עקב נקע בעצם הבריח, ללא הגבלה בתנועות ו-10% נכות, בגין הגבלה בתנועות שורש כף יד ימין , ובסה"כ, נכות משוקללת, בשיעור של 14.5% נכות" (סעיף 3 לפסק הדין). בית המשפט אימץ את הנכויות כמפורט בחוות הדעת. עובר לתאונה, כמפורט בפסק הדין, עבד המערער כשכיר בחברה בשם "יעל עבודות גובה וסנפלינג" שעיסוקה ביצוע עבודות ניקיון, חלונות וגובה. לאחר התאונה חזר המערער לעבודה זו וגם בהמשך הוסמך כמנהל עבודה בתחום עבודות גובה וגלישה. בדצמבר 2004 פתח עסק עצמאי בשם "שאקל עבודות גובה" העוסקת במתן מענה לבעיות גישה לגובה, לרבות ניקיון חלונות, עבודות איטום ושיקום המבוצעות בעזרת חבלים, מנופים או פיגומים. בנוסף, עוסק המערער בפרויקטים שונים בתחום התיאטרון והפרסום בהם נדרשת מומחיות במתן פתרונות של גישה והרמת שחקנים לגובה. המערער מבצע עבודות בעצמו וכן מדריך את עובדיו לביצוע עבודות, וכיום בעת מתן פסק הדין הוא מעסיק שישה עובדים כשהכנסותיו גדלו לעומת תקופת עבודתו כשכיר. קובעת השופטת הנכבדה בפסק הדין כי על אף שהמערער ממשיך בעבודתו ומרחיב את תחומי עיסוקו אין להתעלם מתלונותיו על כאבים והגבלה בתנועת שורש כף יד ימין שהינה ידו הדומיננטית. כשהמדובר בנכות אורתופדית ביד דומיננטית ובמי שעוסק בעבודות פיזיות הדורשות שימוש בידיים, הרי הנכות התפקודית שיעורה כנכות הרפואית. עם זאת השפעת הנכות על כושר השתכרותו של המערער נופלת משיעור הנכות הרפואית והתפקודית ובנסיבות האמורות הוערך הפסד כושר השתכרותו על דרך הערכה גלובלית. בהתחשב בגילו הצעיר יחסית של המערער, במהות עבודתו הכרוכה בביצוע עבודות פיזיות ומהות הפגיעה ביד הדומיננטית הוערך הפסד כושר ההשתכרות בסכום גלובלי של 180,000 ₪. הערעור שבפנינו מתמקד בנקודה זו מאחר שעל פי השקפת המערערות ככל שנותרה למשיב נכות רפואית היא איננה תפקודית. הוכח כי הכנסותיו של המשיב גדלו באורח משמעותי לעומת אלה שהיו קודם לתאונה, ואשר על כן היה על בית המשפט לפסוק למשיב סכום שלא יעלה על 100,000 ₪. הסכום שנפסק הינו גבוה ביותר ומצדיק התערבות ערכאת הערעור והפחתת הסכום. המשיב מטעמו טוען כי לו היו קובעים את שיעור הפסד כושר ההשתכרות של המערער על בסיס השכר שהוכח ועל בסיס נכותו הרפואית/תפקודית, בחישוב אריתמטי, היה מקום לקבוע פיצוי גבוה מזה שנפסק בפועל. על פי הערכת בא-כוחו מסתכם החישוב האריתמטי בסך מהוון בניכוי מס בגובה של 470,000 ₪. בנסיבות הקיימות, בהתחשב בטיבה של הפגיעה ובהשתכרות המשיב, הסכום הגלובלי שנפסק אינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור. בהקשר זה ראוי לציין כי המשיב הגיש ערעור שכנגד לנושא הסכום שנפסק כפיצוי בגין עזרת הזולת והוצאות רפואיות. במהלך הדיון לפנינו חזר בו ב"כ המשיב מערעורו זה ואשר על כן הערעור שכנגד של המשיב נדחה בזאת. לאחר שעיינו בכל החומר שהונח לפנינו, בכלל זה בעיקרי הטיעון, ולאחר ששמענו את טענות באי-כוח הצדדים, אנו סבורות כי דין הערעור להידחות. אכן, המשיב לא שקט על שמריו ועל אף הנכות האורטופדית/התפקודית הצליח להגדיל את הכנסותיו. יחד עם זאת הצלחה זו איננה מבטלת את הפגיעה באפשרויות השתכרותו לעתיד נוכח פגיעותיו. גם אם נפסק הסכום הגלובלי על הצד הגבוה עדיין אין בכך בנסיבות העניין כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בפסק. בחנו את התמונה הכוללת ואנו סבורות כי ראשי הנזק בהם פסק בית המשפט מתאזנים פחות או יותר ככל שהדבר נוגע לפסיקה מועטת מידי, מחד גיסא, ולפסיקה רבה מידי, מאידך גיסא. גם במקרה שלא נפגעה משכורתו של הניזוק ואף הושבחה על בית המשפט לקחת בחשבון את מקצועו, את כישוריו, גילו והשכר שהוא משתכר כיום אל מול אי הוודאות הצפויה בעתיד לניזוק לנוכח שפל אפשרי בשוק העבודה ואת העובדה שאין כל ערובה לכך שבעתיד לא יפלט לשוק העבודה, יתקשה במציאת מקום עבודה חליפי והמגבלות האורתופדיות יגבילו את הכנסותיו (השווה ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד נט(3) 709, 724). ועוד נציין כי אין בית משפט של ערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הדיונית ולא ימיר את הערכתה של הדרגה הראשונה בהערכתו שלו אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר או משנתגלתה טעות בולטת בשיקולי בית המשפט (השווה ע"א 2904/92 עיריית תל אביב נ' עיזבון לטרהויז, פ"ד נ(1) 754). בנסיבות האמורות לא ראינו מקום להתערב בסכום שנפסק בפריט הנזק הספציפי של הפסד כושר השתכרות לעתיד, והערעור נדחה בזאת. המערערות ישלמו למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסך 25,000 בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. העירבון הכספי יועבר לב"כ המשיב על חשבון ההוצאות האמורות. המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לבאי-כוח הצדדים. ניתן היום ז' בתשרי, תשס"ח (19 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים. אסתר קובו, סגנית נשיא מיכל רובינשטיין, סגנית נשיא שרה דותן, שופטת אב"ד ניתוחתאונת דרכיםשבר