1. מהות התביעה זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1974 (להלן: "חוק הפיצויים"). 2. עובדות רלוונטיות התובעת היא ילידת 10.04.1953. ביום 12.11.1999 בשעה 13.15 והיא בת 46.7, נפגעה התובעת בתאונת דרכים, עת היתה רכובה על גבי קטנוע מסוג סאן-יאנג, שהיה נהוג על-ידי הנתבע 1, ומבוטח על-פי פקודת בטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970, אצל הנתבעות 2 ו- 3 ביחס חלוקה של 30% ו-70% בהתאמה (להלן: "הנתבעות"). בעודם נוסעים ברח' דרך יפו בתל-אביב-יפו, פגע בקטנועו של הנתבע 1 רכב מסוג אאודי, הנהוג על-ידי אחד בשם שמא עלי. בעקבות התאונה הובהלה התובעת, באמצעות אמבולנס, למרכז הרפואי סוראסקי בתל אביב, שם אובחנו אצלה חבלות ראש, תופעות איבוד הכרה וכן שברים בשיניים. כן אובחן אצל התובעת, שבר פתוח ללא תזוזה בפטישון המידאלי (קרסול רגל ימין), בכלל זה חתכים עמוקים ואובדן נרחב של עור ברגל ימין, בעקבותיו נתפר מתלה עור, בשוק ימין דיסטלי. בשל תלונות התובעת על כאבי ירך ושוק ימין, בוצעה בדיקת דופלר, אשר שללה התקיימות DVT (פקקת בווריד עמוק). כן, אובחן כי התובעת סובלת משבר בשורש כף יד ימין. על רקע האמור אושפזה התובעת בבית החולים במחלקה לכירורגיה פלסטית, וזאת למשך 19 ימים. בתאריך 01.12.99 הועברה התובעת למחלקת השיקום של בית החולים סוראסקי, ושם החלה בטיפול פיזיותרפי. במהלך האשפוז השיקומי, אובחנה פריחה פוסטולרית מתחת לשתל העור, ואדמומיות סביבו. כן, התלוננה התובעת במהלך האשפוז, על נפיחות, הזעה וכאבים בכף יד ימין. בגין תלונות אלו בוצעה בדיקת EMG ומיפוי עצמות. תשובות הבדיקות כפי שנמסרו מהמעבדה, מצביעות על חשד ל-RSD בכל יד ימין. התובעת שוחררה לביתה ביום 6.02.000. מסקנות הרופא המשחרר קובעות, כי התובעת אינה מסוגלת לעלות ולרדת במדרגות, אינה מסוגלת לעשות שימוש בתחבורה הציבורית, ואינה מסוגלת לנהל את משק ביתה. ביום 13.02.00 אושפזה התובעת לצורך המשך הטיפול השיקומי בבי"ח ליכטנשטדטר מרכז רפואי "רעות" בתל-אביב (להלן: "מרכז רעות"), כשהיא סובלת מכאבים חזקים בכף יד ימין, ורגל ימין. התובעת קיבלה טיפול תרופתי, החלה בטיפולי פיזיותרפיה וכן נקבעה לה תוכנית ריפוי בעיסוק. התובעת שוחררה לביתה ביום 26.03.00 עם המלצות להמשך טיפול פיזיותרפיה. על-פי הנטען בכתב התביעה, בסמוך לאחר התאונה, הופיעו אצל התובעת תופעות של כאבי ראש, סחרחורות ופגיעה במערכת ההוסטיבולרית, אובדן תיאבון, הפרעות בשינה ודכאון פוסט-טראומטי, בעיות ראיה ולחץ בעיניים, נזקים לשיניים וכאבים בלסת, פגיעה קשה בכושר ההליכה המחייבת תמיכה מתמדת במקל הליכה, צלקות מכוערות ומכאיבות בקרסול ימין. בכתב התביעה נטען עוד, כי מאז התאונה וכתוצאה ממנה, סובלת התובעת מהפרעה ומגבלה תפקודית בכל הפעולות היומיומיות; סובלת כאבים קשים ביד ימין שהיא היד הדומיננטית; זקוקה לעזרה מתמדת של הזולת בלבוש, רחצה וקניות ואף אינה יכולה לבצע ביד זו פעולות בסיסיות ביותר, כגון אחזקת חפצים, ואפילו הקלים ביותר. לבד מכך נטען עוד, כי עובר לתאונה היתה התובעת בריאה בגופה ובנפשה וניהלה חיים מאושרים ותקינים, וכי כתוצאה מהתאונה היא מתקשה לתפקד, מוגבלת באפשרויות עיסוקה ובביצוע עבודות הבית. לבסוף טענה התובעת, כי נותרה עם צלקות חמורות ובולטות ברגל, הגורמות לה לפגיעה קשה במראה החיצוני. 3. הפלוגתאות הצדדים אינם חלוקים על כך שמדובר בתאונת דרכים כמשמעות המונח בחוק הפיצויים, וכמו כן אין מחלוקת ביניהם בשאלת עצם החבות או האחריות מצד הנתבעות. הפלוגתא היחידה שנתגלעה בין הצדדים ואשר מחייבת הכרעה בתיק זה נוגעת לענין גובה או היקף הפיצוי הכספי שעל הנתבעים לשאת, וזאת על-פי ראשי הנזק השונים שנטענו על ידי התובעת. 4. נכות רפואית חוות הדעת הרפואיות בעקבות הפגיעות הנטענות, מינה בית המשפט שלושה מומחים רפואיים בהתאם להוראת סעיף 6(א) לחוק הפיצויים, וזאת לצורך קבלת חוות דעתם: בתחום האורטופדיה מונה ד"ר ולנטין ז'לטני, אשר שימש, בין היתר, כמנהל המחלקה האורטופדית של בית החולים וולפסון, חולון (להלן: "ד"ר ולנטין"); בתחום הכירורגיה הפלסטית מונה פרופ' רפאל שפיר, המשמש כמנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית, שחזורית ואסטטית, במרכז הרפואי סוראסקי, תל-אביב (להלן: "פרופ' שפיר"); בתחום הפסיכיאטריה מונה פרופ' מיכה נוימן, אשר משמש, בין היתר, כחבר ועדת האתיקה של האיגוד לפסיכיאטריה בישראל (להלן: "פרופ' נוימן"). בתחום האורטופדיה ציין ד"ר ולנטין בחוות-דעתו, כי בבדיקת טווח תנועה פאסיבי של כף ידה הימנית של התובעת, קיימת הגבלה בתנועות שורש כף היד. המומחה ציין כי הגבלה זו נובעת הן מהשבר בעצם הרדיוס בשורש כף היד, והן מתהליך הRSD. בקרסול רגל ימין של התובעת קיימת הגבלה בתנועות ללא נפיחות מקומית, אך בצילומי הרנטגן השבר אינו נראה כלל, וככל הנראה התאחה היטב. על רקע זה, העריך ד"ר ולנטין את נכותה הצמיתה של התובעת בתחום האורטופדי ב 27% לפי התוספת לתקנות הבטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). אחוזי הנכות שנקבעו על ידי ד"ר ולנטין מורכבים מהסעיפים הבאים: לפי סעיף 41 (10)ה לתקנות המל"ל - 10% נכות צמיתה, על ההגבלה בשורש כף יד ימין, שהיא היד הדומיננטית. לפי סעיף 35(1)ב לתקנות המל"ל - 10% נכות צמיתה, על ההגבלה בכושר הפעולה כתוצאה מתסמונת ה RSD בכף היד הימנית. לפי סעיף 48(3)א לתקנות המל"ל - 10% נכות צמיתה, על ההגבלה בתנועות הקרסול הימני. בתחום הכירורגיה הפלסטית ציין פרופ' שפיר בחוות דעתו, כי לתובעת נותרו בעקבות התאונה שתי צלקות: האחת רוחבית על ההיבט האחורי של קרסול רגל ימין. צלקת זו היא באורך 11 ס"מ ורוחב 3 ס"מ. הצלקת אינה דבוקה לרקמות העמוקות ובינן לעור המצולק רקמה רכה. הצלקת כהה מהעור הבריא אך שטוחה; הצלקת השניה ממוקמת על קדמת שוק ימין, תחת הברך. צלקת זו היא באורך 1.5 ס"מ ורחבה 3 ס"מ. המומחה המליץ להעניק לתובעת נכות של 5% בגין נכות אסתטית, זאת לפי סעיף 75(1)א-ב לתקנות המל"ל. בתחום הפסיכיאטרי העריך פרופ' נוימן את נכותה הזמנית של התובעת בשיעור של 15%, זאת לפי סעיף 34ב' ו- ג' לתקנות המל"ל. שיעור זה הינו לפרק זמן של שנתיים, תחילתו יום קרות התאונה. כן העריך המומחה את נכותה הנפשית הצמיתה של התובעת בשיעור של 10%, וזאת לפי סעיף 34ב' לתקנות המל"ל. פרופ' נוימן בדק את התובעת וציין בחוות דעתו, כי לתובעת מצוקה קשה מאז שחרורה מבית החולים לאחר התאונה. מצוקה זו מתבטאת על פי תאורי התובעת בהפרעות שינה עד כדי הזדקקות לשימוש בטיפול תרופתי; ירידה בסף הגירוי, עצבנות, מתח, חוסר סבלנות, ואי סבילות לרעש; ירידה מוחלטת בליבידו; תגובות דכאונית אשר בגינה נזקקה לטיפול פסיכיאטרי ותרופות נוגדות דיכאון. פרופ' נוימן איבחן כי תגובתה הנפשית של התובעת לתאונה, מתאימה ל- Post Traumatic Stress Disorder (להלן: "PTSD") - הפרעת דחק פוסט טראומטית. המומחה זיהה בתובעת כי הנכות הגופנית גרמה לא רק הגבלות מבחינה תעסוקתית-מקצועית, אלא גם מבחינת התפקוד היומיומי. לאור הגבלה זו והידיעה של התובעת לכך שלא צפויה לה הטבה במצבה הבריאותי בעתיד, ניכרת השפעה לרעה על מצבה הנפשי ותקוותיה לעתיד. המומחה התרשם כי חל שיפור כלשהו במצבה של התובעת במשך הזמן שחלף מאז התאונה, וכן בהשפעת הטיפול התרופתי שקיבלה. כן התייחס המומחה למצבה המשפחתי של התובעת עובר לתאונה (מות שניים מילדיה, אכזבה מבעלה, וכן אכזבה ממערכות היחסים שמנהלים ילדיה כעת). על רקע זה ובשקלול כלל הפרמטרים שהרכיבו את מצבה הנפשי של התובעת קבע המומחה, כי התרשם שהתובעת אינה מתחזה, וכי כאמור, תאונת הדרכים גרמה לה נכות בתחום הרגשי אותו העריך בכ- 10% לצמיתות. על קביעותיהם אלו של המומחים בדבר נכותה הרפואית של התובעת נטושה מחלוקת חריפה בין בעלי הדין, אשר סבה בעיקר סביב התחום האורטופדי והתחום הפסיכיאטרי. התובעת סבורה כי יש לאמץ את קביעותיהם אלו של המומחים בשתי ידיים. בהתאם לעמדה זו טוענת התובעת כי נכותה הרפואית המשוקללת עומדת על 37.58%. הנתבעות לעומת זאת, סבורות כי נכותה הרפואית של התובעת נמוכה בהרבה, ומכל מקום, בהתחשב בשאלות ההבהרה שהופנו לפרופ' נוימן, לפיהם השיב המומחה לשאלה מה היה עולה אילו היתה ממשיכה התובעת בטיפול הנפשי שהחלה בו כהמלצת רופאיה, השיב, כי יתכן שהתשובה הטובה ביותר לשאלה היא הפחתה של כ- 50% מהנכות הנפשית (ראה: נ/13). עוד סבורות הנתבעות, כי קביעותיו של ד"ר ולנטין לגבי שיעור הנכות בתחום האורטופדי, כתוצאה מתסמונת RSD, מקורה תיאורטי בלבד ללא סימנים אובייקטיביים. בהתאם לעמדה זו כפי שהציגו הנתבעים, נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עומדת על 26.89% נכות צמיתה. קו הטיעון של הנתבעות בהקשר זה התאפיין בשלושה נתיבים מקבילים, אשר אדון בהם להלן: א. בסיס שכרה של התובעת הנתיב הראשון נוגע לבסיס השכר עליו הסתמכה התובעת בהגשת תביעתה זו וכפועל יוצא ביקשו הנתבעות לאפיין את אמינותה של התובעת. בהקשר זה, ביקשו הנתבעות לשכנעני בראש ובראשונה, כי התובעת היא מניפולטיבית ושקרנית באופייה. כדי להוכיח את חוסר אמינותה של התובעת, בעיקר בכל הקשור לבסיס הפיצוי לפיו יחושבו פיצוייה וכן על אופן ניהולה את ההליך, הסתמכו הנתבעות על אותם סכומי כסף שהרוויחה התובעת בעבודתה בביתה, כעצמאית, ואשר עליהם לא דיווחה לרשויות המס. זאת בניגוד להכנסותיה המדווחת כשכירה. הנתבעות ביססו טענתן זו על הודאתה של התובעת, לפייה היא השתכרה סכומים ניכרים, אשר לטענתה האמירו בחודשים מסוימים לכ- 7,000-6,000 ₪ לחודש, ואף העסיקה בביתה שתי עובדות במקביל. התובעת מצידה, העידה בפני, כי לא ערכה כל רישום, הנפיקה קבלה, או דיווחה לרשויות המס על הכנסות והוצאות אלו כולן, או מקצתן (ראה: פרוטוקול עמוד 4 שורות 24-27). על בסיס האמור לעיל, ביקשו הנתבעות ללמד, כי נוח לה לתובעת להצהיר הצהרות שאינן אמת, ובכלל זה על גובה שכרה. בהקשר זה נתגלעה מחלוקת חריפה נוספת בין הצדדים. גלעין המחלוקת בהקשר זה, והשאלה המרכזית הנובעת ממנו הינה, כיצד ובאיזה אופן יש לחשב את בסיס שכרה של התובעת? שהרי זה כאמור, מורכב משני רכיבים. כפועל יוצא נשאלת השאלה, האם רשאי בית המשפט להכיר בהכנסות לא מדווחות כגון דא? ובכלל כיצד הדבר ישפיע על מהימנותה התובעת? (1) הכנסה לא מדווחת הלכה פסוקה היא, כי נוכח העיקרון הנזיקי של השבת המצב לקדמותו, יש להכיר גם בהכנסה שלא דווחה לרשויות המס. לכן, רשאי הניזוק להוכיח את גובה השתכרותו קודם התאונה, גם אם זו עולה על גובה ההשתכרות עליה דיווח לרשויות המס, וזאת למרות חוסר הנוחות והרתיעה של בתי המשפט נוכח טענה מעין זו. ברם, במקרה כזה, שומא על התובע להציג ראיות של ממש בתמיכה לטענתו אשר עומדת בסתירה לדיווח לרשויות המס, או בעניינו אי דיווח. בע"א 200/63 צוף ואח' נ. אושפיז פ"ד י"ז 2400 (1963), נקבע, כי רשאי הנפגע לסתור את דיווחיו לרשויות המס, אם עלה בידיו להביא "ראיות שהן נעלות מכל ספק" על גובה הכנסתו האמיתית. ככלל, לא סגי בהצהרתו של התובע עצמו כדי לסתור את גובה ההכנסה המדווחת. כך גם, בע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ. מרדכי קרדוניס דינים נד 663 (1998), שם ביקש התובע לסתור את גובה השתכרותו המוצהרת. בדומה לשם, (שם הביא התובע "קולגה" למקצוע שתמך בגרסתו, וגרסתו התקבלה), אף במקרה שלפנינו, בנוסף לעדותה שלה, הביאה התובעת את עדויות העובדות שהעסיקה בזמנים הרלוונטיים (הגב' לבנה אשכנזי, והגב' פאטמה סעד). עדות אלו העידו לפני, כי לאור היקף העבודה הגדול הועסקו בשתי משמרות, הגב' פאטמה סעד משעות הבוקר והגב' לבנה אשכנזי בשעות אחה"צ. כן העידו בפני, כי השתכרו בממוצע שכר של כ2,000 ₪ לחודש כל אחת, ובסך הכול שילמה התובעת כ 4,000 ₪ לחודש. כן צירפה התובעת, תצהירי עדות ראשית של שתיים מלקוחותיה הקבועות, הגב' רחל עמר, והגב' שושנה מנחם, אשר הצהירו כי התובעת ביצעה עבורן באופן פרטי עבודות תפירה, ותיקונים שונים, על בסיס קבוע. הגב' שושנה מנחם אף נחקרה על תצהיר עדותה הראשי בפני, והעידה, כי לפני מועד קרות התאונה, רכשה מאת התובעת ארבע שמלות, מהן שמלת כלה אחת (ראה: פרוטוקול מיום 04.06.06 עמוד 18), עוד הוסיפה העדה, כי במהלך השנים, עד לשנת 1999 המשיכה להביא לתובעת עבודות תפירה בהיקפים שונים (ראה: פרוטוקול עמוד 19, שורות 14-24). משילובן של עדויות אלו, אשר נמצאו מהימנות עלי, יחד עם מכלול הראיות הנסיבתיות שהוצגו בפני, והן כאמור העסקת שתי עובדות במקביל, דבר המעיד על היקף העבודה, וגובה שכר אותו שילמה התובעת, אשר יש בו להעיד על היקף ההכנסה. מתחבר פסיפס ראייתי התומך בטענת התובעת לקיומה של ההכנסה הלא מדווחת. ברם, לאור העובדה כי התובעת לא הצליחה להמציא אי-אלו רישומים שערכה, פנקסים שניהלה, אשר באמצעותם היה ניתן לעגן את טענתה לכך שגובה השתכרותה עמד על כ 6,000 ₪, לא שוכנעתי כי אכן זהו הסכום אותו השתכרה התובעת מעסקה העצמאי. לא זאת אף זאת, אף אם אניח ולו במישור התיאורטי, כי היה עולה בידי התובעת להוכיח באופן חד משמעי את שיעור הכנסתה שהרי אז, כמו עכשיו, ראוי לקחת בחשבון כי מדובר בהכנסה לא מדווחת. לדידי, המדיניות השיפוטית הראויה, מחייבת, לצורך חישוב בסיס השכר להשתכרות, להפחית, ולו במעט, את ההכנסה הלא מדווחת. זאת, לא כעונש המוטל על הניזוק בשל אי דיווח לרשויות המס, אלא כשקלול של הסיכוי, או שמא הסיכון, כי היה נתפס בסופו של יום ברשתם של רשויות המס. שאז היה התובע-הנפגע, לוקה ב"עשר מיתות בית דין", החל מפסילת ספרים ושומה לפי מיטב השפיטה, דרך קנסות למיניהם וכלה בהליכים פליליים (ראה: ת.א. (חי') 1373/99 שחוק נ. מדינת ישראל דינים מחוזי לג(5) 402 (2002); ת.א. 8/88 (ת"א) חנה קלפנר נ. המגן תק' מח - 92 (2) 1240 (1992)). לאור הניתוח הנ"ל, ובהתחשב בחומר הראיות שהציגו הצדדים בפני, אני קובע כי שיעור הכנסתה של התובעת הלא מדווח, כפי שעלה בידה להוכיח הינו, 3,500 ₪. סכום זה משוערך להיום כשהוא נושא ריבית מאמצע תקופה נאמד ב 4,079.60 ₪. (2) הכנסה כשכירה רכיב השתכרותה זה של התובעת, הוכח על-ידה באופן חד משמעי, וגובה בראיות מתאימות. התובעת צירפה את תלושי השכר של שלושת החודשים האחרונים בעבודתה אצל "אופנת רפי", מהם עולה כי ממוצע השתכרותה הינו כ 2,441.15 ₪ לחודש. סכום זה משוערך להיום ובתוספת ריבית מאמצע התקופה הינו 2,845.41 ₪ . על התוצאה המתקבלת מסיכום שני רכיבים אלו, מחויבים אנו לפעול בהתאם להוראת סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים-"היו הפיצויים האמורים פטורים ממס הכנסה יחושבו הפסדי הנפגע לענין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה". התוצאה המתקבלת בהתחשב במדרגת המס המינימאלית היא 6,232 ₪. אשר על כן, ולשם נוחות, אעגל את הסכום, ואעריך את השתכרותה של התובעת, נכון למועד מתן פסק הדין, בסכום של 6,500 ש"ח נטו לחודש. ב. אמינות התובעת, ולאורה - אמינות הממצאים הרפואיים שנקבעו על-ידי המומחים: כדי להוכיח את המניפולטיביות של התובעת, ובזכות תכונה זו להוכיח כי הוליכה שולל את המומחים הרפואיים בתחום האורטופדי ובתחום הפסיכיאטרי (ראה למשל פסקאות 2(ב), 2(ג), 3, 4 לסיכומי הנתבעות), אקדים מאוחר למוקדם, ואומר כבר עתה, כי אין בידי לקבל טענה זו, אשר אין לה אחיזה ממשית לא בחומר הראיות וגם לא בהתרשמותי האישית מעדותה של התובעת בפניי. ובמה דברים אמורים? (1) תחום הפסיכיאטריה בפרט בכל הקשור בנכות הפסיכיאטרית, הסתמכו הנתבעות על פיסקה 6 בחוות-דעתו של פרופ' נוימן - "התובעת לא היתה כנה לחלוטין בזמן הבדיקות אצלי. היא לא סיפרה לי על 2 ילדים שנפטרו. על אף שאלות מפורשות הכחישה שהיתה מאוכזבת מבעלה, לא סיפרה על אכזבתה מילדיה, ועל נסיון התאבדות בעברה... אני מייחס הפרזה זו לגבי העבר לשאיפה לרווח משני ולפיצויים". פרופ' נוימן, ציין כי חוות-דעתו ניתנה בהתבסס על ההנחה (התמידית והטבעית), כי בכל מצב שבו מתבקשת חוות דעת במשפט ישנה נטייה מודעת או שאינה מודעת מצד התובע להאדיר את הנזק, ונטייה זו נלקחה בחשבון טרם גיבוש מסקנותיו של המומחה. פרופ' נוימן עצמו, בעת עריכת חוות-דעתו כבר היה מודע לכל השתלשלות הארועים בחייה של התובעת. המומחה הוציא מתיקה הרפואי של התובעת את כל אותם הפרטים שנדרשו לצורך קבלת תמונה מלאה על המשפחה ועל הרקע בו חיה התובעת, ובשקלול כל אותם נתונים קבע את שיעורי הנכות הנפשית ממנה סובלת התובעת. למותר לציין כי נטייה זו, אם כי בכיוון ההפוך, אינה זרה גם לנתבעות, אשר מבקשות מצידן להוביל להפחתה גורפת בחשיבותו של הנזק. לסיכום חוות-דעתו, קבע פרופ' נוימן בסעיף 9, כי הוא אינו רואה בתובעת מתחזה. במסגרת נסיונותיהן "לצבוע" את התנהלותה של התובעת באור מניפולטיבי, טענו הנתבעות, באשר לסוגיית הטיפול הנפשי, אשר הוצע לתובעת והיא סירבה לקבלו, כי אילו היתה מקבלת אותו, מצבה הנפשי היה משתפר בכ- 50%. המומחה השיב לענין זה בשאלות ההבהרה שנשלחו אליו, את התשובות הבאות (נ/13): לענין הטיפול הנפשי, מעיר המומחה, כי יתכן ברמה התיאורטית בלבד שאם נפגע, ולאו דווקא התובעת, היה מסכים לקבל את הטיפול הנפשי, מצבו היה משתפר. תשובה זו ניתנה בגדר ספקולציה בלבד, אשר אין לקחת ממנה ולהקיש על המקרה דנן. מאידך השיב המומחה, כי באופן וודאי התובעת התמידה ומתמידה בטיפול התרופתי אותו קיבלה, ובחוות דעתו נלקחו כל הפרמטרים אשר צויינו לעיל, בטרם קבע את אחוזי הנכות. על רקע דברים אלו, אינני רואה לקבל טענות אלו של הנתבעות. שוכנעתי מחוות דעתו ותשובותיו לשאלות ההבהרה של פרופ' נוימן, כמו גם מעיון במכלול החומר שבתיק, כי חוות דעתו מעוגנת בהתרשמות מקצועית. (2) תחום האורטופדיה לטענת הנתבעות, ייחס ד"ר ולנטין לתובעת נכות בגין תסמונת RSD על בסיס תיאורטי בלבד, ללא כל ממצאים אובייקטיבים, ועל כן יש להפחית את אחוזי הנכות שנקבעו בגין רכיב זה משקלול אחוזי הנכות האורטופדיים שנקבעו לתובעת. לטענתן, קיימים תימוכין לגישתם זו, מאת ד"ר ולנטין עצמו. המומחה אישר הן בעדותו (ראה: פרוטוקול עמוד 29 שורות 28-29), והן בשאלות ההבהרה שנשלחו אליו מאת הנתבעות (ראה: נ/10), כי התובעת לא שיתפה עימו פעולה במהלך הבדיקה שערך, ומאחר ובדיקת הכוח הינה בדיקה אובייקטיבית, נדרש שיתוף פעולה מצד הנבדק. במצב כזה, בו אין שיתוף פעולה מצד הנבדק הקביעה היא תיאורטית בלבד. לפיכך, הם דולים מתשובת המומחה, כי לא ניתן להצביע כיום על הפרעות תפקוד ספציפיות שהותירה תסמונת RSD, ומבקשים לקבוע, כי הנכות האורטופדית של התובעת הינה בשיעור 26.89% בלבד. למותר לציין, כי השיטה האדוורסרית בנויה על משיכת חבל הדדית בין הצדדים, כך שבסופו של חשבון ההטיות וההטיות-שכנגד מאזנות לרוב זו את זו עד שבית המשפט חורץ את הדין. בשיטה של מומחים רפואיים המתמנים מטעם בית המשפט - כפי שהדבר הוא בכל הקשור בתאונות דרכים - נראה שמטרה זו מושגת אף ביתר שאת. נכון הוא, כי העובדה שהמומחה הרפואי נתמנה מכוח חוק הפיצויים אינה הופכת אותו לחסין מביקורת (ר' לאחרונה דברי כב' השופט ריבלין בדעת הרוב בע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל; טרם פורסם), ולבית המשפט הסמכות שלא לקבל את קביעותיו של המומחה ואף להגיע למסקנה אחרת על סמך משקלם המצטבר של מסמכים רפואיים, או במקום שבו ממכלול חומר הראיות עולה מסקנה שונה מזו שאליה הגיע המומחה (שם, בפסקה 11 לחוות דעתו של המשנה לנשיא ת' אור; וכן ע"א 2160/90 רז נ' לאץ פ"ד מז(5) 170 174 (1993)). אלא שלא זה המקרה שבפנינו. ד"ר ולנטין העיד בפניי על חוות-דעתו ושלל את הנחת הנתבעות לפיה הנפגעת סובלת מתסמונת פיצויים (ראה: פרוטוקול עמוד 31 שורה 11). כן השיב המומחה, כי קביעתו את שיעור הנכות אותה קבע לתובעת, הינה סביב המינימום שניתן לקבוע על בסיס RSD שהתרפא, לשיטתו. מאז בדק את התובעת לא חל כל שינוי לטובה במצבה של התובעת ואף לא צפוי להיות כזה. עוד העיד המומחה, כי הוא שלם עם קביעתו זו ואינו מוצא מקום לסטות ממנה (ראה: פרוטוקול עמוד 32, שורה 5; 14-12). ד"ר ולנטין הראה יציבות ועקביות בחוות דעתו זו, על-אף העובדה שהנתבעות ניסו פעם אחר פעם לדלות ממנו נתונים שונים באמצעות שאלות ההבהרה ששלחו אליו (כ- 3 סטים שונים). ברם, הנתבעות לא הצליחו לקעקע מסד נתונים זה, ואף לא עלה בידן להביא ראיות שיסתרו את חוות דעת המומחה, ויתמכו בטענתן לכך שיש מקום להפחית בקביעת אחוזי הנכות אותם אמד המומחה. על-כן, בבחינת מאזן חומר הראיות שהונח בפניי, לא הצליחו הנתבעות להטות את הכף לטובת טענתן זו, או אפילו לערער את בסיס חוות דעתו של ד"ר ולנטין. לפיכך, לא ראיתי הצדקה שלא לאמץ את קביעתו של ד"ר ולנטין כמו שהיא. ג. רקע משפחתי קודם הנתיב השלישי שבאמצעותו ביקשו הנתבעות לערער על קביעות הנכות ביחס לתובעת מתייחד לתחום הפסיכיאטרי. עניינו של נתיב זה, בטענה, כי התובעת הפכה לבעייתית ובעלת קשיי תפקוד לא בשל התאונה, אלא בשל רקע משפחתי בעייתי עוד קודם לתאונה, בפרט מצד משפחתה הקרובה, אכזבתה מילדיה וממערכות היחסים אותם הם מנהלים, ואכזבה מבעלה ממנו התגרשה לאחר התאונה. גם טענה זו אינה מקובלת עלי, אולם מאחר והיא חורגת מסוגיית הנכות הרפואית, אדון בה במסגרת הפרק שעניינו בנכות התפקודית. סיכום ביניים עמדתי לעיל על קביעותיהם של המומחים לענין הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת כתוצאה מהתאונה. הוספתי ועמדתי על טענותיהן השונות של הנתבעות, אשר ביקשו לקעקע קביעות נכות אלו בתחום הפסיכיאטריה ובתחום האורטופדי. כפי שראינו, לטענות אלו אין אחיזה ממשית בחומר הראיות ובהתרשמותי האישית מהעדויות שנשמעו בפניי. בנסיבות אלו, אני מקבל את מסקנותיהם של המומחים הרפואיים בכל הנוגע לנכות הרפואית, כמפורט לעיל, ואני מאמץ אותן, דהיינו: 27% בתחום האורטופדיה; 10% בתחום הפסיכיאטריה; 5% בתחום הכירורגיה הפלסטית. שקלולם יחדיו של שיעורי הנכות הללו, בהתאם להוראת תקנה 11 לתקנות המל"ל, מוביל לתוצאה, כי שיעור הנכות הרפואית המשוקללת של התובעת הינו 37.585%. 5. נכות תפקודית הנכות הרפואית הינה המדד שבאמצעותו יכול בית המשפט לקבוע מהי הנכות התפקודית ממנה סובל הנפגע, ומה השלכתה על כושר השתכרותו לעתיד (ראה: ע"א 8388/99 הסנה חב' לביטוח בע"מ נ' בן ארי פ"ד נו(4) 689, 710 (2002)). קיומה של נכות רפואית הינו, על כן, תנאי לקביעתה של נכות תפקודית. עם זאת, כמובן שאין הכרח שתהיה חפיפה בין שתיהן (ראה: ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי פ"ד נב(3) 792, 799 (1995) (להלן- פרשת גירוגיסיאן)). הנכות התפקודית, כשמה כן היא, באה להצביע על המידה שבה פגעה הנכות הרפואית בתפקודו של התובע, ועל-פיה עשוי להיקבע הפיצוי בגין הפסד השתכרות, בהעדר נתונים קונקרטיים על ההפסד בפועל. במלים אחרות, הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית. היא באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך-כלל, שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע. על-אף זאת, נעשה, לעתים, שימוש במונח זה כבא לבטא את מידת ההשפעה של הנכות על התובע המסויים בהתחשב במקצועו או בעיסוקיו, סיכוייו לחזור ולעסוק בהם, או ההגבלה שיש לו לעסוק בהם. בענייננו, בהעדר נתונים אחרים שיהיה בהם כדי לסייע בקביעת הגריעה מכושר עבודתה של התובעת בנכותה, הרי שלצורך פסיקת הפיצויים, ובמיוחד בראש הנזק של הפסד השתכרות, יש אפוא לבחון מהו שיעור הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה (השוו לענין זה, פרשת גירוגיסיאן, בעמוד 798). גם על כך נטושה מחלוקת חריפה בין הצדדים. התובעת סבורה, כי לא זו בלבד שיש לאמץ במלואן - לענין הנכות התפקודית, את קביעותיהם של המומחים בדבר הנכות הרפואית, אלא בנוסף על כך, יש להסתמך על גובה קביעת הנכות הכללית (הצמיתה) שנקבעה לה מאת המל"ל בשיעור של 65%. על כל אלה, ובהתחשבות בנתוניה האישיים: חסרת השכלה והכשרה אחרת, מבקשת היא כי בית המשפט יקבע את נכותה התפקודית בשיעור של 100%. הנתבעות, מנגד, טוענות, כי בנסיבות הענין, מן הראוי להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על 14% בלבד. אדון להלן בהיקפה הראוי של הנכות התפקודית בעניננו, על בסיס חומר הראיות, שהוצג בפני: ראשית, לענין קביעת דרגת הנכות מאת המוסד לבטוח לאומי - מינוי מומחה על-ידי בית המשפט היא הדרך הרגילה לקביעת כל ענין שברפואה, לרבות קביעת הנכות הרפואית, בתביעות לפי חוק הפיצויים. זו ההשקפה העומדת ביסוד סעיף 6א לחוק הפיצויים, אשר שוללת אפשרות הבאת מומחים מטעם בעלי הדין כל אימת שהתביעה מתנהלת מכוח חוק הפיצויים והתקנות שהותקנו על-פיו, אלא, המומחים ימונו מטעם בית המשפט בלבד (ראה: רע"א 1619/93 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו יאיר פ"ד מז(4) 89, עמוד 96 (1993), (להלן: "פרשת טטרו"). בקשתה של התובעת להסתמך על דרגת הנכות שנקבעה לה מאת המל"ל, שעה שבית המשפט מינה כבר מומחים רפואיים בתחומים הרלוונטיים והכל בהסכמת בעלי הדין, הינה אלא, חריג לדרך הרגילה המצוינת לעיל, שעל נפגע לפעול לפיה. הסתמכות לצורך קביעת נכות רפואית על מסקנות מומחים אשר לא מונו מטעם בית המשפט הינה חריג לכלל, ומעוגנת בסעיף 6ב לחוק הפיצויים. המעבר מן הכלל המצוי בסעיף 6א לחוק הפיצויים לחריג המצוי בסעיף 6ב לחוק הפיצויים, אפשרי, רק במקרים בהם טרם נשמעו הראיות בתיק ובטרם מונו מומחים רפואיים מטעם בית המשפט (ראה: פרשת טטרו, בעמוד 97). אך אין כך בעניינו. במקרה דנן, מונו זה מכבר מומחים מטעם בית המשפט. לא זו אף זו, מינוי המומחים בענייננו נעשה בהסכמת הצדדים. הסכמה זו כשלעצמה, ניתן יהיה לפרשה כהתנאה על הוראת סעיף 6ב' לחוק הפיצויים, התנאה שהיא מותרת לצדדים, ובית המשפט יאמצה אפילו ניתנה חוות דעתו של המומחה הרפואי לאחר קביעת דרגת הנכות על ידי ועדה רפואית של המוסד. ראה: ע"א 415/87 מדינת ישראל נ' "הפול" חברות הביטוח לישראל בע"מ, פ"ד מג(580) (2) (1989)). לאמור האמור לעיל, טענת התובעת כי יש מקום להתחשב בדרגת הנכות שנקבעה לה מאת המל"ל, דינה להדחות. על-כן, קביעת המל"ל בעניינו אינה מחייבת ולא תילקח בחשבון. שנית, התובעת סיפרה בעדותה כי חייה השתנו מן הקצה אל הקצה בעקבות התאונה. פעם, היתה מלאת חיים ושמחה אך, כיום, הפכה לשבר כלי "איבדתי את הסבלנות ואת החשק לחיות. אני הייתי אוהבת להתלבש ואת החיים אבל היום אני לא אוהבת כלום" (ראה: פרוטוקול עמוד 16, שורה 16-17). בהמשך, "אין לי חשק לכלום. אני גם מוגבלת. איך שאני חיה היום זה לא חיים. מגיל 46 קיבלתי מכה אני אכלתי אותה בגדול". (ראה פרוטוקול עמוד 16 שורה 19). התובעת האריכה בתאור מצבה לפני התאונה, לפיו היתה פרודוקטיבית, עבדה בהיקפים גדולים, והעסיקה במקביל שתי עובדות. נביא מקצת דבריה בלשונה: "מהבוקר עד שעות אחר-הצהריים עבדתי באופנת רפי ומשעות אחר-הצהריים עד שעות הלילה עבדתי באופן פרטי" עמוד (4); "בשבוע הייתי עושה שתי שמלות לערב והייתי עושה גם תיקונים למי שרוצה. בחודש הייתי מגיעה ל- 4-5 שמלות ערב ושמלת כלה פעם בחודש ולפעמים הייתי מכניסה גם וילונות שהייתי מכינה לבתים" עמוד (5). "תמיד העסקתי (צ"ל: עובדות - ח'כ'). פטמה עבדה אצלי בשעות הבוקר. העובדת השניה היא לבנה אשכנזי, שעבדה אצלי בשעות 17.00עד 21.00-22.00" עמוד (6). מנגד, מתארת התובעת את מצבה לאחר התאונה כאסון מוחלט: "היד אני לא סוגרת אותה. כף היד לא מתפקדת. אני הגעתי לבית החולים עם יד קרש, לא מתפקדת בכלל. לא יכולתי לעשות פיזיותרפיה בכלל. ואז השתפר המצב אבל היד לא נסגרת לי. אני לא יכולה להחזיק סכין. אין לי תחושה ביד ימין. אני לא יכולה לקלף תפוח או להחזיק דבר ביד" (ראה: פרוטוקול עמוד 13 שורות 1-2; 6). ובהמשך, "אני לא יכולה לתפור, לא יכולה להחזיק מספריים ולגזור ולא יכולה להחזיק מחט" (ראה: פרוטוקול עמוד 16 שורה 11). כן תומכת התובעת טענותיה אלו, בחוות דעת המומחים שמונו מטעם בית המשפט. כך, למשל, מתייחס המומחה הפסיכיאטרי פרופ' נוימן "התובעת עבדה מרבית שנות חייה והתפרנסה יפה כתופרת מקצועית. כתוצאה מהתאונה היא אינה מסוגלת לחזור לעבודתה כתופרת" (ראה: סעיף 3 לחוות-דעתו) (ההדגשות שלי - ח'כ'). בהקשר זה ביקשו הנתבעות להראות, כי התובעת מסוגלת לבצע את רוב הפעולות היומיומיות בכוחות עצמה וללא עזרה, וכן כי מצבה התפקודי האמיתי של התובעת, הינו טוב בהרבה מזה הנטען על-ידה בכתב התביעה. היינו, נכותה התפקודית של התובעת, אם בכלל קיימת, הינה זניחה, ומכל מקום אינה עולה על שיעור של 14%. את טענותיהן אלו ביקשו הנתבעות לבסס בעיקר על עדותה של חוקרת מטעמן, הגב' אילנית מנדלסון (להלן: "החוקרת"), אשר שוחחה באופן מוסווה, פעמיים עם הגברת לינדה זנזורי, מכרה ותיקה של התובעת, ופעם אחת עם התובעת עצמה. אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה, כי לא ראיתי לקבל את טענותיהן אלו של הנתבעות. להלן הטעמים לכך, ואפתח בעדות החוקרת: בתצהירה של החוקרת (נ/15) מתועדים דברים רבים שנמסרו לה מפי הגב' זנזורי עצמה, אצלה השתכנה התובעת תקופת מה, וכן דברים ששמעה מאת התובעת עצמה. החוקרת הצהירה על פרטים שמקורם בהתרשמותה משיחות הטלפון שניהלה עם הגב' זנזורי, ועם התובעת ביום 27.10.04, ואשר מחייבים התייחסות. תוכן שיחות אלו הוקלט באופן סמוי על-ידי החוקרת, ותועד בקלטת שהוגשה אף-היא (ת/2; להלן: "הקלטת"), בצרוף תמליל (נ/14; להלן: "התמליל"). החוקרת התקשרה לגב' זנזורי, והציגה עצמה כנכדה המחפשת עוזרת לסבתא הקשישה, וכי הומלץ לה על התובעת כעוזרת מתאימה, ממכרה שלה במרכז פורטר, בו החלה התובעת בהליך השיקום. גב' זנזורי נתבקשה לחוות דעתה בקשר לאיכות עבודתה של התובעת, וכך השיבה: "אה! כן תתקשרי, היא מטפלת נהדרת שתתדעי. היא (צ"ל: מטפלת - ח'כ') גם קשישים וגם ילדים למי את רוצה אותה?" (ראה: נ/14, עמוד 2). ובשיחה השניה השיבה לשאלת החוקרת "היא טיפלה בנכדים שלה אבל בזרים לא" (ראה: נ/14, עמוד 15). מתשובות אלו הסיקו הנתבעים כי התובעת פעילה, מתפקדת כעוזרת ולמעשה נעדרת כל קושי תפקודי. אמינות התרשמותה של החוקרת מהשיחות שניהלה בחשאי עם השתיים, התערערה באופן מהותי, הן בחקירתה החוזרת של החוקרת, עת שהודתה כי מעבר לכך שנמסר לה כי התובעת מטפלת בנכדיה, לא שאלה בשיחותיה כמה נכדים יש לתובעת? כיצד ובאיזה אופן היא מטפלת בהם? באיזה תדירות הם מתראים? שאלות, שהיה בהם לשפוך אור על טיב, ואופן תפקודה של התובעת. והן, בשים לב לקלטת ולתמליל. תצהירה של החוקרת, כמו גם עדותה בפני, התבררו כמגמתיים, וזאת בלשון המעטה. חלק בלתי מבוטל מהדברים אותם מייחסת החוקרת לתובעת, מקורם בתחושות סובייקטיביות אשר קשה לאמוד אותן, הן מהתמליל, והן מהקלטת כי אכן קרו בפועל. כך למשל, תחושת החשש והחשדנות הרבה אותה מייחסת החוקרת לתובעת ולגב' זנזורי, כפי שמתארת אותה החוקרת, לא ניתן כמובן לאמת באמצעות התמליל או הקלטת. מנגד, התרשמתי דווקא לטובה, מעדותה של הגב' זנזורי שהיא אישה כבת 80, אשר הצליחה לספק תשובות מניחות את הדעת לסתירות לכאורה, שבין שיחתה הראשונה עם החוקרת, לבין שיחתה השניה, ותצהיר עדות ראשית אשר הוגש מטעמה, לפיהם התובעת אינה מסוגלת לבצע מטלות בסיסיות בחיי היומיום, ולתפקד בכוחות עצמה. הגב' זנזורי "נשבתה" בקסמי לשונה של החוקרת, אשר דיברה עימה דברי נעימות, החמיאה לה, והובילה אותה לתשובות הרצויות מבחינתה ומבחינת שולחיה, הלא הן הנתבעות. נהיר הוא לכל, כי אנשים מבוגרים נוחים למניפולציות והשפעה, ומחפשים את התעניינות הסובבים אותם, על-כן, בנקל ניתן להתיידד עמם. התרשמתי כי הגב' זנזורי אישה חמה ולבבית אשר, כאמור, "נשבתה" ממתק שפתיה של החוקרת ולכן שיתפה עימה פעולה. גב' זנזורי נימקה את הסתירה בדבריה על רקע העובדה שכל רצונה היה הוא, לנסות להוציא את התובעת מהטראומה שהיא היתה שרויה בה בעקבות התאונה, ובלשונה: "קודם כל היא לא כלתי, זה שאמרתי שהיא כלתי ושהיא טובה זה המלצה, רציתי להוציא אותה מהטראומה שהיא נמצאת כאן, היא לא עושה כלום, אני אמרתי את זה בלי דעתה, אני לא רציתי שהיא תדע, אם לא הקלטת היא לא היתה יודעת שאני המלצתי עליה שתעבוד, אח"כ אמרתי לעצמי מה אני עושה? ואז הצעתי לחוקרת את בת שלי את איריס" (ראה: פרוטוקול מיום 12.09.06 עמוד 3 שורות 25-28). עדותה של גב' זנזורי בענין זה, היתה אחידה, עקבית, ונשמע כי היתה כנה באשר לסיבה לפיה, כביכול, נוצרה סתירה בין השיחות שניהלה עם החוקרת. כן ייחסתי חשיבות לעובדה שהעדה היא כבת 80, וכן כי התרגשה ממעמד מסירת העדות בפני בית המשפט, דבר שאינה מורגלת בו. על רקע התרשמותי האישית מהאזנה לקלטת, ובהתבסס על העדויות האחרות שנשמעו בפניי, לא מצאתי כי יש בתצהירה של החוקרת כדי לתמוך בעמדתן של הנתבעות, כאילו התובעת מתפקדת באופן מלא ועצמאי, ונעדרת כל הגבלה תפקודית. הנה כי כן, עדויותיהן של העדות מטעם התביעה ועדותה של גב' זנזורי משתלבות בעדותו של המומחה. לבסוף, עדויות אלו משתלבות גם בעדותה של התובעת עצמה. זו העידה, כי כתוצאה מהתאונה היא מתקשה להשתמש בתחבורה הציבורית בגלל המגבלות ביד וברגל (סעיף 26 לתצהיר עדות ראשי), וכי גם מאז התאונה ועד היום היא סובלת מחולשה וכאבים בכל יד ימין, במיוחד בכף היד ובקרסול, סובלת מכאבי ראש וסחרחורות ומוגבלת בפעולות היום-יום וניהול משק הבית (סעיף 20 לתצהיר עדות ראשי). עוד העידה התובעת, כי מאז שוחררה מבית החולים נזקקת היא לטיפול תרופתי בבעיות השינה והדכאון מהם היא סובלת בקביעות. דברי התובעת ותאוריה את אופי העבודה נשמעו אותנטיים. עם זאת, לא עלה בידי התובעת לשכנע מדוע כושרה התעסוקתי ירד לאפס. אומנם, התובעת טענה כי אינה יכולה לשוב ולעסוק במלאכת התפירה אף שניסתה לעשות כן, כ- 3 שנים לאחר התאונה. זאת, לאור הכאבים ברגלה עת ניסתה להפעיל את דוושת מכונת התפירה, וכאבים בידה הדומיננטית, היא יד ימין (ראה: פרוטוקול מיום 04.06.06 עמ' 15 שורות 28-30). עם זאת, התובעת העידה בפניי, כי החלק הארי בעבודתה בביתה התבטא בעיקר בעיצוב, ובעריכת הסקיצות, בעוד שאת עבודת התפירה עצמה ביצעו העובדות מטעמה (ראה: פרוטוקול מיום 04.06.06 עמוד 6 שורות 11-16). וכן, בקביעת הנכות מאת המוסד לביטוח לאומי לפיה- "במצבה מסוגלת לעבוד בישיבה ללא מאמצים פיזיים" (ראה: נ/5). השתכנעתי כי התובעת אינה כתמול שלשום, והנכות הרפואית שנקבעה לה, אינה ענין של מה בכך. עם זאת, לא מצאתי וקיבלתי הסבר משכנע על מה ולמה נבצר מהתובעת לנהל כיום, אפילו יהיה זה באופן חלקי, עסק דומה בביתה - עסק, שבו היא תבצע את מלאכת העיצוב, בעוד שתופרות מטעמה יבצעו את מלאכת התפירה, והגזירה - אף אם יהיה זה עסק בהיקף קטן בהרבה, מכפי שהורגלה בו, טרם התאונה. מכלול הראיות והעדויות הללו מוליך למסקנה, כי הנכות התפקודית המשוקללת של התובעת, בשים לב לאופיה המיוחד של עבודתה כתופרת, להעדר השכלתה, לגילה ולמצבה המשפחתי, אני קובע כי נכותה התפקודית של התובעת כתוצאה מתאונת הדרכים תהיה בגובה 60%. על פי חישוב זה, יש להעמיד הפסד השתכרותה של התובעת על סך: 6,500 X 60% = 3,900 ש"ח וכעת, על בסיס נתונים אלו, נבחן את נזקיה של התובעת. 6. ראשי הנזק א. הפסד השתכרות בעבר מיום קרות התאונה הוא יום 12.11.99, ועד ליום 21.09.00 שהתה התובעת באשפוזים שונים, לרבות אשפוזי שיקום במרכז רפואי רעות, שיקום אמבולטורי ועוד. הערכתי את יכולת השתכרותה של התובעת בכ- 6,500 ש"ח לחודש. נקודת ההנחה היא, כי בתקופה זו לא היתה כשירה התובעת לכל עבודה, לפיכך בגין התקופה הנ"ל יש לפסוק לתובעת פיצוי מלא. 6,500 X 11 = 71,500 ש"ח התקופה השניה הינה מיום 22.09.00 ועד היום. סה"כ 75 חודשים. כמצויין לעיל, התובעת לא עבדה כלל בתקופה זו, למרות שלא הביאה נימוק משכנע דיו מדוע לא יכלה היתה לנהל את עסקה "העצמאי" באופן חלקי, ולו במעט מהיקף העבודה שלטענתה הורגלה בו. על-כן, עבור תקופה זו יעשה החישוב באופן הבא: 3,900 X 75 = 292,500 ש"ח סך כל הפיצויים בגין ראש נזק זה, בצרוף ריבית מאמצע תקופה הינם: 364,000 ש"ח. למותר לציין, כי מאחר ומדובר בפיצויים בשל שכר לשיעורין, נשאו הסכומים הנ"ל ריבית ממחצית התקופה ועד ליום מתן פסק הדין, ברם, הסכומים ימשיכו לצבור ריבית עד ליום התשלום בפועל (ראה: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (תשס"ג; מהדורה חמישית; כרך ב') (להלן: "קציר", בעמוד 1797-1790). ב"כ הנתבעות הדגיש בסיכומיו את העובדה, כי מאז התאונה לא שבה התובעת לעבוד. כן הוא טען, כי למעשה, מאז התאונה לא עשתה התובעת מאמץ של ממש למצוא עבודה או לפעול בדרך כלשהי להקטנת נזקה האמור. טענות אלו אינן מוצאות עיגון בחומר הראיות ובנסיבותיו של המקרה. אדרבא, הן מתעלמות מהפגיעות שנגרמו לתובעת בעקבות התאונה, ובעיקר מהפגיעה הנפשית אשר הובילה לירידה דרסטית במורל של התובעת וממילא גם ביכולתה "לחזור לעצמה" באופן מלא (ראה: עדות המומחה הפסיכיאטרי, וכן עדויות הגב' זנזורי ושתי עובדותיה של התובעת עליהן עמדתי קודם לכן). ברי שאין דומה מקרהו של תובע שנפגע באופן פיזי בלבד, למקרהו של תובע אשר נפגע גם בהיבט הנפשי. מכל מקום, לא שוכנעתי כי התובעת אמרה נואש ומתוך עצלות גרידא לא שבה למעגל העבודה. על כן, אינני סבור כי יש הצדקה בנסיבות המקרה לקבוע כי התובעת הפרה את חובתה לעשות להקטנת הנזק ולהפחית בעקבות זאת מסכום הפיצויים בגין הפסד השתכרות לעבר. ב. הפסד כושר השתכרות לעתיד משחוקק חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 (להלן: "חוק גיל פרישה"), נקבעו כללים אחידים לענין גיל הפרישה מעבודה לנשים ולגברים. מצרופן של הוראות סעיפים 3 ו- 4 לחוק גיל פרישה (ובהעדר תחולה מבחינת הזמן לסעיף 9 לאותו החוק) עולה, כי גיל פרישת החובה לאשה הינו 67. כך יהיה גם בענייננו. מהיום ועד גיל 67 נותרו לתובעת 13.3 שנים. כפי שציינתי לעיל, שכרה של התובעת מורכב בחלקו (כ- 36%) משכרה כעובדת שכירה והיתר, מהכנסתה כעצמאית. לפיכך, החישוב יהיה באופן הבא: 131.395121 X 0.36 X 3,900 = 184,478.74 ש"ח ראוי להזכיר, כי התובעת ניהלה עסק עצמאי במקביל לעבודתה כשכירה. לפי המסמכים שהוצגו בפניי, סך הכנסתה מעבודתה כעצמאית מהווה כ- 64% משקלול הכנסתה הכולל. גיל הפרישה לעצמאים היה ונשאר לאחר חוק פרישה 70 שנים. לאור האמור לעיל יחושב אובדן כושר השתכרותה של התובעת מהכנסתה כעצמאית, באופן הבא: 154.5272018 X 0.64 X 3,900 = 385,699.89 ש"ח ג. סיעוד ועזרת הזולת בעבר ובעתיד התובעת סיפרה על מגבלותיה ועל העזרה השוטפת לה היא נדרשת הן על ידי בני משפחתה, והן על ידי מכריה הקרובים. התובעת הפנתה בענין זה לתצהיר עדות ראשית מטעמה (ראה סעיפים 26-28 לתצהיר עדות ראשית, מטעם התובעת), וכן לעדות הגב' זנזורי (ראה: פרוטוקול מיום 12.09.06 עמוד 1, שורות 18-20). על רקע זה ביקש ב"כ התובעת לפסוק למרשתו פיצוי בגין עזרה לזולת בעבר על דרך האומדן בסך של 100,000 ש"ח. בגין עזרה לזולת לעתיד, מציין ב"כ התובעת, כי התובעת תיזדקק לעזרה חלקית של לפחות 5 שעות ביום במהלך 6 פעמים בשבוע, בביצוע עבודות משק הבית השונות - עזרה הנאמדת בכ- 4,500 ש"ח לחודש, וזאת עד גיל 75. חישוב סכום זה לאחר היוונו נאמד בכ- 889,591 ש"ח. הנתבעות, מנגד, סבורות כי בנסיבות הענין, אין לפסוק לתובעת בגין סיעוד ועזרה לעבר, סכום שהוא מעל 5,166 ש"ח, שכן, לאור עדותה של התובעת כי היא מתרחצת, מתלבשת ואוכלת בכוחות עצמה (ראה: פרוטוקול עמוד 12, שורות 13-16), הרי שאינה נזקקת לעזרה ממשית מצד הזולת, אלא לעזרה מינורית, אשר אינה חורגת מעזרת קרובים טבעית ורגילה ולפיכך אינה ברת פיצוי. לענין זה מפנים באי כוח הנתבעות לפסק הדין ע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי ו-2 אח', פ"ד לט(1) 477 (1985). כן מציינות הנתבעות, כי מיום שחרורה של התובעת ממרכז ליכטנטשטרד ביום 13.02.00, סופקה לתובעת, וזאת למשך 7 חודשים עזרה בניהול משק הבית וטיפול אישי על-ידי חברת "יד אל יד" וזאת במימונם המלא של הנתבעות. אשר לעבר, אכן מקובל עלי כי התובעת נזקקה לעזרת בני משפחתה, מעבר לעזרה שנהוג שתינתן בין אדם לקרובו החולה, וזאת בעיקר בתקופה שלאחר התאונה, כאשר התובעת מובהלת מדי פעם לבית החולים עקב חולשה, סחרחורות ועוד. עזרה כזו היא עזרה המוכרת על-ידי הדין בתור בת-פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות ואפילו הקרוב המסייע לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע (ראה: קציר, בספרו הנ"ל, בעמוד 820 ואילך; והשוו: ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (תק-על 97(3) 919) הנזכר שם, בעמ' 829). בהעדר תשתית קונקרטית היכולה להוות בסיס לחישוב שווי הפיצוי, אני פוסק לתובעת פיצוי עבור עזרת צד שלישי לעבר, על דרך האומדן, בגובה 10,000 ש"ח (במונחי היום, ולאחר הוספת ריבית מאמצע תקופה). סכום זה נראה לי מתקבל על הדעת בשים לב למכלול הנתונים, ובכלל זה היקף הפגיעה של התובעת, סוגי הפגיעה, אשפוזיה בבתי חולים, ועדותה בדבר קשיי התפקוד שלה בבית. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. אשר לעתיד, הרי שחרף הקשיים בפניהם עומדת התובעת, מעדותה בפניי עולה כי התובעת מסוגלת לבצע, לא בלי קושי אומנם, מטלות בסיסיות (כגון רחצה ולבוש), (ראה: פרוטוקול מיום 04.06.00 עמוד 13, שורות 13-17). שנית, התובעת העידה בפניי כי אף עובר לתאונה לא היתה מבצעת את מלאכת הנקיון בביתה, אלא, היו אלה בתה ובעלה של התובעת אשר מלאכה זו היתה מוטלת עליהם (ראה: פרוטוקול עמוד 8 שורות 10-11). כן, עולה מטופס שחרור התובעת ממרכז רעות מיום 24.09.00 כי מאבחון ADL, נמצא שהתובעת מסוגלת לבצע בכוחות עצמה נקיון קל, אבק ובישול (ראה: נ/4 סעיף 2). עם זאת, הדעת נותנת, כי עם חלוף הזמן תתקשה התובעת להתמודד טוב יותר עם קשייה אלו, וזאת מפאת גילה. לעת עתה מתגוררת התובעת בביתה של הגב' זנזורי. תמורת מגורים אלו הוצהר בפניי כי התובעת משלמת סכום של 100 דולר לחודש. יש לזכור כי לתובעת נקבעה נכות אורטופדית בשיעור 27% וגם שיקול זה הוא בעל משקל בסופו של חשבון. על רקע זה, בסיכום כולל, אני פוסק לתובעת פיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד, על דרך האומדן, בגובה 45,000 ש"ח. ד. הוצאות רפואיות ונסיעות לטענת התובעת, היא תזדקק לנסיעות רבות בעתיד הן לצורכי קבלת טיפולים רפואיים, והן לצורך קניות ונסיעות פרטיות. ברם, בשל מגבלתה הקשה ברגל ימין, היא מתקשה להשתמש בתחבורה הציבורית, ותאלץ לעשות את הנסיעות במוניות "ספיישל". התובעת העריכה את נזקה זה על בסיס מרחק ממוצע לחודש של לפחות 500 ק"מ, אשר עלותו נאמדת ב- 1,250 ש"ח לחודש. בהתאם לחישוב זה מבקשת התובעת מבית המשפט כי יפסוק לה פיצוי בגין נסיעות לעתיד בסך של 247,109 ש"ח. כן, העריכה התובעת את הוצאותיה הרפואיות לעבר ולעתיד באופן גלובלי בסכום של 180,000 ש"ח. מנגד, הנתבעות מתנגדות לפסיקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בסכומים הנתבעים על-ידי התובעת, והן מוכנות לשלם בפריט זה פיצוי גלובלי בסכום של 10,000 ש"ח. לעבר, הן מפנות לעקרון שלפיו נזק מיוחד יש לפרט, בעוד שלתצהיר התובעת לא צורפה וגם לא קבלה אחת בגין הוצאות שנגרמו לה. מוסיפות הנתבעות ומציינות, כי כל הוצאותיה של התובעת גם לעבר וגם לעתיד, מכוסות במסגרת הוראות חוק בטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק בטוח בריאות"), ועל-כן אינן ברות פיצוי. לעתיד, הנתבעות טוענות כי נתוני הבסיס לפיהם חושב נזקה של התובעת, הינם נתונים ערטילאיים אשר מחוייבים להיות נתמכים בחוות-דעת מומחה. התובעת לא הביאה חוות דעת כלשהי בענין זה, אשר תתמוך בטענתה ועל-כן יש לדחותה. לענין העבר, מקובל עלי כי התובעת הוציאה הוצאות רפואיות בסכומים כאלו ואחרים, הגם שלא השכילה לשמור קבלות. הכלל שלפיו נזק מיוחד טעון פירוט והוכחה אינו כלל קדוש, ובסמכותו של בית המשפט, אם שוכנע כי אכן הוצאו הוצאות בעבר, לפסוק בגינן פיצוי בסכום גלובלי על דרך האומדנה (ראה: קציר, בספרו הנ"ל, בעמוד 682). אשר לעתיד: ראשית, האפשרות שהנפגע יזדקק לטיפול, נדרשת להיתמך בעדות רפואית של ממש, ואין די בכך שטיפולים רפואיים עתידיים הם בגדר הצפוי (ראה: קציר, בספרו הנ"ל, בעמוד 689). התובעת לא הביאה מטעמה ולו ראשית ראייה, לכך שתידרש בעתיד לטיפול רפואי כלשהו. פרט לטענות התובעת ובא כוחה לא מצאתי תימוכין לכך שהתובעת אכן תזדקק לטיפול רפואי כלשהו ובפרט טיפול נפשי. על-כן איני יכול לקבל אף את הטענה כי במידה ותזדקק התובעת לטיפולים נפשיים בעתיד הרי שאלו לא יהיו מכוסים במסגרת סל הבריאות. שומה על התובעת להוכיח, בנוסף, כי אין היא זכאית לקבל את אותו טיפול מקופת החולים או כי אין היא יכולה לקבלו. בשים לב למכלול השיקולים דלעיל, אני פוסק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד גם יחד, בסך של 15,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ה. כאב וסבל חישובו של הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני של כאב וסבל אשר נגרם כתוצאה מתאונת דרכים נעשה, כידוע, בהתאם להוראות תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון, (התשל"ו-1976). תקנות אלו, בשילוב עם הוראות סעיף 4(א)(3) לחוק הפיצויים, קובעות נוסחה מכנית, השוללת התחשבות באלמנט הסובייקטיבי של הניזוק הקונקרטי, אם כי הן מביאות בחשבון את מספר ימי האשפוז שלו, את שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו, ואת גילו (במידה והיה מעל 30 ביום התאונה, כמו במקרה דנן). התובעת זכאית, איפוא, לפיצוי בגין כאב וסבל שיחושב בהתאם להוראות התקנות הנ"ל, כאשר לענין זה תובא בחשבון נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת בשיעור 37.58% מהסכום המקסימלי, בצרוף 77 ימי אשפוז, וכן גילה, ביום קרות התאונה - 46.7 שנים. החישוב ייעשה באופן הבא: בגין ימי האשפוז - מכפלת סך ימי האשפוז בשני פרומיל ומכפלת התוצאה בסכום המקסימלי, כפי שנקבע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, ובהתאם למדד המחירים לצרכן המעודכן נכון ליום זה, ובסך הכל 22,614 ש"ח. בגין הנכות - מכפלת אחוז הנכות הרפואית המשוקללת בסכום המקסימלי, בהתאם למדד המעודכן נכון ליום זה ובסך הכל 55,184 ש"ח. מחיבור שני המרכיבים הללו יופחתו כ- 16.7%, זאת מפאת גילה של התובעת ביום קרות התאונה ובסך הכול 64,805 ש"ח. עם זאת, אכיר בימי אשפוז נוספים עקב טיפולים אמבולטוריים וטיפולי פיזיוטרפיה ואעגל את הסכום ל- 70,000 ש"ח. ו. התאמת דיור התובעת מבקשת לפסוק לה על דרך האומדן, סכום גלובלי של 60,000 ש"ח בגין הוצאות, אשר לטענתה, תזדקק להוציא לצרכי התאמת דירתה לצרכיה המיוחדים, אשר נוצרו בעקבות התאונה. סכום זה כולל פריטים רבים, לרבות, אביזרים מיוחדים, כגון מאחזי יד, כסא מותאם למקלחת, שירותים ואמבטיה. מנגד, הנתבעות סבורות, כי אין לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה בשום פיצוי, שכן טענה זו לא הועלתה בתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת ויתרה מזאת, אף לא נתמכה בחוות דעת מומחים באשר לקיומו של צורך זה, אם בכלל. עם זאת, בנסיבות הענין, ולאחר שהתרשמתי מעדותה של התובעת בפניי, וכן מעדויות העדים מטעם התביעה, ולמכלול השיקולים, הוספתי פקטור נוסף, הוא גילה היחסית מתקדם של התובעת, וכן, מהות פגיעתה שעיקרה פגיעות גפיים, מצאתי לנכון לפסוק על דרך האומדנה סכום גלובלי של 10,000 ש"ח בגין ראש נזק זה. כמצויין לעיל, במקרים בהם אין מחלוקת בדבר קיומן של הוצאות בפרט נזק מסוים, אולם פרטי ההוצאות לא הוכחו, רשאי בית המשפט לאמוד הוצאות אלה בדרך אומדן כללי ולפסוק פיצויים בגינם (ראה: אליעזר ריבלין תאונות הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים תש"ס-מהדורה שלישית בעמוד 901) (להלן: "ריבלין"). לאור האמור, מוערכים נזקיה של התובעת כדלקמן: א. הפסד השתכרות לעבר 364,000 ש"ח ב. הפסד כושר השתכרות לעתיד 570,178.63 ש"ח ג. עזרת הזולת לעבר 10,000 ש"ח ד. עזרת הזולת לעתיד 45,000 ש"ח ה. הוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד 15,000 ש"ח ו. כאב וסבל 70,000 ש"ח ז. התאמת דיור 10,000 ש"ח סה"כ 1,084.179 ש"ח למותר לציין, כי לרכיבים שבסעיפים א', ג', ולמרכיבי העבר שבסעיפים ה', ז' הוספה ריבית מאמצע תקופה. ז. ניכויים העקרון המקובל הוא, כי יש לנכות מסכום הפיצויים גמלאות שהתובעת זכאית להן עקב התאונה (ראה: קציר, בעמוד 1484), וכן תשלומים אחרים שהועברו לה בגין כך. טעמו של עקרון זה עניינו במניעת פיצוי כפל לנפגע. על דרך הכלל, מבקש הניכוי הינו הנתבע, ומכאן שעליו להוכיח את עצם תשלום הגמלאות ואת שיעורן (שם, בעמוד 1490). הנתבעות צירפו חוות-דעת מומחה בתחום האקטואריה, מר שי ספיר, זאת לצורך חישוב קצבאות נכות כללית כולל היוון ושערוך, שלהן זכאית התובעת במסגרת הנכות הכללית שנקבעה לה, על-ידי המוסד לבטוח לאומי. סכום זה נכון ליום 31.10.06 מסתכם בכ- 264,352 ש"ח (ראה: נ/7). על אף שהנתבעות הצהירו בסיכומיהם כי יגישו חוות-דעת עדכנית, חוות-דעת זו לא הוגשה בפניי. כן יש לנכות מסכום הפיצויים תשלומים תכופים אשר שולמו לתובעת (ראה: נ/6), כפי שיפורטו להלן: 10,000 ש"ח מיום 17.04.01 משוערך ליום מתן פסק הדין 14,028.96 ש"ח 10,000 ש"ח מיום 12.07.00 משוערך ליום מתן פסק הדין 14,373.47 ש"ח 10,000 ש"ח מיום 03.04.00 משוערך ליום מתן פסק הדין 14,678.15 ש"ח 10,000 ש"ח מיום 14.02.00 משוערך ליום מתן פסק הדין 14,615.86 ש"ח סה"כ 57,696.44 ש"ח 6. סוף דבר אני מחייב את הנתבעות בתשלום פיצויים לתובעת על-פי העקרונות שנקבעו לעיל. אופן החישוב, ניכויים והוספות, יבוצע על-פי העיקרון שנקבע בפסק-דין ע"א 841/02 מזל-ששון - האלמנה נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (לא פורסם; ניתן ביום 12.2.04 מפי כב' השופט ריבלין), והכל כפי שמפורט להלן: מסכום הפיצויים הכולל יופחתו ניכויי המל"ל, כמפורט בפרק ז' לפסק-הדין. על התוצאה המתקבלת - 819,826 ש"ח, יש להוסיף שכר טרחה בשיעור 13% בצירוף מע"מ, כשיעורו ביום מתן פסק הדין. מהתוצאה הנ"ל - 942,922 ש"ח יופחתו התשלומים התכופים אשר שולמו לתובעת כמפורט בפרק ז'. בסך הכול ישולם לתובעת סך של 885,226 ש"ח. פיצוייםתסמונת RSDידייםרפואהתאונת דרכים