תביעת הטבה תביעת הטבה על סך 24,131 ₪. רקע 1. התובעת שילמה לעובד שלה, מר נאור בן ציון [להלן -"העובד" או "הניזוק"], סכומים עבור 11 ימים בהם לא עבד ושהה בתקופת אי כושר מלאה כתוצאה מתאונת דרכים בה נפגע מיום 3.11.98 [להלן - "התאונה"]. הסכומים שולמו ב - 1.12.98. בתביעתה הנוכחית דורשת היא השבת הכספים וכן "עלויות מעביד" מהנתבעות, מבטחות השימוש ברכב המעורב בתאונה. בשנת 2001 נכרת בין העובד לנתבעות הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בת.א. 3781/99 בבית משפט השלום בהרצליה [להלן - "הסכם הפשרה"]. במסגרת הסכם הפשרה שילמו הנתבעות או מי מהן כספים לעובד. התובעת לא הייתה צד להליכים אילו. 2. הנתבעות כופרות בחבות המיוחסת להן בתביעה בטענות שונות. 3. בין הצדדים הושג הסדר דיוני ולפיו: א. יסכמו הצדדים על יסוד כתבי הטענות כאשר מסמכים שצורפו אליהם או גולו במסגרת תצהירי גילוי מסמכים ישמשו כראיות מוסכמות. ב. התובעת תסכם תחילה, לאחריה תסכמנה הנתבעות ולתובעת שמורה זכות לסיכומי תגובה. ג. לא תישמענה הוכחות. [להלן - "ההסדר הדיוני]. 4. הנתבעות זנחו בסופו של יום טענות התיישנות, שיהוי, העדר עילה ויריבות לאור הסכם הפשרה ומסלול הדיון [סדר דין מהיר]. טענות הצדדים 5. המחלוקות בין הצדדים מתמקדות בטיבם ובהיקפם של הסדרי ההטבה על פי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים [הטבת נזקי גוף] התשכ"ד - 1964 [להלן - "חוק ההטבה"], ביחס בינם לבין ההסדרים בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 [להלן - "חוק הביטוח הלאומי"] וכן בשיעור ההטבה המזכה בהשבה בנסיבות התביעה. נביא את עיקרי הטענות. 6. מהו טיבה ומקורה של זכות התביעה כאן: האם עומדת לתובעת זכות לפי חוק ההטבה, כטענתה או שמא מוגבלת היא לזכות, ככל שקיימת לה על פי הסדרי חוק הביטוח הלאומי, כטענת הנתבעות. 7. האם הסכומים הנתבעים עלי ידי התובעת כמשכורת או שכר הינם בגדר "הטבה" לפי חוק ההטבה, כטענת התובעת, או שמא חורגים ממנה ואינם ברי השבה, כולם או חלקם, כטענת הנתבעות. 8. מהו היקפה של זכות ההטבה על פי חוק ההטבה ועל פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 [להלן - "חוק הפיצויים"] האם כפי שיטת התובעת, כדי כל סכום ששילמה התובעת לעובד וכן סכומים נוספים בהם נשאה לשיטתה [כגון : עלויות מעביד] או כפי שיטת הנתבעות, בנתון למגבלות ומהן אותן מגבלות. 9. במידה ותימצא בידי התובעת זכות תביעה, מהם הסכומים ברי - השבה בפועל, לרבות לאור טענות בדבר אופן חישוב הסכומים על פי הדינים השונים. דיון זכות ההטבה על פי חוק ההטבה והיחס בינה לבין הסדרים בחוק הביטוח הלאומי 10. קובע חוק ההטבה בהוראותיו הרלוונטיות: הגדרות 1. לענין חוק זה - "הטבת נזק" - הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק-גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני-ביתו שנצטרך לה עקב הנזק, וכן, אם מת הניזוק, תמיכה כאמור שניתנה לאדם הזכאי לפיצוי בשל כך מאת המזיק; "נזק-גוף" - לרבות מחלה, ליקוי גופני או שכלי, ומוות. זכותו של מיטיב להיפרע מן המזיק 2. גרם אדם לזולתו נזק-גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב. (תיקון התשל"ט) 3. (בוטל). תחומיה של הזכות 4. לענין חוק זה אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות; ואין נפקא מינה אם המיטיב הוא אגודה שיתופית שהמוטב אחד מחבריה; אלא שאם היה המיטיב תאגיד העוסק בעסקי-ביטוח - למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד - ופעל לפי חוזה-ביטוח עם הניזוק או המוטב, לא יהיה זכאי להיפרע לפי חוק זה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכותו לפי חוק אחר. סבירותה של הטבת הנזק 5. אין להיפרע לפי חוק זה אלא הוצאות, שכר-שירות ודמי-תמיכה סבירים; משכורת או שכר-עבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף, רואים, לענין זה, כהוצאה סבירה, אלא שאין להיפרע יותר מן המשכורת או שכר-העבודה שהיה העובד מקבל אילו היה מסוגל לעבודה; כן רואים כהוצאה סבירה את הכלכלה הניתנת, והשכר המשתלם, על ידי המדינה לחייל בתקופה שלא היה מסוגל לשירות. 11. מקובל על רוב הפוסקים והמלומדים כי זכות ההטבה על פי החוק הינה זכות סוברוגטיבית - תחלופית, אם כי הסיווג טרם הוכרע בפסיקת בית המשפט העליון [ראו הסקירה בהחלטתי בבש"א 164158/06, ת.א. 45885/05 (שלום תל אביב) איילון בע"מ נ' דן רכב ותעבורה, מיום 9.11.06]. 12. חוק ההטבה על פי לשונו, ובפרט סעיף 1 שבו, הינו חוק כללי החל על הטבות שונות כאשר סוגי הטבות או מיטיבים ספציפיים הינם נושאים להסדרים ספציפיים בדברי חקיקה שונים, למשל זכות ההטבה של המוסד לביטוח לאומי, המוסדרת בחוק הביטוח הלאומי. 13. תכלית חקיקתו של חוק ההטבה ב - 1964 הייתה לשנות את המצב המשפטי הקיים ולעודד מיטיבים להיטיב נזקי גוף של ניזוקים אך זאת ללא שינוי מעקרונות הפיצוי והחבות הנזיקיים. בעקבות חקיקת החוק מתחשבים אנו בהטבה ומפחיתים בגינה את הפיצוי לו זכאי הניזוק מהמזיק. ובהתאמה - מכירים בזכותו של מיטיב, יהא אשר יהא מקורה [לרבות כתוצאה מהתנדבות, ראו סעיף 4 לחוק], להשיב את הטבתו, בגבולות החוק, מהמזיק [א. ברק, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, פרק העברת החיובים בנזיקין, בעריכת פרופ' ג. טדסקי, 646]. 14. נוכח כל אלה ובהיעדר הסדר שלילי בחוק אחר, דומני כי על פניו חל חוק ההטבה על תביעת מעביד שהיטיב נזקו של עובד. 15. מטיעון הנתבעות עולה כי הן סבורות שעל תשלומים ששילם מעביד לעובד שניזוק חלים אך ורק הסדרי החוק לביטוח לאומי. מבחינה פרשנית מושגית - משמעות הטיעון היא כי חוק הביטוח הלאומי יצר הסדר ממצה, בגדרו על המעביד לפעול ולהשתפות, אם בכלל והסדר זה הינו בגדר "הסדר שלילי" השולל תחולת חוק ההטבה. 16. עיינתי בהוראות חוק הביטוח הלאומי הרלוונטיות [סעיפים 94 ו - 328] ולא מצאתי בהן ביסוס לטיעון הנתבעות. ראשית, חוק הביטוח הלאומי אינו מתמקד בהטבות המעביד אלא ככלל, בהטבות המוסד לביטוח לאומי ובהסדרים השונים בינו לבין מעבידים שהורשו בדין לשלם דמי פגיעה עבור המוסד לעובדיהם. שנית, חוק זה מתמקד בזכויות שונות של עובד, זכויות הנתחמות בו ומחייבות את המוסד לביטוח לאומי [למשל, דמי פגיעה]. אין החוק מתיימר כלל להגדיר או ל"נגוס" בזכויות המיטיב על פי חוק ההטבה. שלישית, כאשר בא חוק ההטבה, המתמקד במיטיב, משנה מצב קיים ומחזק בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את זכויותיו של המיטיב, קשה לסבור כי במסגרת מערכת דינים אחרת כאמור לעיל, תישלל במשתמע זכותו הרחבה של המיטיב. במידה ובכך אכן חפץ המחוקק [ואינני סבורה כלל ועיקר כי אכן כך הם פני הדברים], היה עליו לעשות זאת במפורש. 17. נמצא איפוא כי למעביד שהיטיב עם עובדו הניזוק, עומדת זכות להשבת הטבתו לפי חוק ההטבה. נוכח מסקנתי זו אינני נדרשת לטיעוני הנתבעות בדבר חישוב זכויות התובעת לפי חוק הביטוח הלאומי. תוכנה של זכות ההטבה על פי חוק ההטבה - משכורת / שכר 18. על פי סעיף 1 לחוק ההטבה הוצאות, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחיה עקב הנזק - הינן בגדר "הטבת נזק". על פי סעיף 5 לחוק קמה חזקה כי משכורת או שכר עבודה ששולמו לעובד בתקופת אי כושר עקב נזק גוף - הינם בגדר הוצאה סבירה ונכללות בתחומי "הטבת נזק". 19. הנתבעות מבקשות לאבחן בין משכורת או שכר ששילם מעביד לעובד עקב חבותו במסגרת הסכם עבודה [שאז לא נגרמו לעובד נזקים, לא קמה לו זכות תביעה כלפי המזיק וממילא לא ניתן להעביר זכות שלא קמה, למיטיב התובע מכוח תחלוף] לבין כספים ששילם המעביד כאמור כהטבה גרידא ולא כחלק מחבות הסכמית [שאז זכאי הוא ליהנות מזכות ההטבה]. הנתבעות מפנות לספרו של הש' ריבלין, תאונת דרכים, עמ' 413 ו - 835 ולאסמכתאות שם כגון ע"א 18/81, קלייר נ' גולדנברג, פד"י לז (4) 656, 665. להלן - "ריבלין". 20. מקבלת אני אבחנה זו ואולם, אינני מקבלת את השימוש שנעשה בה נוכח ההסדר הדיוני ובפרט כתבי הטענות של הצדדים ששימשו בסיס מהותי להסדר הדיוני. עיינתי חזור ועיין בכתב ההגנה. למעט הכחשות גורפות לא מצאתי בו ולו וטענה קונקרטית אחת לעניין טיבם של הסכומים ששילמה התובעת לעובד. אין בין חובת הפירוט של הטענה לבין העקרון כי הנזק לעולם מוכחש - דבר. מדובר בטענה עובדתית שהיה מקום לפרטה. לו היו הנתבעות מעלות טענה זו במועד, הייתה התובעת יכולה לשקול הבאת ראיות בעניין זה ומכל מקום שלא להגיע להסדר הדיוני. הנתבעות מנועות מכוח עקרון תום הלב מלהעלות הטענה כעת. 21. נמצא שמשכורת או שכר ששילמה התובעת לעובד [כפוף לבדיקת הפירוט וההיקף] הינה בגדר "הטבת נזק" וברת השבה עקרונית במסגרת חוק ההטבה. היקפה של זכות ההטבה על פי חוק ההטבה ועל פי חוק הפיצויים - משכורות ועלויות מעביד 22. זכותו של הניזוק, היא הגודרת את זכות המיטיב על פי סעיף 2 לחוק ההטבה. המיטיב זכאי להיפרע מהמזיק "עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין.......". "כל דין" לענייננו - הוא כמובן חוק הפיצויים. על חוק זה ועל הסדריו אין להכביר מילים. מקובל על הכל כי החוק הרחיב והקל על מימוש זכויות הנפגעים בגין נזקי גוף בתאונות דרכים מחד, ומאידך, צמצם את מידת הפיצוי ביחס לדין הנזיקי הכללי. 23. מכך נובע כי מקום בו מנכים על פי חוק הפיצויים מתביעת הניזוק בגין הפסדי השתכרות מס הכנסה בשיעור 25% [סעיף 4 (א) (2) לחוק הפיצויים], בין ביחס לעבר ובין ביחס לעתיד, כפוף גם המיטיב לניכוי זה, שהרי לעובד ממילא לא קמה כלפי המזיק זכות לכספים אילו ולכן גם לא יכול היה להעבירה כתחלוף מיטיב [ריבלין, שם, 764 - 767 ו - ע"א (ת"א) אג"ד נ' הסנה חב' לביטוח בע"מ, פסק הדין מיום 6.2.2000, מתוך אתר נבו, צורף לסיכומי הנתבעות]. 24. מכך נגזרת גם הגבלת תקרת ההטבה לשילוש השכר הממוצע במשק [בהתאם לסעיף 4 (א) (1) לחוק הפיצויים]. 25. אינני מקבלת את עמדת התובעת בסיכומיה לפיה פעלו הנתבעות ל"הרחבת חזית אסורה" בהעלאת טיעונים אילו. הטיעונים עוסקים ישירות בהיקף הנזק, שהינו מוכחש לעולם, אינם חורגים מכתב ההגנה, עומדים במסגרת המהותית של חוק ההטבה וחוק הפיצויים ומחייבים תשובה של ממש מצד התובעת. 26. נמצא כי ככל שהרכיב "עלויות מעביד" בתביעה כולל סכומים שהעבירה התובעת למס הכנסה עד לשיעור של 25% ממשכורת העובד - אין הם בגדר הטבה ואינם ברי השבה מהנתבעות. סכום ההשבה - לאור המחלוקות החישוביות בין הצדדים 27. תחילה לבסיס הסכומים ששולמו נוכח טענת הנתבעות כי עולה הוא על שילוש השכר הממוצע שנהג במשק בעת ההטבה והמהווה תקרת פיצוי על פי חוק הפיצויים. משכורתו החודשית של העובד עמדה בעת התאונה על 27,313 ₪ [לפני ניכוי מס הכנסה]. סכום זה, אפילו כיום, חורג מהתקרה לעיל. יש אם כך בסיס לטענת הנתבעות כי גם בעת ההטבה חרג הסכום מעל התקרה. טוענת התובעת כי נוכח ההסדר הדיוני, מנועות הנתבעות להגיש כעת ראיות בדבר השכר הממוצע שנהג במשק בעת התאונה. אינני רואה עין בעין עם התובעת. הנתבעות מסתמכות על נתונים אובייקטיביים המצויים בכל פרסום של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. התובעות יכולות היו להתייחס לנתונים אלו בסיכומי תשובה שהגישו. לא מצאתי בסיכומים אילו כפירה בעצם הסכומים להם טענו הנתבעות. 28. נמצא אם כך כטענת הנתבעות כי השכר הממוצע במשק עמד בעת התאונה על סך - 6,210 ₪. שילושו מביא אותנו לתקרת פיצוי בסך - 18,630 ₪. מסכום זה יש לנכות מס הכנסה בשיעור 25% והכל בהתאם לחוק הפיצויים. התוצאה המתקבלת איפה הינה - 13,973 ₪. זהו הסכום המקסימלי בר פיצוי במסגרת רכיב משכורת, לחודש עבודה תמים. העובד נעדר מעבודתו משך 11 יום. אני סבורה כי יש לחשב שכר יומי לפי 30 ימי עבודה בחודש ומכל מקום לא השתכנעתי כי יש לחשב השכר דווקא לפי 25 ימי עבודה בחודש. חישוב לפי העקרונות לעיל מעלה כי שכר יום עבודה בר פיצוי לפי חוק הפיצויים הינו - 465.75 ₪. הכפלת סכום זה ב - 11 ימים נושא ההטבה מביאנו לסכום של 5,124 ₪. זהו סכום ההשבה המקסימלי לו זכאית התובעת בגין רכיב משכורת במסגרת תביעת ההטבה. 29. אשר ליתר המחלוקות באשר לרכיבי "עלויות מעביד" שנתבעו - סבורה אני כי אין התובעת יכולה לתבוע אותם ככל שחורגים הם מתקרת שילוש השכר כאמור בחוק הפיצויים. במילים אחרות, חל העקרון כי אין המיטיב יכול לתבוע במסגרת תביעת התחלוף מה שלא יכול היה המוטב לתבוע. אמנם התובעת מגדירה בשמות רכיבים שונים הנלווים למשכורת אך מבחינה מושגית, אין אילו אלא חלק ממשכורת העובד וכאמור תביעתו ותביעת התובעת המיטיבה מוגבלת לתקרה בחוק הפיצויים. סוף דבר 30. התביעה מתקבלת חלקית. א. הנתבעות תשלמנה לתובעת ביחד ולחוד את הסך של 5,124 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההטבה, היינו, 1.12.98 ועד התשלום בפועל. סכום זה עומד ליום כתיבת פסד הדין על סך 8,056 ₪. ב. כן תישאנה הנתבעות ביחד ולחוד בשכ"ט עו"ד ובהוצאות התובעת בסכום כולל של 1,800 ₪ + מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. הטבת נזקי גוף