רקע 1. המבקש כיהן כחבר מועצת העיר קרית ביאליק במשך שנים רבות. המשיבה היא תאגיד שהוקם ופועל מכוח חוק רשות הדואר, התשמ"ו-1986 (להלן - "חוק רשות הדואר"). המבקש עתר לחייב את המשיבה למסור לו פרטים מזהים של מי שהפיץ בחודש אוקטובר 2003, באמצעות סניפי הדואר בקרית ביאליק, עלון ובו, כך טען המבקש, שקרים משפילים ומבזים נגדו. פרסום זה, לעמדת המבקש, הוא פרסום "לשון הרע" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן - "חוק איסור לשון הרע"). המידע נחוץ למבקש כדי שיוכל לפעול נגד המלעיזים בעלון, הן במישור האזרחי בהגשת תביעה והן במישור הפלילי בהגשת קובלנה. 2. המבקש פנה אל המשיבה לשם קבלת הפרטים הנ"ל, ונדחה על ידה. המשיבה הסתמכה בתשובתה לו ובתגובתה להמרצת הפתיחה על סעיף 91 לחוק רשות הדואר, בטענה כי היא מנועה על פיו מלמסור כל ידיעה בעניין דבר דואר שנמסר לה לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, והמבקש אינו מוסמך לקבלה. עוד טוענת המשיבה בתגובתה לפניי, כי יש במסירת מידע כאמור משום פגיעה בזכות יסוד של שולח העלונים, שלא יפגעו "בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו", זכות הקבועה בסעיף 7(ד) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דיון 3. סעיף 91 לחוק רשות הדואר מטיל על עובדי הרשות "חובת סודיות" (וכך גם שמו של הסעיף בכותרת השוליים שלו). ציטוטו להלן: "פקיד דואר שמסר ידיעה בענין דבר דואר או תכנו, שהגיעה אליו תוך עבודתו או בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, דינו - מאסר שלוש שנים". חובת הסודיות המוטלת על עובדי רשות מינהלית, אינה יוצרת בהכרח חיסיון מוחלט לגבי מידע שהתקבל אצל עובדיה במהלך פעולתה. הוראת חוק הקובעת חובת סודיות על מידע עשויה להתפרש כמשתרעת גם על סודיות המידע בהליך השיפוטי, דהיינו בהכרה בכך שהיא יוצרת חיסיון מלא, או כמוגבלת לאיסור מסירת המידע על-ידי עובדי הרשות בלבד, אולם ביהמ"ש יהיה רשאי להתיר את גילויו של המידע על פי קריטריונים ושיקולים שייקבעו. הפרשנות של החיקוק לעניין גבולותיו של החסיון תהיה על פי כללי הפרשנות, ובעיקר על פי לשונו ותכליתו של החיקוק האוסר את מסירת המידע (וראו: רע"א 6546/94 בנק איגוד בע"מ נ' אזולאי הנרי, פ"ד מט(4) 54, 65) ועל פי נקודת מוצא, עליה אעמוד מיד בהמשך דיוני, שיש לציבור זכות לדעת. 4. בשאלה אם "חובת הסודיות" שבחיקוק ספציפי מקימה חסיון או חסיון חלקי, עומדת הנחת בסיס, כפי שנקבע בין היתר בחוק חופש המידע, התשנ"ח-1988 (להלן - "חוק חופש המידע"), שיש לציבור "זכות לדעת". קל וחומר שזכות זו עומדת למי שנפגע מהמידע. סעיף 2 לחוק חופש המידע קובע, כי "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה". החידוש בחוק זה נוגע לזכות לקבל מידע המוגדר כ"ציבורי" (וראו בספרו של פרופ' זאב סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע (תש"ס-2000) 11, להלן: פרופ' סגל, חוק חופש המידע). לגבי מידע פרטי, וכזה הוא המידע המתבקש בהליך שלפניי, הזכות לעיין בו הוכרה בחיקוקים שונים עוד טרם חקיקתו של חוק חופש המידע. דוגמא להוראת חוק מוקדמת, המעדיפה את הגילוי של המידע הפרטי, נמצא בסעיף 13(א) לחוק הגנת הפרטיות, לפיה "כל אדם זכאי לעיין ... במידע שעליו המוחזק במאגר מידע". כך הכיר המחוקק גם בזכותו של חבר תאגיד, חברה או עמותה, לקבל מידע מן התאגיד בו הוא חבר (סעיפים 184-187 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; סעיף 39 לחוק העמותות, התש"ם-1980); בזכותו של נאשם לעיין בחומר החקירה שהובילה להגשת כתב האישום נגדו (סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982); בזכותו של אדם לקבל מידע לגביו מהמרשם הפלילי (סעיף 12 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981); בזכותו לקבל מידע רפואי (סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996), ועוד. אף הפסיקה חזרה והורתה, שיש לאזרח זכות לקבל מידע מהרשות הציבורית, ככל שיש לו אינטרס כלשהו באותו מידע (וראו: בג"צ 337/66 עזבון קלמן פיטל נ' ועדת השומה שליד עיריית חולון, פ"ד כא(1) 69; רע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקות אבן ירושלים ואח' נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נח(4) 221; רע"א 4999/95 Alberici International נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39; ע"א 6153/97 יובל שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו(4) 746, 766-767; ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח כרמל, פ"ד נג(4) 526, 572ד-ז). 5. אל מול הגישה שהכלל הוא שיש להתיר עיון במידע המצוי בידי רשות ציבורית, עומדות ההוראות המחייבות גופים אלה בשמירה על סודיות המידע המגיע לידיהן. כזו היא ההוראה הקבועה בסעיף 91 לחוק רשות הדואר, וכמותה קיימות הוראות דומות בחוקים אחרים: סעיף 231 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]; סעיף 142 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975; סעיף 19ב לחוק מס קניה (סחורות ושירותים) תשי"ב-1952; סעיף 19 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996; סעיף 14 לחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000, ועוד). 6. בתי המשפט, בהתייחסם להוראות הסודיות השונות, התוו כללים ואיזונים מתי להתיר את מסירת המידע, נמנעו, בדרך כלל, מהקביעה כי בהוראות הללו מוקנה חיסיון מוחלט, והעדיפו לקבוע את הגילוי ככלל ואת הסודיות כחריג לכלל (וראה לעניין זה, ב- 4069/03 מ.א.ל.ר.ז שיווק ומתכות בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ (טרם פורסם), סעיפים 11-13 לפסק דינו של הש' ברק). חריג זה נקבע מקום בו קיימת פגיעה בפרטיות שאינה עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה. הבדיקה, אם להתיר את הגילוי, נעשתה על פי הכלל המקיף, הנקוט בידינו, של איזון אינטרסים: אלו מהערכים או מהזכויות שייפגעו על ידי אי הגילוי או הגילוי, חשוב וראוי יותר להגנה. בדרך כלל, בנושא בו עסקינן, "ההתנגשות בין הזכויות" היא בין הזכות לפרטיות לבין הזכות להגנה על השם הטוב או הפרטיות של הצד האחר. 7. אחזור עתה, לאחר שנעצרתי בפן הנורמטיבי, לסעיף 91 שלפנינו. תכליתה העיקרית של רשות הדואר, שהיא לאפשר העברת מידע על ידי הציבור (כמו גם טובין), היתה נפגעת אלמלא התאפיינה מערכת הדואר בשמירה על פרטיותם של האנשים המשתמשים בשירותיה. יש מצבים בהם יעדיף המוען את אלמוניותו. הזכות לפרטיות בסיטואציה זו, לעמדתי, כוללת גם את שמו של השולח ולא רק את תוכן כתוביו הנשלחים. סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות נותן לכאורה, על פי הפשט שבלשונו, הגנה רק על "העתק תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב". אולם יש לדעתי, על פי הכלל של פרשנות תכליתית, לכלול גם את שמו של המוען או של הנמען כחוסה תחת ההגנה. במקרה שלפנינו "ההתנגשות החזיתית" היא בין זכות האדם לפרטיות, המוגנת בעיקר על פי שני חיקוקים: חוק יסוד כב' האדם וחירותו וחוק הגנת הפרטיות, לבין זכותו של אדם לשמו הטוב המוגנת בחוק איסור לשון הרע. נדון אם יש בשני החיקוקים האלה, המגינים על הפרטיות, מחסום מפני גילוי המבוקש בעניין שלפניי. 8. סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובע: "7. (א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו. (ב) ... (ג) ... אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו". המשיבה טענה, כאמור, כי מסירת המידע המבוקש מהווה פגיעה בזכותו הקנויה של השולח מכוח סעיף 7(ד) המצוטט לעיל. אין לקבל טעון זה. הזכות לפרטיות, כמו יתר זכויות האדם המנויות בחוקי היסוד, אינה זכות מוחלטת, אלא היא "יחסית". אחד ההיבטים של "יחסיות" הזכות עניינו בהיקפה - העניינים הנכללים בהגדרת הזכות לעומת העניינים הנתפסים כמצויים מחוצה לה. הפעילות השיפוטית בקביעת היקף הזכות החוקתית לפרטיות היא פעילות פרשנית אותה יש לבצע על פי לשונו ותכליתו של סעיף 7 לחוק היסוד. הזכות לפרטיות על פי סעיף 7(א) לחוק היסוד נוקטת לשון רחבה, המכילה מגוון אפשרויות, שמתוכן יש לשלוף את אלו המגשימות את התכלית המונחת ביסוד ההוראה בדבר הזכות לפרטיות. לשם כך עלינו לפנות לתכליות הספציפיות ולתכליות הכלליות המונחות ביסודו של סעיף 7 הנ"ל (א' ברק, פרשנות במשפט (כרך שלישי - פרשנות חוקתית, תשנ"ד) 369-390). 9. "הזכות לפרטיות היא זכות מורכבת שאת גבולותיה לא קל לקבוע" (בג"צ 1435/03 פלונית נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה ואח', פ"ד נח(1) 529, 539). לפי הגדרתה המקובלת הזכות לפרטיות היא הזכות "להיעזב לנפשך", והיא מגלמת את אינטרס היחיד שלא להיות מוטרד בצנעת חייו על-ידי אחרים [(S.D. Warren & L.D. Brandies, “The Right to Privacy” 4 Harv.L.Rev (1980) 194) ]. כב' השופט א' ריבלין הגדיר את מהותה של הזכות לפרטיות: "עניינה של זכות הפרטיות הוא, איפוא, באינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו, ובזכותו לכבוד ולחרות" (ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ ואח' נ' אריאל מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 347). השגת מידע על אדם בניגוד לרצונו, כמו גם הפצת מידע על אדם בניגוד לרצונו, נתפשת בחברה שבה אנו חיים כפגיעה בפרטיות. אחד ההיבטים של הפגיעה הוא בשבירת האנונימיות של אדם ומשיכת תשומת לב אליו בניגוד לרצונו. מן הצד השני עומד הצורך החברתי בפומביות אשר מכילה בתוכה את אלמנט האחריות. הקונפליקט בין פרטיות ופומביות הוא גם קונפליקט בין פרטיות ואחריות (ראה גם: ר' גביזון "הזכות לפרטיות" זכויות האדם והאזרח בישראל, מקראה (כרך ג', 1992) 303). על כן, בקביעת גבולותיה של הזכות לפרטיות יש להיזהר שלא להכניס בשעריה אנונימיות הקרובה יותר, בתכליתה, לרצון להתחמק מאחריות, ורחוקה מן הרצון לאפשר את פיתוח האישיות והגשמת האוטונומיה. 10. דבר הדואר בו אנו עוסקים הוא עלון אשר הופץ שלא לנמען רשום, אלא לכל הנמענים באזור גיאוגרפי, כפי שביקש השולח. העלון הופץ במסגרת מערכת בחירות למוסדות הרשות המקומית, והוא מתאר את המבקש, בין היתר, "כשקרן, כנוכל ורמאי". לא זה המקום לעסוק בשאלה האם הדברים שבעלון הם בבחינת "לשון הרע" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. נאמר רק, כי על פניו יש בעלון כדי לפגוע במבקש, בכבודו ובשמו הטוב. הטענה לפרטיות השולח אינה יכולה לעמוד בנסיבות בהן תוכנו של דבר הדואר גלוי לעין כל ומופץ, במתכוון, בקרב אוכלוסיה רחבה כל כך. זאת ועוד: אל מול הפגיעה בזכות לפרטיות, עומדת זכויותיו החוקיות של הנפגע לעצור את הפרסום או לקבל פיצויים על פי החוק. הזכות של האדם לשמו הטוב, בעלת משקל היא. כתב על כך השופט ברק בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא פ"ד מג(3) 840, בעמ' 817: "אינטרס זה של שם טוב מהווה אחת מזכויות היסוד שבמשטרנו המשפטי. הוא תנאי חיוני לכל חברה שוחרת חירות. ...כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי". 11. כאשר המידע נחוץ לצורך עשיית משפט צדק, יטה ביהמ"ש להתיר את גילוי המידע, על אף הפגיעה בזכות לפרטיות (רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, 273-272; ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(2) 337, 358; בע"מ 3542/04 סלס נ' סלס, טרם פורסם). בנדוננו אמנם לא מתקיים עדיין הליך משפטי, אולם הבקשה לקבלת המידע היא לצורך הליך משפטי. בנסיבות המקרה שלפנינו, כשלכאורה הפצתו של דבר הדואר היא הוצאת לשון הרע, כשהמידע - שמו של המפרסם - דרוש למבקש כדי לממש זכויות חוקיות שלו, וכשתפוצתו של דבר הדואר היא רחבת היקף, יש להעדיף את זכות הנפגע על פני הזכות של שולח הדואר לפרטיות באשר לשמו או פרטים מזהים אחרים שלו. 12. באשר לחוק הגנת הפרטיות: כאמור, גילוי השם של המפיץ הוא לכאורה פגיעה בפרטיותו. סעיף 7(2) לחוק הגנת הפרטיות קובע, כי "פגיעה בפרטיות" היא גם "הפרה של חובת הסודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם". כאשר מפרשים את חובת הסודיות בחיקוק כיחסית וניתנת לביטול או לצימצום על ידי ביהמ"ש, הרי שבמקרה בו התיר ביהמ"ש להסיר את הסודיות, לא תהא זו פגיעה בזכות לפרטיות המוגנת על ידי סעיף 2(7). זאת ועוד: ביהמ"ש מוסמך על פי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, שנוסחו להלן, להתיר גילוי, תוך פגיעה בפרטיות, כאשר המידע דרוש להליך משפטי: "לא יגלה אדם מידע שהגיע אליו בתוקף תפקידו כעובד, כמנהל או כמחזיק של מאגר מידע, אלא לצורך ביצוע עבודתו או לביצוע חוק זה או על פי צו בית משפט בקשר להליך משפטי; אם הוגשה הבקשה לפני תחילת ההליך תידון הבקשה בבית משפט השלום. המפר הוראות סעיף זה, דינו - מאסר 5 שנים" (ההדגש לא במקור). מבלי להדרש לשאלה אם רישומי הדואר על שמות הממענים או הממנים את הפצת דבר דואר מהווים "מאגר מידע", אין מקום לקבוע דין שונה לגבי פקיד הנדרש לגלות מידע ממאגר מידע או פקיד המחזיק במידע שהגיע אליו בתוקף תפקידו. 13. לפיכך, אני מקבלת את הבקשה ומחייבת את המשיבה במסירת הפרטים שיש ברשותה על מזמין העלון או מזמיני העלון. המשיבה תשלח למזמיני העלון את פסק-דיני תוך 10 ימים מהיום. המידע ימסר למבקש רק לאחר ה-20/8/05, וזאת כדי לאפשר למפיצי העלון, שהם בעלי עניין בתוצאות פסק-דיני, לנקוט בכל הליך חוקי שימצאו לנכון, אם יחליטו לנקוט בו. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום י"ב בתמוז, תשס"ה (19 ביולי 2005) בהעדר הצדדים. שושנה שטמר, שופטת הזכות לפרטיות