תאונה בין אופנוע לרכב מסחרי א. התובע, מחמוד חשמה, יליד 10.11.1980 (להלן: "התובע"), הגיש את תביעתו לפיצויי נזיקין עקב תאונת דרכים שאונתה לו ביום 10.11.01. נטען בכתב התביעה שבהיות התובע נוסע על גבי אופנוע ארעה התנגשות בין האופנוע לבין רכב אחר וכתוצאה מהתנגשות זו נפצע התובע. האופנוע נשוא התאונה הוא אופנוע מסוג הונדה שנפח מנועו הוא 893 סמ"ק (להלן: "האופנוע") אשר התנגש ברכב מסחרי מסוג מיצובישי מגנום (להלן: "המגנום"). נטען בכתב התביעה שהנתבע מס' 1, דיא אלדין טאטור (להלן: "הנתבע מס' 1") היה הנהג ו/או הבעלים ו/או המחזיק באופנוע, שהנתבעת מס' 2 ("הפול") ביטחה את השימוש באופנוע, וכן גם הנתבעת מס' 3 ("אבנר"). עוד נטען בכתב התביעה שהנתבע מס' 4 (סאלח ניג'ם) היה נהג המגנום שעמו התנגש האופנוע, ושהנתבעת מס' 5 ("אריה") היתה המבטחת של המגנום. כנגד הנתבע מס' 4 הוגש עקב התאונה הנדונה כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בנצרת והוא הודה והורשע לפי הודאתו. (תיק ת.ד. 10065/02 של בית-המשפט לתעבורה בנצרת, הכרעת דין וגזר-דין מיום 15.4.02). עוד נטען בכתב התביעה שנגד התובע הוגש כתב אישום לפיו התובע הוא זה שנהג באופנוע בזמנים הרלוונטיים לתאונה זו, ואולם התובע מכחיש טענה זו. כמו כן נטען בתביעה שהתובע לא היה במועד הרלוונטי בעל רשיון נהיגה שיסמיך אותו לנהוג באופנוע כדין. ב. בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעות מס' 2 ("הפול") ומס' 3 ("אבנר") נטען שאין לתובע עילת תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כנגד הנתבעות מס' 2 ומס' 3, וכי התובע הוא זה שנהג על האופנוע לבדו, מבלי שהיה מורשה לכך על פי הפוליסה שהיא מסוג "נקוב בשם". לתובע, כך נטען, לא היה רשיון נהיגה תקף או מתאים לנהוג את האופנוע מס' 89-469-06. כמו כן נטען שנגד התובע הוגש כתב אישום בגין נהיגה ללא רשיון נהיגה, נהיגה ללא ביטוח, נסיון לקבל דבר במירמה, נהיגת רכב בקלות ראש וברשלנות, וחציית קו הפרדה רצוף, וכי הן התובע והן הנתבע מס' 1 מואשמים לפי אותו כתב אישום בעבירה של קשר להונות, סעיף 440 של חוק העונשין, ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 של חוק העונשין, וזאת על כי השניים קשרו ביניהם קשר להונות את חברות הביטוח. (העתק כתב האישום של ת.פ. 1903/05 בית משפט שלום נצרת מצורף לכתב ההגנה). ג. בכתב ההגנה שמטעם הנתבעת מס' 3 ("אבנר") והנתבעת מס' 5 ("אריה") נטען שעסקינן בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולאור כלל ייחוד העילה יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעות מס' 3 ומס' 5 גם בעילות שעל-פי פקודת הנזיקין. כך גם נטען בכתב ההגנה שהגיש הנתבע מס' 4 (ניג'ם). ד. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 23.11.06 חזר ב"כ התובע וטען : ”אני עומד על טענתי שהלקוח שלי היה נוסע על האופנוע ולא הנהג”. (עמ' 3 לפרוט', ש' 23). עוד הוסיף ב"כ התובע והסביר, בעמ' 4 סיפא לפרוט', שלתובע היה אמנם רשיון נהיגה לגבי אופנוע שנפח המנוע שלו עד 500 סמ"ק, אך לא לגבי אופנוע של 850 סמ"ק (כעולה מתעודת ביטוח החובה של האופנוע, המצורפת לתצהיר הנתבע מס' 1, נ/5, מדובר באופנוע שהסמ"ק שלו 893 סמ"ק). בהחלטה שנתתי בישיבת בית המשפט מיום 23.11.06, עמ' 5 לפרוט', קבעתי: ”אני סבור שיש לדון בתיק זה תחילה בסוגיית נסיבות אירוע התאונה, ולהבהיר את שאלת החבות, דהיינו, האם מדובר בתאונה שתידון בהתאם להוראות חוק הפלת"ד או בתאונה שתידון בהתאם להוראות פקודת הנזיקין”. למטרה זו קבעתי את שמיעת העדויות בתיק והוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. ה. בפסק דיני אתייחס אך ורק לשאלה האחת, והיא: האם יש לתובע עילת תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אם לאו. התשובה לשאלה זו נגזרת מן ההכרעה במחלוקת העובדתית: האם היה זה התובע שנהג באופנוע במועד ארוע התאונה הנדונה, או שמא הנתבע מס' 1 (שיש לו רשיון כדין לצורך הנהיגה באופנוע זה), הוא אשר נהג באופנוע במועד התאונה, בעוד שהתובע יושב במושב האחורי של האופנוע? ו. בתצהירו ת/1 טוען התובע שהתאונה ארעה בהיותו נוסע על גבי האופנוע שהיה נהוג על ידי הנתבע מס' 1 (טאטור), וכי האופנוע התנגש במגנום של הנתבע מס' 4 (ניג'ם) שיצא מדרך עפר על מנת לחצות את כביש מס' 79. הנתבע מס' 1 (טאטור) טוען אף הוא בתצהיר העדות הראשית שלו (נ/5) שהוא היה נהג האופנוע וכי התובע ישב מאחוריו, ותוך כדי נסיעה התרחשה התנגשות בין האופנוע לבין המגנום של הנתבע מס' 4. טוען הנתבע מס' 1 שהאופנוע היה בבעלות התובע (שכאמור ישב מאחור כשהנתבע מס' 1 הוא הנהג). הנתבע מס' 1 טוען שבמועד התאונה היה בחזקתו רשיון נהיגה תקף והוא היה מורשה לנהוג באופנוע שהיה מבוטח כדין על ידי הנתבעות מס' 2 ומס' 3. הנתבע מס' 1 הוא בן דודתו של התובע, דהיינו, אמו של התובע ואמו של הנתבע מס' 1 הינן אחיות. ז. הנתבע מס' 4 (ניג'ם) טוען בתצהירו נ/9 שכאשר יצא מדרך עפר, ובעת שהחל בחציית כביש מס' 79 (ציפורי-נצרת-המוביל) הוא הבחין באופנוע נהוג בידי התובע, המגיע במהירות מופרזת, ועוקף רכב פרטי. האופנוע התנגש במגנום של הנתבע מס' 4. ח. שמעתי את עדותו של התובע, עדותו של הנתבע מס' 1 (טאטור), עדותו של נהג המגנום הנתבע מס' 4 (ניג'ם), את עדותה של עדת ההגנה השוטרת המתנדבת גב' שאוקי נאהדה שהוזעקה למקום ארוע התאונה, ואת עדותו של עד ההגנה מר זאהר ג'ורג' שנהג במועד התאונה באוטובוס זעיר יונדאי (להלן: "היונדאי") ונעקף על ידי האופנוע, שבהמשך התנגש במגנום (שהיה נהוג בידי הנתבע מס' 4). ב"כ התובע וב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3 הגישו את סיכומיהם בכתב. ב"כ הנתבע מס' 1 הופטר מחובת הגשת סיכומים לפי בקשתו (החלטה מיום 17.3.08, עמ' 99 לפרוט'). לב"כ הנתבעים מס' 4 ומס' 5 ניתנה אפשרות להגשת סיכומים ככל שימצאו לנכון. הן ב"כ הנתבע מס' 4 והן ב"כ הנתבעת מס' 5 הודיעו בכתב לבית המשפט כי אינם נוקטים עמדה בשאלה האם קמה לתובע עילת תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והם מותירים סוגיה זו להכרעת בית המשפט לפי שיקול דעתו. ט. ב"כ התובע טוען בסיכומיו שהנתבע מס' 1 היה הבעלים האמיתי של האופנוע, והוא שהיה בעל רשיון נהיגה בר-תוקף ומורשה לנהוג באופנוע, ואכן במועד התאונה הנתבע מס' 1 הוא זה שנהג באופנוע. את הימלטותו ממקום התאונה מסביר הנתבע מס' 1 בכך שכשנתיים קודם לכן הוא היה מעורב בתאונה שבה חברו נפצע קשה. בנוסף: התובע חשש מדודתו (אמו של התובע) שהזהירה אותו, כשנרכש האופנוע, לבל יאפשר לתובע "להתקרב" לאופנוע. לאחר התאונה נשוא הדיון סבר הנתבע מס' 1 שהתובע אינו בין החיים, וזאת הגם שבשעת רכישת האופנוע דרשה דודתו (אמו של התובע) שהתובע "לא יתקרב" לאופנוע, כאמור כבר לעיל. לטענת ב"כ התובע אין סתירה בין עדות התובע לעדות הנתבע מס' 1 באשר לעצם הנהיגה על האופנוע, ואין זה סביר שהנתבע מס' 1 יטול על עצמו אשמה של תאונה כה קשה, הן מבחינת האחריות הפלילית, והן מבחינה זו שבעבר נפסקו לחובתו של הנתבע מס' 1 סכומי פיצוי גבוהים שעליו לשלם ל"קרנית" בגין תאונה שארעה כשנתיים לפני התאונה הנדונה (עיינו: מוצג ת/3). לטענת ב"כ התובע היה הנתבע מס' 4 (ניג'ם) עֵד בלתי אמין והוא אף שינה את גירסתו שנמסרה בזמנו למשטרה. אשר לעדות השוטרת המתנדבת טוען ב"כ התובע שזו אינה רלוונטית הואיל והיא הגיעה למקום אחרי התאונה ועדותה היא עדות מפי השמועה. לענין עדותו של נהג היונדאי ג'ורג' זאהר, טוען ב"כ התובע שעד זה הופתע כשהאופנוע עקף אותו הואיל והוא לא הבחין באופנוע קודם לכן. ב"כ התובע טוען לאי-דיוקים בעדותו של ג'ורג' זאהר, ובכלל זה העובדה שטען כי צבע הפרטית אשר נסעה מלפניו היה לבן, בעוד שבמשטרה, חודש אחרי התאונה, אמר שצבע הפרטית היה צהוב. באשר לעדויות שבתיק חקירת תיק המשטרה טוען ב"כ התובע שמדובר בעדויות שמיעה הפסולות כראיה. ב"כ התובע מבקש שייקבע כי התובע נסע על האופנוע, אך לא נהג בו . עד כאן תמצית סיכומיו של ב"כ התובע. י. ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3 טוען בסיכומיו שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו מכסה את התובע הואיל ולתובע לא היה רשיון נהיגה מתאים לאופנוע נשוא הדיון (נפח מנוח 893 סמ"ק), דהיינו, לתובע היה רשיון נהיגה לאופנוע שנפח המנוע שלו עד 500 סמ"ק ופוליסת הביטוח אינה מכסה נהיגה ללא רשיון נהיגה שיתאים לאופנוע שבו נוהג הרוכב. [אין מחלוקת בין הצדדים על כך שלתובע לא היה רשיון נהיגה מתאים לאופנוע נשוא הדיון, ועל כך שפוליסת הביטוח אינה מכסה את התובע כשהוא נוהג באופנוע מסוג זה]. לטענת ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3 "גייס" התובע לעזרתו את בן דודתו, הנתבע מס' 1, שבידו רשיון כדין לנהוג על האופנוע נשוא הדיון, כדי שיספר שהוא זה שנהג על האופנוע בעוד התובע יושב מאחוריו. ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3 טוען שאין ספק שהתובע והנתבע מס' 1 קשרו קשר ביניהם להונות את בית המשפט ואת הנתבעות מס' 2 ומס' 3. מוסיף ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3 שבעדויותיהם של התובע והנתבע מס' 1 נתגלו סתירות בלתי ניתנות ליישוב בין הגירסאות הרבות שמסרו התובע בתצהירו (ת/1) והנתבע מס' 1 בתצהירו (נ/5), בהודעותיהם במשטרה (התובע: נ/2, הנתבע מס' 1: נ/8), בהודעה התובע בביטוח הלאומי מיום 6.5.04 (נ/3), בפרוטוקול הדיון בבית הדין לעבודה מיום 14.11.06 (נ/4), בדו"ח מד"א (נ/1), בהודעת הנתבע מס' 1 במשטרה מיום 9.12.01 (נ/6), בהודעת הנתבע מס' 1 במשטרה מיום 8.1.02 (נ/7), ובהודעת חשוד מיום 9.3.04 (נ/8). בנוסף לסתירות אלה שלגביהן צירף ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3 לסיכומיו את נספח א' מתבסס ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3 על עדותו של נהג היונדאי מר זאהר ג'ורג', וטוען כי מדובר בעֵד ראיה אובייקטיבי שהיה עֵד לתאונה והגיע ראשון לסייע לתובע בעת אירוע התאונה. בנוסף מפנה ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3 לכך שתביעת התובע למוסד לביטוח לאומי להכרה בתאונה כתאונת עבודה נדחתה הן על ידי פקיד התביעות של הביטוח הלאומי והן על ידי בית-הדין האזורי לעבודה בנצרת וזאת משום שעדות התובע היתה רצופה סתירות (פסק-דין מיום 9.1.08, מוצג ת/4). מר ג'ורג' זאהר העיד שעל האופנוע רכב אדם אחד בלבד. הוא הבחין בכך שהאופנוע התנגש ברכב המגנום של הנתבע מס' 4 שניסה לבצע פנייה שמאלה או פניית פרסה, והתובע "עף" מן האופנוע. מר ג'ורג' זאהר היה ראשון לסייע לתובע לצורך פינויו לבית החולים, ומדובר בעד ראיה אובייקטיבי שאין לו ענין בתוצאת המשפט ועדותו לא נסתרה. גם הנתבע מס' 4 (ניג'ם) מסר בתצהיר עדותו הראשית (נ/9), ובהודעתו למשטרה (נ/10) שעל האופנוע נהג התובע לבדו וכך גם השיב לבית המשפט (עמ' 57 לפרוט'). עד כאן תמצית סיכומיו של ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3. י"א. לאחר שעיינתי בפרוטוקול העדויות, במוצגים השונים שהוגשו, ובטיעוניהם של ב"כ התובע מחד גיסא, ושל ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3 מאידך גיסא, מסקנתי בשאלה שהועמדה לדיון היא, שאין לתובע עילת תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. י"ב. אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה הנתבע מס' 1 הוא שנהג באופנוע במועד התאונה כשהתובע יושב על האופנוע מאחוריו. המסקנה העולה מעיון בתשתית הראייתית היא שהתובע הוא שנהג באופנוע במועד אירוע התאונה, כשאין מחלוקת שרשיון הנהיגה של התובע איפשר לו נהיגה באופנוע שנפח המנוע שלו הוא עד 500 סמ"ק, בעוד שלאופנוע נשוא הדיון נפח מנוע של 893 סמ"ק, ומכאן שרשיון הנהיגה של התובע לא איפשר לו לנהוג על אופנוע מסוג זה. נהיגתו של התובע באופנוע מסוג זה, לא היתה מכוסה ע"י פוליסת הביטוח. י"ג. מקובלת עליי, בעיקרו של דבר, טענת ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3, שקיימות סתירות רבות בגירסאותיהם של התובע והנתבע מס' 1, כמפורט בנספח א' לסיכומיו של ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3. אין המדובר בסתירות בעניינים שוליים אלאא בסתירות מהותיות. לא אפרט כאן את כולן, אלא את מקצתן בלבד. כך, למשל, מצביע ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3 על סתירות בגירסאות שניתנו ביחס לשאלה האם ידע התובע שאסור לו לנהוג באופנוע, ומה הסיבה שבן-דודתו (הנתבע מס' 1) נהג באופנוע, לגירסתו. בהודעה שמסר התובע במשטרה ביום 8.1.02 (נ/2), משמע, כחודשיים לאחר התאונה, טען התובע שאינו יודע מה הסיבה שהוא נתן לנתבע מס' 1 לנהוג הואיל ולדבריו אין זה משנה מי משניהם נוהג, הואיל וגם לנתבע מס' 1 יש רשיון לאופנוע, אלא שהנתבע מס' 1 יותר מנוסה מן התובע. בהמשך ההודעה טוען התובע שהוא לא ידע שאסור לו לנהוג באופנוע כבד משום שרשיון הנהיגה שלו מתאים רק לאופנוע עד 500 סמ"ק, אך אין זה נכון שמסיבה זו הוא שיכנע את הנתבע מס' 1 להגיד שהוא נהג בזמן התאונה, הואיל ולטענתו הנתבע מס' 1 אכן נהג בזמן התאונה. התובע אינו מזכיר בהודעתו זו (נ/2) שהנתבע מס' 1 הוא בן דודתו אלא מגדיר אותו כ"חברי". לעומת זאת בהודעה שמסר התובע לחוקר הביטוח הלאומי ביום 6.5.04, (נ/3) כשנשאל התובע מדוע נסע עם הנתבע מס' 1 לעבודה ביום התאונה השיב התובע: "כי הוא יש לו רשיון לאופנוע", והרי בהודעה במשטרה נ/2 טען התובע שאין זה משנה מי משניהם נוהג באופנוע. י"ד. בעדותו בבית-המשפט מיום 7.5.07, בעמ' 9 לפרוט', אישר התובע שרשיון הנהיגה שלו באותה עת היה לאופנוע שמנועו בנפח של עד 500 סמ"ק, וכי הוא ידע שאסור לו לרכב על האופנוע נשוא התאונה (שיש לו 893 סמ"ק). התובע אישר שידע זאת במועד התאונה. כשנשאל התובע בעדותו בבית המשפט כיצד מתיישבים דבריו הנ"ל עם הודעתו במשטרה מיום 8.1.02 (נ/2), שם טען:”אני לא יודע מה הסיבה שנתתי לדיא אלדין לנהוג כי זה לא משנה מי נוהג אני או הוא”. השיב התובע: "אולי אמרתי את זה בטעות" (עמ' 16 לפרוט' ש' 9-6, וכן בשורה 15). בעמ' 17 לפרוט' נשאל התובע שוב כיצד מתיישבת עדותו בבית-המשפט עם אמירתו במשטרה מיום 8.1.02 (נ/2, עמ' 2, ש' 35-34) שהוא לא ידע שאסור לו לנהוג עם הרשיון של 500 סמ"ק על אופנוע כבד, והשיב: "אמרתי את זה בטעות". בהמשך הוסיף וטען התובע שהחקירה במשטרה לא היתה נעימה, נמשכה שעות מרובות כשהוא ללא אוכל ומים, והוא היה מגובס בידו וברגלו, וסובל מכאבים. ט"ו. הנתבע מס' 1, בן-דודתו של התובע, התייחס לסוגיה זו בהודעתו למשטרה מיום 8.1.02, מוצג נ/7, ואמר בעמוד השני, שורות 11 עד 14: "מחמוד כן יודע לנהוג באופנוע שלו אבל חלש כי רשיון הנהיגה שלו חדש ואני בעל וותק בנהיגה באופנוע ובכלל אני לא נוסע עם אף אחד על האופנוע אלא אם אני נוהג, כי אני סומך רק על עצמי...”. בהודעתו למשטרה מיום 9.3.04, מוצג נ/8, עמ' 2, ש' 43 נשאל הנתבע מס' 1: ”האם מחמוד חשמה נהג על אופנוע מס' 89-469-06 אי פעם לפני התאונה?” ותשובתו של הנתבע מס' 1 היתה: "לא, לא נהג, עליו" (ההדגשה שלי - י.ג.) . ואילו בעדותו בפני בית המשפט בישיבה מיום 7.5.07, כאשר נשאל הנתבע מס' 1 בסוגיה זו, והשיב כדלקמן, בעמ' 48 לפרוט': ”ש. האם נכון שאמרת שראית את התובע רוכב על האופנוע הזה בלי רשיון? האם (את) זה כן אמרת? ת. בתוך הכפר היה מסתובב כן” ט"ז. לגבי מטרת הנסיעה, מסר התובע בתצהיר העדות הראשית שלו ת/1, (סעיף 8(א)), כי התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ואולם ביום 4.11.04 הודיע המוסד לביטוח לאומי על דחיית תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה בעבודה בגין התאונה בנימוק שהתאונה איננה תאונת עבודה. (סעיף 8 (ד) של התצהיר ת/1). בהודעה שמסר התובע במשטרה ביום 8.1.02 (מוצג נ/2), סיפר התובע שהוא נסע ביום 10.11.01 על אופנוע ההונדה שלו, שהיה נהוג בידי חברו דיא אלדין טאטור, כשהתובע, לגירסתו, יושב מאחור, מכיוון נצרת לכיוון שפרעם ואין הוא זוכר מה היתה הסיבה לנסיעה זו (מוצג נ/2, עמ' 1, ש' 12-8). לעומת זאת, בהודעה שמסר התובע ביום 6.5.04 לחוקר המוסד לביטוח לאומי, (מוצג נ/3), טען התובע בעמ' 3 להודעתו כדלקמן: ”הסכמנו אני ואח שלי... שאני אסע לטכניון להשקיית מים בבטון, היה בטון ביום שישי...” במסגרת התביעה שניהל התובע כנגד המוסד לביטוח לאומי להכרה בתאונה זו כתאונת עבודה, העיד התובע בתאריך 14.11.06 לפי פרוטוקול הדיון בבית-הדין האזורי לעבודה בנצרת בתיק בל 2720/05 (מוצג נ/4) בעמ' 14: ”ש. למה לקחת את דיא אלדין? ת. אמרנו שאחרי העבודה נעשה טיול, קניות. נסענו באופנוע שלי...” י"ז. התובע גם העיד בענין זה בפני בית המשפט בתאריך 7.5.07. בעדותו זו נשאל התובע מה היתה סיבת הנסיעה המשותפת שלו ושל בן דודתו, ועל כך השיב: ”לטכניון. היה לנו קצת עבודה השקיית מים על הבטון ואחר כך בילוי בחיפה...” (עמ' 13 לפרוט'). בהמשך נשאל התובע במהלך עדותו בבית המשפט, כיצד זה כאשר נשאל במשטרה ביום 8.1.02, משמע, כחודשיים לאחר התאונה, מה היתה הסיבה לנסיעתו עם הנתבע מס' 1, תשובתו אז, למרות סמיכות הזמן לאירוע התאונה, היתה שהוא איננו זוכר מה היתה הסיבה לנסיעה זו, בעוד שבעדותו בבית המשפט, כ- 6 שנים לאחר התאונה, הוא טוען שהם היו בדרכם לעבודה של השקיית מים על בטון בטכניון, ולאחר מכן בילוי בחיפה. תשובת התובע בעמ' 15 לפרוט', ש' 19-18 היתה: ”כן, בזמנו הייתי לא זוכר, אז קצת התחלתי לזכור מה קרה איפה הייתי הולך ואיך התאונה, משהו כזה.” (ההדגשה שלי - י.ג.). בהמשך עדותו, בעמ' 24 לפרוט', נשאל התובע כיצד הוא מסביר שכאשר נשאל בן-דודתו (הנתבע מס' 1) בחקירה במשטרה, לאן הם נסעו, בן-הדודה לא אמר שהנסיעה היתה לעבודה, אלא כדי לבלות ולקנות חלקים לאופנוע (מוצג נ/7, עמ' 2). תשובתו של התובע היתה: ”תשאל אותו” (עמ' 24 לפרוט' שורה 10). י"ח. כאמור כבר לעיל מסר הנתבע מס' 1 בהודעתו למשטרה מיום 8.1.02, (מוצג נ/7) בעמ' 2, ש' 8-5: ”באותו בוקר של התאונה האופנוע של מחמוד היה אצלי ואנחנו נפגשנו בשעות הבוקר בתוך הכפר שנינו רצינו לנסוע לחיפה כי מחמוד רצה לקנות כמה חלקים קטנים לאופנוע ולבדוק טעינה באופנוע ואני רציתי בדרך לבקר חבר בשפרעם. זו היתה מטרת הנסיעה שלנו”. הנתבע מס' 1 נשאל בעניין מטרת הנסיעה גם בהודעתו השניה למשטרה, שנתיים מאוחר יותר, ביום 9.3.04 (מוצג נ/8), ובהודעה זו סיפר כך: ”אני יצאתי מהבית מריינה יחד עם מחמוד חישמה אותו יום כדי לטייל ולעשות סיבוב עם האופנוע ולבקר חברים...”. (נ/8, עמ' 2, ש' 32-27). הנתבע מס' 1 התייחס שוב לסוגיה זו במהלך עדותו בבית המשפט ביום 7.5.07, כאשר נשאל בעמ' 47 לפרוט' מה היתה מטרת הנסיעה עם האופנוע באותו יום. תשובתו בעמ' 47 סיפא לפרוט' היתה: ”לקפוץ לטכניון לבלות. בסוף אני הבנתי שאנחנו צריכים לקפוץ לטכניון להשקיית בטון אבל בתחילת הנסיעה לא היה לי המידע הזה. אני הלכתי לכיוון חיפה כדי לבלות וללכת לטכניון, בסוף התברר שיש השקיית בטון. בזמן הנסיעה לא ידעתי את זה...”. הנתבע מס' 1 אישר בהמשך שכבר כשעלה לאופנוע ביחד עם התובע לצורך הנסיעה, הוא ידע שהם נוסעים לטכניון (עמ' 48 רישא לפרוט'). מטבע הדברים התבקש הנתבע מס' 1 להסביר מדוע השיב תשובה שונה כאשר שאלו אותו במשטרה ביום 8.1.02 (מוצג נ/7) לאיזה צורך היתה הנסיעה לכיוון חיפה. כזכור ענה אז הנתבע מס' 1 שהתובע רצה לקנות כמה חלקים קטנים לאופנוע ולבדוק טעינה, והוא עצמו רצה לבקר בדרך חבר בשפרעם. לכן נשאל הנתבע מס' 1 בחקירתו הנגדית כיצד זה אין בהודעתו הנ"ל במשטרה מיום 8.1.02, התיחסות כלשהי, לא לענין הטכניון, ולא לענין העבודה. על כך השיב הנתבע מס' 1 (בעמ' 48 לפרוט' שורות 10-9): ”קודם כל הם שאלו אותי לאיזה כיוון נסעת ואמרתי להם חיפה. יום שבת אין מוסכים שניתן לקנות בהם חלקים לאופנוע”. ואז שוב נשאל הנתבע מס' 1: ”מה אתה אומר שלא אמרת את זה”. ותשובתו היתה: ”לא יודע מה היתה התשובה, בכל אופן לא אמרתי את הדברים האלה” (עמ' 48 לפרוט', שורות 12-11). י"ט. לסוגיה מה זוכר התובע מן התאונה, והאם אבדה הכרתו: בתצהיר העדות הראשית שלו (ת/1) מוסר התובע (בסעיף 11) כי נהג האופנוע (דהיינו, הנתבע מס' 1 על פי גירסת התובע), לא נהג במהירות, לא חצה קו הפרדה, והתאונה התרחשה אך ורק עקב העובדה שהמגנום (של הנתבע מס' 4) חסם את דרכו של האופנוע באופן פתאומי ובמפתיע תוך כדי ביצוע עבירות תנועה. בהודעה שמסר התובע במשטרה ביום 8.1.02 (מוצג נ/2) טען התובע כי הוא איננו זוכר מה היתה הסיבה לנסיעה, הוא גם איננו זוכר מתי ואיך הוא נפגש עם הנתבע מס' 1 ביום התאונה, הוא גם אינו זוכר מתי החליטו לנסוע ביחד, ולאן בדיוק. התובע גם נשאל בהמשך ההודעה (מוצג נ/2) על ידי החוקר המשטרתי מדוע הוא אינו זוכר דברים כה פשוטים והוא השיב בעמ' 2 שורות 29-28: ”אני לא יודע למה אני לא זוכר את זה. אמנם לא נפגעתי בראשי אך גם עד היום אני שומע זמזומים באזניים”. התובע גם טען באותה הודעה מיום 8.1.02 (נ/2) : ”אני לא זוכר ולא יודע איך נפגעתי כל כך קשה כי התעוררתי כבר בבית החולים האנגלי בנצרת שם טופלתי ואושפזתי...” (ש' 19-17). בהודעה שמסר כשנתיים לאחר מכן, לחוקר המוסד לביטוח לאומי (נ/3) נשאל התובע בעמ' 3, שורה 16, מה קרה בתאונה ותשובתו של התובע שם היתה: ”לא זוכר כלום מהתאונה” בעדותו של התובע בבית הדין לעבודה, ביום 14.11.06 (הפרוט' מוצג נ/4) טען התובע שביום התאונה הוא היה בדרכו לטכניון (עמ' 14, ש' 17-16). בהמשך טען התובע שהכוונה היתה לבצע שם השקיית מים. בהמשך עדותו של התובע בבית הדין לעבודה (בעמ' 17) הוצגה לתובע הודעתו במשטרה מיום 8.1.02. באותה הודעה, שנמסרה כחודשיים לאחר התאונה, טען התובע שהוא איננו זוכר מה היתה הסיבה לנסיעה. גם כאשר נשאל בהמשכה של ההודעה במשטרה מתי הוא החליט לנסוע עם הנתבע מס' 1 ולאן בדיוק, השיב התובע שם בהודעה נ/2, שורה 26: ”גם את זה אני לא זוכר”. לפיכך, נשאל התובע מטבע הדברים בעדותו בבית הדין לעבודה, מדוע הוא לא מסר במשטרה, בהודעתו נ/2, שסיבת הנסיעה היתה נסיעה לטכניון, לביצוע השקיית מים, כפי שטען בתביעתו בבית הדין לעבודה. על כך השיב התובע בעמ' 17 של נ/4 במילה אחת: "שכחתי". ואזי נשאל התובע בהמשך, כיצד זה לפתע לאחר פחות מחודש הוא נזכר והגיש את טופס התביעה לביטוח הלאומי, והתובע השיב במילה אחת: "נזכרתי". כ. בעדותו בבית המשפט מיום 7.5.07 טען התובע בעמ' 10 לפרוט', שבתאונה: ”קיבלתי מכה והתעוררתי בבית חולים”. (זאת כפי שטען גם בהודעתו במשטרה נ/2 ש' 19-17). לפיכך, הציג ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3 לתובע את דו"ח מד"א, מוצג נ/1, בו נכתב בפרק הבדיקה הגופנית: "הכרה מלאה...". התובע נשאל כיצד מתיישבת קביעה זו "בהכרה מלאה" עם גירסתו של התובע שהוא התעורר בבית החולים. על כך השיב התובע: "תשאל אותם, אני הייתי ללא הכרה. מרגע התאונה ועד שהתעוררתי בבית החולים לא הייתי בהכרה" (עמ' 12 לפרוט', ש' 12-9). גם כשנשאל התובע ע"י בית המשפט: "כתוב כאן שהיית בהכרה מלאה" השיב בעמ' 12 סיפא לפרוט' "אני לא זכרתי כלום, לא ראיתי כלום. אני זוכר רק את הכאב". כ"א. בעמ' 9 סיפא לפרוט' העיד התובע שלפני התאונה הנדונה מיום 10.11.01 הוא רכב על אופנועו אך ורק בחצר הבית, ואילו מחוץ לחצר הבית הוא לא רכב על האופנוע כי אין לו רשיון. הוצגה לתובע הודעתו במשטרה מיום 8.1.02 (מוצג נ/2) שם נשאל התובע בחקירתו (עמ' 2, ש' 30) האם הוא שכנע את חברו (הכוונה לנתבע מס' 1) לטעון שהוא (כלומר הנתבע מס' 1), נהג באופנוע בזמן התאונה, משום שלתובע יש רשיון לנהוג על אופנוע רק בנפח מנוע של עד 500 סמ"ק, ואילו האופנוע נשוא התאונה היה בנפח של 893 סמ"ק. על כך השיב התובע לחוקר המשטרתי בהודעה נ/2, עמ' 2, ש' 33: ”זו לא הסיבה ששכנעתי את חברי דיא אלדין לקחת על עצמו נהיגה בזמן התאונה אני לא ידעתי גם שאסור לי עם רשיון נהיגה עד 500 סמ"ק באופנוע לנהוג באופנוע כבד” (ההדגשה שלי - י.ג.). לפיכך הציג ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3 לתובע את השאלה, כיצד מתיישבים דבריו אלה במשטרה, שהוא לא ידע שאסור לו לנהוג באופנוע בנפח מנוע של מעל 500 סמ"ק הואיל והרשיון שלו הוא רק עד נפח מנוע של 500 סמ"ק, עם דבריו בבית המשפט (בעמ' 9 לפרוט') שהוא נהג על האופנוע רק בחצר הבית, ולא מחוץ לחצר, משום שאין לו רשיון על אופנוע ההונדה נשוא הדיון. על כך השיב התובע בעמ' 17 לפרוט' שורה 25: ”אמרתי את זה בטעות”. התובע נימק זאת בכך שהחקירה במשטרה לא היתה נעימה, נמשכה שעות רבות, ללא אוכל ומים, והוא עצמו היה מגובס והיו לו כאבים. כ"ב. עדותו של הנתבע מס' 1 עוררה תמיהה נוספת. בעדותו בבית המשפט, בעמ' 38 לפרוט', ש' 18, טען הנתבע מס' 1 לגבי אופן אירוע התאונה: "נפלתי על הכביש, קמתי וברחתי. אני לא היתה לי פגיעת גוף ישירה עם המגנום". לאחר מכן, בעמ' 39 לפרוט', טען הנתבע מס' 1 שכאשר הוא בלם את האופנוע עובר לתאונה, האופנוע התהפך (ש' 22),ולטענתו: "אני עפתי מעל המגנום לעברה השני" (ההדגשה שלי - י.ג.). לעומת זאת העיד התובע בעמ' 11 לפרוט' (שורה 3) כשנשאל מה קרה לנתבע מס' 1: "הוא לא קיבל מכה הוא קפץ מן האופנוע לפני ההתנגשות" . (ההדגשה שלי - י.ג.). כלומר, התובע לא העיד לגבי הסיטואציה שתיאר הנתבע מס' 1, שלפיה זה האחרון "עף" מעל המגנום, שהרי לפי גירסת התובע קפץ הנתבע מס' 1 מן האופנוע עוד לפני ההתנגשות. כ"ג. הנתבע מס' 1 העיד שכאשר אירעה התאונה הוא חשב שהתובע מת ולכן לא התקרב אליו אלא עזב את המקום וברח (עמ' 38 לפרוט'). בהמשך העיד הנתבע מס' 1 שהוא לא המתין לאמבולנס שיגיע למקום אלא ברח מן המקום ברגל, ולאחר מכן, בצומת, הוא עלה עם מישהו בטרמפ, אך אין הוא זוכר מי היה זה, אם כי יכול להיות שזה מישהו מן הכפר (עמ' 41-40 לפרוט'). הנתבע מס' 1 המשיך והעיד שהוא הלך לבית החולים לראות מה קרה לתובע וזאת בערך שעתיים לאחר התאונה, ואולם עלה בידו לשוחח עם התובע רק בערב של יום המחרת. (עמ' 41 לפרוט', שורה 22). הנתבע מס' 1 נשאל כיצד זה מסר למשטרה, בהודעתו הראשונה מיום 9.12.01, מוצג נ/6, ש' 19, שהגיע למקום אמבולנס שפינה את התובע, ועל כך השיב הנתבע מס' 1: "הגיע אמבולנס אבל ראיתי אמבולנס, הגיע ולקח אותו, אז מי יקח אותו?" (עמ' 41 לפרוט', ש' 25). על כך נאמר לנתבע מס' 1 שהוא הרי העיד בבית המשפט (בעמ' 40 לפרוט'), שהוא לא המתין לא למשטרה, ולא לאמבולנס אלא ברח מן המקום. על כך השיב הנתבע מס' 1: "אז מי יגיע לקחת אותו?". (עמ' 41 לפרוט', ש' 27). בהמשך סיפר הנתבע מס' 1 שבהיותו בבית החולים הוא שמע מישהו שסיפר שלקחו את התובע באמבולנס לבית החולים, ולכן כשנחקר במשטרה, הוא אמר שהתובע נלקח לבית החולים באמבולנס (עמ' 41 סיפא - עמ' 42 רישא לפרוט'). כ"ד. הנתבע מס' 1 טען עוד שהוא הגיע לבית החולים ברגל, אם כי לא נתן הסבר משכנע כיצד הוא ידע להגיע לבית החולים שם אושפז התובע (בית החולים האנגלי), וזאת כשיש בנצרת יותר מבית חולים אחד, וכאשר הנתבע מס' 1 אישר שבדרך הליכתו מצוי גם בית החולים הנוסף (המשפחה הקדושה). כאשר נשאל הנתבע מס' 1, אם כך, מדוע לא נכנס לבית חולים המשפחה הקדושה לבדוק אם התובע נמצא שם השיב הנתבע מס' 1: ”כשעברתי ליד בית החולים הזה, לא היתה לי כוונה להיכנס לבית החולים והתכוונתי להמשיך, לא ידעתי מה אני צריך לעשות” (עמ' 42 סיפא - עמ' 43 לפרוט', ש' 18-17). כזכור העיד הנתבע מס' 1 שהוא שוחח עם התובע בבית החולים בערב שלמחרת התאונה (עמ' 41 לפרוט'), ואילו התובע עצמו העיד בעמ' 13 לפרוט' (שורות 13-10) שהוא ראה את הנתבע מס' 1 בערך שבוע עד שבועיים לאחר התאונה "משהו כזה". כ"ה. לא פירטתי את כל הסתירות והתמיהות שעליהן מצביע ב"כ הנתבעות מס' 2 ומס' 3 בנספח א' המצורף לסיכומיו. הסתירות והתמיהות כפי שפירטתי לעיל הינן בעיקרן סתירות מהותיות. הן התובע והן הנתבע מס' 1 לא הצליחו ליישב אותן ולהסביר אותן, ונסיונותיהם ליתן הסברים לסתירות ותמיהות אלה, היו בלתי משכנעים בעליל. לכן, אינני רואה אפשרות לקבוע ממצאים על יסוד עדויותיהם של התובע ושל הנתבע מס' 1, וזאת בכל הנוגע לשאלה הרלוונטית העומדת לדיון, דהיינו, האם התובע עצמו הוא זה שנהג באופנוע נשוא הדיון במועד אירוע התאונה, או שמא היה זה (כטענת התובע) הנתבע מס' 1 שנהג באופנוע בזמן התאונה כשהתובע יושב על המושב האחורי של האופנוע. כמוסבר כבר לעיל, התשובה לשאלה זו מכריעה את הכף באשר לעילת התביעה של התובע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שהרי לתובע לא היה במועד התאונה רשיון לנהוג על אופנוע שנפח המנוע שלו מעל 500 סמ"ק, ולכן נהיגתו של התובע באופנוע נשוא הדיון (בעל נפח של 893 סמ"ק) היתה ללא כיסוי ביטוחי. כאמור, בשים לב לסתירות ולתמיהות שאותן פירטתי לעיל, אין באפשרותי לקבוע ממצאים על יסוד עדותם של התובע ושל הנתבע מס' 1, בכל הנוגע לשאלה העומדת לדיון. אין בידי לקבל את טענתו של התובע לפיה הנתבע מס' 1 היה זה שנהג באופנוע במועד התאונה, בעוד התובע יושב על המושב האחורי. כ"ו. לעומת גירסת התובע והנתבע מס' 1, מסר נהג המגנום (הנתבע מס' 4), בתצהירו שניתן לבית המשפט (נ/9) שכאשר הוא יצא מדרך העפר והחל לחצות את כביש 79 (ציפורי - נצרת - המוביל), הוא הבחין באופנוע שהיה נהוג בידי התובע, מגיע במהירות מופרזת, עוקף רכב ומתנגש במגנום של הנתבע מס' 4 (סעיף 1 של נ/9). בסעיף 6 של תצהירו נ/9 ציין הנתבע מס' 4 כי התובע היה זה שנהג באופנוע, כשהתובע היה לבדו על האופנוע. הנתבע מס' 4 לא ראה כל אדם נוסף עם התובע, לא בזמן הפגיעה ולא לאחריה. הנתבע מס' 4 גם מסר שתי הודעות למשטרה עקב התאונה הנדונה. הודעתו האחת של הנתבע מס' 4 ניתנה ביום 11.11.01, מוצג נ/11. הודעה זו נגבתה מן הנתבע מס' 4 יום לאחר אירוע התאונה. בהודעתו זו מספר הנתבע מס' 4 על אופן התרחשות התאונה, כשהוא מתייחס בהודעתו זו לאופנוע, מבלי לציין האם רכב על האופנוע הנהג לבדו, או שמא היה עמו נוסע במושב האחורי. הודעתו השניה של הנתבע מס' 4 במשטרה ניתנה ביום 29.2.04 (מוצג נ/10). בהודעה זו נשאל הנתבע מס' 4 מפורשות האם הוא ראה את האופנוע ומי היה ונסע עליו. תשובתו של הנתבע מס' 4 היתה: "...נסע עליו אדם אחד בלבד, ולא היה מלבדו אף אדם, ואותו נהג שהיה על אופנוע ונפצע קשה פונה לבית חולים עם אמבולנס ולא היה אף נוסע איתו רק הוא לבד היה על האופנוע... ”. כ"ז. הנתבע מס' 4 מסר את עדותו בפני בית המשפט ביום 7.5.07. בחקירתו הנגדית של הנתבע מס' 4 לא נסתרה גירסתו שלפיה על האופנוע היה אדם אחד בלבד. אדרבא, בעמ' 57 לפרוט', נשאל הנתבע מס' 4 מפורשות, כמה אנשים היו על האופנוע. הנתבע מס' 4 השיב: "זה לא תלוי בי. יש 5 עדים", ואזי בית המשפט ציין בפני הנתבע מס' 4 שעליו להשיב על השאלה, מה הוא ראה, ותשובתו של הנתבע מס' 4 היתה: "אני ראיתי אדם אחד על האופנוע". ב"כ התובע טען בסיכומיו שהנתבע מס' 4 היה עֵד בלתי אמין ולא עקבי, וכי עדותו בפני בית המשפט עמדה בסתירה להודעתו בפני המשטרה והרשעתו בפלילים. עֵר אני לכך שהנתבע מס' 4 עשוי להיות בעל אינטרס בתוצאות המשפט, ואולם, בהתייחס לשאלה הספציפית האם היה על האופנוע הנהג לבדו, או שהיה על האופנוע אדם נוסף שישב במושב האחורי, אני סבור שלגבי סוגיה זו, אין סיבה לפקפק בנכונות עדותו של הנתבע מס' 4, מה גם שהנתבע מס' 4 אמר כבר בהודעתו למשטרה מיום 29.2.04 (נ/10), במפורש, שעל האופנוע נסע אדם אחד בלבד, ולא היה מלבדו איש על האופנוע. כ"ח. השוטרת המתנדבת, עדת ההגנה גב' שאוקי נאהדה, הוזעקה בהיותה בניידת למקום התאונה. בהגיעה למקום היו כבר אנשים באזור התאונה, ולאחר מכן הגיע אמבולנס. בדו"ח הפעולה, נ/12, ציינה הגב' שאוקי נאהדה שהאופנוע היה נהוג על ידי "חימיש מוחמד". העדה מסרה בעמ' 74 רישא לפרוט': ”האופנוע היה זרוק והנהג היה זרוק. כשאני מבינה שאתה שואל האם היה מישהו על האופנוע כשהגעתי התשובה היא: לא” (ההדגשה שלי - י.ג.). בהודעתה הנוספת במשטרה מיום 12.2.04 (התדפיס נ/14) מסרה העדה שכאשר הגיעה למקום התאונה ראתה את נהג האופנוע "זרוק" בצד הדרך פצוע קשה, ותוך כדי טיפול בו הוציאה את תעודת הזהות שלו ורשמה את פרטיו. לא היה עוד נוסע על האופנוע, ולא נטען שהיה עוד נוסע על האופנוע. גם בעדותה בבית הדין לעבודה ביום 20.3.07 (מוצג ת/2), מסרה העדה בחקירה נגדית בתשובה לשאלות ב"כ התובע (עמ' 23 של ת/2), שהיה פצוע אחד, היא לא ראתה שניים, זה מה שהיא מסרה בהודעתה, והיא זוכרת "פצוע אחד על הרצפה". כ"ט. עֵד אובייקטיבי, נטול כל אינטרס בתוצאות המשפט, היה עד ההגנה מר ג'ורג' זאהר שלצורך העדתו אף היה צורך בצו הבאה (ישיבת 22.10.07, עמ' 84 לפרוט'). מר ג'ורג' זאהר נהג במועד אירוע התאונה ברכב מסוג יונדאי, אוטובוס זעיר, מכיוון נצרת לכיוון צומת המוביל. בהודעתו הראשונה למשטרה נ/18, מיום 23.10.01 (כחודש ומחצה לאחר התאונה) מספר מר ג'ורג' זאהר שלפניו נסעה פרטית צהובה, וכי מהירות נסיעתם היתה 80 קמ"ש. באמצע הכביש היה קו הפרדה לבן רצוף. תוך כדי נסיעה עקף אותם משמאל אופנוע בצבע צהוב ואף גרם לעֵד להיבהל מעוצמת רעש המנוע. בהמשך הבחין העד ג'ורג' זאהר ברכב המסחרי מיצובישי מגנום (של נתבע מס' 4) שהחל בפניית פרסה או פניה שמאלה, ואזי התנגש האופנוע במגנום בנתיב השמאלי. מר ג'ורג' זאהר עצר וניגש להושיט עזרה לנהג האופנוע והמתין לאמבולנס שפינה את התובע לבית החולים. בהודעתו זו (נ/18 א', התדפיס נ/18 ב') אומר העד ג'ורג' זאהר: ”רכב על האופנוע רק אדם אחד, ללא נוסע מאחור, ובזה אני בטוח כי ראיתי אותו בעת עקיפה של רכבי, וגם אחרי התאונה היה במקום רק רוכב אחד” (מוצג נ/18 א' , ש' 26-24). ל. כשנתיים ורבע מאוחר יותר, ביום 16.2.04, מסר מר ג'ורג' זאהר הודעה נוספת במשטרה (נ/19 א', התדפיס נ/19 ב'). בהודעה זו נשאל מר ג'ורג' זאהר מפורשות: ”כמה אנשים היו על האופנוע עת שהתנגש במיצובישי מגנום ?” ותשובתו היתה: ”אני ראיתי אך ורק את הנהג על האופנוע אשר עף, לאחר שהתנגש במיצובישי מגנום, ולא היו עוד נוסעים על האופנוע, ואילו היו עוד נוסעים הייתי רואה זאת, ומה עוד שעקף אותי האופנוע. אני ראיתי בוודאות רק הנהג ולא היה נוסע אחריו, ולאחר קרות התאונה אני עצרתי ועזרתי לנהג האופנוע, ולא היה על האדמה חוץ ממנו, ואילו היה עוד אדם הייתי צריך לראות אותו, והייתי עוזר לו, אך לא היה עוד נוסעים על האופנוע חוץ מנהג. אני הייתי לבד ברכב עת שאירעה התאונה, מול העיניים שלי. למקום הגיעו גם אנשים ועזרו אך לא מכיר אותם....”. ל"א. בישיבת בית המשפט מיום 17.3.08 מסר מר ג'ורג' זאהר את עדותו, בה אישר את נכונות עדותו במשטרה. העד חזר ואמר שעל האופנוע שעקף אותו, היה רק אדם אחד (עמ' 89 לפרוט', ש' 15-14). מר ג'ורג' זאהר גם סיפר שהוא היה הראשון שהגיע לתובע (נהג האופנוע) ששכב בשדה, בין העצים, ושהה עמו כשלושת רבעי השעה. הגיעה למקום עוד אחות ויותר מאוחר גם מתנדבת (הכוונה כנראה לעדה גב' שאוקי נאהדה). הם פירקו את הקסדה והמעיל של הפצוע כדי לאפשר לו לנשום (עמ' 90 לפרוט'). בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובע אמר העד מר ג'ורג' זאהר: ”..... בזמן שקרתה התאונה רק אדם אחד עף מהאופנוע ולא שניים. ש. לכן אתה חשבת שרק אחד היה על האופנוע. ת. לא חשבתי אלא אני בטוח”. (עמ' 94 לפרוט', ש' 9-6). ל"ב. נתתי דעתי להשגות ולהסתיגויות שהעלה ב"כ התובע בסיכומיו כנגד אמינות עדותו של מר ג'ורג' זאהר. כך, למשל, טוען ב"כ התובע שהעד ג'ורג' זאהר אמר שצבע הפרטית שנסעה מלפניו בזמן התאונה היה לבן, ואילו בהודעתו במשטרה נ/18 א' מסר שהפרטית שמלפניו היתה צהובה. עוד טוען ב"כ התובע שהעד לא דייק לגבי המרחק של הרכב שנסע מלפניו, פעם אמר 60-50 מ', ופעם אמר 30 מ', ולכן אין מקום לתת אמון בדבריו של העד. אין בידי לקבל את השגותיו והסתיגויותיו של ב"כ התובע ביחס לעדותו של מר ג'ורג' זאהר. אני סבור שעדותו של מר ג'ורג' זאהר היא עדות אמינה של עד ראיה אובייקטיבי, שאין לו כל אינטרס בתוצאות המשפט, ואשר גירסתו במשטרה, כמו גם גירסתו בפני בית המשפט, עקבית וקוהרנטית, ואין כל סיבה שלא לקבל עדות זו ולקבוע ממצאים על פיה. הטעות בין צבע לבן של הפרטית שנסעה מלפניו (לפי עדותו בבית המשפט) לבין צבע צהוב של הפרטית (הודעתו במשטרה נ/18 א'), או חוסר הדיוק במרחק הרכב שנסע מלפניו (60-50 מ' לעומת 30 מטר), אין בהם כדי לגרוע מן המסקנה שהעד מר ג'ורג' זאהר זוכר היטב את התאונה כארוע שקשה לשכוח אותו. בצדק אמר העד ג'ורג' זאהר בחקירתו הנגדית עמ' 92 לפרוט': ”קשה לזכור פרטים כמו צבע אבל קשה לשכוח את התאונה עצמה ומי שהיה על האופנוע”. וכן בהמשך: ”פרטים קטנים קשה לזכור” שורות 11-8, בעמ' 92 לפרוט'). באשר לרוכב האופנוע ציין מר ג'ורג' זאהר במפורש בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובע: ”גם לפני התאונה וגם אחרי התאונה היה רוכב אחד” (עמ' 95 לפרוט', ש' 20). ל"ג. אם לסכם את הדברים: השאלה שעליי להכריע בה היא האם היה זה התובע שנהג באופנוע נשוא הדיון במועד התאונה או שמא היה זה הנתבע מס' 1 שנהג באופנוע, והתובע ישב על האופנוע במושב האחורי (כגירסת התביעה). בסוגיה זו אינני רואה אפשרות לקבל את גירסת התובע והנתבע מס' 1 שיש בה סתירות בעניינים מהותיים, ואינני מוכן לקבוע ממצא בענין זה על פי עדותם של התובע והנתבע מס' 1. גירסתו של הנתבע מס' 4 לפיה היה על האופנוע רוכב אחד בלבד (דהיינו, התובע שנפצע בתאונה הנדונה ואושפז בבית החולים) היתה עקבית הן במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, והיא נתמכה בעדותה של השוטרת המתנדבת גב' שאוקי נאהדה, אך בעיקר ובמיוחד בעדותו של עד הראיה האובייקטיבי מר ג'ורג' זאהר שאת רכבו עקף התובע בסמוך לארוע התאונה. העד ג'ורג' זאהר ראה את התרחשות התאונה והגיע ראשון לתובע להושיט לו עזרה. מגירסתו של מר ג'ורג' זאהר הן במשטרה והן בבית המשפט עולה ברורות שעל האופנוע היה אך ורק הנהג, ולא היה נוסע במושב האחורי, ומכאן שהתובע הוא זה אשר נהג באופנוע. הואיל ואין מחלוקת על כך שהרשיון שהיה לתובע באותה עת איפשר לו לנהוג רק על אופנוע שנפח המנוע שלו עד 500 סמ"ק, ואילו הנפח של האופנוע נשוא הדיון היה של 893 סמ"ק, ברי שלא היה לתובע במועד התאונה כיסוי ביטוחי כדין ומכאן שאין לתובע עילת תביעה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ל"ד. אין מנוס מן המסקנה שיש לדחות את תביעתו של התובע כנגד הנתבעים מס' 1 ומס' 2. אני מוסיף וקובע שגם אין לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת מס' 3 ("אבנר"), בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הדיון כנגד הנתבעת מס' 3, והנתבעים מס' 4 ומס' 5 יימשך בכל הנוגע לעילת התביעה שעל פי פקודת הנזיקין. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני דוחה את תביעתו של התובע כנגד הנתבע מס' 1 וכנגד הנתבעת מס' 2. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת מס' 2 שכ"ט עו"ד בסכום של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וכמו כן ישא התובע בהוצאות המשפט של הנתבעת מס' 2. ככל שתהא מחלוקת בין הצדדים באשר להוצאות המשפט יוכל ב"כ הנתבעת מס' 2 להגיש לבית המשפט בקשה לשומת הוצאות במשפט של הנתבעת מס' 2. אין צו להוצאות באשר לנתבע מס' 1. אני קובע את קדם המשפט בין התובע לבין הנתבעים מס' 3, מס' 4, ומס' 5 ליום שני 14.7.08 שעה 13:30. אופנוערכב