תאונה עצמית בשירות המעביד: 1. רקע: התובע, יליד 27.5.47, נפגע בתאונה, שלטעמו הינה תאונת דרכים, כפי משמעות ביטוי זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), ביום 16.10.00. במועד זה, שהה התובע, עובד א.ש.קידוחים (1998) בע"מ (להלן: "א.ש."), באתר עבודה במתחם נתב"ג בו בוצעו בין היתר קידוחים, לצורך הקמת גשר (להלן: "האתר"). במהלך עבודות קידוח שבוצעו על ידי מנוף זחלילי, השייך לנתבעות 1-2, הורם מוט ברזל כבד על ידי המנוף, זה השתחרר לפתע משרשרת שחוברה למנוף, פגע בתובע והסב לו נזקי גוף. הנתבעות 3 ו-4 גרסו, כי אין מדובר בתאונת דרכים כמשמעות המונח בחוק הפיצויים. בתאריך 04.11.07 ניתנה לצדדים הצעת ביהמ"ש לסיום המחלוקות ביניהם, לאחר שהגישו תחשיבי נזק. בתאריך 22.11.07, מסרו הצדדים הודעה מוסכמת, שקיבלה תוקף של החלטה, ולפיה הודיעו לביהמ"ש כי הסכימו לדון בשלב ראשון בשאלת זכאות התובע, כמי שנפגע בתאונת עבודה, ל-25% משיעור הנזק מהנתבעות 3 ו-4, כאשר שאלת שיעור הנזק ויתר טענות הנתבעות 3 ו-4 בנוגע לחבות, תידונה בהמשך. לפיכך, נקבע מועד לדיון הוכחות בשאלה זו. ב"כ התובע הגיש ראיותיו לעניין השאלה שבמחלוקת שכללו תצהיר התובע, תעודת ביטוח חובה של המנוף הזחלילי, תמונות ממקום האירוע, מכתב שהפנה ב"כ התובע למל"ל בתאריך 24.09.07, המודיעו אודות התובענה שהוגשה, וכן אישור בעלות על אותו מחפר עגורן זחלילי, על שם צמנטכל ב. קוטיק בע"מ. הנתבעת מצידה העידה את מר דניאל קקון. 2. גדר המחלוקת: המחלוקת שבין הצדדים אם כן, נעוצה בשאלה, האם התובענה שהגיש התובע כנגד הנתבעות 3 ו-4, הינה תובענה המוגשת על דרך המעביד, או שמא על דרך צד ג', כשאז רשאי התובע לעתור ל-25% נוספים, משיעור הנזק שיקבע ביהמ"ש. 3. התשתית הנורמטיבית: כידוע, הזכות לקבל 25% נוספים מן הפיצויים מקורה בסעיף 330 של חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק המל"ל"), הקובע בסעיף (ג') לו, כדלקמן: "הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה השעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328 (א) והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל-25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה". זכותו של המל"ל לתבוע פיצוי מן המזיק בגין גמלה ששילם לניזוק, קמה לו מכוח סעיף 328 (א) לחוק המל"ל. הסייג לזכות הניזוק לקבלת אותם 25%, מצויה בהוראות סעיף 82 (ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] , הקובע כדלקמן: "בנסיבות האמורות, בסעיף קטן (א), לא יראו לעניין סעיף 70 לחוק (הוחלף בסעיף 328 לחוק המל"ל. א.ב.) את המעביד כצד שלישי, שזכויות כלפיו מועברות למל"ל". במילים אחרות, לאור סעיף 82 לפקודת הנזיקין, מקום בו מוטלת האחריות לפיצוי הניזוק על המעביד, לפי פקודת הנזיקין, המל"ל אינו רשאי לחזור למעביד בתביעת שיפוי על הגמלאות ששילם לעובד, למרות שמסכום הפיצוי המשולם לניזוק, מנוכות אותן גמלאות. בנסיבות שכאלה, ממילא, גם העובד אינו זכאי לקבל את אותם 25% מסכום הפיצוי. ההסבר לכך מצוי בעובדה ולפיה, מששילם המעביד דמי ביטוח למל"ל, הינו נושא בעקיפין בעול הגמלה המשתלמת על ידי המל"ל לעובד שנפגע, ולפיכך פטור המעביד מתביעת שיפוי של המוסד, והעובד מקבל רק 100% מן הנזק, ולא 125% מן הנזק האפשריים בנסיבות ובהן המזיק הינו צד ג'. הסיבה להיות העובד זכאי ל-25% נוספים, צוינה בין היתר בפסק דינה של כב' השופטת נתניהו, בפרשת ע"א 545/85 אליהו, חב' לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2)8 (להלן: "פרשת אלגריסי"), ובו ציין ביהמ"ש העליון כי זכותו של הניזוק ל-25% נוספים משיעור הנזק, באה על חשבון זכות המל"ל להשבה מלאה, באופן שמאפשר לניזוק לקבל 100% מן הנזק מהמל"ל, ותוספת של 25% נוספים על חשבון זכות השיבוב של המל"ל, ובסך הכול עד 125% משיעור נזקיו, כאשר במקביל המזיק לא ישלם יותר מ-100% מהנזק, מהם 75% ילכו למל"ל והיתרה 25% - לניזוק. זכות זו של הניזוק, קשורה כאמור, לזכות המוסד לחזור אל הצד השלישי, האחראי לפיצוי הניזוק, ורק בקיומה של זכות זו, זכאי הניזוק להנות מ-25% הפיצוי, למרות שניכוי גמלאות המל"ל במלואן מסכום הפיצויים, היה מותיר בידיו סכום קטן יותר, אם בכלל. (ר' לעניין זה גם רע"א 686/97 מנורה, חב' לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145, וכן, ד' קציר בספרו פיצויים בשל נזק גוף (כרך ב' מהדורה חמישית, חיפה, תשס"ג) 1604, הרואה בהוראה זו אינטרס של הניזוק וכן של המל"ל, ולפיו הניזוק יסייע בהבאת ראיות למימוש תביעת השיבוב של המל"ל). 4. האמור לעיל יפה גם למי שזכאי לפיצוי מכוח חוק הפיצויים, הקובע בסעיף 4(א) לו, תחולה של שורת סעיפים מפקודת הנזיקין, לרבות סעיף 82(ג). אלא שקיים קושי בהפעלת הסעיף, כשנסיבות האירוע הינן תאונת דרכים, באשר תאונה שכזו אינה מבוססת על קיום יחסי עובד מעביד בין הנפגע לבין מי שאחראי כלפיו. לפי חוק הפיצויים עסקינן בבעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר את השימוש (סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים) או הנוהג - המשתמש בו (סעיף 2(א) לחוק הפיצויים). אין מדובר במצב ולפיו, על יסוד תביעה נזיקית, הנעוצה במערכת יחסי עובד ומעביד, קמה גם חבות בנזיקין וגם חבות לשלם את דמי הביטוח למל"ל. קושי זה נדון בפרשת אלגריסי, וביהמ"ש הגיע למסקנה שסעיף 82 לפקודת הנזיקין, חל גם בנסיבות של תאונת דרכים, וזאת לשם מתן תוקף לכוונת המחוקק להפעיל את סעיף 82 גם במקרים של תאונות דרכים. ביהמ"ש מגיע למסקנה כי, ככל שהיחס בין האחראי לפיצוי לבין הנפגע הוא יחס של מעביד לעובד, יש לנכות הגמלה מהפיצוי, כמצוות סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין, ולמנוע זכות חזרה של המוסד אל המעביד כמצוות סעיף 82(ג) לפקודה. האחריות לפי חוק הפיצויים, אינה מוטלת על האחראי בשל היותו המעביד, אלא בשל היותו המשתמש או בעל הרכב מתיר השימוש (או המבטח).עם זאת, מאחר והינו המעביד, אשר נושא בעקיפין בנטל הגמלה המשתלמת לנפגע, אין מחילים על המקרה את הוראות סעיף 330(ג) לחוק המל"ל הדן בצד שלישי, אלא בהוראות סעיף 82(ג) הדן בצד שלישי שהוא מעביד (ר' פרשת אלגריסי). בפרשת אלגריסי קבע עוד ביהמ"ש, כי תביעה כלפי מבטח המעביד, כמוה כתביעה כלפי המעביד, והמל"ל אינו רשאי לתבוע מהמבטחת, את הגמלאות ששולמו לעובד. כך ביחס לעובד שנפגע במהלך עבודתו בתאונת דרכים, עת נסע ברכב המעביד או שנפגע מרכב שכזה, בהיות המעביד אחראי כלפי העובד לתשלום פיצוי לפי חוק הפיצויים, בהיותו נוהג הרכב, או מתיר השימוש בו. פרשת אלגריסי דנה גם במקרה של תאונה עצמית, היינו מקרה ובו הנוהג ברכב המעביד הוא הנפגע, ונקבע כי סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין, חל גם על סיטואציות של תאונה עצמית, במקרה של נהיגת עובד ברכב, בו המעביד התיר לו את השימוש, כאשר על המעביד החובה לדאוג לביטוח הרכב ועל ידי תשלום דמי הביטוח, המעביד יוצא ידי חובתו. בנסיבות שכאלה, המעביד משלם הן את פרמיית הביטוח, לפיצוי העובד הן את דמי הביטוח הלאומי, לתשלום הגמלה, ולמל"ל אין זכות חזרה אל המבטח אצלו ביטח המעביד בעל הרכב את רכבו. כמובן, שאין לנפגע במקרה זה זכות לתבוע 25% מהפיצויים לפי סעיף 330 לחוק המל"ל. 5. לסיכום נקודה זו נאמר, כי מקום בו המעביד הינו הבעלים של הרכב בו נהג העובד שנפגע בתאונה, אין המל"ל רשאי לשוב אל המעביד, או אל חב' הביטוח, בהיות התאונה על דרך המעביד. באותה נשימה, יש לומר כי גם לניזוק אין זכות לדרוש את אותם 25% נוספים. 6. פיתוח הנושא לסיטואציה ולפיה המעביד איננו הבעלים של כלי הרכב, אלא שוכרו, נדונה בע"א 5584/01 עיזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל, נ' אררט חב' לביטוח בע"מ (2004). כב' השופט אור, שנתן את עיקר פסה"ד בהרכב מורחב של 5 שופטים, קובע כי המשותף בין מקרה ובו הרכב הינו בבעלות המעביד, לבין היותו שוכר הרכב, הינו רב, ויש להחיל את אותו דין גם ביחס למצבים ולפיהם נפגע העובד ברכב שכור שנמסר לו על ידי המעביד. השוני הינו רק באופן רכישת החזקה ברכב. עם זאת, המשותף הוא שבשני המקרים התיר המעביד לעובד את השימוש ברכב לצורכי עבודה, ובתור מתיר השימוש (בעלים או מחזיק) חלה על המעביד החובה לדאוג לכיסוי הביטוחי של המשתמש מכוח הוראות סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: "פקודת הביטוח") הקובעת: "בכפוף להוראת פקודה זו, לא ישתמש אדם ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש - ברכב מנועי, אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב, פוליסת בת תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו". פוליסה שכזו מבטחת, הן את הנוהג בביטוח אישי והן את מי שאינו נוהג בביטוח אחריות. משמשלם המעסיק דמי הביטוח, כמי שמחויב בכך, כמתיר השימוש ברכב, כמוהו כבעליו של הרכב, ולפיכך, כל תאונה המתרחשת בתקופה זו, הינה תאונה בשירות המעביד, בה אין יכול המל"ל לתבוע המעביד בתביעת שיבוב, ואין הניזוק יכול לעמוד על זכותו ל-25%. משהמעביד מממן הן את פוליסת הביטוח והן את דמי הביטוח למל"ל, מהם תשולם הגמלה לעובד בגין התביעה בעבודה, בהיותו מתיר השימוש ברכב, אין זה משנה אם הינו בעל הרכב, או שוכר הרכב. ולפיכך באותו מקרה, לא הכיר ביהמ"ש בזכות העזבון ל-25%. כב' השופט ריבלין, תומך אף הוא בהלכה זו, ומדגיש כי אבן הפינה הינה צירוף המילים "בעל הרכב מתיר השימוש", המתייחסת לא רק לבעל הרכב שהתיר בו את השימוש, אלא כולל בו הן את בעל הרכב, והן את המחזיק בו. חובת הביטוח חלה לא רק על הבעלים: "עצם החובה לשאת בדמי הביטוח - היא הקובעת". כב' השופט ריבלין, אף מדגיש כי מעביד, לעניין סעיף 82 לפקודת הנזיקין, הינו החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, ולפיכך עצם החובה לשאת בדמי הביטוח הלאומי, מכניסה אותו לגדר סעיף 82, ומאידך גיסא, הוא חייב גם, לדאוג לקיומו של ביטוח על השימוש ברכב. לפיכך, משהתיר המעביד את השימוש, ומשקמה לו בשל כך החובה לבטח את הרכב ששכר, מוציאה אותו עצם החובה מגדרו של "צד שלישי", העובד שנפגע עת נהג בהיתר מהמעביד, יהא זכאי לפיצוי מן המעביד, ולכן לא זכאי לפיצוי של 25% מגובה הנזקים, מכוח סעיף 82(ג), לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 7. עובדות המקרה דנא: תחילה, יש אם כן לקבוע, האם החזקה והשימוש בכלי הרכב הועברו מצמנטכל לא.ש., בין על דרך השכרת כלי הרכב ובין על דרך שאילתו. לאחר מכן, יש לקבוע האם א.ש. העניקה את זכות השימוש בכלי למפעילו - נהג המנוף. כאשר עצם מתן היתר השימוש למפעיל המנוף מחייבת למעשה בדאגה לביטוח בר תוקף מעם מתיר השימוש - א.ש. בנסיבות. נבחן עתה העובדות: לפי גרסת התובע, כמופיע בתצהירו (ת/2), הוא כיהן כאחד ממנהלי א.ש., חברה שכיום אינה פעילה, ועיקר עבודתו הייתה במישור הביצועי בפיקוח עליון ופתרון בעיות מקצועיות, באתרי הקידוח השונים של החברה. במסגרת פרויקט גדול שבוצע במתחם נתב"ג, ביצעה החברה עבודות קידוח לשם הקמת גשר, במהלכה אירעה התאונה דנא. באתר עבדו בנוסף לא.ש. גם קבלנים וחברות אחרות לעבודות עפר, ביניהן הנתבעות 1 ו-2, שעיסוקן עבודות בנייה וקונסטרוקציה למיניהן. המנוף הזחלילי האמור, הינו בבעלות הנתבעת 1, ועליה מוטלת החובה להוציא לו תעודת ביטוח חובה, והיא אמנם זו, שבפועל דאגה להוציא ולממן את הביטוח, על פי פקודת ביטוח רכב מנועי[נוסח חדש],תש"ל-1970, אצל הנתבעות 3 ו-4. התובע לא ידע לזהות נהג המנוף במועד התאונה, אך הניח כי עסקינן בעובד הנתבעת 1 (ר' גם עמ' 5 ו-7 לפרוטוקול). התובע נחקר אודות תצהירו ומסר בחקירה נגדית, כי א.ש. לא שימשה קבלן משנה של צמנטכל באתר הבנייה. לטעמו, צמנטכל עבדה עם המנוף הספציפי באתר הבניה של א.ש. בנתב"ג. עוד הוסיף התובע כי לא.ש. לא היה שום קשר למנוף. הוא הוסיף, כי צמנטכל היו שותפים בחלק מהעבודות שבוצעו בא.ש., כאשר צמנטכל הייתה זקוקה למכונות קידוח, אלו היו ניתנות לה ע"י א.ש., וכשא.ש. הייתה זקוקה למנופים שלא היו לה, צמנטכל היו דואגים לספקם, על מנת שא.ש. תעבוד איתם. באשר לשאלה האם בשימושה של א.ש. היו מנופים גם כן, השיב כי לא היו, וכי אלה היו של צמנטכל בעוד שלא.ש. היו מכונות קידוח. את הכתובית "א.ש." שהוצמדה למנוף ממנו נפגע התובע באתר, הצמידו אנשי א.ש., למרות שלא מדובר בכלי רכב השייך להם. מבחינתו, זה נהוג, אין בכך פסול, ואם היה קבלן משנה אחר ולא הנתבעת 1, גם אז היה שם שלט של א.ש.. את הציוד של צמנטכל הביאה א.ש. לאתר (עמ' 6 לפרוטוקול). מכל מקום, מי שהיה אחראי מטעם א.ש. באתר, היה אדם בשם דני קקון. התובע הדגיש כי, אנשי הנתבעת 1 הם אלה שעבדו באתר עם מנופיהם. באשר למערכת היחסים החוזית שבין א.ש. לצמנטכל, שאפשרה הבאת מנופי הנתבעת 1 לאתר, ציין התובע כי המנופים לא נשכרו מצמנטכל אלא "מדובר בשיתוף פעולה, אנחנו נותנים להם מכונות קידוח, והם מנופים" (עמ' 7 לפרוטוקול). לתובע ברור עם זאת, כי ככל שהיה לוקח כלי ממישהו אחר, וודאי היה משלם עליו, אם לא הייתה מערכת של החלפת כלים. התובע לא ידע על הסכמי שכירות של הכלים. מטעם ההגנה העיד מר קקון דניאל, מי ששימש כמנהל עבודה של א.ש. באתר. בעדותו ציין כי באתר העבודה של א.ש. עבדה רק א.ש. ועשתה שימוש בכלי עבודה כמו טרקטור, מקדחים, מכונת קידוח, צינור ומשפך שיוצקים איתו. לטעמו, "הכלים ברובם היו של צמנטכל", ואת העובדים קיבל מא.ש. (עמ' 11 לפרוטוקול). נהג המנוף, אף הוא היה עובד של א.ש. מר קקון היה אחראי עליו, הנחה אותו בעבודה, ואף הסיע אותו לאתר. מר קקון לא ידע, כמו התובע, על הסכמי שכירות של המנוף, ואף ציין, כי א.ש. באותה תקופה הייתה בשלבי "נפילה" של כל העסק. זו גם היתה הסיבה בשלה קיבלו ציוד מצמנטכל. מר קקון היה מודע לכך, שעל פני המנוף הודבקה מדבקה עם הכתובית של א.ש., על מנת שידעו שהמנוף קשור לא.ש. בחקירה נגדית ציין, כי באתר עבדו א.ש. בשיתוף עם צמנטכל, וכלשונו: "מזמין העבודה שזה היה נתב"ג 2000, היה צריך לקבל את העבודה מצמנטכל ומא.ש...." (עמ' 12 לפרוטוקול). מר קקון לא ידע ואף לא בדק, האם נהג המנוף היה עובד א.ש. רשמית, אך ידע כי נהג לאסוף אותו מחצרה של א.ש. עם זאת, הוא ידע כי המנופאי עבד בעבר בצמנטכל. מר קקון ציין עוד כי מאחר והתובע היה בקיא יותר בנוהלי העבודה של א.ש., יתכן והמנופאי היה עובד צמנטכל. בכל מקרה, העיד כי פעמים רבות קיבל כלים מצמנטכל או מחברות אחרות, שהגיעו יחד עם מפעיליהם. למקרה הספציפי, הוא לא ידע מי שילם את שכרו של אותו מנופאי. בסיכומיו, מדגיש ב"כ התובע כי המנוף הינו בבעלות הנתבעת 1, היא זו ששילמה את ביטוח החובה, והיא לא עשתה כן לשם שימושה של א.ש. במנוף, אלא לשימושה שלה ללא קשר לעבודה באתר. מעבר לכך, ניתן לטעמו לקבוע כי הנתבעת 1 הייתה מעורבת בפרויקט של א.ש. ולא עבדה עבור א.ש. אלא עבור הפרויקט עצמו. עובדה הנלמדת, הן מדברי התובע, והן מדברי מר קקון. אשר לזהות המשתמש במנוף, מציין ב"כ התובע בסיכומיו, כי בנסיבות יש לקבוע שהינו עובד הנתבעת 1, הוכח שהיה כך בעבר, פעמים רבות הגיעו כלים מחברות אחרות על מפעיליהם, ואף מר קקון לא בדק מי שילם שכרו, ולכן בסבירות גבוהה הינו עובד הנתבעת 1. בכל מקרה, הוכחת היות המנופאי עובד התובעת - מוטל על הנתבעים, ועניין זה לא הוכח. עוד הוסיף ב"כ התובע, כי הסכם שכירות ביחס למנוף לא הוכח כי קיים. מה גם שלא נמצא כזה, ובכל מקרה, אין להגיע למסקנה כי מדובר בשכירות, שכן יסודות המונח המשפטי מחייבים פנייה לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, המחייב בסעיף 1 לו, תמורה שלא הוכחה, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף, שכן הן א.ש. והן צמנטכל מקדמות את הפרויקט במשותף. בכל מקרה לא התקיים אלמנט העברת השימוש, במיוחד לא במידה ויוכח כי המנופאי הינו עובד הנתבעת 1. בכל מקרה לטעמו, הנטל להוכחת קיום שכירות הינו על הנתבעות והן לא עמדו בו. לפיכך, בסיכומו של יום, מדובר במפעיל עובד הנתבעת 1, שעשה שימוש במנוף השייך לנתבעת 1 לקידום האינטרסים של הנתבעת 1, ולפיכך הנתבעת 1 הינה צד ג' והתובע זכאי ל-25%. בהתייחס לפסה"ד בעניין עיזבון המנוח שלמה מנשה, ביקש ב"כ התובע ללמוד ממנו כי, מאחר וא.ש. לא שילמה את ביטוח החובה, ובנסיבות פס"ד זה, יש לכך חשיבות רבה, כי אז אין מדובר בתאונה ברכב המצוי בשירות המעביד. ב"כ הנתבעות מבחינתו, סבור כי המנוף היה במועד התאונה בחזקת א.ש., מעבידת התובע, ולפיכך, מדובר בתאונה בשירות המעביד, והתובע אינו זכאי ל-25% מהנזק. לטעמו, הראיות שהובאו, וביניהן התקנת שלט "א.ש. קידוחים" על המנוף, העברת המנוף מצמנטכל לא.ש. לעבודה באתר, העובדה ולפיה משנזקקה א.ש. למנופים, היא נטלה אותם מצמנטכל, וכן העובדה כי היה קשר מסחרי בין א.ש. לצמטנכל, שאיפשר החלפת כלים, לרבות היות אתר העבודה שייך לא.ש., העובדים, לרבות נהג המנוף, עובדי א.ש., כי אז ברור, שהמנוף בשימושה ובחזקתה של א.ש. לאורך חודש ימים, כי אז יש לראות במנוף, רכב בשימוש מעביד. ב"כ הנתבעות ציפה לעדות פחות מעורפלת מצד התובע, בהיותו סמנכ"ל א.ש., מה גם שעסקינן בעדות יחידה של בעל דין. לפיכך, ולנוכח פסה"ד בעניין עזבון שמואל מנשה, ביקש לראות בתובע כמי שאינו זכאי ל-25%. ב"כ הנתבעות אף טען טענה מקדמית, ולפיה משלוח ההודעה למל"ל, כ-3 שבועות קודם לסיום תקופת ההתיישנות, אינו עולה בקנה אחד עם דרישות סעיף 330 (ד) לחוק המל"ל, ולפיכך ראוי, גם מטעם זה, לדחות את דרישות התובע. 8. דיון: השאלה המרכזית שצריכה להישאל הינה, האם מערכת העובדות מביאה לתוצאה ולפיה החזקה והשימוש במנוף עברו מצמנטכל לא.ש. אין חולק, כי המנוף שימש את א.ש. פרק זמן של כחודש ימים קודם לתאונה, עם זאת, מערכת היחסים ההסכמית שבין א.ש. לצמנטכל בין אם היא שכירות, בין אם היא שאילה כמשמעותם בחוק השכירות והשאילה, תשכ"א-1971, ובין אם היא מערכת יחסי קבלנות-מזמין כמשמעותם בחוק חוזה קבלנות, תשל"ז-1974, אינה ברורה. לא הומצאו בפועל כל ראיות שבכתב לענין זה. לו עסקנו בבעלות או בשכירות, כי אז בדומה לפרשת אלגריסי ופרשת עזבון המנוח שמואל מנשה, ניתן היה לנסות ולשבץ לפי הלכותיהם את עובדות המקרה דנן. אך כאמור אין לנו ראיות ברורות לעניין זה. על מי נטל ההוכחה? מובן, כי על המוציא מחברו, הוא התובע, להוכיח כי הינו זכאי לאותם 25%. לשם כך עליו להוכיח כי מערכת היחסים בין א.ש. לצמנטכל הינה כשל קבלן-מזמין עבודה, וכי לא נתקיימה ביניהם מערכת יחסי שכירות/שאילה. בנסיבות, ניתן לקבוע, כי העובדות חלוקות ומפנות לשתי האפשרויות. מחד, המנוף שייך לנתבעת 1.עם זאת לא ברור האם מפעילו הינו עובד הנתבעת 1 או א.ש.ב"כ התובע ביקש לראות בחזקה העולה מסעיף 27 ב' לפקודת התעבורה [נוסח חדש] הקובעת: "נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נוהג ברכב אותה שעה... זולת אם הוכיח מי נהג ברכב..." ככזו המוכיחה שמדובר במפעיל שהינו עובד הנתבעת 1,ולכן כעובדה התומכת בגישתו.אך אין אפשרות ללמוד זאת בהכרח מהחזקה.מערכת יחסי עובד-מעביד מורכבת הרבה יותר מבחינת חזקה שבעובדה לגבי מי השתמש בכלי רכב ברגע נתון.נדמה כי אין מחלוקת מי עשה בו שימוש אך כן ישנה מחלוקת לגבי היותו עובד צמנטכל או א.ש. עניין זה מוטל לפתח התובע המבקש לראות במפעיל עובד צמנטכל,אך בפועל מתקשה בכך. מכאן, התובע מוכיח אך את היות הנתבעת 1 בעלת המנוף ומי ששילמה עבור תעודת ביטוח החובה שלו. מאידך, את ההנחיות לביצוע העבודה נתן למפעיל המנוף מר קקון שהינו עובד א.ש., כמו גם, טרחה א.ש. והדביקה על גבי המנוף כתובית עם שמה,מה שמייחד את הכלי לא.ש. דווקא.מעבר לכך,א.ש. עושה שימוש במנוף תקופה של כ-30 ימים קודם לתאונה מה שמצביע יותר על היות הכלי בחזקתה ובשימושה מאשר על היות מערכת היחסים יחסי קבלן-מזמין.בנוסף העיד מר קקון,כי נהג לאסוף עימו לעבודה את מפעיל המנוף מחצריה של א.ש.והנחה אותו בעבודתו,מה שמלמד על קיום יחסי קרבה רבים יותר בין המפעיל לא.ש. מאשר בינו לבין צמנטכל. מעבר לכך, סביר להניח, כי קיימת תמורה כלשהי בגין הפעלת המנוף באתר. בין תמורה כספית ובין אחרת (למשל החלפת שימוש בכלי אחד תמורת שימוש בכלי אחר של חברה אחרת), מה שמאפשר לבחון הפעולה הכלכלית בין כשכירות ובין כעבודה של קבלן עצמאי. (ר' לענין זה גם סעיף 11(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, הקובע כי: "תכלית חברה הוא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה..."). כאשר אין כל הוכחה ברורה למערכת היחסים החוזית שבין החברות, ממנה ניתן ללמוד מהות העסקה, יש לנסות ולאתר מערכת עובדות עקיפה, שיהא בה כדי להצביע על מהות הקשר,אלא שהתובע לא הצליח להמציא ראיות עקיפות שכאלה. כך למשל, ניתן היה להמציא חוזה העבודה שבין נתב"ג 2000 לא.ש. וממנו ללמוד האם צמנטכל משתתפת בעבודה כקבלן עצמאי או שותפה לא.ש. באופן שהיה מלמד/ מסייע בהבנת מערכת היחסים שביניהם, חסר הפוגם בטיעוני התובע. לו נלמד מהסכם זה למשל אפשרות א.ש. לעשות שימוש בקבלנים עצמאיים לשם ביצוע המלאכה, היה בכך כדי להצביע על היות המנוף רכב צד ג'. ככל שלא ניתן היה על פי החוזה לעשות שימוש בקבלנים עצמאיים, ניתן לראות את הכלי ככזה שהועברה לגביו החזקה והשימוש, ולכן כרכב בשרות המעביד, ולפיכך העדר ראיה זו, שיכולה הייתה לסייע לתובע ולא הובאה, פוגמת בגרסתו. המסקנה מהאמור לעיל הינה, שהתובע אינו מוכיח, כפי הנדרש בדיון אזרחי - מאזן הסתברויות - כי נסיבות המקרה מצביעות דווקא על היות המנוף בשימוש צד ג'. ויובהר, כי היתלות התובע בעובדת תשלום הפרמיה בגין הפוליסה על ידי צמנטכל אינה בהכרח הופכת את צמנטכל למחזיקת המנוף. תפקידו של מתיר השימוש לוודא קיומה של פוליסה תקפה לכלי הרכב הנמסר לעובדו בכל מקרה, והחובה לשלם הפוליסה כאשר אין כזו - מוטלת עליו. אך בהחלט יתכן ויקבל לשימושו כלי רכב עם פוליסה ששולמה על ידי בעל הרכב ועדיין הינו רק שוכרו. לכן, אין בעצם ביצוע התשלום כדי להפוך את הבעלים למי שהרכב בחזקתו/בשימושו. במקרה שלנו, צמנטכל שילמה על הפוליסה, אך עדיין יכולה היתה להשכיר כלי הרכב לא.ש. שתחשב כמחזיקת הרכב ומתירת השימוש בו, ולכן יראו ברכב כרכב בשימוש מעביד. האם מערכת היחסים העסקית שבין א.ש. וצמנטכל בעניין זה, כללה גם עלות הפרמיה, זאת אין לדעת והיא גם לא הוכחה. לפיכך, גם מטעם זה, אין לאמר כי עסקינן דווקא ברכב הנמצא בחזקתו ושימושו של צד ג'. 9. סיכום לאור כל האמור לעיל, משלא מוכיח התובע כי הרכב בו עסקינן הינו רכב בשימוש צד ג', הוא גם אינו מוכיח כי הינו זכאי ל-25% נוספים. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום לדון בטענה בדבר אי משלוח הודעה כדין למוסד לביטוח לאומי, אם כי הנני נוטה בעניין זה לעמדת התובע דווקא. לפיכך, התובע ישא בהוצאות הנתבעים 3 ו-4 בגין החלטה זו, בסך 3,500 ₪ + מע"מ. תאונה עצמית