אחוזי נכות ורטיגו א. התובע, עופר פרץ, יליד 12.11.1972 (להלן: "התובע"), הגיש את תביעתו לפיצויי נזיקין כנגד הנתבעת עקב תאונת דרכים שאונתה לו בתאריך 9.6.1999. בכתב התביעה נטען שהתאונה אירעה עת נהג התובע באופנוע באיזור צומת מעגן. משהגיע לצומת, התנגש התובע באוטובוס שחסם את דרכו. התובע הועף מן האופנוע, וגופו הוטח על הקרקע. התובע נחבל בגפיו, בראשו, ובכתפיו (להלן:"התאונה"). ממקום התאונה הועבר התובע באמבולנס לבית החולים "פוריה". בחדר המיון אובחנו אצל התובע: פצע פתוח בירך ימין, שברים של עצמות הרדיוס והאולנה באמה מימין, וזאת עקב חבלת מעיכה באמת יד ימין, פצעים מדממים מעל האולנה, שבר בעצם הטרוכנטר הגדול בפרק ירך ימין, ושבר סגור של החלק המקורב של הפיבולה מימין. ביום קבלתו לבית החולים בוצעו לתובע, בהרדמה כללית, הטרית הפצעים, שחזור פתוח וקיבוע פנימי, לאחר שיחזור, של השברים ברדיוס ובאולנה מימין. בגין פצע קרוע ולא נקי בירך בוצעה לתובע שטיפה ותפירה, והוא אושפז במחלקה האורתופדית. ביום 21.6.99 בוצע לתובע בהרדמה כללית שחזור פתוח וקיבוע של השבר בטרוכנטר הגדול מימין. לאחר מכן הותקן לתובע סד לקיבוע רגל ימין במצב של פיסוק כדי לאפשר איחוי בעמדה נכונה של השברים בעצם הירך. ביום 1.7.99 שוחרר התובע מבית החולים "פוריה", והועבר להמשך אישפוז שיקומי בבית החולים "אלישע", עד ליום 18.7.99. לאחר מכן המשיך התובע במעקב אורתופדי בבתי החולים "תל השומר" וב"פוריה". ב. אין הנתבעת חולקת על חבותה לפיצוי התובע בגין נזקי התאונה הנדונה, והמחלוקת שבין הצדדים התמקדה בשאלת גובה הנזק בלבד. בישיבת בית המשפט מיום 17.9.00, מינתה כב' השופטת ב. בר-זיו את הד"ר ב. וולר, מבית החולים "בני ציון", כמומחה רפואי מטעם בית המשפט לבדיקת התובע בתחום הנוירולוגי. לאחר שבדק הד"ר ב. וולר את התובע, הוגשה לבית המשפט חוות דעתו, מיום 25.5.01 (מוצג מ/1), ולפיה קבע המומחה הרפואי כי נותרה לתובע נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור של 10% בגין נזק עצבי לשרירי הגלוטאוס מימין (שרירי העכוז), לפי סעיף 32(1)(א)(I) למבחני הנכות. ג. בתחום האורתופדי נתמנה, בהחלטת בית המשפט בבש"א 1470/00 מיום 2.5.00, פרופ' יצחק אוטרמסקי, אורתופד ומנתח, כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, על מנת שיקבע מהי הנכות האורתופדית שנותרה לתובע עקב התאונה הנדונה. בחוות דעתו, מיום 10.8.00 (מוצג מ/2), קבע פרופ' י. אוטרמסקי שכתוצאה מן התאונה נותרה לתובע נכות אורתופדית משוקללת צמיתה בשיעור של 19%, כדלקמן: 10% נכות בגין קישיון נוח של האגודל, לפי סעיף 44(2) למבחני הנכות, וכן 10% נכות נוספים בגין צלקות מכערות קוסמטית, לפי סעיף 75(1)ב' למבחני הנכות. לגבי סעיף נכות זה, כותב המומחה במכתב תשובה לב"כ התובע, מיום 30.11.01 (מוצג מ/5 א'), כי "לגבי הצלקות הן ביד והן בירך שתיהן מתוארות, כמקובל, בחוות דעתי. הנכות שניתנה על ידי עבור הצלקות של 10% נכות היתה עבור כל מכלול הצלקות" (עמ' 2 של מוצג מ/5 א'). בנוסף, בתשובה לשאלות הבהרה שנשלחו למומחה ביום 30.11.01 (מוצג מ/5 א'), העלה פרופ' י. אוטרמסקי את שיעור הנכות שקבע לתובע בחוות דעתו, כשהוא מסביר כי: ”הערכתי את נכות הנפגע מתבססת על בדיקה קלינית, אך נעזרת בבדיקות עזר או הדמיות נלוות. בכדי שהצדק יעשה גם להתייחסותי לבדיקות אלה, שלא עמדו בפני קודם, הנני מוסיף 10% נכות לצמיתות עבור הפגיעה הקלה או האטרופיה השרירית של השרירים הגלוטאיים מימין לפי החלק היחסי של סעיף 51 (2) א' לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי” (עמ' 1 של מ/5 א'). ד. בתאריך 9.5.02 הוגשה ע"י ב"כ התובע בקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי (בש"א 6623/02). בישיבת בית המשפט שנקבעה ליום 6.6.02, נחקר התובע ע"י ב"כ הנתבעת על תצהירו של התובע אשר צורף לאותה בקשה. לשאלת ב"כ הנתבעת, מדוע על פני תקופה ארוכה לא היה בטיפול פסיכיאטרי, השיב התובע כי: "......לא הגעתי לטיפול עד שהמצב החמיר והייתי זקוק לתרופות כיוון שהתעסקתי בשנים האחרונות בפעילות פוליטית, התעתדתי להיות עו"ד... היות ואני מתאר לעצמי שאני ינסה להגיע קודם כל לתחום המשפטי ולחילופין הקרוב ביותר מבחינתי זה לחזור למערכת הפוליטית, היות וכך ניסיתי להמנע כמה שיכולתי כדי שלא יופיעו בכל מיני מקומות תצהירים שמעידים על כך שאני סובל מאיזה שהן בעיות נפשיות ובנוסף לכך היתה תקופה שהייתי חוקר פרטי במשרד יעד חן ומהעבודה הזאת ידועה לי הקלות הבלתי נסבלת שבה כל חוקר יכול למשוך תיקים רפואיים מהמקומות שבהם צריכה להשמר הפרטיות, מ. הבטחון וכו' וידעתי שהמסמכים האלה נגישים ופרוצים לכל אחד שירצה לפגוע בך ולכן מהסיבות האלה ואחרות משניות יותר חשבתי להתמודד עם זה לבד ולהמנע ממסמכים מפורטים כאלה ונטילת תרופות פסיכיאטריות" (עמ' 14 לפרוט'). בתום חקירתו הנגדית של התובע מיניתי (בהחלטתי מיום 6.6.02) את הרופא ד"ר יעקב אבני כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, לבחינת הקשר הסיבתי בין מצבו של התובע לתאונה (עמ' 17-16 לפרוט'). לאחר שבדק את התובע, קבע ד"ר י. אבני, בין היתר, בחוות דעתו, מיום 18.8.02 (מוצג מ/9), כי: "למרות מרחק הזמן הגדול בין התאונה ופנייה לטיפול נפשי נראה לי נכון לקשר בין מצבו הנפשי ובין התאונה. יש לו התנגדות לטיפול פסיכיאטרי ו/או פסיכולוגי ולכן גם היום אינו מקבל טיפול שיכול לשפר את מצבו בתחומים אלה" (עמ' 2 של חוות הדעת). ד"ר י. אבני קבע בחוות דעתו שעקב התאונה נותרה לתובע נכות פסיכיאטרית זמנית מיום התאונה למשך שלוש שנים בשיעור של 10%, וכן קובע המומחה כי נותרה לתובע נכות צמיתה עקב התאונה בשיעור של 5% מתום תקופת הנכות הזמנית ואילך. ה. שמעתי בתיק זה את עדותו של מר יואל חסון (עמ' 20 - עמ' 36 לפרוט'), שהיה ממונה על התובע בתנועת בית"ר בערך מאוקטובר 1998 עד התאונה (9.6.99) ולאחר מכן בערך מדצמבר 1999 עד 30.4.00, זאת כאשר מר חסון כיהן בתפקיד יו"ר תנועת בית"ר. כמו כן שמעתי את עדות התובע עצמו, תחילה בישיבת ביהמ"ש מיום 17.3.03: עמ' 37 - עמ' 42 לפרוט', ולאחר מכן בישיבת ביהמ"ש מיום 8.4.03 ; עמ' 43 - עמ' 67 לפרוט'. שלושת המומחים הרפואיים הוזמנו על ידי הנתבעת כדי להיחקר על חוות הדעת שלהם: הנוירולוג ד"ר ב. וולר, עמ' 70 - עמ' 75 לפרוט', האורתופד פרופ' י. אוטרמסקי, עמ' 76 - עמ' 85 לפרוט', והפסיכיאטר ד"ר י. אבני, עמ' 86 - עמ' 96 לפרוט'. ו. בין הצדדים קיימת מחלוקת לענין דרגת הנכות שנותרה לתובע בתחומי הנוירולוגיה והאורתופדיה. לטענת הנתבעת, הנכות שקבעו המומחים לתובע בתחום האורתופדיה והנוירולוגיה בגין הפגיעה בשרירי הגלוטאוס מימין (10% נכות) חופפת. לדעת ב"כ הנתבעת יש לאמץ את עמדתו של פרופ' י. אוטרמסקי שחלק בעדותו על סעיפי הליקוי שקבע הנוירולוג הד"ר ב. וולר (עיינו: עמ' 82 לפרוט', וכן עמ' 2-1 בסיכומיו של ב"כ הנתבעת). כותב המומחה בתחום האורתופדי, פרופ' י. אוטרמסקי, בתשובתו לשאלות ההבהרה מיום 30.11.01 (מוצג מ/5 א'), לאחר שחזר ובדק את התובע ביום 8.8.01, ש: "גם בבדיקתי החוזרת לא נמצאה פגיעה גלוטאלית קלינית המתבטאת בחולשת השריר בבדיקה המכוונת. לא נמצאה צליעה בהליכה והמבחן ע"ש טרנדלנבורג נמצא תקין" (עמ' 1 של מוצג מ/5 א'). לעומתו, בחוות דעתו מיום 25.5.01, קבע הנוירולוג הד"ר ב. וולר המומחה הרפואי בתחום הנוירולוגי (מוצג מ/1), לאחר שבדק את התובע: ”בבדיקתו כיום קיים דלדול ברור בשרירי העכוז מימין בהשוואה לשמאל עם חולשה קלה באקסטנציה של הירך מימין ומינימלית באבדוקציה של ירך ימין. בדיקות EMG חוזרות החל מתאריך 27.3.99, 2.10.99 ו- 20.2.01 מראות חוסר גיוס מוחלט של יחידות מוטוריות בגלוטאוס מקסימוס מימין......... הממצאים הקליניים בבדיקה של דלדול שרירים וחולשה קלה באקסטנציה של הירך מימין, בדיקת MRI המראה דלדול ברור של השרירים הגלוטאלים מימין במיוחד המקסימוס ובדיקות EMG חוזרות שאינן מראות פעילות חשמלית בשריר הגלוטאוס מקסימוס מכוונים לכך שקיים נזק נוירוגני כרוני הגורם לכל הממצאים הנ"ל. היות ומדובר בנזק כרוני של יותר משנה וחצי אחר החבלה, לרוב לא יראו סימני דנרוציה במנוחה המעידים על נזק פעיל. נזק זה הינו נזק קבוע. אין לצפות לשיפור ולכן ניתן לקבוע נכות צמיתה" (עמ' 4 בחוות דעתו מ/1). ז. גם במהלך עדותו של הנוירולוג ד"ר ב. וולר בבית המשפט, כאשר נשאל המומחה, כיצד קבע את אשר קבע בחוות דעתו, בעוד שמחוות דעתו של האורתופד פרופ' י. אוטרמסקי עולה שכאשר בדק פרופ' י. אוטרמסקי את התובע וביצע את המבחן של טרנדלנבורג, התוצאה של הבדיקה היתה תקינה, השיב ד"ר ב. וולר כי על אף שתוצאת מבחן זה היתה תקינה אין הדבר שולל את האפשרות לקיומה של חולשה בשריר, הואיל ומבחן טרנדלנבורג הוא מבחן עזר אשר בודק את מידת החולשה של השריר, וכאשר קיימת חולשה קלה בשריר, התוצאה במבחן טרנדלנבורג עשויה להיות תקינה (עמ' 73 לפרוט'). בנוסף מסר ד"ר ב. וולר בעדותו כי הוא עצמו לא ביצע את מבחן טרנדלנבורג בעת שבדק את התובע, הואיל והוא התרשם מצורת ההליכה של התובע כי קיימת חולשה בשריר. ד"ר ב. וולר הוסיף שהשוני בין המימצאים שמצא פרופ' י. אוטרמסקי לבין מימצאיו שלו "היו שונים לקולא. הוא לא מצא חולשה ואני כן" (עמ' 73 לפרוט'). ד"ר ב. וולר מסר בעדותו, בעמ' 73 לפרוט', כי לפי מימצאיו של פרופ' י. אוטרמסקי לא היתה אצל התובע פגיעה בשריר הגלוטאוס, בעוד שכאשר בדק ד"ר ב. וולר את התובע הוא אבחן אצלו פגיעה קלה. ח. מנגד העיד המומחה הרפואי בתחום האורתופדי, פרופ' י. אוטרמסקי, בבית המשפט, כאשר עומת עם דבריו הנ"ל של ד"ר ב. וולר, כי: "הוא מסתמך על שני דברים עד כמה שזכור לי. על בדיקת EMG ועל MRI ועל סמך זה הוא אומר שעצב מסויים הסופריור גלוטאלנר, העצב הגלוטאלי, פגוע או פגוע לגמרי. ובבדיקת האם אר אי הוא מציין שיש שינויים שכאילו גם מתאימים לזה. יש שלושה דברים סותרים את ההנחה הזאת. אחד- הניתוח הוא באזור אנטומי שונה מאד מאותו אזור דרכו עובר העצב הזה. פגיעה מלאה של עצב היתה גורמת לשיתוק מלא של אותו שריר או קבוצת שרירים שאז היה לנו את כל המבחנים הקליניים היו חיוביים כמו למשל הטרנדלנבורג. האטרופיה השרירית של העכוז והגפה היה בולט כי לא היה מתפקד, דבר שאינו קיים במדידות, וכל זה מוליך לדבר האחרון שזה ה-MRI שבהמשך התשובה עליה הוא מסתמך, השרירים חיים ומתפקדים. זה לא שרירים שעברו נזק, זה רקמת שריר טובה אם כי שונה בהיקף שלה. יש אטרופיה מסויימת שבולטת בהסתכלות ועל זה נתתי את ה 10% שלי, דברים שלא ראיתי בעין אבל ראיתי בבדיקה. אבל לא על נזק העצב" (עמ' 82 לפרוט'). פרופ' י. אוטרמסקי הוסיף שלא היתה הצדקה לקבוע לתובע נכות לפי הסעיפים בהם השתמש הנוירולוג ד"ר ב. וולר. פרופ' י. אוטרמסקי אינו מסכים עם האמור בחוות דעתו של ד"ר ב. וולר. לענין השאלה האם מדובר בסעיפי נכות חופפים, מעיד פרופ' י. אוטרמסקי כי הם אינם חופפים, כשהוא מסביר: ”"הסעיפים שונים. הוא הולך על פגיעה עצבית וקובע את ה 10% על זה. אני קובע את הנכות על סמך ממצאים בהדמיות, גם כאן הלכתי לקולא” (עמ' 82 לפרוט'). במהלך עדותו של פרופ' י. אוטרמסקי הוצגו למומחה שתי בדיקות שביצע התובע (עיינו בעמ' 84 לפרוט'). הבדיקה האחת היא בדיקת אלקטרומיוגרפיה שבוצעה לתובע בתאריך 20.2.01, מוצג מ/8. ובהתאם לסיכום הבדיקה מצביעים הממצאים על נזק קשה (קרוב לוודאי חתך מלא, של עצב הסופיריור גלוטאוס, עם סימני ניוון קשה של שריר הגלוטאוס מקסימוס. כחודש ומחצה לאחר מכן, בתאריך 2.4.01, עבר התובע בדיקת MRI שלפי תוצאותיה (מ/7) הודגמה אטרופיה של השרירים הגלוטליים מימין (בהשוואה לשמאל) בדרגה בינונית, כן צויין שקיים ריבוי שומן יחסי מסביב ובין השרירים מימין (בהשוואה לשמאל), ולא נצפתה בצקת או סימן חריג בשרירים. המומחה האורתופד, פרופ' י. אוטרמסקי, עיין במסמכי בדיקות אלה , בעמ' 84 לפרוט', ובהתייחסו ספציפית לתוצאת בדיקת ה-MRI (מ/7) אמר כך: "סעיף 3 לדעתי זה לב הבדיקה וסותרת את ה- EMG באופן מוחלט. אצטט "לא נצפתה בצקת או אות חריג בשרירים, השולל דרמטו או פיברומיוזיטיס". ז"א בקיצור שרקמת השריר בריאה. ז"א השריר מבחינת המבנה ההיסטולוגי שלו הוא בריא ותקין, כלומר לא נמנעה ממנו דרגת העצבוב הנורמלית שאם זאת היתה נמנעת השריר היה משנה צורתו והיינו רואים סימנים כאלה. זה סותר את בדיקת ה-EMG שמדברת על חתך שלם של הסופיריור גלוטאלו נרב". ט. לאחר שעיינתי בחוות הדעת של שני המומחים, האורתופד פרופ' י. אוטרמסקי, והנוירולוג, ד"ר ב. וולר, וכן בתשובות לשאלות ההבהרה שהוצגו לפרופ' י. אוטרמסקי, ובעדויותיהם של שני המומחים, אני סבור שבכל הנוגע לפגיעה שנפגע התובע בשרירי הגלוטאוס מימין, הנכות, בשיעור של 10% לצמיתות, שנקבעה לתובע על ידי שני המומחים היא אכן נכות חופפת, ולענין זה מקובלת עליי עמדת הנתבעת כפי שבאה לידי ביטוי בעמ' 2-1 של סיכומי ב"כ הנתבעת. אין בידי לקבל בענין זה את עמדת התובע כפי שבאה לידי ביטוי בסעיפים 10-7 לסיכומי ב"כ התובע. פרופ' י. אוטרמסקי הסביר בעדותו שהוא איננו מקבל את הסעיפים שעליהם ביסס הנוירולוג ד"ר ב. וולר את מסקנתו. פרופ' י. אוטרמסקי הסביר במכתב תשובות ההבהרה שלו מיום 30.11.01, מוצג מ/5 א': "הערכתי את נכות הנפגע מתבססת על בדיקה קלינית אך נעזרת בבדיקות עזר או הדמיות נילוות. בכדי שהצדק ייעשה גם להתייחסותי לבדיקות אלה, שלא עמדו בפניי קודם, הנני מוסיף 10% נכות לצמיתות עבור הפגיעה הקלה או האטרופיה השרירית של השרירים הגלוטאיים מימין". בעדותו, בעמ' 82 לפרוט' הסביר הפרופ' י. אוטרמסקי שהוא קובע את הנכות לתובע על סמך המימצאים בבדיקות ההדמייה, ולדבריו: "גם כאן הלכתי לקולא". בהמשכו של אותו עמוד מוסיף פרופ' י. אוטרמסקי ואומר: "יש אטרופיה מסויימת שבולטת בהסתכלות ועל זה נתתי את ה-10% שלי, דברים שלא ראיתי בעין אבל ראיתי בבדיקה. אבל לא על נזק העצב". המומחה הנוירולוג ד"ר ב. וולר, מצא לעומת זאת בבדיקתו, כמוסבר בעמ' 4 של חוות דעתו מ/1, שקיים אצל התובע דלדול ברור בשרירי העכוז מימין בהשוואה לשמאל, עם חולשה קלה באקסטנציה של הירך מימין, ומינימלית באבדוקציה של ירך ימין, ולכן קבע 10% נכות בגין נזק עצבי גלוטלי מימין, לפי סעיף 32 (1) (א) (I), מותאם, של מבחני הנכות. בעדותו (עמ' 71 לפרוט') אישר הד"ר ב. וולר שבדיקת תנועות האקסטנציה והאבדוקציה תלויה בשיתוף פעולה של הנבדק, וכן בהתרשמותו של הבודק. ד"ר ב. וולר איבחן חולשה קלה (עמ' 72 לפרוט', ש' 6). לדעת ד"ר ב. וולר התרשמותו היתה ששיתוף הפעולה מצד הנבדק (התובע) היה תקין. ד"ר ב. וולר אישר שהוא לא ביצע מבחן טרנדלנבורג שהוא מבחן עזר שנועד לבחון את מידת החולשה של השריר, והסביר שכאשר החולשה היא קלה תוצאת מבחן כזה עשויה להיות תקינה. למסקנתו הגיע ד"ר ב. וולר על פי התרשמותו מצורת ההליכה של התובע כשלדעתו צורת ההליכה מצביעה על חולשה (עמ' 73 סיפא לפרוט'). את הנכות קבע ד"ר ב. וולר לפי סעיף מותאם שמדבר במקורו על פגיעה בעצב האיסיאטיקוס (עמ' 74 לפרוט', ש' 24). בהמשך הסביר הד"ר ב. וולר שאין לקבוע נכות בגין חולשה של שריר אלא בגין פגיעה בעצבוב (עמ' 74 סיפא לפרוט'), אך לדעתו, כך השיב בחקירה נגדית לב"כ התובע, כאשר קיימת פגיעה בעצבוב, ובנוסף לכך קיים ממצא של הגבלה בתנועות השריר, כי אז יש מקום לנכות מצטברת (עמ' 75 רישא לפרוט'). ככל שחזרתי ושקלתי את התשתית הראייתית שהוצבה בפניי, ואת טיעוניהם של באי כח הצדדים, מקובלת עליי עמדת הנתבעת שלפיה עשרת אחוזי הנכות שקבעו בסוגיה זו הד"ר ב. וולר מחד גיסא, ופרופ' י. אוטרמסקי מאידך גיסא, מבטאים נכות חופפת. גם אם כל אחד משני המומחים חולק על סעיפי הליקוי שלפיהם קבע חברו את הנכות בגין הליקוי שממנו סובל התובע, הרי בסופו של דבר כפי שכותב ב"כ הנתבעת בפיסקה ב' (8) של סיכומיו: "אולם שתי הנכויות, הן זו שניתנה על ידי פרופ' אוטרמסקי והן זו שניתנה על ידי ד"ר וולר, מתייחסות לאותו מצב פיזיולוגי של התובע - חולשת השריר הגלוטאלי - שריר העכוז הימני. המדובר, ללא צל של ספק, בנכויות חופפות, אשר אף אחוזי הנכות אשר ניתנו בגינן זהים, וברי כי יש לקחת בחשבון רק אחת מהן....". (ההדגשה במקור - י.ג.) נימוק זה מקובל עליי ולפיכך אני קובע שעשרת אחוזי הנכות שקבעו הד"ר ב. וולר מחד גיסא, והפרופ' י. אוטרמסקי מאידך גיסא, בגין הפגיעה בשרירי הגלוטאוס מימין - מבטאים נכות חופפת. י. ב"כ הנתבעת חולק בסיכומיו (בעמ' 2, סעיפים 21-15) על דרגת הנכות שקבע פרופ' י. אוטרמסקי בחוות דעתו מ/2, לתובע, בגין קשיון נוח של אגודל ימין, לפי סעיף 44 (2) של מבחני הנכות (10% נכות). פרופ' י. אוטרמסקי כתב בסיפא של חוות דעתו שחבלת המעיכה שנגרמה לתובע בתאונה הנדונה הביאה לנזק קבוע שרירי המתבטא בהפרעה באבדוקציה של האצבע הראשונה בכף יד ימין של התובע. בתשובות ההבהרה שלו, מיום 22.11.00 מוצג מ/3, מוסיף פרופ' י. אוטרמסקי ומסביר: "הפגיעה העיקרית בגפה הימנית העליונה היתה באמה עצמה ולא בכף היד. השברים התחברו באופן תקין, אך נגרם נזק לשרירים המבקרים את תנועת האצבע הראשונה, עם נזק קבוע. עקב פגיעה זאת השליטה על האצבע הראשונה וטווח התנועה בה השתנה.....". ב"כ הנתבעת כותב בסיכומיו שהתובע כלל לא התלונן בפני המומחה על כאבים או הגבלה באיבר זה, שהתלונה האחרונה של התובע אודות האגודל היתה ביום 19.12.99 (כחצי שנה לאחר התאונה) ומאז לא התלונן על כך, ועוד הוסיף ב"כ הנתבעת שפרופ' י. אוטרמסקי הסכים שניתוח העברת גידים שהומלץ לתובע, ישפר את מצבו של התובע (עמ' 79 לפרוט'). כמו כן כותב ב"כ הנתבעת שפרופ' י. אוטרמסקי הודה בעדותו, בעמ' 79 לפרוט', שתנועת האבדוקציה של האצבע (הרחקת האצבע ממרכז הגוף) שבגינה הקנה המומחה את אחוזי הנכות לתובע, היא תנועה פחות שימושית לעומת התנועה התופסת והמהדקת, כמו כן מצב זה של האגודל פחות חמור מאשר קשיון של האגודל, ולמעשה אין במבחני הנכות של המל"ל סעיף המקנה נכות בגין הפרעה באבדוקציה של האגודל ולכן, נזקק המומחה לסעיף אחר שנראה לו פחות או יותר מתאים, ולמעשה הלך המומחה לטובת התובע, שכן, הפגיעה של התובע פחות קשה מאשר קשיון, הואיל ובקשיון נפגע גם הכושר לתפוס, בעוד שאצל התובע כושר זה לא נפגע. מכל הטעמים האלה סבור ב"כ הנתבעת שיש להעמיד את נכותו של התובע בגין הליקוי שבאגודל כף יד ימין על 5% נכות בלבד. אין בידי לקבל טענות אלה של ב"כ הנתבעת. התובע העיד בעמ' 48 לפרוט' ואמר : "יש ענין האגודל שאצלי הוא ואפשר לראות זאת, יש גיד אחד שמתפקד לעומת שלושה גידים ביד האחרת. אין לי אותו גודל פתיחה ביד הפגועה כמו ביד האחרת. כל מה שקשור לאחיזה והפעלת כח מאד משמעותי בענין הזה. יחד עם הקשיון באיזור המפרק של שורש כף היד אני נתקל בהגבלה בכל מיני פעילויות עדינות כמו הקלדה ממושכת. אני מרגיש יש קשיון בכל כף היד, היא תפוסה ואין לי גמישות כמו ביד השניה, זה אומר הקלדה וכתיבה ממושכת וכו', הרופא ד"ר עמית שהייתי אצלו קבע שאני צריך להיבחן על ידי הכתבה. לא יכולתי לכתוב ולכן, על פי הנחיותיו אני נבחן בעל פה....". בעדותו (עמ' 80 לפרוט', ש' 6-5) מסר הפרופ' י. אוטרמסקי שבכרטיס הבדיקה שלו ציין שאבחן אצל התובע "חוסר או הפרעה קשה באבדוקציה של הבוהן מימין". בהמשך אישר פרופ' י. אוטרמסקי בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעת שהוא "הלך לטובת התובע" הואיל וכאשר קיים קשיון גם הכושר לתפוס נפגע, ואילו אצל התובע כושר זה לא נפגע. כאשר נשאל פרופ' י. אוטרמסקי בעמ' 80 לפרוט' האם יתכן והיה מגיע ל-5% נכות בלבד אילו בחן את מצבו של התובע אוביקטיבית, ולא היה "הולך לטובתו" השיב המומחה כך: "אנחנו נותנים לפי אותו ספר כל מיני אחוזי נכות למיניהם ורואים פגיעות שהן באופן אובייקטיבי שום דבר והם מקבלים 10% מהבוקר עד הערב כמו בצליפת שוט, אבל פה יושב בחור שהאצבע הכי חשובה ביד לא עובדת כפי שצריכה, זה האצבע הכי חשובה". (ההדגשה שלי - י.ג.) עוד הבהיר פרופ' י. אוטרמסקי שגם אם התובע עצמו לא התלונן על ענין האגודל אין הדבר משנה למומחה מבחינת התוצאה. המומחה נשאל האם לא היה מן הראוי להעניק דרגת נכות נמוכה יותר בשים לב לכך שהחולה עצמו (התובע) לא התייחס למגבלה באצבע (עמ' 80 סיפא לפרוט') ועל כך השיב המומחה : "אני לא מסכים איתך ואני אומר את הלא בצורה מוחלטת ביותר. ... יש בדיקה קלינית, בבדיקה יש הפרעה ואם יש הפרעה אני חייב להתייחס לזה וזה מעבר לכל סיפור של החולה" (עמ' 81 רישא לפרוט'). (ההדגשה שלי - י.ג.) באשר לאפשרות ניתוח העברת הגידים שהוצע לתובע לצורך שיפור תפקוד האגודל, נשאל המומחה והשיב כך, בעמ' 79 לפרוט': "ראשית אני לא מומחה לכף יד. שנית, המומחה לכף יד בתל השומר בזמנו המליץ על ניתוח. אני מעריך שהעברה אם עדיין התנאים לא השתנו יכולה לעזור. יכולה גם לא, לא יודע" (ההדגשה שלי - י.ג.) עולה מדבריו האחרונים הנ"ל של המומחה שהסיכוי לכך שניתוח העברת הגידים עשוי לשפר את תפקוד אגודל כף יד ימין של התובע, איננו בטוח, ולמעשה מדבריו של פרופ' י. אוטרמסקי עולה שהאפשרויות שקולות. מכל מקום, המומחה איננו אומר, למשל, שקיימת וודאות קרובה לכך שהניתוח עשוי לשפר את מצב האגודל, ולכן, אין בפנינו למעשה תשתית מספקת למסקנה שהיה על התובע, כאדם סביר, לעבור ניתוח זה. בסיכומו של דבר, אני סבור הן מדבריו של התובע ביחס לתפקוד האגודל, והן מהסבריו המפורטים של המומחה הרפואי פרופ' י. אוטרמסקי בעדותו, שאין כל הצדקה להפחית מעשרת אחוזי הנכות שקבע המומחה לתובע בגין הליקוי באגודל. י"א. לכן, נכותו הרפואית של התובע בתחום האורתופדי והנוירולוגי תהא כדלקמן: 1. נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הפגיעה בשרירי הגלוטאוס מימין, וזאת בין אם לפי החלק היחסי של סעיף 51 (2) א' של מבחני הנכות (מוצג מ/5 א'), כדעת פרופ' י. אוטרמסקי, או לפי סעיף 32 (1) (א) (I) של מבחני הנכות, כדעת ד"ר ב. וולר, כשהנכות בגין ליקוי זה חופפת. 2. נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין קשיון נוח של אגודל ימין, לפי סעיף 44 (2) של מבחני הנכות (מוצג מ/2). 3. נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין צלקות מכוערות, לפי סעיף 75 (1) ב' של מבחני הנכות (מוצג מ/2). נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע בתחום הנוירולוגי והאורתופדי היא איפוא בשיעור של 27.1% נכות. י"ב. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר י. אבני, קבע בחוות דעתו מ/9, כי נותרה לתובע נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 5%. עוד קבע המומחה שנכותו הזמנית של התובע לתקופה שמיום התאונה ועד לשלוש שנים לאחר מכן, היא בשיעור של 10%. ד"ר י. אבני כותב בחוות דעתו ש: "קיים אי-שקט פסיכומוטורי בינוני עם העוויות בפנים ולפעמים בצורת TIC. דכאון וחרדה עד בינוניים. כשמספר על סיבלו פורץ בבכי מר. מעט מבולבל. אין הפרעה בחשיבה, תפיסה, התמצאות או זכירה. האינטליגנציה תקינה" (עמ' 2). מוסיף ד"ר י. אבני בחוות דעתו (עמ' 2) שרופא המשפחה הפנה את התובע לפסיכיאטר בפברואר 2002, ואולם פנייתו הראשונה של התובע לרופא פסיכיאטר, היתה רק ביוני 2002. המומחה כותב כי: "מבחינה נפשית מספר על התקפי חרדה מיד אחרי האישפוז אולם תלונות נפשיות הופיעו רק אחרי כשנתיים. לפסיכיאטר הגיע רק ב-6/02 אך לא שיתף פעולה. לא לקח תרופות והעדיף טיפול אלטרנטיבי....." (עמ' 2 בחוות הדעת של ד"ר י. אבני). בסיפא של פרק הדיון שבחוות דעתו כותב הד"ר י. אבני שהתובע סובל עדיין מסימפטומים של חרדה, וכי למרות מרחק הזמן הגדול בין אירוע התאונה לבין מועד בפנייתו של התובע לטיפול נפשי, סבור המומחה שיש לקשר בין מצבו הנפשי של התובע לבין התאונה. המומחה הוסיף שלתובע יש התנגדות לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי ולכן אינו מקבל גם כיום טיפול שיכול לשפר את מצבו בתחומים אלה. במכתב תשובות הבהרה מיום 1.12.02, לב"כ הנתבעת, (מוצג מ/10), כתב הד"ר י. אבני שהוא התרשם שקיימת רציפות בין התאונה לבין תלונותיו הנפשיות של התובע בזמן הבדיקה. עוד כתב הד"ר י. אבני שסביר להניח שעם ההתנגדות של התובע לרופאים ולרפואה, פנה אליהם התובע באיחור, והוסיף כי התרשם שהתובע אדם כן והוא האמין לדבריו. י"ג. בבית המשפט העיד ד"ר י. אבני כי: "הנבדק או התובע סובל ממספר דברים. אני לא חושב שאפשר להגדיר אותו כסובל מתסמונת שלאחר חבלה, אלא אולי מחלקים ממנה אבל לא מתסמונת שלמה. חוץ מזה היו דברים שהיו בהתחלה כמו לדבריו חלומות זוועה שחלפו עם הזמן. כלומר חל שיפור וזאת גם הסיבה שחילקתי את הנכות שלו לשתי תקופות. הראשונה שבה קבעתי 10% והשניה שבה קבעתי 5% לצמיתות" (עמ' 86 לפרוט'). ד"ר י. אבני אישר בעדותו כי לפי קביעתו סבל התובע מהתקפי חרדה, והסביר: "...חרדה פירושו הרגשת סכנה כשאין סכנה. או פחד ללא סיבה. לזה אנחנו קוראים חרדה. ארחיב: זאת תסמונת נפוצה מאד ברפואה בכלל כשהחרדה מביאה לסימנים גופניים טיפוסיים, אלה כוללים דפיקות לב, קוצר נשימה, מתח שרירים, ועוד כמה סימנים יכולים להיות כמו שלשול וכו'. הסימנים שידועים כסימנים של פחד. כשאין סיבה אנחנו קוראים לזה חרדה ולא פחד" (עמ' 86 לפרוט'). י"ד. התובע העיד לענין פגיעתו הנפשית עקב התאונה, כי לאחר התאונה: "באותה תקופה התחילו להתבשל אצלי בבטן התקפי חרדה. נתתי שתן לעיתים קרובות שילשלתי ולא ישנתי טוב בלילה ולא אכלתי סדיר. אז התחיל החורף באותו חורף הסתגרתי בבית, התחלתי פתאום לצייר ולכתוב לילות שלמים, לא היה לי יום ולא לילה... סוף החורף לא נשאר לי כסף ומבחינה נפשית הייתי על סף התמוטטות והרגשתי שאני צריך להגיע למקום אחר ועברתי לגור בקרית אתא עם אמי..." (עמ' 45 לפרוט'). על הנסיבות שבהן לקה בהתקף החרדה, שלטענת התובע היה הראשון, סיפר התובע בעמ' 45 לפרוט' כך: "הייתי בנסיעה ברמת הגולן עם אחי באוטו, בטיול ביום שמש, פתאום הרגשתי מחנק, נחנקתי ולא הצלחתי לנשום. הייתה לי מועקה מאד מאד חזקה, לחץ בחזה, דפיקות לב מאד חזקות דופק מואץ, נפילת לחץ דם, ורטיגו שאני הולך להתעלף. סחרחורת, לחץ בראש, מעברים חדים בין קור וחום, הרגשתי שאני צריך לשירותים התהפכה לי הבטן והרגשתי שאני צריך להשתין ולשלשל ורעדתי. הגענו לקופ"ח קרובה בחצור שם עשו לי א.ק.ג ושלחו אותי לבית חולים כרמל או רוטשילד. שם עשו לי בדיקות ולא מצאו כלום ושלחו אותי הביתה... הגעתי הביתה והתקפים אלה התגברו ונוספו עוד סימפטומים כמו הזיות וראיתי דברים מרצדים ליד העין ושמיעת קולות וכל רישרוש הכי קטן הקפיץ אותי... הלכתי לרופא המשפחה שקיבל אותי ואמר שלא אתרגש ואמר "ברוך הבא למועדון הכי גדול בעולם" נתן לי תרופה פרוזק ואמר שהכל יהיה בסדר. גם המליץ לי שאקח את התרופה לא כדאי טיפול פסיכולוגי שיקח שנים, עם התרופה זה יעבור... ביקשתי דיעה שניה והופניתי לד"ר ברטלהולץ, הוא אמר שטוב שלא לקחתי את המרשם שהרופא משפחה המליץ לי כי זה לא מתאים לי וצריך לקחת קסרוקסט שזאת תרופה טובה..." (עמ' 45 לפרוט'). התובע הוסיף וסיפר בבית המשפט כי מצבו הנפשי כיום מגביל אותו וכי: "...אם יש מקום סואן עם הרבה אנשים שאני אינני יודע איפה יש שם שירותים זה גורם לי לחרדה. בכל מפגש חברתי במיוחד במקום שלא מדובר בחברים קרובים החשש מפני התקף גדול יותר. בצורה חריגה יותר כל פעם שאני צריך לבטא את עצמי בחברה אפילו שיחת חולין בסלון ובהקשר הזה אדגיש שההיבט החברתי באישיות שלי היה הכי דומיננטי עד אז. כשאני בחברה וצריך להביע את עצמי אז אני נתקף בחרדה, זה הרגשה של סחרור, טיקים באיזור הנשימה ורטיגו" (עמ' 47 לפרוט'). התובע נשאל במהלך עדותו בבית המשפט (עמ' 58 סיפא לפרוט'), מדוע לא התלונן על בעיותיו הנפשיות קודם לחודש יוני 2002, וכן מדוע לא התייחס למצבו הנפשי בתשובה לשאלה 8 של השאלון ששלחה אליו הנתבעת (מוצג נ/3), כשבשאלה זו נשאל התובע ממה הוא סובל כיום עקב התאונה, ותשובתו בתצהיר התשובות (נ/3) לשאלה 8 התייחסה להגבלות פיזיות ותופעות נוירולוגיות, אך לא לבעיה נפשית, הוא הדין בתשובתו מס' 8 ב' בתצהיר המשלים נ/4, כשגם שם ציין התובע שהוא מוגבל בתנועה בכל האיברים שנפגעו, אך לא התייחס למצבו הנפשי כלל. תשובת התובע לתמיהה הנ"ל היתה שרצה להמנע מלהכנס לעניינים נפשיים, היות וחשש מפני סטיגמה או חוות דעת נפשית אשר עלולה ביום מן הימים לחסום את דרכו בפני תפקידים מסויימים בעתיד. (עמ' 58 סיפא לפרוט'). התובע המשיך ואמר בעמ' 59 רישא לפרוט': "פחדתי להכנס לזה והייתי מוכן לקחת את הקרבן הזה כל עוד היה בגדר להתעורר פעם ב... עם איזה סיוט, להרגיש לא טוב ולקוות שזה לא יחזור. אבל לאט ראיתי שמדובר בתהליך אמנם איטי ומביא אותי להתמוטטות עצבים והגעתי בפועל לכך ועד היום אני מתמודד עם התהליך שהתחיל אז, שמתי את הדברים על השולחן וביקשתי מינוי מומחה בתחום הזה". בהמשך עמ' 59 לפרוט', חוזר התובע וטוען שלגבי חלק מן התופעות הוא ניסה לשייך אותם ל"דברים אחרים" ולא לקטסטרופה נפשית, ולגבי חלק אחר מן הדברים קיווה שהם יחלפו. וכדבריו: ”אז חשבתי שזה טבעי ושייך לחוויה הזאת, והיום אני רואה שזה לא נגמר". ט"ו. התובע העיד כי רק לאחר התאונה החל לסבול מהפרעות שינה, ושלל את האפשרות כי בעיות השינה שלו היו קיימות עוד לפני התאונה, עיינו בעמ' 61 רישא לפרוט'. במהלך עדותו בבית המשפט הוצגו בפני התובע מסמכים מתוך תיקו הרפואי של התובע בקופת החולים מיום 18.3.98 (מוצג נ/5 ו-מוצג נ/11), לפיו התלונן התובע בפני רופא המשפחה על: "הפרעות בשעון הביולוגי מזה כ-10 שנים", והופנה למכון שינה ולהתייעצות מומחה. על כך השיב התובע בעמ' 61 לפרוט' כך: "לא היו לי שום בעיות שינה או נדודי שינה. הרבה שנים עם הלימודים והעבודה התרגלתי ללכת לישון בסביבות השעה 2:00 או 3:00 לפנות בוקר. הכנתי עבודות בלילה. בתקופת הקיץ כשהגיעו המבחנים זה היה בשעה 07:00 בבוקר ואני לא קם בשעה 06:00 בבוקר אלא ב 09:00 או 10:00 זה השעון הביולוגי שלי. זה הענין שלא רציתי לגשת לבחינה חשובה ולישון שלוש שעות אז ניגשתי בתקופת המבחנים שהיו כ-10 סיפרתי לרופא המשפחה את הסיפור, לא רציתי לספר לו ש... אמרתי לו שאני צריך משהו כדי לקום למבחנים, כדי לישון ולצבור שש שעות שינה, אז הוא נתן לי כדורים ולקחתי כדור לפני מבחן כדי להירדם בשעה 11:00 בלילה..... הוא רופא רציני ונתן לי הפנייה למכון שינה כדי להסדיר את השעון הביולוגי שלי. אבל לא ניגשתי למכון שינה" בנוסף הוצג בפני בית המשפט מסמך רפואי מיום 7.4.98 (מוצג נ/10(2)) אשר בו נכתב: "מאז כעשר שנים הפרעה בשינה. מתחיל לישון בשעה 3 ומתעורר באמצע היום. עבד שנים בעבודת לילה". וכן מוצג נ/10 (1) שהוא מסמך רפואי בדבר ביקור אצל הרופא מיום 23.6.98, כשהאבחנה היא אינסומניה (נדודי שינה). ט"ז. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, ד"ר יעקב אבני, העיד כי התובע לא סיפר לו על כך שסבל מהפרעות שינה תקופה ארוכה מאד לפני התאונה (עמ' 88 לפרוט'), התובע גם לא סיפר לד"ר י. אבני שהוא חזר לעבודה לאחר התאונה, אדרבא: "הוא אמר לי במפורש שלא חזר לעבודה" (עמ' 88 לפרוט'). המומחה הרפואי הוסיף שהתובע לא סיפר לו על תאונת דרכים שהוא עבר בשנת 1998 ואף אמר שלא היו לו תאונות קודמות. ד"ר י. אבני העיד כי הוא מצא במסמכים שהתובע עבר תאונה בשנת 1998 והתרשם שהיתה זו תאונה קלה ללא משמעות בהיבט הנפשי. (עמ' 87 לפרוט'). התובע לא סיפר לד"ר י. אבני שבשנת 1979 נפל מגובה והיה לו זעזוע מוח. ד"ר י. אבני הוסיף שכמומחה רפואי בתחום הנפשי, מדובר מבחינתו במידע חשוב לצורך בדיקת התובע, דהיינו: העובדה שהתובע סבל מהפרעות שינה במשך שנים רבות לפני התאונה, העובדה שהתובע חזר לעבודה לאחר התאונה, וכן שעבר זעזוע מוח בתאונה קודמת ( עמ' 89 סיפא לפרוט'). ד"ר י. אבני התייחס בעדותו לשאלה מדוע לא פנה התובע תקופה ארוכה לפסיכיאטר או פסיכולוג. על כך אמר הד"ר י. אבני את הדברים הבאים בחקירתו הנגדית לב"כ הנתבעת: "התכוונתי בעיקר לנימוק שהוא הביא לי למה הוא לא פנה תקופה ארוכה לפסיכיאטר או פסיכולוג. וזאת בעצם השאלה גם שעכשיו עולה שוב. והוא אמר שיש לו חוסר אמון לכל התחום של פסיכיאטרים ופסיכולוגים ואפילו אמר לי שהוא התחיל להאמין יותר באלוהים מאשר בבני אדם וגם יש לו נטיה לרפואה לא קונבנציונלית לתרופות צמחים..... הוא סיפר לי, ולקטע הזה האמנתי לו שבגלל זה הוא לא פנה. נכון שהאמנתי לו גם לדברים אחרים כמו שהאמנתי לו באמרו שלא היו תאונות, שלא חזר לעבודה. לגבי הסיבה למה לא פנה לפסיכיאטר האמנתי שזאת הסיבה ועדיין אני חושב שזאת סיבה חשובה לכך שהוא לא פנה. גם בגלל אופיו, הוא קצת מיוחד מבחינה של תרופות של רופאים ואני חושב שאולי היה מצב שצריך היה לפנות ולא פנה בגלל העמדות שלו שהן נגד הקונבנציה של פסיכיאטריה". (עמ' 91 סיפא - 92 רישא לפרוט', ההדגשה שלי - י.ג.) בהמשך, בעמ' 93 לפרוט', נשאל הד"ר י. אבני בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבעת האם כיום לאחר המידע המדוייק יותר שהוא קיבל הוא מאמין פחות לתובע, ועל כך השיב המומחה: "כן, אני פחות מאמין לו ויש לי הרבה נסיון עם אנשים שאינם דוברים אמת, אבל אני גם תמיד זהיר שגם אנשים שאינם דוברים אמת זה לא אומר שהם בריאים במאה אחוז. אם אני נתתי לו לצמיתות 5% שזה כמעט משהו מינימלי בתחום הנפשי, אז זה מראה שלא התרשמתי הרבה מעבר לזה" (עמ' 93 לפרוט'). ב"כ הנתבעת הוסיף ועימת את הד"ר י. אבני עם המידע החדש שקיבל למול האמון שהוא רחש לתובע, כפי שכתב הד"ר י. אבני בתשובת ההבהרה מ/10 לב"כ הנתבעת ("התרשמתי שהתובע אדם כן והאמנתי לדבריו"). לאור זאת הוסיף ושאל ב"כ הנתבעת את הד"ר י. אבני, האם מוכן הוא להסכים, לאור המידע החדש שהתברר לו בזמן עדותו, שאין לתובע 5% נכות לצמיתות, ועל כך השיב המומחה: "לא קל לי. אני אומר שבמחילה גם שקרנים יכולים להיות חולים ואני לא ממהר לבטל את החמישה אחוז ולשים את זה על אפס, אם מישהו יגיד לי לא חמישה אלא ארבע או שלושה, אני מוכן לקבל אבל לא אפס, נראה לי שבזה עלולים לעשות לו עוול" (עמ' 93 לפרוט'). לענין הנכות הזמנית (10%) שקבע לתובע מיום התאונה ועד לשלוש שנים לאחריה אומר הד"ר י. אבני את הדברים הבאים: "אם התובע לא עבד בשלוש השנים האלה הייתי משאיר לו את הנכות הזמנית שקבעתי של 10%. אם הוא עבד חלק ניכר או רוב הזמן אז באמת גם פה הייתי אומר שצריכים לשקול או להפחית" (עמ' 93 לפרוט'). לגבי השאלה מה ניתן להסיק מכך שהתובע למד בתקופה הרלוונטית, השיב המומחה שהדבר תלוי בשאלה האם הצליח או לא הצליח התובע, האם עבר את הבחינות, ואת המידע הזה ד"ר י. אבני לא ביקש מן התובע (עמ' 93 סיפא - 94 רישא לפרוט'). י"ז. בסיכומיו, עמ' 2 עד עמ' 4 (סעיפים 22 עד 41), כותב ב"כ הנתבעת שבעדותו של המומחה הרפואי בתחום הנפשי ד"ר י. אבני התחוור שחוות הדעת של המומחה מתבססת על מידע שאיננו נכון, וחלקי אמיתות שדווחו לו על ידי התובע. כך, למשל, טען התובע בפני המומחה שלא היו לו תאונות קודמות, הוא גם לא סיפר על זעזוע המוח שנגרם לו בשנת 1979 עקב נפילה מגובה, גם לא סיפר למומחה על הפרעות השינה שהיו לו שנים רבות לפני התאונה, כשהמומחה מסביר שהפרעות שינה לאדם צעיר על פני תקופה ארוכה מעידות על בעיה נפשית. כמו כן טען התובע בפני המומחה שכלל לא חזר לעבודה לאחר התאונה בעוד שהתובע עצמו, והעד יואל חסון, העידו שהתובע חזר לעבוד בתנועת בית"ר לאחר התאונה. המומחה גם הסכים שאילו ידע על הפרעות השינה שהיו לתובע לפני התאונה היה בודק את הגורם לכך ומברר זאת עם התובע. המומחה אישר שהמידע שהתובע העלים ממנו,כגון, הפרעות השינה מהן סבל לפני התאונה, זעזוע המוח שהיה לו לפני התאונה, והעובדה שחזר לעבוד לאחר התאונה - כל אלה עובדות שהיה למומחה, כפסיכיאטר, חשוב לקבל אותן מן התובע לצורך הבדיקה ואין ספק שיש חשיבות לאמינות הדיווח של הנבדק. טוען ב"כ הנתבעת שאילו ידע המומחה את העובדות לאשורן, היה קובע שלא נותרה לתובע כל נכות נפשית עקב התאונה או שלא היה מקשר בין נכותו של התובע לבין התאונה. בנוסף מצביע ב"כ הנתבעת על כך שבעוד שהתובע התלונן בפני המומחה על כך שהוא סובל מהתקפי חרדה שהחלו, לדבריו, כשחזר הביתה, הרי מסתבר שהתקף החרדה הראשון (אם בכלל) שאירע לתובע התרחש ביום 13.12.01 כשנתיים לאחר התאונה. מעדות המומחה עולה עוד שמאז ניתנה לתובע המלצה של אורתופד לייעוץ פסיכולוגי, וזאת ביום 12.10.99, לא היו לתובע תלונות נפשיות כלשהן עד ליום 13.12.01 הוא המועד בו פנה לחדר המיון כשלקה לטענתו, בהתקף החרדה. משמע, במשך למעלה משנתיים, מאז 12.10.99 עד 13.12.01, לא העלה התובע כל תלונה בתחום הנפשי. ב"כ הנתבעת גם מפנה לדברי ד"ר י. אבני, בעמ' 91 לפרוט', ש' 21, שהסימפטומים שהיו לתובע ביום 13.12.01 שבעטיים הגיע לחדר המיון, אינם מצביעים בהכרח על התקף חרדה אלא זה רק בגדר האפשרות. ב"כ הנתבעת חוזר וטוען שאילו היה המומחה הרפואי ד"ר י. אבני יודע על כך שהתובע העלים ממנו מידע היה גם מתערער אמונו של המומחה בנימוק שנתן לו התובע בתשובה לשאלה מדוע לא פנה לטיפול נפשי במשך כשנתיים ומחצה לאחר התאונה, והתרשמותו שהתובע "אדם כן" היתה גם היא משתנה. בתגובה לכך שהמומחה השיב לב"כ הנתבעת בעמ' 93 לפרוט' שהוא מוכן לקבל שהנכות של התובע היא 4% או 3%, אך לא אפס אחוז, כותב ב"כ הנתבעת בסעיף 37 לסיכומיו, שהמומחה מתקשה להודות שהנכות שהוא קבע לתובע בטעות יסודה, ולמעשה אין המומחה חוזר בו לחלוטין מאחוזי הנכות לא מחמת נימוקים עניניים גרידא אלא לדעת ב"כ הנתבעת "מן הסתם גם ענייני אגו ומוניטין קשורים לענין". לדעת ב"כ הנתבעת על בית-המשפט להפעיל שיקול דעתו ולפסוק שחוות הדעת של המומחה בתחום הנפשי ניתנה על יסוד מצגי שווא שהציג התובע ואלמלא הוצגו מצגי שווא אלה, לא היה המומחה קובע לתובע כל אחוזי נכות. עוד מצביע ב"כ הנתבעת על סתירות בעדות התובע, כגון , שהתובע התלונן בפני המומחה כי התקפי החרדה החלו כבר כשחזר הביתה לאחר האשפוז, ואילו בעדותו הראשית טען התובע שהתקפי החרדה החלו רק בתקופה לאחר שהפסיק לעבוד בירחון "אובייקטיבי", משמע, בספטמבר 2000 (עמ' 55 לפרוט'), כשנה לאחר התאונה. כמו כן, בתצהיר התשובות של התובע לשאלון מוצג נ/3, השיב התובע תשובה המתייחסת אך ורק לתלונות פיזיולוגיות, מבלי שהעלה כל תלונה נפשית. התצהיר נחתם ביום 30.4.00 בתקופה שבה התובע כבר סבל, לגירסתו בחקירתו הנגדית , בעמ' 55 לפרוט', מחרדה כללית. עוד טוען ב"כ הנתבעת שאין לקבל את התיאורים הדרמטיים של התובע בעדותו באשר להתקפי החרדה מהם הוא סובל, לגירסתו. גם אין להסכים עם הנכות הנפשית הזמנית שניתנה לתובע ע"י המומחה הרפואי לתקופה של שלוש שנים, שהרי התובע עבד לאחר התאונה כעשר שעות ביום בתפקיד אחראי וסמכותי ומידע זה הועלם מן המומחה על ידי התובע, ואילו היה המומחה יודע שהתובע חזר לעבוד לאחר התאונה, היה הוא משנה את חוות דעתו. לכן, מציע ב"כ הנתבעת שבית המשפט יתעלם מן הנכות הזמנית שקבע המומחה בתחום הנפשי, הואיל וזו מתבססת על מידע כוזב וחלקי. ב"כ הנתבעת מציע איפוא שתיקבע לתובע נכות של 10% נכות בגין פציעה קלה או אטרופיה של שרירי הגלוטאוס מימין, נכות נוספת של 10% בגין צלקות קוסמטיות, נכות של 5% בגין האגודל (שאותה ניתן להפחית אם וכאשר יעבור התובע ניתוח פשוט), וכמו כן לפנים משורת הדין נכות נפשית בשיעור של 3% הגם שנכות זו לדעת ב"כ הנתבעת, בטעות יסודה. בסה"כ סבור ב"כ הנתבעת שנכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור של 25.3%. י"ח. ב"כ התובע מצביע בסיכומיו על עדותו של יו"ר תנועת בית"ר מר יואל חסון, שהעיד על השינוי שחל באישיותו של התובע שהתכוון לעמוד בהתלהבות במשימת ביצוע הפרוייקט שהוטל עליו בעבודתו בתנועת בית"ר, אבל הסתבר שאין התובע עומד באינטנסיביות הנדרשת ובעומס שהוטל עליו וכדבריו : "הוא היה כבוי לא מרוכז" (עמ' 23 רישא לפרוט'). לטענת ב"כ התובע בסיכומיו עמד התובע עד לתאונה בכל המטלות שהוטלו עליו במסגרת החוג למשפטים, ולאחר התאונה חלה התדרדרות בהישגיו והתובע נאלץ לחזור על מבחנים וקורסים שונים כשנכון למועד הגשת הסיכומים הוא טרם השלים את לימודיו. לענין אי הבאת מלוא המידע על ידי התובע לידיעת המומחה הרפואי בתחום הנפשי, וחלקי אמיתות, כטענת ב"כ הנתבעת, מצביע ב"כ התובע על כך שהתאונה שארעה לתובע בשנת 1998 היתה תאונה קלה ביותר שלאחריה נבדק התובע בחדר המיון ונשלח לביתו ללא המלצות, ותאונה זו לא השפיעה על התובע ולא גרמה לו נכות כלשהי. יתר על כן, המידע ביחס לתאונה זו משנת 1998 עמד בפני המומחה הרפואי מטעם בית-המשפט שהרי במסגרת חוות דעתו, מ/9, מופיעה תעודת חדר המיון של בית החולים איכילוב מתאריך 25.3.98, סעיף 5 בפיסקת האסמכתאות שבחוות דעתו של המומחה. לענין שובו של התובע לעבודה כותב ב"כ התובע בסיכומיו שחודשים בודדים לאחר שניסה התובע לחזור ולהשתלב במעגל העבודה, הוא פוטר מעבודתו מחמת חוסר התאמה וחוסר יכולתו לשוב ולהשתלב במעגל העבודה, ולכן לא היה מקום להציג את התובע בענין זה כבלתי אמין. גם לענין ההפרעות בשעון הביולוגי של התובע מצביע ב"כ התובע על כך שבשעה שהמומחה בדק את התובע עמד לנגד עיניו מסמך ההפנייה של התובע על ידי ד"ר אשכנזי למכון השינה מיום 18.3.98, סעיף 4 ברשימת האסמכתאות שבחוות דעת ד"ר י. אבני, דהיינו, מוצג נ/11, וכן נ/5. על יסוד כל אלה סבור ב"כ התובע שיש לאשר את האמור בחוות דעתו של הד"ר י. אבני . י"ט. בטרם נמשיך את הדיון ביחס לקביעותיו של המומחה הרפואי בתחום הנפשי ד"ר י. אבני, ראוי ליתן את הדעת באשר למועד שובו של התובע לעבודתו בתנועת בית"ר, שהרי סוגיית חזרתו של התובע לעבודתו היתה אחת מן השאלות השנויות במחלוקת, ויש לה רלוונטיות באשר למסקנותיו של המומחה הרפואי בתחום הנפשי. התובע התקבל לעבודה בתנועת בית"ר בערך באוקטובר 1998 לתפקיד האחראי על מחוז המרכז של בית"ר. הממונה על התובע היה העד מר יואל חסון (עיינו בעמ' 20 לפרוט', וכן עמ' 24 לפרוט', ש' 12. בעמ' 49 לפרוט' העיד התובע על כך שעבודתו בבית"ר התחילה באוקטובר 1998). בתקופה שלאחר פציעתו של התובע בתאונה החליטה תנועת בית"ר על הקמת פרוייקט של מוקדים חברתיים לאומיים. המטרה היתה להקים מרכזים קהילתיים בכל רחבי הארץ. משימה זו הוטלה על התובע. היה זה בסוף שנת 1999 תחילת 2000 (עמ' 22 לפרוט'). מר יואל חסון העיד כי לאחר התאונה כשחזר התובע לעבוד: "מצד אחד ראית שעופר מלא התלהבות לעשות זאת אבל אז לא אמרתי לו את זה אבל זה לא היה אותו עופר. בהחלט ניכר היה שהוא לא עומד באינטנסיביות, ובעומס, לדעתי לא הפיזי בכלל, למרות שאני לא יכול לשפוט זאת, לדעתי המון דברים ברמה האישית העסיקו אותו אחרי התאונה..." (עמ' 22 לפרוט'). כמו כן, סיפר העד יואל חסון שעקב הפגיעה בתאונה נאלץ התובע להעדר רבות מהעבודה, וגם כאשר הגיע לעבודה לא היה מרוכז בעבודה עצמה, כפי שהיה לפני התאונה, כשהוא מעיד לעניין זה כי: ”...אם זה היה תלוי בעופר הוא היה עובד במאה אחוז ויכולת אבל היה ברור שהוא פשוט לא מסוגל וראית את זאת בהתנהגותו. גם בישיבות, מי שמכיר ישיבות הנהלה והנהגה הן מתמשכות שעות, 4-5 שעות, ראית את עופר שהוא "מרחף"” (עמ' 23 לפרוט'). בסופו של דבר, לפי דבריו של העד יואל חסון, לאור התנהגותו של התובע לאחר התאונה, נאלץ הוא לפטר את התובע ביום 30.4.00, כפי שעולה ממכתב ששלח יואל חסון לתובע בקשר להפסקת העבודה בבית"ר, מוצג ת/1, שבו נכתב: ”הריני להודיעך, בצער רב שאנו נאלצים להפסיק את עבודתך בשל אי עמידה ביעדים וקשייך לעמוד בהיקף המשרה.....” התובע עצמו העיד שלאחר התאונה החל לעבוד שוב בדצמבר 1999 (עמ' 52 לפרוט'), אולם לא היה יכול לעמוד במשימות כשהוא מעיד: ”מהר מאד הבנתי בהסתכלות אחורה חזרתי אחרי התאונה שונה מאד ממה שהייתי קודם הן במישור הנפשי וכמובן במישור הפיזי" (עמ' 40 סיפא לפרוט'). בהמשך עדותו מפרט התובע: "קודם כל הדברים הבולטים הייתי מאד עייף, תשוש לא מרוכז, מבולבל, חסר כח, חסר אנרגיה ומרץ, ובנוסף פתאום התחלתי להתנהג בצורה שאז נראתה לי טבעית, היתה לי הרגשה שאני מכניס רוח חדשה לבנין... חזרתי בצורה לא דומה למה שהייתי קודם לתאונה גם מבחינת הופעה חיצונית, לא הקפדתי להתגלח ולא התלבשתי כמו שצריך, לפני התאונה התלבשתי רשמית יותר עם חולצה מכופתרת. יואל שוחח איתי בארבע עיניים והיה נבוך ואמר לי "נראה שנהיית רוחני כזה" אני אז לא ייחסתי לזה חשיבות. תגובות דומות קיבלתי מהרבה אנשים בבנין וחשבתי שאני מכניס רוח חדשה" (עמ' 41 לפרוט'). כמו כן, העיד התובע כי לאחר שפוטר מעבודתו בבית"ר, ניסה לחפש עבודה במקומות שונים, ואף החל לעבוד לתקופה בת שבוע במקום עבודה אחר, בירחון "אובייקטיבי", ואולם כשבוע לאחר מכן, הופסקה עבודתו שם (עמ' 44 לפרוט'). לטענת ב"כ הנתבעת הפסקת עבודתו של התובע בתנועת בית"ר לא נבעה מחמת התאונה או עקב השלכותיה על התובע. התובע עבד בתקופה זו, דהיינו, מדצמבר 1999 ועד שפוטר משמע, כחמישה חודשים בהיקף של בערך כ-10 שעות ביום (עמ' 52 לפרוט'). מר יואל חסון העיד שהתובע, לאחר התאונה, גילה מוטיבציה (עמ' 35 לפרוט') וכן היה מלא התלהבות (עמ' 22 לפרוט'). אמירות אלה עומדות בסתירה לטענתו של מר חסון שהתובע לא עמד במשימה עקב היותו עייף וכבוי מחמת התאונה. לדעת ב"כ הנתבעת התובע נשכר לביצוע תפקיד שהיה למעלה מיכולתו ולמעלה מכוחותיו ולכן, לא עמד בציפיות, דהיינו, ללא כל קשר לתאונה (עמ' 7 סיפא של סיכומי ב"כ הנתבעת) עוד טוען ב"כ הנתבעת שמוצג ת/1 הוא מסמך מוזמן שנכתב על ידי מר חסון עבור התובע כדי לחזק את תביעתו. לענין זה מפנה ב"כ הנתבעת לדבריו של מר חסון בעמ' 35 לפרוט'. כ. לאחר שחזרתי ועיינתי בפרוט' העדויות, ובסיכומיהם של באי כח הצדדים, אני סבור כי המסקנה העולה מחומר הראיות היא שהתובע אכן חזר לעבודה לתקופה של כ-5 חודשים לערך לאחר התאונה מדצמבר 1999 עד 30.4.00, ואולם, עקב מצבו של התובע באותה תקופה הוא לא הצליח להשתלב בעבודה שהוטלה עליו. נתתי דעתי לטענת ב"כ הנתבעת בפיסקה ה' (6) של סיכומיו, עמ' 7, לפיה דבריו של מר חסון על כך שהתובע הגיע עם מוטיבציה לאחר התאונה והיה מלא התלהבות, סותרים את הטענה שהתובע לא עמד במשימה מחמת היותו עייף וכבוי עקב התאונה, ואולם, אינני סבור שקיימת בדברים אלה סתירה כלשהי. בעמ' 22 סיפא לפרוט', אומר מר חסון: "מצד אחד ראית שעופר מלא התלהבות לעשות זאת אבל אז לא אמרתי לו את זה אבל זה לא היה אותו עופר. בהחלט ניכר היה שהוא לא עומד באינטנסיביות, ובעומס, לדעתי לא הפיזי בכלל, למרות שאני לא יכול לשפוט זאת, לדעתי המון דברים ברמה האישית העסיקו אותו אחרי התאונה.... הוא נעדר רבות, עבר פיזיותרפיה וכל מיני טיפולים, הוא היה כבוי, לא מרוכז, לא אותו עופר, צריך להבין זה תפקיד שמבחינת העומס הוא פי ארבע עד חמש מריכוז המחוז... עופר להפתעתי אז לא עמד בזה" (ההדגשה שלי - י.ג.). אינני מוצא כל סתירה בדברים אלה. ברי שמדבריו של העד מר חסון עולה שהתובע הביע נכונות, ואף התלהבות, לקבל על עצמו את הקמת פרוייקט המוקדים החברתיים לאומיים, ואולם, למרות ההתלהבות שגילה התובע, הוא לא עמד בדרישות של העומס והאינטנסיביות שהיו כרוכות בפרוייקט זה, הואיל והוא היה טרוד בדברים שונים שהעסיקו אותו אחרי התאונה. התובע נעדר רבות, עבר פיזיותרפיה וטיפולים שונים וכדברי העד:"הוא היה כבוי, לא מרוכז, לא אותו עופר...." מכיוון שהתובע, נוכח מצבו באותה תקופה, לא הצליח לעמוד באינטנסיביות ובעומס שתפקיד זה דרש, נאלץ העד מר חסון, בתפקידו כיו"ר התנועה, להפסיק את עבודתו של התובע, וזאת ביום 30.4.00, ועל רקע זה ניתן המכתב ת/1. לגבי מכתב זה טוען ב"כ הנתבעת, בפיסקה ה' (2) של סיכומיו, שמוצג ת/1 הוא מסמך מוזמן שנכתב על ידי מר חסון עבור התובע כדי לחזק את תביעתו. עוד טוען ב"כ הנתבעת שמר חסון אף הודה כי "במקרה של עופר המכתב הזה יצא בגלל תאונת הדרכים" (עמ' 35 לפרוט', ש' 31). אין בידי לקבל טענתו זו של ב"כ הנתבעת. אינני סבור שמר חסון הודה בכך שהמכתב ת/1 ניתן לתובע בגלל תאונת הדרכים. מעיון בעמ' 35 סיפא לפרוט' עולה שהמילים "במקרה של עופר המכתב הזה יצא בגלל תאונת הדרכים" הינם בבחינת שאלה, ולכן, אין המדובר בהודאה מפי העד . ראוי לקרוא את הפיסקה בשלמותה החל מעמ' 35 לפרוט', ש' 28: "ש. כשפיטרת אנשים שלא היו להם תאונות גם נתת להם מכתב שכתבת שאתה מפטר אותם משום שעבדו גרוע? ת. תלוי במקרה. ש. במקרה של עופר המכתב הזה יצא בגלל תאונת הדרכים? ת. המכתב יצא כי לא יכול היה לעמוד במטלות שציפינו ממנו. הפרוייקט הזה היה הפרוייקט שלי מול אריאל שרון ההצלחה היתה משמעותית עבורי, ברגע שראיתי שאני לא עומד במשימה מול אריאל שרון באמצעות עופר, לאחר שמיציתי את כל האפשרויות, כתבתי לו. ש. אני אומר לך שהמכתב הזה מוזמן תסכים איתי? ת. לא" משמע, העד מר חסון מסביר שהמכתב ת/1 ניתן נוכח העובדה שהתובע לא יכול היה לעמוד במטלות שציפו ממנו ושהיו נדרשות לצורך הצלחת הפרוייקט. נכון הדבר שהתובע העיד על כך שהוא עבד באותה תקופה כ-10 שעות ביום (עמ' 52 לפרוט'), אך מסתבר שלמרות זאת הוא לא הצליח לעמוד במטלות, ומשום כך, כמוסבר בדברי מר חסון, הופסקה עבודתו. בנסיבות אלה לא ניתן לומר שהתובע חזר לעבודתו לאחר התאונה, אלא הנכון הוא שהתובע עשה נסיון לחזור לעבוד, נסיון שנכשל לאחר מספר חודשים. כ"א. לאחר שהבהרנו את נסיבות שובו של התובע לעבודה לאחר התאונה, נחזור לסוגיית נכותו הנפשית של התובע והקביעות שבחוות דעתו של המומחה הרפואי בתחום הנפשי, ד"ר י. אבני. אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה יש להתעלם מן הנכות הנפשית הזמנית שקבע הד"ר י. אבני לתובע. כעולה מכל המוסבר לעיל, עשה התובע נסיון לשוב לעבודה , נסיון זה נמשך מדצמבר 1999 עד 30.4.00, ולכן, לא ניתן לומר שהתובע חזר לעבודה, ואני מפנה כמוסבר כבר לעיל, לעדותו של מר יואל חסון. לענין לימודיו של התובע בחוג למשפטים במסגרת המכללה למינהל בתל אביב, אני מפנה לעדות התובע בעמ' 61 רישא לפרוט', עדות שניתנה בתאריך 8.4.03: "ש. מיוני 2001 אתה עדיין לומד במכללה. ת. אני רשום כמשלים תואר. נכון שבשנה שעברה למדתי בתואר. אני לא הייתי בהרצאות אלא ניגשתי למבחנים, לא היתה לי חובה לגשת להרצאות אלא רק למבחנים והגשת עבודות” בעמ' 47 לפרוט' העיד התובע: "מאז התאונה עברו ארבע שנים. נשארו לי ערב התאונה שלושה סמסטרים להשלים את התואר שעד היום לא סיימתי אותו. אני גם כך לא ישן טוב ויש לי נדודי שינה, מגיע למבחן הפוך לגמרי, ולא מרוכז. אני מגיע למבחן נתקף חרדה ונכשל. נכשלתי בהרבה מבחנים מאז גם מועדי א' וגם ב' ונאלצתי לחזור על קורסים שנתיים מחדש". התובע החל בלימודי המשפטים במכללה למינהל בתל אביב באוקטובר 1997 (מוצג ת/3), כך שבמועד אירוע התאונה (יוני 1999) הוא היה בשנה ב' של החוג למשפטים. העדות הנ"ל שבעמ' 61 לפרוט' ובעמ' 47 לפרוט' ניתנה כארבע שנים לאחר התאונה ורואים אנו שהתובע טרם סיים את המבחנים וכדבריו הוא רשום כמשלים תואר. אם נעיין במסמכים שהומצאו לתיק בית המשפט על ידי מזכירות הסטודנטים של בית הספר למשפטים במכללה, ביום 13.3.03, נראה שהתובע צבר עד לאותו מועד 72 נקודות זכות, ונאמר מפורשות באותו מסמך : "התלמיד טרם השלים חובותיו האקדמיות". עולה מן האמור לעיל שהתובע לא הצליח להשתלב מחדש, לאחר התאונה, בעבודתו בתנועת בית"ר, וגם מילוי המטלות בלימודים בחוג למשפטים טרם הושלם. ד"ר י. אבני הסביר בעדותו, עמ' 93 לפרוט', ששיעור הנכות הזמנית תלוי בשאלה אם התובע עבד חלק ניכר או רוב הזמן כשבמקרה כזה יש לשקול להפחית את נכותו הזמנית, ואולם בנסיבות כפי שתיארתי לעיל אני סבור שיש לקבל את קביעת הנכות הזמנית כפי שקבע המומחה הרפואי בתחום הנפשי, ד"ר י. אבני בחוות דעתו, דהיינו, 10% למשך שלוש שנים מיום התאונה. לעניין נכותו הנפשית הצמיתה של התובע: חלק מן המידע שעליו הצביעה הנתבעת היה ברשות המומחה הרפואי, כגון, התאונה מיום 25.3.98 בגינה טופל התובע בחדר המיון של ביה"ח איכילוב (אסמכתא מס' 5 בחוות הדעת מ/9), וההפנייה מיום 18.3.98 למכון השינה (אסמכתא מס' 4 בחוות הדעת מ/9). לעניין עבודתו של התובע הצבעתי על כך שהתובע עשה נסיון לשוב לעבודה, נסיון שנמשך כחמישה חודשים ולא עלה יפה. גם מילוי המטלות בלימודיו של התובע בחוג למשפטים טרם הושלם למרות השנים שחלפו מאז התאונה (כשבמועד התאונה היה התובע בשנה ב' משפטים). על כך יש להוסיף שגם לאחר שהמידע המלא הובא לידיעת המומחה הרפואי ד"ר י. אבני במהלך עדותו בבית המשפט עמד המומחה על כך שהנכות הנפשית איננה אפס, וכדברי ד"ר י. אבני בעמ' 93 לפרוט': "אני אומר שבמחילה גם שקרנים יכולים להיות חולים ואני לא ממהר לבטל את החמישה אחוז ולשים את זה על אפס, אם מישהו יגיד לי לא חמישה אלא ארבעה או שלושה, אני מוכן לקבל אבל לא אפס, נראה לי שבזה עלולים לעשות לו עוול". בשים לב לתשתית הראייתית בשלמותה אני סבור שנכון יהיה לאשר את קביעתו של ד"ר י. אבני שבחוות דעתו מ/9, דהיינו, שנכותו הנפשית הצמיתה של התובע היא בשיעור של 5%, בתום שלוש שנים ממועד התאונה. משהגיע המומחה הרפואי למסקנה, לאחר שהמידע בשלמותו הובא לידיעתו, שנכותו של התובע איננה אפס, אין לייחס משמעות לכך שאם מישהו יגיד: לא חמישה, מוכן המומחה לקבל ארבעה או שלושה. נראה לי איפוא שיש להעמיד נכות רפואית זו על 5% כפי שקבע המומחה בחוות דעתו מ/9. לנכות האורתופדית-נוירולוגית בשיעור של 27.1% כפי שקבעתי בפיסקה י"א יש להוסיף את 5% הנכות הנפשית הצמיתה, ולפיכך נכותו הרפואית המשוקללת והצמיתה של התובע בכל התחומים בהם נפגע, היא בשיעור של 31% במעוגל. כ"ב. באשר לנכותו התפקודית של התובע עקב נכותו האורתופדית, קבע המומחה בתחום האורתופדי, פרופ' י. אוטרמסקי, בחוות דעתו כי: "ההפרעה באגודל כף ימין מונעת ממר פרץ עופר בנוסף לחוסר יכולתו לבצע עבודות פיזיות, הגבלה גם בפעילויות מורכבות, לא פיזיות, הדורשות קורדינציה וכוח מלאים ושליטה מלאה על כל פעולות האגודל" (עמ' 4 של חוות דעתו מ/2). . התובע העיד לענין זה בבית המשפט כי לאחר הפגיעה בתאונה: "בפלג הגוף העליון ביד - כל פעילות של להפעיל כח ביד זה אומר הנפה, אחיזה וכו', גורמים לי להרגשה שהיד מאד חלשה יחסית ליד השניה וזה גורם לי לכאבים... יש עניין האגודל שאצלי הוא, ואפשר לראות זאת, יש גיד אחד שמתפקד לעומת שלושה גידים ביד האחרת. אין לי אותו גודל פתיחה ביד הפגועה כמו ביד האחרת. כל מה שקשור לאחיזה והפעלת כח מאד משמעותי בענין הזה. יחד עם הקשיון באיזור המפרק של שורש כף היד אני נתקל בהגבלה בכל מיני פעילויות עדינות כמו הקלדה ממושכת אני מרגיש יש קשיון בכל כף היד, היא תפוסה ואין לי גמישות כמו ביד השניה, זה אומר הקלדה וכתיבה ממושכת וכו'.... הרופא ד"ר עמית שהייתי אצלו קבע שאני צריך להיבחן על ידי הכתבה. לא יכולתי לכתוב ולכן, על פי הנחיותיו, אני נבחן בעל-פה". (עמ' 48 לפרוט'). מסקנתי על יסוד האמור לעיל היא שהנכות בשיעור של 10% בגין הליקוי באגודל ימין אצל התובע היא בעלת משמעות תפקודית. כ"ג. באשר לנכות הרפואית שנקבעה לתובע בעניין הפגיעה בשרירי הגלוטאוס מימין, כתב המומחה הרפואי בתחום האורתופדיה, פרופ' י. אוטרמסקי, בחוות דעתו מ/2: " בבדיקה:הליכה בצליעה לסרוגין על רגל ימין עם רגעים ללא צליעה בהליכה. תיפקוד עצמאי לחלוטין בכל תיפקודי המרפאה כולל הליכה עמידה על רגל אחת לפקודה שינויי תנוחה לישיבה, מישיבה לעמידה, עליה וירידה ממיטת הבדיקה" (עמ' 1 של חוות הדעת). בעדותו בבית המשפט העיד פרופ' י. אוטרמסקי שאין המדובר בנכות תפקודית, ואני מפנה לעדותו בעמ' 81 לפרוט'. "ש. ... האם נוכח הבדיקה שלך הקלינית שנעשתה פעמיים האם נכון לומר שלא מדובר פה בנכות תפקודית. ת. כן.". כזכור, עמדותיהם של המומחה האורתופד מחד גיסא, ושל המומחה הנוירולוג מאידך גיסא, היו חלוקות. לדעת הנוירולוג ד"ר ב. וולר קיימת פגיעה קלה בשרירי הגלוטאוס (עמ' 73 לפרוט'). וכן העיד ד"ר ב. וולר: "התרשמתי מצורת ההליכה שלו ולפי צורת ההליכה התרשמתי מהחולשה וסברתי שזה מספיק". (עמ' 73 סיפא לפרוט'). ד"ר ב. וולר כותב בעמ' 4 של חוות דעתו מ/1 שמצא בבדיקתו דלדול ברור בשרירי העכוז מימין בהשוואה לשמאל, חולשה קלה באקסטנציה של הירך מימין, ומינימלית באבדוקציה של ירך ימין. התובע עצמו העיד בעמ' 47 לפרוט': "ההגבלות האלה באות לידי ביטוי בהליכה ממושכת... יש פה איזה בליטה של העצם. תוך כדי הליכה אני יכול לשים יד ולהרגיש כמו מתיחות טק טק, כמו גיד שנמתח. בהליכה ממושכת יש לי מעצורים כאלה". בהמשך בעמ' 48 לפרוט' סיפר התובע על טיול בחו"ל כשגרר מזוודה עם עגלה ולדבריו: "טיילתי בעיר ובעצם הגעתי למצב כזה שכל ספסל שראיתי ישבתי לנוח והרגשתי מאוד קשה עם כל מיני חריקות ומעצורים, נחתי כל כמה זמן. זה משהו שמאוד עשה לי משהו היקשה עלי... הבנתי שאני ברמה אחרת לגמרי לא יכול לשים עלי תיק של 15 ק"ג ולטפס על הרים, דבר שיכולתי בעבר, אני צריך להיות צמוד למזוודה עם גלגלים". הנכות הרפואית בשיעור של 10% בגין הפגיעה בשרירי הגלוטאוס מימין היא, בשים לב למחלוקת שבין המומחה האורתופד מחד גיסא, ובין המומחה הנוירולוג מאידך גיסא, בעלת משמעות תפקודית חלקית בלבד. הדבר גם מתבקש מעדות התובע עצמו שאישר שהליכה למרחקים של כ-2 ק"מ לכל כיוון הוא הולך, כשבאפשרותו גם לנוח בדרך להיעצר ולשבת (עמ' 66 לפרוט' ש' 21-24), משמע, נכות זו באה לידי ביטוי רק בהליכה ממושכת ובנסיבות כפי שתיאר התובע בעדותו. נראה לי שנכון יהיה להעמיד את הנכות התפקודית בגין הפגיעה בשרירי הגלוטאוס מימין על 5%. ל-10% הנכות בגין צלקות מכוערות אין משמעות תפקודית. נתתי דעתי על כך שהתובע סבל עוד לפני התאונה (עקב שירותו הצבאי) מנקעים חוזרים, בקרסול שמאל, בליווי כאבים, וכן נקע פעמיים את קרסול ימין (עמ' 63 לפרוט', וכן ציין זאת ד"ר ב. וולר בעמ' 2 סיפא של חוות דעתו מ/1 בפרק תולדות העבר), אך אין בנקעים אלה כדי להקהות את הנכות התפקודית הנובעת מן התאונה הנדונה כמוסבר לעיל. כ"ד. המומחה הרפואי בתחום הנפשי ד"ר י. אבני העיד בעמ' 86 לפרוט': "לגבי הפרעה בתפקוד, כמו בהרבה דברים אחרים ברפואה זה תלוי במידה כלומר יש חרדה קלה, יש חרדה בינונית ויש חמורה הקרויה גם פניקה, ולכן צריכים להשתדל לומר האם זאת חרדה קלה או בינונית או חמורה ולפי זה גם מידת ההפרעה התפקודית". ובהמשך בעמ' 87 לפרוט': "רוב הסימפטומים הפסיכיאטריים משפיעים גם על הקשרים החברתיים ויכולים לגרום להתרחקות, להסתגרות, או להתנהגות המפריעה לסביבה...". באשר למידת ההשפעה של החרדה על היכולת ללמוד אמר המומחה: "החרדה פוגעת במידה רבה ביכולת הריכוז, ולכן יש השפעה ניכרת אם יש חרדה יכולה להשפיע לרעה על יכולת הלימוד" (עמ' 87 לפרוט'). בהמשך עדותו לענין זה הוסיף ד"ר י. אבני בהתייחסו לתקופת הנכות הזמנית: "... הנכות הפסיכיאטרית היא תמיד תפקודית. אם הוא תפקד בצורה תקינה פחות או יותר זה דבר אחד אם לא תפקד בצורה תקינה אפשר להגיד שאולי מגיע לו נכות של 10% לתקופה זאת" (עמ' 94 לפרוט'). הצבעתי עוד קודם לכן על עדות התובע בעמ' 47 לפרוט' ביחס לחרדה בה הוא נתקף כשהוא מגיע למבחן וכשלונותיו במבחנים רבים (לאחר התאונה). במקרה שבפנינו אני סבור שיש לקבוע כי הנכות הפסיכיאטרית הרפואית שנקבעה לתובע, דהיינו, 10% נכות זמנית לתקופה של שלוש שנים ממועד התאונה, ו-5% נכות לצמיתות כפי שציינתי בפיסקה כ"א לעיל, משקפת את ההשפעה התפקודית של נכות זו. כ"ה. אני סבור איפוא שיש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 20% נכות, פרט לתקופה של שלוש השנים הראשונות שלאחר התאונה שבהן תחושב נכותו התפקודית לפי 25% נכות, בשים לב לקביעתו של ד"ר י. אבני בחוות דעתו מ/9. אני מפנה לאמור ב-ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב(3), 792, וכן בע"א 19/88 שלמה פילו ואח' נ' עמוס שושנה, תק-על 92(4), 730: "כבר נאמר לא פעם, כי דרגת הנכות הרפואית לא תמיד משקפת לאשורה את הנכות התיפקודית הממשית, וכי את היחס בין שתי אלה יש תמיד לבחון על-פי נסיבותיו העובדתיות של המקרה הנתון: אופי ומהות הפגיעה, עיסוקו של הנפגע, גילו, יכולתו להסתגל למצבו, כושרו להשתקם, ועוד...". וכן ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד שמואל אבני, פסק דין מיום 4.7.05: "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו מכל מקום, נתון מרכזי אם לא חותך, לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית". קביעת נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 20% (ו-25% בשלוש השנים הראשונות שלאחר התאונה) נראית בעיניי כמשקפת נכונה את השפעת פגיעתו של התובע על כושר השתכרותו בשים לב למכלול הנתונים הרלוונטיים כפי שהובאו בפני בית המשפט. כ"ו. נזק שאיננו ממוני: קבעתי קודם לכן שנכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור של 31%. התובע היה מאושפז על פני תקופה כוללת של 40 יום. הפיצוי המגיע בגין נזק שאיננו ממוני בגין 31% נכות, לרבות הפיצוי המגיע בגין 40 ימי אשפוז, בתוספת ריבית כדין הינו: 71,599 ₪ נכון להיום. כ"ז. התובע השתחרר משירותו הצבאי בנח"ל בתאריך 30.4.1994 (עמ' 63 לפרוט'). לאחר שחרורו עבד התובע בחברת "מור" המטפלת בנזקי צנרת, בינוי וכו', של מבוטחים בעלי פוליסות לכיסוי נזקים למבנים. התובע עבד בחברה זו בשנת 1995-1996 בערך למשך כשנה אחת. התובע טס לחו"ל לתקופה של כארבעה חודשים ושב לחברת "מור" למשך כמחצית השנה (עמ' 50 לפרוט', וכן תשובתו לשאלה 11 בתצהיר נ/3, ובתצהיר המשלים נ/4). בשנת 1997 עבד התובע כ-4 חודשים לערך בחברת "יעד חן" בחקירות של נזקי גוף. התובע מסר בעמ' 50 סיפא לפרוט' שהשתכרותו שם היתה נמוכה מאוד, כשמהמשך עדות התובע בעמ' 51 סיפא - עמ' 52 רישא לפרוט' עולה שהואיל והיתה זו רק תחילת עבודתו: "עשה לי התלמדות ואמר שלא אצבור משכורת בחודשים הראשונים כיוון שצריך ללמוד את התחום ולקחתי את זה בחשבון". באוקטובר 1997 החל התובע בלימודי משפטים במכללה למינהל תל אביב כעולה מן האישור ת/3. באוקטובר 1998 החל התובע עבודתו בתנועת בית"ר (עמ' 49 לפרוט'), כשעבודתו היתה מנהל מחוז מרכז של בית"ר (עדות יו"ר תנועת בית"ר דאז מר יואל חסון בעמ' 20 לפרוט'). בעבודתו זו הועסק התובע עד אירוע התאונה הנדונה. טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, עמ' 7 פיסקה ד' (16), שאין המדובר באדם שהתמיד בעבודתו תקופה ארוכה, אלא במי שהחליף מקומות עבודה למכביר ולא הצליח להתמודד לאורך זמן באף מקום עבודה ושכרו עובר לתאונה היה נמוך מאוד. לי נראה שהתובע היה עדיין בתחילת דרכו שעה שארעה התאונה. לאחר שחרורו מן השירות הצבאי התחיל התובע לגשש את דרכו המקצועית ולא השתלב מיד במקום עבודה קבוע, ותוך כדי כך גם נסע לחו"ל למשך מספר חודשים כמקובל בימינו. באוקטובר 1997 החל התובע את לימודי המשפטים, וכשנה לאחר מכן, באוקטובר 1998, החל במקביל את עבודתו בתנועת בית"ר. בנסיבות אלה, אינני סבור שניתן להסיק מסקנה לחובתו של התובע, כטענת הנתבעת בפיסקה ד(16) של סיכומיה, פרט לכך שהתובע היה עדיין בתחילת דרכו, ולאחר שהחל בלימודי המשפטים ניסה כשנה לאחר מכן להשתלב במקביל בעבודה, והחל, כאמור כבר לעיל, בעבודתו בתנועת בית"ר. כ"ח. מתלושי המשכורת שהוצגו בפני בית המשפט לחודשים אפריל 1999 ויוני 1999 (מוצג נ/6, מוצג נ/7), עולה ששכרו הממוצע של התובע בטרם התאונה היה 4,070 ₪ ברוטו. השיערוך של סכום זה ממדד ידוע אפריל 1999 עד היום הינו 4,532 ₪. לאחר ניכוי מס הכנסה, השכר נטו הוא 4,032 ₪ לחודש, כשחישוב המס נעשה לפי ירחון "חשב" ליוני 2005, עמ' 130. בחודש התאונה (יוני 1999) שולם לתובע שכרו כעולה ממוצג נ/7, וכפי שאכן טוען ב"כ הנתבעת בעמ' 8 של סיכומיו, סעיף 4. בדצמבר 1999 חזר התובע לעבודה בתנועת בית"ר (עמ' 52 לפרוט'), לפיכך זכאי התובע להפסד השתכרות מלא לתקופה שמיולי 1999 עד נובמבר 1999 (כולל), פרק זמן של חמישה חודשים כדלקמן: 4,032 ₪ נטו לחודש X 5 חודשים = 20,160 ₪. מדצמבר 1999 ועד פיטוריו של התובע (30.4.00) קיבל התובע את שכרו מתנועת בית"ר וכן קיבל התובע משכורת לשבועיים בחודש מאי 2000 (התובע בעמ' 53 לפרוט'). נכותו התפקודית של התובע עד לתום שלוש שנים מיום התאונה היא בשיעור של 25% (פיסקה כ"ה דלעיל), משמע, עד תחילת יוני 2002, לפיכך זכאי התובע לפיצוי לפי 25% נכות תפקודית משכרו נטו ממחצית מאי 2000 עד תחילת יוני 2002: 4,032 ₪ נטו לחודש X 25% נכות תפקודית X 24.5 חודשים : 24,696 ₪. לתקופה שמתחילת יוני 2002 עד היום זכאי התובע לפיצוי לפי נכות תפקודית בשיעור של 20% משכרו נטו של התובע כפי שהשתכר בתנועת בית"ר כדלקמן: 4,032 ₪ נטו לחודש X 20% נכות תפקודית X 38 חודשים = 30,643 ₪. כ"ט. ב"כ התובע מבקש שהפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד יחושב לתובע לתקופה של 10 השנים הראשונות לפי כפל השכר הממוצע במשק, ולגבי ההמשך, עד הגיע התובע לגיל 70, יש לחשב את הפיצוי לפי שילוש השכר הממוצע במשק, לטענת ב"כ התובע, וזאת בהסתמך על כך שהתובע הוא סטודנט למשפטים, ותוך הפניה לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע, ת.א. 3330/97 אור בן יאיר נ' הפניקס, המצורף לסיכומי ב"כ התובע. לעומת זאת מציע ב"כ הנתבעת לערוך גם את החישוב לעתיד לפי שכרו של התובע בתנועת בית"ר, ומוסיף שלדעתו לא היה התובע הופך, בכל מקרה, לעורך דין פעיל. גם אם היה התובע עובד כעורך דין הרי לא הוכחו כלל שיעורי השכר כנטען בסיכומי ב"כ התובע, והעובדה שהשוק "מוצף" בעורכי דין מביאה לשיעורי שכר נמוכים במקצוע זה (עמ' 8-9 בסיכומי ב"כ הנתבעת). עוד טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, עמ' 6, שסביר להניח כי התובע היה ממשיך לעבוד בתנועת בית"ר, בפן הפוליטי, ולא בעריכת דין, ושכרו מעבודתו הפוליטית בתנועה היה אמור להיות נמוך מאוד, בשים לב לעדות יואל חסון, בעמ' 31 לפרוט', שהמשכורות בבית"ר היו נמוכות מאוד, וכן עדות יואל חסון בעמ' 29 לפרוט' שהיו"ר הפך להיות ללא שכר. הסיכוי של התובע להיות עורך דין, נראים בעיני ב"כ הנתבעת כקלושים למדי (פיסקה 12 בעמ' 6 לסיכומיו), בשים לב לכך שאין זה בטוח שהתובע יכול היה לסיים את התואר. התובע הודה שנכשל בקורס בחירה (הכוונה בתקופה שלפני התאונה - עמ' 43 לפרוט' שורות 5-7), ונמנע מלהגיש את ציוניו במכללה. דברים אלה, כך ב"כ הנתבעת, מדברים בעד עצמם. התובע, כך נטען, לא היה תלמיד מבריק במיוחד, ואפילו היה מסיים את התואר במשפטים, סביר להניח שהיה נשאר בתנועת בית"ר וזונח את תחום המשפטים. לדעת ב"כ הנתבעת בסעיף 13 של סיכומיו, עמ' 6, לימודי המשפטים תפסו חלק קטן וזניח בחייו של התובע והוא לא תכנן להמשיך בדרך זו, וייתכן שלמד משפטים כדי להיות בעל תואר ראשון, מתוך מחשבה שהדבר עשוי לסייע לו להתקדם כפוליטיקאי, ומדברי התובע בעמ' 65 לפרוט' שורה 12, עולה שלא היה בטוח שיסיים את מסלול לימודי המשפטים. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבור שאין סיבה להניח שהתובע לא היה מסיים את לימודי המשפטים. נכון הוא שאיש מן הצדדים לא הגיש את ציוניו של התובע במכללה כראיה, ואולם ב"כ הנתבעת הזמין ממדור התלמידים שבמכללה את מערכת השעות של התובע ופירוט ציוניו, ואלה אכן הומצאו לתיק בית-המשפט נכון ליום 13.3.03. אני גם מפנה להחלטה שנתתי ביום 9.6.03 בעניין פנייתה של מנהלת מזכירות הסטודנטים לביהמ"ש בנוגע להזמנתה. מעיון במסמכי המכללה שהומצאו לתיק בית המשפט עולה שנכון למרץ 2003 (ארבע שנים לאחר התאונה) צבר התובע 72 נקודות זכות, וממוצע ציוניו לתואר הוא 70, אך התובע טרם השלים את חובותיו האקדמיות. הישגיו של התובע אמנם בינוניים, אך מעיון בפירוט הציונים עולה שהתובע עבר חלק נכבד מן המקצועות המשפטיים המהותיים, כגון: משפט חוקתי, משפט מינהלי, דיני עונשין, דיני חוזים, דיני נזיקין, סדר דין פלילי, דיני קנין ועוד, כל זאת בהתייחס לשנה א' ולשנה ב'. בנסיבות אלה ההנחה הסבירה היא שהתלמיד יוכל לסיים את חובותיו האקדמיות ולקבל את התואר של בוגר במשפטים. אכן, שאלה אחרת היא האם היה התובע עובד כעורך דין פעיל. על שאלה זו קשה להשיב. יתכן והתובע היה, משיקוליו, מבכר לפעול בתחום בתחום הפוליטי דווקא, יתכן שהיה מעדיף דווקא לעבוד כעורך דין, או אף לשלב בין השניים. ייתכן גם שהתובע היה עובד בתפקיד כלשהו של ניהול או ייעוץ שבמסגרתו ניתן היה לנצל את כישוריו כמשפטן. מכל מקום, אינני סבור שניתן ללמוד גזרה שווה, כטענת ב"כ התובע בסיכומיו, מפסק הדין שבתיק אזרחי (באר שבע) ת.א. 3330/97, המצורף לסיכומי ב"כ התובע, הואיל ובאותו מקרה מדובר היה בעורך דין פעיל, שהספיק להוכיח עצמו בעבודתו המשפטית, ונקבע שהיה עורך דין מוכשר, שהצליח בעבודתו ופוטנציאל ההשתכרות שלו היה גבוה. בענייננו, כפי שקבעתי, ההנחה הסבירה היא שהתובע יכול היה לסיים את חובותיו האקדמיות ולקבל את התואר של בוגר במשפטים, כשלא ברור, כמוסבר כבר לעיל,באיזו מסגרת היה התובע בוחר לעבוד, כשהאפשרויות מגוונות כמפורט לעיל. מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת לפיה שיעור השכר הנטען ע"י התובע (כפל השכר הממוצע במשק) בעשר השנים הראשונות, ואחר כך שילוש השכר הממוצע במשק, לא הוכח, ומה עוד שעקב מספרם הגדול והולך של עורכי הדין, כיום, השכר הולך ויורד. לאחר שנתתי דעתי למגוון השיקולים שהעלו בפניי שני הצדדים נראה לי שנכון יהיה לקבוע את בסיס השכר שעל פיו יחושב הפסד ההשתכרות של התובע לפי השכר הממוצע במשק מהיום לתקופה של עשר שנים, ומתום 10 שנים אלה ואילך יועמד בסיס השכר על השתכרות של 7,000 ₪ נטו לחודש, וזאת בשים לב להנחה הסבירה שלאור המקצועות בהם נבחן התובע בשנים א' + ב', עד לתאונה, יכול היה התובע לסיים את חובותיו האקדמיות ולקבל את התואר של בוגר במשפטים, תואר שיוכל לבוא לידי ביטוי בעיסוקים רבים, בין אם בתחום המשפטי ממש, בין אם בעיסוק פוליטי, או בשילוב בין השניים, ובין אם בתפקיד ניהולי או ייעודי. התובע יכול היה למלא תפקידים שבהם היה התובע מתוגמל, במהלך השנים, בשכר שהיה עולה בהדרגה על השכר הממוצע במשק. מטבע הדברים עסקינן בציפייה פני עתיד. התובע כבן 33 כיום, ולפניו שנות עבודה רבות, ולכן יש לקבוע את בסיס החישוב על דרך האומדן ההערכה, על פי המוסבר לעיל. ל. חישוב הפסד ההשתכרות של התובע לעתיד: מהיום ולתקופה של 10 שנים, עד יולי 2015, יש לחשב את הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש נזק זה, לפי השכר הממוצע במשק, דהיינו, לפי בסיס שכר של 6,964 ₪ ברוטו, ולאחר ניכוי מס הכנסה: 5,904 ₪ נטו לחודש. (חישוב המס נערך לפי ירחון "חשב" לחודש יוני 2005, עמ' 130). 5,904 ₪ לחודש X 20% נכות תפקודית X מקדם היוון לעשר שנים 103.5618 = 122,286 ₪. כמוסבר כבר לעיל, אני מעמיד את בסיס השתכרותו של התובע, לפי הערכתי , על סכום של 7,000 ₪ נטו לחודש, לתקופה החל מיולי 2015. את תוחלת חיי העבודה של התובע אחשב לפי גיל 70, הואיל ובתחום העיסוק שהתובע היה עשוי להשתלב בו על בסיס כישוריו המשפטיים, עסקינן בעיסוק שניתן לעבוד בו עד גיל 70. עיינו: ע"א 7942/99, עזבון המנוח ציון אבני ז"ל נ. ביטוח ישיר, פ"ד נ"ה(2), 511. החישוב לתקופה שמתום עשר שנים מהיום (יולי 2015) עד הגיע התובע לגיל 70 (נובמבר 2042), משמע, פרק זמן של 328 חודשים, יהא כדלקמן: 7,000 ₪ נטו לחודש X 20% נכות תפקודית X מקדם היוון 223.6 = 313,040 ₪. הואיל והפסד זה יחול בתקופה שתחל בעוד 10 שנים , יש להכפיל את הסכום הנ"ל במקדם היוון כפול : 0.7441 = 232,933 ₪. ל"א. התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי פנסיה. אכן, מתלושי השכר של התובע (מוצגים נ/6 + נ/7) עולה שלא בוצע ניכוי לזכות קרן פנסיה, ומכאן שזכאותו של התובע לפנסיה לא הוכחה, ואולם, התובע היה בתחילת דרכו, כשבמקביל גם למד. מבחינה זו יש לנהוג בעניינו של התובע כבעניינו של קטין. אני מפנה לפסק הדין ע"א 644/89, עיסא פאדי (קטין) נגד טהא עבדול מוחסן, מיום 10.3.93 (לא פורסם) שם נפסק פיצוי בגין אבדן פנסיה לקטין שהיה בן שלוש במועד התאונה. החישוב במקרה שבפנינו ייערך כדלקמן: 7,000 ₪ נטו לחודש X 70% פנסיה X 20% נכות תפקודית, מוכפל במקדם היוון לתקופה של שמונה שנים מהגיע התובע לגיל 70 עד גיל 78 (85.2546) = 83,550 ₪. הואיל והפסד זה יחול רק בעוד 37 שנים, יש להכפיל את הסכום הנ"ל במקדם היוון כפול 0.3350 = 27,989 ₪. הואיל ויש לקחת בחשבון את הסכומים שעל התובע עצמו להפריש לצורך הבטחת זכאותו לפנסיה, הייתי מעמיד את הפיצוי בראש הנזק של הפסדי פנסיה על סך של 15,000 ₪, וזאת בדרך של אומדן. ל"ב. לענין עזרת צד שלישי בעבר העיד התובע: "... שוחררתי הביתה עם גבס ביד ימין מהכתף כולל את כף היד. בנוסף היה לי סד, ריתמה מאיזור המותניים מחובר לציר מברזל עם ריתמה נוספת באיזור הירך כדי להתגבר על העומס באזור האגן. כך שוחררתי הביתה עם קביים גבס וסד. הצמידו לי שתי מטפלות אחת לבוקר אחת לצהריים ופיזיותרפיסט הגיע אליי שלוש פעמים הביתה" (עמ' 38 לפרוט') עוד הוסיף התובע : "בנוסף חבר עבר לגור אצלי בחלק מהזמן כדי לסייע לי בשאר הזמן. כל הזמן שכבתי בבית במיטה, בפעם הראשונה בחיי שהייתי נטול אחריות לחלוטין, חסר אונים בדברים בסיסיים של לאכול להתלבש להתקלח וכו'" (עמ' 38 לפרוט'). יחד עם זאת עולה מן האמור במכתב מטעם "אבנר" מיום 6.4.03 (מוצג נ/9), ולאור כרטיס הנפגע (מוצג נ/8), שלתובע סופקה עזרה סיעודית בהיקף נרחב מטעם "אבנר", כשמתן הטיפולים הסתיים בסוף חודש אוקטובר 1999. ברי שהתובע נזקק בתקופה הסמוכה לתאונה לעזרה מסיבית נוכח מהות פגיעתו וטיב מגבלותיו. בשים לב להיקף העזרה אותה קיבל התובע מ"אבנר", כאמור לעיל, הייתי מעמיד את הפיצוי בגין ראש הנזק של עזרת צד ג' לעבר על סך של 20,000 ₪, לפי הערכתי. אינני סבור שקיימת תשתית ראייתית המצדיקה פסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה לעתיד. ל"ג. התובע מבקש כי ייפסק לו פיצוי גלובלי בסכום של 35,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות. אין בפנינו תשתית ראייתית המצדיקה פסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה. התובע קיבל טיפולים פיזיותרפיים באמצעות "אבנר" לתקופה שעד סוף חודש אפריל 2000, בהתאם למוצג נ/9, וכרטיס הנפגע נ/8. לא נטען על ידי התובע כי הוא נזקק לטיפולים או להוצאות רפואיות כלשהן, וכמו כן לא הובאו ראיות מטעמו בענין זה. כחבר קופת חולים, ובמסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, זכאי התובע לטיפולים רפואיים שונים, להם הוא עשוי להיזקק עקב פגיעתו בתאונה (עיינו: ע"א 6881/95 ,5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד דוד, פ"ד נא(2), 724), לפיכך אינני רואה הצדקה לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. ל"ד. התובע מבקש כי ייפסק לו פיצוי גלובלי בגין הוצאות נסיעה בסך של 35,000 ₪, לעבר ולעתיד. לא הוצבה תשתית ראייתית לביסוס ראש נזק זה. גם לא נטען על ידי התובע מהי תדירות הנסיעות להן הוא נזקק ויזדקק במהלך התקופה, עקב התאונה. בשים לב לכך שהדעת נותנת שבתקופה הסמוכה לתאונה היתה ניידותו של התובע קשה עליו בגין מהות הפגיעה וההגבלות הנובעות מהן, נראה לי כי נכון יהיה לפסוק לזכות התובע פיצוי גלובלי בסכום של 5,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה לעבר. ל"ה. סכום הנזקים: 1) נזק שאיננו ממוני - 71,599 ₪. 2) הפסד השתכרות מיולי 1999 עד נובמבר 1999 20,160 ₪ 3) הפסד השתכרות ממחצית מאי 2000 עד תחילת יוני 2002 24,696 ₪. 4) הפסד השתכרות מתחילת יוני 2002 עד היום 30,643 ₪. 5) הפסד השתכרות לעתיד לתקופה של עשר שנים מהיום - 122,286 ₪. 6) הפסד השתכרות לעתיד מתום עשר השנים הנ"ל ועד הגיע התובע לגיל 70 - 232,933 ₪. 7) הפסד פנסיה - 15,000 ₪. 8) עזרת צד ג' לעבר - 20,000 ₪. 9) הוצאות נסיעה - 5,000 ₪. סה"כ : 542,317 ₪. ל"ו. אין מחלוקת בדבר הפחתת התשלומים התכופים מן הפיצוי המגיע לתובע. אבהיר שלהפסדי העבר והוצאות שהוצאו בעבר לא הוספתי ריבית (פרט לנזק שאיננו ממוני, כמובן). במקביל, גם לא אוסיף ריבית על התשלומים התכופים אותם יש להפחית. רשימת התשלומים התכופים הוגשה, בהסכמת הצדדים , כמוצג מ/11. אלה התשלומים: 10,936 ₪ מיום 18.10.99, השווי המשוערך להיום: 11,925 ₪ 28,218 ₪ מיום 4.6.00, השווי המשוערך להיום : 30,867 ₪. 11,287 ₪ מיום 4.10.00, השווי המשוערך להיום : 12,237 ₪. 16,931 ₪ מיום 27.5.02, השווי המשוערך להיום : 17,485 ₪. 16,947 ₪ מיום 10.4.03, השווי המשוערך להיום: 17,005 ₪. סה"כ השווי המשוערך של התשלומים התכופים להיום: 89,519 ₪. ל"ז. לסכום נזקיו של התובע : 542,317 ₪, יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13%: 70,501 ₪ ומע"מ כחוק על שכר הטרחה: 11,985 ₪, ובסה"כ: 624,803 ₪. מסכום זה יש להפחית את התשלומים התכופים בסך 89,519 ₪, והיתרה היא: 535,284₪. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 535,284 ₪ ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת גם תישא בשכרו של העד יואל חסון בסכום של 240 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מן המועד שבו בוצע התשלום לעד, ועד לפרעון בפועל. בכל הנוגע לתשלום אגרת המשפט, תחול הוראת סעיף 6 (ג) של תקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח-1987. לענין שאר הוצאות המשפט (אם אמנם היו) יהא ב"כ התובע רשאי להגיש בקשה לשומת הוצאות (עם העתק במישרין אל ב"כ הנתבעת). אחוזי נכותנכות