רקע 1. המבקשים מס' 1-3 הם הנתבעים בת.א. 677/99 להלן: "התיק העיקרי", המשיב הוא התובע בתיק העיקרי, והמשיב הפורמלי הוא צד ג' באותו תיק. התובע נפגע ביום 7.11.98 בתאונת דרכים, להלן: "התאונה", לפי משמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, להלן:"החוק" והגיש תביעה לפי החוק והתקנות על פיו לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה ובעקבותיה. בית המשפט מינה מומחים רפואיים לבדיקת התובע וקביעת נכותו הצמיתה בתחום אף אוזן וגרון, תחום העיניים ובתחום הנוירולוגי, והערכה באם קיים קשר סיבתי בין אותן נכויות, אם קיימות, לבין התאונה. ביום 19.9.05, מינה בית המשפט את ד"ר ג'ראיסי כמומחה מטעמו בתחום הנפשי, להלן: "המומחה". שלושת המומחים בתחומים הנותרים מונו בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 30.9.02. באותה החלטה כמו גם בהחלטה על מינוי המומחה נקבע כי בכפוף לאמור בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז - 1986, להלן: "תקנות המומחים", כל מסמך רפואי יישלח למומחה עם העתק לצד שכנגד. חוות הדעת בתחום א.א.ג הומצאה לבית המשפט ביום 5.1.03; חוות הדעת בתחום העיניים הומצאה ביום 29.7.03 ואילו חוות הדעת בתחום הנוירולוגי הומצאה ביום 28.12.03. המומחה בדק את התובע ביום 19.11.05 והמציא לבית המשפט את חוות דעתו, להלן: "חוות הדעת", ביום 11.12.05. 2. ביום 27.12.05 הגיש ב"כ התובע בקשה, בש"א 18120/05, להלן: "הבקשה" למינוי מומחה שיקומי. ביום 3.1.06 הגישו ב"כ הנתבעים בקשה, בש"א 343/06, לפסול את חוות דעתו של המומחה, להלן: "בקשת הפסילה". הבקשה למינוי מומחה שיקומי 3. תגובת ב"כ הנתבעת מס' 1 לבקשה הוגשה ביום 8.1.06. תגובה זהה מטעם ב"כ הנתבעים מס' 2 ו- 3 הוגשה ביום 12.1.06. התנגדות ב"כ הנתבעים למינוי מומחה בתחום השיקום נשענה על הטענה כי טרם ההכרעה בבקשת הפסילה, אין למנות מומחה בתחום השיקום, מהנימוק שבית המשפט עלול להחליט כי בנסיבות העניין, מתחייבת פסילת חוות דעת המומחה ומינוי מומחה אחר תחתיו לעריכת חוות דעת חדשה בתחום הנפשי. בנסיבות אלה, קודם להחלטה בבקשת הפסילה, אין מנוס מהמסקנה כי הבקשה הראשונה מקדימה את זמנה שכן אף ב"כ התובע עצמו אינו חולק על כך שצריכות להיות בפני המומחה השיקומי "אם וכאשר ימונה" כל חוות הדעת הרפואיים השונים לרבות חוות הדעת בתחום הנפשי. אכן, טענה זו היא טענה נכונה. עניין מינויו של מומחה בתחום השיקומי יישקל לאור התוצאה אליה אגיע בהחלטה, לאחר שב"כ הנתבעים יתייחסו לגופה של הבקשה ותינתן אפשרות לב"כ התובע להשיב לטענותיהם. בקשת הפסילה 4. בבקשת הפסילה ובתשובתם לתגובת ב"כ התובע, פירטו ב"כ הנתבעים שורה של "כשלים" בהתנהגותו של ב"כ התובע ובחוות הדעת המחייבים, לשיטתם, את פסילתה. טענתם העיקרית הייתה כי חוות הדעת מבוססת על עיון המומחה במסמכים שאסור היה למסור לעיונו, אשר ב"כ התובע הצהיר כי לא יעבירם לו. על פי טענה זו - הנסמכת על התחייבויות ב"כ התובע כלפי ב"כ הנתבעים, על הצהרותיו בפני בית המשפט ועל תקנה 8 לתקנות המומחים שלא להמציא מסמכים מסויימים למומחה - נשלחו למומחה מסמכים שלא נערכו לצורך טיפול רפואי בתובע והמהווים אף, רובם ככולם, חוות דעת רפואית, להלן: "המסמכים שבמחלוקת". עוד טענו הנתבעים כי יש לפסול את חוות הדעת מאחר והמומחה ערך את חוות דעתו לפני שקיבל מסמכים שהנתבעים ביקשו להמציא לו ואף הודיעו לו על כוונתם זו ודרשו ממנו לעכב את מתן חוות הדעת עד להמצאת המסמכים הנוספים. לגבי חוות הדעת עצמה טענות ב"כ הנתבעים כי חוות הדעת עצמה לוקה בחסר בכך שאינה מפרטת בצורה כלשהי את תלונות הנפגע או את הבדיקות שערך המומחה. העברת המסמכים שבמחלוקת לעיון המומחה, הוסיפו וטענו ב"כ הנתבעים מנוגדת, אפוא, לאיסור הקבוע בסיפא של התקנה הנ"ל. המסמכים שבמחלוקת נשלחו למומחה, ממשיכים וטוענים ב"כ הנתבעים, חרף מכתבם לב"כ התובע מיום 11.11.05, בו התריעו בפניו כי הם מתנגדים לכך שיישלחו לו וחרף הצהרת ב"כ התובע, בהזדמנויות שונות, כי לא יישלחו ולא נשלחו למומחה. על כך שהמסמכים שבמחלוקת נשלחו למדו ב"כ הנתבעים הן מחוות הדעת גופה הן מהמסמכים שהמומחה העביר לעיונם ביום 25.12.05, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 8.12.05. למעשה, אין מחלוקת כי המסמכים שבמחלוקת הועברו לעיון המומחה, עובר לעריכת חוות הדעת וכי זו כבר נערכה ואף הומצאה לבית המשפט. אקדים ואומר כי בתגובתו לבקשת הפסילה, לא כפר ב"כ התובע בכך שהצהיר כי לא יעביר וכי לא העביר את המסמכים שבמחלוקת לעיון המומחה, אולם הוסיף וטען בתגובתו את שני אלה: ראשית, חלק מהמסמכים שהנתבעים התנגדו להם, מסמכים שנערכו על ידי ד"ר בדארנה, אכן לא נשלחו למומחה ואילו יתר המסמכים, כלומר המסמכים שבמחלוקת, אינם מסמכים מהסוג שאין להגישם לעיונו, כפי שטען כבר בתגובתו לבש"א 3850/03. בין כך ובין אחרת, טען ב"כ התובע, במכתבו מיום 12.10.05 שהופנה לב"כ הנתבעים 2 ו- 3 הביע נכונות להעביר לה העתק מאותם מסמכים, אך לא זכה לתגובתה. שנית, המסמכים שבמחלוקת הועברו למומחה "כדי למנוע סחבת בתיק" ולהקדים את פני החשש כי ב"כ הנתבעים, כפי שעשו לעניין העברת המסמכים שבמחלוקת למומחים אחרים, יבקשו ארכות חוזרות ונשנות עד לנקיטת עמדה לגבי מעמדם ועד שימציאו למומחה מסמכים רפואיים נוספים מטעמם. בתמצית, המסמכים שבמחלוקת הומצאו למומחה לאחר נכונות ב"כ התובע להמציאם לעיון ב"כ הנתבעים, כדי שינקטו לגביהם עמדה, אך משאלה השתהו מלעשות כן, המציאם ב"כ התובע למומחה לשם השלמת חוות דעתו. עוד טען ב"כ התובע לעניין כשרותם של המסמכים שבמחלוקת וכן לעניין אמת המידה הראויה, המתאפיינת בדרישה לשקילה זהירה וקפדנית של אפשרות פסילתה של חוות דעת, גם במקרים בהם הומצאו למומחה מסמכים אסורים בהמצאה, שקילה אשר ככלל, תוצאתה היא דחיית הבקשה לפסול את חוות הדעת, גם בנסיבות שכאלה. שבתגובתו לא התייחס ב"כ התובע לטענת הנתבעים בענין הפגמים בחוות הדעת עצמה שיש בהם כדי להביא , לטענת ב"כ הנתבעים, לפסילתה. המסגרת הנורמטיבית 5. לשם הכרעה במחלוקת מן הראוי לפרט מהם המסמכים השנויים במחלוקת וכן את הטענות המנוגדות של ב"כ הצדדים באשר לאפשרות העברתם למומחה. אולם, בראש וראשונה, יש להידרש לכללים המשפטיים החולשים על הסוגייה. הכלל הקבוע בתקנה 8 לתקנות המומחים מגביל את המסמכים המותרים בהמצאה למומחה. על פי תקנה זו, למומחה מותר להמציא רק מסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן לנבדק ובדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול, "הנוגעים לעניין שבמחלוקת..."ובלבד שבין אותם מסמכים לא תומצא חוות דעת רפואית. אעיר כאן כי ב"כ הנתבעים לא טענו דבר לעניין הרלוונטיות של המסמכים. כל טענותיהם כוונו כנגד קבילותם ולכן אצא מתוך הנחה כי המסמכים אכן רלוונטיים. תקנה 8 מגבילה, אפוא, את היקף המסמכים המותרים בהמצאה למומחה על ידי הנפגע ומשמועלית טענה כי המסמכים שהמציא או שהוא מבקש להמציא למומחה אינם עונים על התנאים הקבועים בתקנה 8, הנטל מוטל על התובע או על מי שמבקש להמציא מסמכים אלה להראות כי מותר היה להמציאם. אולם, בנסיבות בהן הומצאו למומחה מסמכים שאסור היה להמציא לו ושהוא לא רשאי היה לקבלם ולעיין בהם לצורך הכנת חוות דעתו אך הוא עיין בהם ואף ערך כבר את חוות דעתו והמציאה לבית המשפט, קבעה הפסיקה כי אין הכרח לפסול את חוות הדעת אלא יש לבחון אם הסטייה ממצוות תקנה 8 כרוכה בפגם היורד לשורש העניין, שיש בו גרימת עיוות דין לנתבעים. הנטל להראות כי הסטייה ממצוות תקנה 8 גררה פגם היורש לשורש העניין ושיש בו עיוות דין, מוטל על מי שטוען לכך ובענייננו, הנתבעים. הפירוש שניתן לתקנה 8 הונחה על פי תכליתה. תכלית התקנה היא להבטיח הפעלת שיקול דעת עצמאי על ידי המומחה מטעם בית המשפט. על חשיבות ההפעלה העצמאית של שיקול הדעת מצד מומחה בית המשפט עמדתי זה מכבר, גם אם בהקשר אחר, ב- בש"א 13508/04 רשות הנמלים והרכבות, נמל חיפה נ' אלגרה כהן, תק-מח 2005(3) 2037 וראו גם רע"א 7714/05 אלגרה כהן נ' רשות הנמלים והרכבות, נמל חיפה, תק-על 2006 (1) 1736. החזקה הנלמדת מתקנה 8 היא כי סטייה מהכלל הקבוע בה - כלומר המצאת מסמכים שאינם עומדים בקריטריונים שנקבעו בתקנה דהיינו מסמכים שאינם מסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן לתובע או שאינם מסמכים בדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול או שהם חוות דעת רפואיות - פוגמת בשיקול דעתו העצמאי של המומחה. על כן, בראש וראשונה מוטל הנטל על הצד הטוען לכך שהמסמכים מותרים בהמצאה, לשכנע את בית המשפט כי אותם מסמכים אמנם מהווים מסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן לנפגע או שהם מסמכים בדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול או שאין הם מהווים חוות דעת רפואית. לעניין זה יש להתחשב בכך שלמומחה בתחום הפסיכיאטרי, מותרים בהמצאה, ככלל, גם מסמכים המעידים על התנהגותו של הנפגע בעבר, ראו החלטתו של כב' השופט ריבלין ברע"א 8157/04 אשואל נ' ביטוח ישיר, חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2004(3), 3286 בע' 3287. אולם, גם אם בסופו של יום ייכשל הנפגע מלהראות כי המסמכים עונים על תנאי תקנה 8, יוטל הנטל על הנתבעים לשכנע את בית המשפט כי המצאת המסמכים "האסורים" למומחה, עלולה לסכל או הלכה למעשה סיכלה בפועל את עצמאות שיקול הדעת שהמומחה מחוייב לה. על בית המשפט להשתכנע כי המצאת המסמכים שאסור היה להמציאם עלולה לגרום או שגרמה בפועל, עיוות דין. לא על נקלה ישתכנע בית המשפט כי המומחה התפרק משיקול דעתו העצמאי שהרי חזקה על מומחה אשר מונה מטעם בית המשפט כי בהליך המוביל לגיבוש ועריכת חוות דעתו "ידע למיין את החומר ולהעבירו בכור ביקורתו האישית, על סמך הידע והניסיון המקצועי שלו ועל סמך הבנת תפקידו כמומחה מטעם ביהמ"ש", כדברי כב' השופטת שטרסברג-כהן ב-רע"א 3906/95 אמר נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מט (3) 303, בע' 307. רף זה הוא רף גבוה למדי, אך הוא מחוייב המציאות, אשר מלמדת, לא אחת כי לא כל סטייה מהוראת תקנה 8 מסכלת את תכליתה. בכך אין כדי לרמוז שראוי לפקפק בכך שתקנה 8 עצמה, על פי פירושה הראוי, מגשימה את תכלית ההגנה על עצמאות שיקול הדעת. כל שיש באמור לעיל הוא הבהרה כי השאיפה למניעת הפגיעה בעצמאות שיקול הדעת של המומחה אינה מגולמת רק בגדרי התקנה, אלא מצויה גם מעבר לה וכי במישור האחרון, היא משמשת כאמת מידה לבחינת סטיות מהכלל הקבוע בתקנה והסקת המסקנות בדבר משמעותן, כל סטייה לפי נסיבותיה. אין בכך כדי לייתר את כיבוד הכלל גופו. אין בכך היתר להמציא למומחה מסמכים אסורים שאינם עומדים בקריטריונים שנקבעו בתקנה 8. המצאתם של מסמכים אסורים מוחזקת כמעשה הפוגע בשיקול דעתו העצמאי של המומחה. לעתים, לאחר עיון בהם, הפניית שאלות הבהרה למומחה או חקירתו ביחס למשקלם, יתגלה כי לא הייתה כל פגיעה בשיקול דעתו העצמאי, חרף עיונו בהם והשפעתם על שיקול דעתו. 6. אפרט להלן את המסמכים השנויים במחלוקת, אשר העתקם צורף כנספח יא לבקשה: 1) שורה של מסמכים מבית לוינשטיין, מהתאריכים הבאים: 27.1.99, 10.6.99, 21.9.99 24.12.99, 11.1.00, 30.4.00. כולם נושאים כותרת "אישור רפואי" וחתומים על ידי רופאים שונים, להלן:"האישורים הרפואיים". 2) שני מסמכים מהמכון לפיזיותרפיה בעראבה, הראשון מתאריך 17.4.02 והשני, מיום 23.6.03, להלן: "מסמכי הפיזיותרפיה" 3) מכתב שיקום יום "סב יום" המופנה לקרנית, מיום 1.6.00, להלן: "המכתב לקרנית". האישורים הרפואיים ומסמכי הפיזיותרפיה האישורים הרפואיים ומסמכי הפיזיותרפיה 7. ב"כ הנתבעים טענו כי אין להמציא למומחה "חוות דעת רפואית במסווה של אישורים רפואיים". לטענתם, האישורים הרפואיים אינם מתייחסים לטיפול רפואי שניתן לתובע ולא ניתנו לצורך טיפול רפואי בו. לעניין זה הוסיפו וטענו כי מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי, כמשמעותו בתקנה 8, הינו אישור על טיפול רפואי שעבר התובע, על תרופות שקיבל או על כך שביקר אצל רופא. האישורים הרפואיים לא עומדים באמות מידה אלה, אלא הם חוות דעת רפואיות שכן קבועות בהם אבחנות, "קרי עורכי מסמכים אלו מביעים עמדתם ביחס למצבו הרפואי המוכחש כשלעצמו של התובע" וכן יש בהם, לשיטת ב"כ הנתבעים, המלצות והערכות. בתגובה טען ב"כ התובע כי האישורים הרפואיים כוללים "את אבחנת המחלה" ממנה סובל התובע והצעות לדרכי טיפול בה, הכוללות פירוט אביזרים מיוחדים להם זקוק התובע. לטענת ב"כ הנתבעים אף מסמכי הפיזיותרפיה מהווים חוות דעת שכן הם כוללים אך ורק פרק הכולל אבחנות, המלצות והערכות. בתגובה טען ב"כ התובע כי מסמכי הפיזיותרפיה מציינים "ממצאים בקבלת התובע". טענה זו אינה מדוייקת וככל הנראה נעלמו מעיני ב"כ התובע האבחנות שנכללו במסמכי הפיזיותרפיה, פרי הבדיקות שנערכו לתובע וכן ההמלצות הטיפוליות שנכללו בהם, שלדעתי אין בהם כדי לפסול את מסמכי הפיזיותרפיה. עמדתו של ב"כ התובע בתגובתו היא שהאישורים הרפואיים ומסמכי הפיזיותרפיה הם מסמכים שנערכו לצורך טיפול רפואי. הוא מציין כי המינוח "טיפול רפואי", פורש בפסיקה באופן המכליל בחובו גם טיפולים שיקומיים ולאו דווקא "טיפולים רפואיים במובנם הקלאסי". ב"כ התובע הוסיף וטען, וטענה זו מקובלת עלי, כי אין בעובדה שבמסמך מסויים קיימים "אלמנטים של חוות דעת". כדי לפסול את המסמך ומפנה לפסק דינו של כב' השופט טירקל ב- בר"ע 2339/96 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' דלל, פורסם אצל צלטנר, חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים - הפסיקה והדין כרך 9, ע' 4326, ועל בית משפט, לטענת ב"כ התובע, לשקול בנסיבות העניין שתי שאלות: הראשונה האם האבחנות וההערכות הכלולות במסמך חורגות מהדרוש לשם סיכום הטיפול, והשנייה, אם ועד כמה עלולות האבחנות וההערכות שבמסמך לפגוע באי תלותו של המומחה ולהשפיע על חוות דעתו. בענייננו, הוסיף ב"כ התובע וטען כי האישורים הרפואיים כמו גם מסמכי הפיזיותרפיה, נכתבו במהלך הטיפול, תוך שהם מופנים לרופא המטפל או לתיקו האישי של התובע בבית לוינשטיין. כן הדגיש ב"כ התובע כי הם לא נכתבו ביוזמת התובע או מתוך מטרה להשפיע באופן פסול על שיקול דעת המומחה. הלכה למעשה, עיון באישורים הרפואיים מלמד כי העתק מהם נועד לתיקו הרפואי של התובע אך אין הם מופנים לאיש. במסמכי הפזיותרפיה, לעומת זאת, מצויין "רופא נכבד" אך לא ברור למי הופנו. בתחתית אחד מהם אף כתוב בכתב יד שמו של ב"כ התובע. סבורני כי בטענה בדבר תכלית עריכת המסמכים אין, בנסיבות העניין, מאום. פשיטא כי אף אם האישורים הרפואיים ומסמכי הפיזיותרפיה לא נערכו מתוך מטרה לעוות את שיקול דעתו העצמאי של המומחה, אין בכך בלבד כדי להכשירם. השאלה אם טמון בהם פוטנציאל שכזה אם לאו ואם אותו פוטנציאל התממש אם לאו - ואלה הן השאלות העומדות על הפרק - אינה מוכרעת על יסוד התכלית שעמדה מאחרי עריכתם ואף לא על יסוד התכלית שעמדה מאחרי המצאתם למומחה במובן זה שבעצם "כשרותה" של התכלית אין כדי להכריע לעניין גורל המסמכים. דומה שב"כ התובע עצמו היה ער לכך שכן הוסיף וטען כי המסקנות והאבחנות שנכללו באישורים הרפואיים ובמסמכי הפיזיותרפיה אינם חורגים מהנדרש לצורך סיכום הטיפול ואין בהם כדי לפגוע באי תלותו של המומחה. בנוסף טען ב"כ התובע כי "לא נראה וגם לא הוכח" על ידי הנתבעים כי המסמכים שבמחלוקת השפיעו "השפעה נכבדה" על המומחה. לטענתו, גם אם אסור היה להמציאם, ניתן "לנסות ולרפא" את הפגם על ידי משלוח שאלות הבהרה למומחה ורק על יסוד תשובותיו לשוב ולבחון את הצורך בפסילת חוות הדעת. 8. עיינתי באישורים הרפואיים ובמסמכי הפיזיותרפיה, שקלתי את טענות ב"כ הצדדים לאור הפסיקה אליה הפנו והגעתי למסקנות הבאות: אינני סבור כי ניתן לראות באישורים הרפואיים, להבדיל ממסמכי הפיזיותרפיה, מסמכים בדבר הבדיקות שנערכו לצורך הטיפול השיקומי שכן אין בהם כל פירוט של בדיקות שעבר התובע בבית לוינשטיין. עם זאת, שוכנעתי כי האישורים הרפואיים נערכו בעיצומה של התקופה בה היה התובע נתון לטיפולים שיקומיים בבית החולים לוינשטיין. אדם הנמצא בבית החולים לווינשטיין אינו נמצא בבית מלון לצורך בילוי, אלא הוא נמצא שם לצורך טיפול שיקומי ומשהאישורים נערכו בתקופת שהייתו שם, הם לדעתי קבילים בהיותם מסמכים הממלאים אחר הקריטריונים הקבועים בתקנה 8. זאת ועוד, כלולה באישורים הרפואיים היסטוריה רפואית של פגיעת התובע ושיקוף של נתונים אודות מצבו השיקומי בעת רישומם ואלה הם, "החומר הרפואי ה'בסיסי' המצוי" לגבי מצבו של התובע, בלשון כב' השופט ש' לוין, ברע"א 4640/90 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מטס ואח', תק-על 90(4), 334. תיעוד רפואי זה הוא חיוני להליך הטיפול כמו גם למומחה ומותר בהמצאה. זאת ועוד, האבחנות שנרשמו בעברית על גבי האישור הרפואי מיום 27.1.99 אינן אלא סיכום של מצבו הרפואי של התובע המופיע, כמעט מילה במילה, כבר באבחנות שנקבעו במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים רמב"ם, אליה הגיע התובע בעקבות פציעתו בתאונה. בפרק האבחנות באישורים הרפואיים האחרים, שעד כמה שניתן לפענח את הכתוב בהם, אין הם קובעים דבר הסוטה מהדברים שנכתבו באישור הרפואי מיום 27.1.99. אשר להמלצות הכלולות הן באישורים הרפואיים הן במסמכי הפיזיותרפיה, שוכנעתי כי הן מהוות המלצות טיפוליות, הצופות פני עתיד רפואי ולא משפטי. הן מהוות, כך אני מתרשם, שלב אינטגראלי משלבי הטיפול בתובע, ויש בהם סיכום של מצבו הרפואי. עם זאת, למיצער באישורים הרפואיים, ברור כי כלולים גם חיווי דיעה אודות מצבו הרפואי של התובע, לרבות מצבו הנפשי. למשל, מצוין בהם כי לתובע הפרעות התנהגות וכן ליקויים קוגניטיביים. אולם בכך בלבד אין כדי להפכם למסמכים האסורים בהמצאה למומחה, כפי שציין כב' השופט אור ב- רע"א 9646/03 סולימן ואח' נ' קיפמן (קטינה), תק-על 2004(1), 3472 ,עמ' 3474: "הצורך להביא בפני המומחה שנתמנה נתונים חיוניים, מחייב לעיתים הגמשה ביישום ההוראה. כך, למשל, מקום בו נותר ספק בשאלה אם המדובר במסמך המותר בהמצאה למומחה ואם לאו, ייתן בית המשפט את דעתו, בין היתר, לשאלה אם המדובר במסמך שנערך על ידי גוף בלתי תלוי בבעלי הדין, לא ביוזמתם של בעלי הדין ואשר משקף שלב טבעי של הטיפול הרפואי ... במקרים שכאלו, עשוי קנה המידה האובייקטיבי הכלול במסמכים לגבור על חיווי הדעה המצוי בהם, באופן שיהא במסמכים כדי לסייע למומחה בהחלטתו ולא יהא בהם כדי לפגוע בשיקול דעתו העצמאי." יפים לכאן אף דבריה של כב' השופטת שטרסברג כהן ברע"א 5638/95 מגדל נ' שמור, פ"ד מט(4) 865, בע' 874, לפיהם אין לפסול מסמכים בהם, בנוסף לקביעת האבחון, מסיק רופא את המסקנה הטיפולית המתאימה אף שיש בכך "מעין חוות דעת" שכן, לא אחת לצורך קביעת דרך הטיפול על הרופא לערוך בדיקות, להסיק מסקנות ולגבש עמדה ביחס למהות המחלה והטיפול. השתכנעתי כי אלו הן הנסיבות בענייננו. בין כך ובין אחרת, בשלב הנוכחי, לא הובאה בפני כל אינדיקציה לכך ששיקול הדעת העצמאי של המומחה המונח ביסוד חוות הדעת, הושפע עם המצאת האישורים הרפואיים או מסמכי הפיזיותרפיה לעיונו, גם בהנחה כי חלקם או כולם אסורים היו בהמצאה. לא למותר לציין כי טענתם של ב"כ הנתבעים לפיה ייחס המומחה למסמכים שבמחלוקת משקל מכריע בעת עריכת חוות דעתו, לא הוכחה בשלב זה. ב"כ הנתבעים ביססו טענתם זו על האמור, לשיטתם, בפתח חוות הדעת עצמה, באותו חלק בו מציין המומחה את המסמכים אותם מצא כרלוונטיים ביותר. אחד מהם, עליו הצביעו ב"כ הנתבעים הוא אישור רפואי מבית החולים לוינשטיין מיום 11.7.99. דא עקא, אותו מסמך כלל לא נכלל במסמכים שבמחלוקת, שהעתקיהם צורפו לנספח יא לבקשת הפסילה. ממילא לא יכול אותו מסמך לשמש בסיס לטענתם בדבר הפגם שנפל בשיקול דעתו העצמאי של המומחה שמקורו בהסתמכותו על המסמכים שבמחלוקת. גם מעיון בחוות הדעת, לא שוכנעתי כי האישורים הרפואיים או מסמכי הפיזיותרפיה עלולים היו לפגוע או פגעו בפועל, בחיווי הדיעה העצמאי של המומחה. אם תוצגנה למומחה שאלות הבהרה מכוח תקנה 15(ב) לתקנות המומחים או אם ייחקר המומחה על חוות דעתו, מכוח תקנה 15(ג) לתקנות המומחים, יוכלו ב"כ הנתבעים לברר אם התייחס לחיווי הדיעה שבאישורים הרפואיים ובעקבות כך לטעון טענותיהם לעניין משקל חוות הדעת ובאיזה מידה אם בכלל, יש מקום לפסול אותה, למנות במקום המומחה או בנוסף לו, מומחה אחר, אשר יחווה דעתו באשר למצבו הנפשי של התובע. המכתב לקרנית 9. לטענת ב"כ הנתבעים המכתב לקרנית הוא "מסמך 'פנימי'" אשר אינו מתייחס לטיפול רפואי שניתן לתובע. ב"כ התובע טען, לעומת זאת, כי המכתב לקרנית מפרט טיפולים שהתובע עבר, לאחר אישור הנתבעת מס' 1, אין בו פירוט של טיב הטיפולים ואין בו כל התייחסות לפרטי הטיפולים שניתנו לתובע במהלך הטיפול ועל רקע זה, שואל ב"כ התובע, "מדוע יש לפסול מסמך זה?". התשובה לשאלה זו היא ברורה: אין זה מסמך בדבר הטיפול הרפואי שניתן לתובע ואין זה מסמך בדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול. ככזה, הוא אסור בהמצאה למומחה. עם זאת, המצאתו למומחה, על פני הדברים וכפי שמשתקף בחוות דעתו, לא פגמה בעצמאות שיקול דעתו. התנהגות הצדדים 10. ב"כ הנתבעים טענו כי גם אם יקבע בית המשפט כי לא הייתה כל מניעה בהעברת המסמכים שבמחלוקת לעיון המומחה, אל לבית המשפט להתעלם מכך כי אותם מסמכים היו שנויים במחלוקת שכן הנתבעים התנגדו להעברתם וכי ב"כ התובע, חרף התנגדותם העבירם למומחה, מבלי שהעביר לעיונם את המסמכים שנשלחו למומחה בפועל וכל זאת, שעה שהצהיר מספר פעמים כי לא העביר לעיון המומחה את המסמכים השנויים במחלוקת. אכן, עולה השאלה אם יש בהתנהגות ב"כ התובע - התנהגות אותה לא הכחיש אלא לכל היותר ניסה להצדיק בהתמהמהות הנתבעים, בחשש מפני התמהמהות נוספת ובמחדלם נוכח נכונותו להעביר לעיונם את המסמכים שנשלחו למומחה - כדי לחייב פסילת חוות הדעת. התנהגותו של ב"כ התובע היא התנהגות פסולה. היה עליו, נוכח החשש מפני התמהמהות הנתבעים, לפנות בבקשה לבית המשפט להכריע בגורל המסמכים השנויים במחלוקת, קודם להעברתם למומחה ולא לנקוט בדרך של "דין עצמי", תוך הנחה כי דרך זו תוכשר בדיעבד, אם בית המשפט יקבע כי המסמכים שהמציא למומחה אמנם מותרים בהמצאה. אם הייתי מגיע למסקנה כי המסמכים האסורים בהמצאה היה בהם כדי לפגום בעצמאות שיקול הדעת שלו, היה נגרם עיכוב מיותר של הליכים והוצאת משאבים לריק, הכל בשל מעשיו של ב"כ התובע. אם אמנם הייתי מגיע למסקנה כאמור, לא הייתה מועילה לו טענתו כי לאחר עריכת חוות הדעת והמצאתה לבית המשפט, ככלל ייטה בית המשפט שלא לפסול אותה. צד אינו רשאי לסמוך על הכלל האמור כערובה להפרת הכלל הקבוע בתקנה 8. אינה מקובלת עלי אף התנהגותו של ב"כ התובע המתחייב כלפי בעל הדין שכנגד ומצהיר בפני בית המשפט הצהרות, שאינו עומד בהן. התנהגות זו, כמו גם דרך ה"דין העצמי" שאימץ לו ב"כ התובע מחייבים להשית עליו הוצאות בקשה זו וכך ייעשה, ללא קשר לתוצאות המשפט. אוסיף כי גם אם לא העביר ב"כ התובע את המסמכים שבמחלוקת למומחים האחרים ואף התחייב בפני ב"כ הנתבעים שלא להעבירם למומחה, עדיין אין בכך כדי להפוך בהכרח את המסמכים לכאלה האסורים בהמצאה, או לחייב את פסילת חוות הדעת. חובה על בית המשפט לבחון כל מסמך ומסמך ובמידה והוא יגיע למסקנה כי אותו מסמך אינו עומד בקריטריונים ובמבחנים שנקבעו בתקנה 8 ובפסיקה, רק אז יש לפסול את אותו מסמך. אחרת, ככלל, אין לפסול מסמך, העומד בקריטריונים של תקנה 8, על יסוד נימוק כי ב"כ התובע לא עמד בהתחייבותו כלפי ב"כ הנתבעים שלא להעבירו למומחה. אעיר כי לעניין זה לא התעלמתי מהחלטתו של כב' השופט ריבלין ברע"א 11147/03 ביטון ואח' נ' אלעזרה, תק-על 2004(1), 3211, לפיה החליט כב' השופט ריבלין לפסול חוות דעת של מומחה מאחר וב"כ התובע מסר לאותו מומחה חומר שבית המשפט אסר להעבירו. הגעתי לכלל מסקנה כי הנסיבות בפני דומות אך אינן זהות לאלו שם. בעיקר חסרה בענייננו הנסיבה של הפרת צו שיפוטי. הביקורת כלפי ב"כ התובע אינה "מנקה" את התנהגותם של ב"כ הנתבעים מכל פגם. לא מקובלת עלי, בלשון המעטה, הגישה של ב"כ הנתבעים, הפונים למומחה מטעם בית המשפט בבקשה כי ישהה את עריכת חוות הדעת, הכל מבלי ליידע את בית המשפט על ידי הגשת בקשה בכתב להאריך את המועד להגשת חוות הדעת, בהתאם לתקנה 14 לתקנות המומחים ולהורות למומחה לעכב את מתן חוות הדעת, על פי בקשת בעל דין, מעבר למועד להגשת חוות הדעת, הקבוע בתקנה 15 לתקנות המומחים, מועד אשר הסטייה ממנו מותרת בהוראת בית המשפט ולא בהוראת מי מהצדדים. אף המועד להמצאת המסמכים מטעמם למומחה נקבע בתקנה 8(ב) לתקנות המומחים ואין להם כל רשות לנקוט דין עצמי ולהתמהמה בהמצאת המסמכים שהם מעוניינים בהמצאתם, וודאי שלא על פי שיקול דעתם שלהם. בנסיבות אלה, ממילא טענתם בדבר השלמת עריכת חוות הדעת והמצאתה לבית המשפט, בניגוד לבקשתם, אינה מקובלת עלי. זאת ועוד, מקובלת עלי טענת ב"כ התובע כי אין ממש בטענתם של ב"כ הנתבעים לפיה נערכה חוות הדעת קודם שהעבירו למומחה מסמכים מטעמם. זולת טענה כללית שכזו, לא פירטו ב"כ הנתבעים העברתם של אלו מסמכים סוכלה בשל כך שחוות הדעת כבר נערכה. בין כך ובין אחרת, שמורה להם הזכות לשאול את המומחה בעניין אותם מסמכים, במהלך חקירתו הנגדית או לשלוח למומחה אותם מסמכים שלטענתם רצו לשלוח לו, ולא נשלחו ולשאול אותו אם לאור מסמכים אלה היה משנה או מוסיף על חוות דעתו. כדי למנוע כל ספק בדבר, אם ב"כ הנתבעים מבקשים לשלוח מסמכים כאלה למומחה עליהם קודם לשלוח העתק מהמסמכים האלה לב"כ התובעים ובמידה ויתנגד תוגש בקשה כמקובל לבית המשפט. אעיר עוד כי אין לי יסוד לפקפק בהצהרתו של המומחה כי החלטת בית המשפט מיום 8.12.05, המורה לו לעכב את עריכת חוות דעתו, הגיעה אליו לאחר משלוח חוות הדעת לבית המשפט ולצדדים. משוא פנים 11. הטענה כי המסמכים שבמחלוקת הועברו למומחה ללא ידיעת הנתבעים משמשת אותם אף במסגרת טענתם הנוספת לפיה בין ב"כ התובע לבין המומחה התקיים "ערוץ תקשורת ישיר ואינטימי"(?!), מבלי שערוץ התקשורת האמור או תוכנו הובאו לידיעת הנתבעים. על פי הטענה האמורה ב"כ התובע לא הסתפק בשליחת המסמכים שבמחלוקת למומחה מבלי להעביר העתק מהם לב"כ הנתבעים, כמצוות תקנה 8(א) לתקנות המומחים, אלא שהוא הגדיל לעשות ואף שלח מכתבים וניהל שיחות עם המומחה, לרבות שיחה בה נקבע מועד בדיקתו של התובע, הכל מבלי שעצם קיום השיחות וממילא תוכנן, הובאו לידיעת ב"כ הנתבעים. ב"כ הנתבעים מוסיפים וטוענים כי ב"כ התובע אף לא ציית להחלטת בית המשפט, אשר הורתה לו לתאם עם המומחה את מועד עריכת הבדיקה ולהודיע על כך לב"כ הנתבעים. ב"כ התובע סבור כי לא חלה עליו החובה להודיע לב"כ הנתבעים על מועד הבדיקה מאחר והדבר אינו קבוע בתקנות המומחים. טענתם של ב"כ הנתבעים לעניין התנהגותו הנפסדת של ב"כ התובע באי ההודעה על מועד הבדיקה, מקובלת עלי במלואה. בהחלטת המינוי מיום 19.9.05, קבעתי במפורש כי "ב"כ התובע יתאם את מועד הבדיקה עם המומחה ויודיע על כך לב"כ הנתבעים". יוצא, אפוא, כי ב"כ התובע התעלם מהוראה חד משמעית זו ויש להצטער על כך. יחד עם זאת, אינני סבור כי לאור מחדל זה יש לפסול את חוות הדעת שכן, התנהגותו של ב"כ התובע אינה משליכה על תקינות חוות דעתו של המומחה. לעניין זה, בהיעדר ראיה ברורה וחד משמעית, לא הייתי מייחס משקל לעצם תיאום מועד הבדיקה ואי ההודעה על קיומה לב"כ הנתבעים שיהיה בו כדי להקים חובה לפסול את חוות הדעת. כדי לפסול חוות דעת או מומחה שמונה ע"י בית המשפט כתוצאה מהתנהגות מעשים או מחדלים תוך סטיה מהנורמות והקריטריונים שנקבעו בתקנות המומחים, יש לשכנע את בית המשפט כי סטיה זו השפיעה על חוות דעתו של המומחה וגרמה לכך שהוא יתן חוות דעת שגויה, או כזו שאינה פרי שיקול דעתו העצמאי, כתוצאה מאותה סטיה. סטיה כשלעצמה אינה מצדיקה את פסילת חוות הדעת. בנסיבות העניין, אין בעצם קיום הבדיקה ללא ידיעת הנתבעים, כדי ללמד על משוא פנים מצד המומחה או על היעדר אובייקטיביות מצדו. אוסיף כי לא הוכח בפני - והנטל לעניין זה מוטל על ב"כ הנתבעים - כי המומחה ידע על כך שהבדיקה מתואמת ללא ידיעתם. התנהגותו של ב"כ התובע בעניין זה, המהווה שלב נוסף בדרך נקיטת הדין העצמי שנקט הינה, בלשון המעטה, פסולה ואינה ראויה והדבר יבוא לידי ביטוי בפסיקת ההוצאות בגין הליך זה. לעומת זאת, לטענותיהם של ב"כ הנתבעים בדבר קיום שיחות ומשלוח מכתבים, לא מצאתי כל תשתית ראייתית. כשלי חוות הדעת גופה 12. ב"כ הנתבעים הוסיפו וטענו כלפי פגמים שנפלו בחוות הדעת גופה. עיינתי בטענותיהם וגם לגביהן הגעתי לכלל מסקנה, במידת שכנוע רבה יותר, כי המקום הנאות לבירורן איננו השלב הנוכחי, בו הומצאה חוות הדעת לבית המשפט ואין היא מדברת עבור עצמה ואין היא מעידה על מי שערך אותה. על ב"כ הנתבעים לברר את מידת ביסוס טענותיהם בדבר הכשלים הנטענים, באמצעות שאלות הבהרה ובמידת קיום הצורך, במהלך חקירת המומחה על חוות דעתו. לא התעלמתי מהחלטת בית משפט זה מיום 7.8.03 בת.א. 716/99 (מח-חי') אבידור נ. אליהו חברה לביטוח, פורסם אצל צלטנר חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים - הפסיקה והדין כרך 18 בע' 11,812, שהובאה כתמיכה בטענות הנתבעים בדבר פגמי חוות הדעת. אולם שם נידונה הבקשה לפסול את חוות הדעת לאחר חקירה נגדית של המומחה. למעשה, ההחלטה ניתנה לאחר החלטה קודמת, בה נעתרתי, קודם למשלוח שאלות הבהרה וחקירה נגדית של המומחה, לבקשה למנות מומחה נוסף, בשל פגמים מהותיים שנפלו בחוות הדעת שהוגשה על ידי מומחה אחר שמונה על ידי בית המשפט. על החלטה זו ביקשו הנתבעות שם רשות ערעור ובהחלטתו של כב' השופט אור ב-רע"א 7551/01 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אבידור, תק-על 2001(3), 648 קבע את הדברים הבאים: "2. בדרך כלל לא ימהר בית המשפט למנות מומחה רפואי נוסף. המקרה הרגיל למינוי מומחה נוסף הוא כשמתעוררים ספקות מהותיים בחות הדעת של המומחה הראשון, עד שבית המשפט חש שאינו יכול להתבסס עליה לבדה בנושא הרפואי בו היא דנה. בענייננו, בית המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו לאפשרות שיקבל תחילה תשובות לשאלות הבהרה והמומחה יחקר בחקירה נגדית, שאז אולי ניתן יהיה לחסוך את הצורך במינוי הנוסף. בסופו של דבר, הגיע למסקנה שהפגמים בחוות הדעת הנם כה מהותיים עד שאין מנוס ממינוי של מומחה הנוסף. ... 3. הנני סבור, שהפגמים האמורים, עליהם מצביע בית המשפט, עשויים למצוא את פתרונם בתשובה לשאלות הבהרה שתופנינה אל המומחה ובמהלך חקירה נגדית שלו. נראה לי, שרק לאחר שיתקבלו תשובות לשאלות ההבהרה ולאחר קיומה של חקירה נגדית, ניתן יהיה לשפוט אם יש הצדקה למינוי מומחה רפואי נוסף בשל הפגמים הנ"ל שמציין בית המשפט." החלטה זו יש בה, אפוא, חיזוק למסקנתי כאן לפיה טרם הגיעה העת להידרש לאותן טענות בדבר פגמים לכאורה, שנפלו בחוות הדעת. סוף דבר 13. הבקשה נדחית. למרות זאת ולאור מחדליו ומעשיו של ב"כ התובע כפי שפורטו בגוף ההחלטה, אני מחייב את התובע לשלם לכל אחד מב"כ הנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ להיום בצירוף מע"מ כחוק, בגין הליך זה וללא כל קשר לתוצאות המשפט. לאור התוצאה אליה הגעתי קם הצורך לדון בבקשה, בש"א 18120/05 למינוי מומחה בתחום השיקומי. ב"כ הנתבעים לא הגישו תגובה לגופו של עניין לבקשה זו ולכן אני מורה לכל אחד מב"כ הנתבעים, אם רצונו בכך, להגיש תגובה לבקשה זו תוך 21 יום מיום המצאת החלטה זו לידיהם, עם העתק ישירות לב"כ התובע. 14. מאחר ואני נמצא בחופשת שבתון עד לחודש נובמבר 2006 ועל פי הנחיות סגן הנשיא, כב' השופט ברלינר, אני מעביר את התיק למזכירות לקביעתו בפני שופט אחר. ניתנה היום כ"ד בשבט, תשס"ו (22 בפברואר 2006) בהעדר ב"כ הצדדים. המזכירות תמציא להם העתק החלטה זו בדואר רשום כמקובל. ר. ג'רג'ורה, שופט מומחהפסילת מומחה