מבוא 1. זוהי תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). 2. התובע, יליד 1965, נפגע בתאונת דרכים ביום 6.4.00 לאחר שרכב צד ג' התנגש מאחור ברכבו (להלן: "התאונה"). 3. הנתבעות מודות באירוע התאונה, בכיסוי הביטוחי ובחבות על פי החוק. המחלוקת נסבה על שיעור הנזק. נכות רפואית 4. מהתיעוד הרפואי שלאחר התאונה ניתן ללמוד, כי ממקום התאונה פונה התובע למרכז הרפואי סוראסקי - שם התקבל למחלקה לרפואה דחופה (תצהיר עדות ראשית, נספח ב'), ובין היתר נמצאו בבדיקתו הממצאים הבאים: "שעה: 16:10... היום בשעות הבוקר היה מעורב בת. דרכים במהלכה נכנס ברכבו רכב (חוצה) מאחור. שולל חבלה ישירה. לדבריו - הועף לפנים ולאחור. ללא אובדן הכרה, בחילות או הקאות. זיכרון- שמור לכל הטווחים כולל מאורעות המקרה. כעבור מס' שעות הופיעו כאבים בצוואר עם הגבלה ניכרת בתנועות לצדדים. כמו כן כאבים בברך ימים ובגב תחתון. בבדיקה: בהכרה מלאה. ערני, משת"פ, ללא כחנ"ץ, אישונים שוים. מגיבים לאור. תנועתיות- תקינה. צוואר- הגבלה ניכרת בכיפוף לפנים, ובתנועה לצדדים. רגישות בניקוש ע"ש צווארי (C4-C3-C5) וכן בע"ש מותני (L3-L4) . רגישות מעל ברך ימין באזור הפיקה. ללא נפיחות. ללא קיום נוזל בברך. ללא הגבלה בתנועה רפלקסית... המלצות: משוחרר מח' מיון בהמלצות: 1. מנוחה למשך-3-ימים. 2. צווארון למשך 1 יום... צ. ברך ימים- ב.מ.פ. אין עדות לשבר... צ. ע"ש צוואיר ללא עדות לפגיעה גרמית... " (שם, הניסוח במקור, א.ז.). כעבור יומיים שב התובע לבדיקה בחדר המיון מאחר והתלונן על: "כאבי ראש, סחרחורת וכאבי צוואר וגב תחתון. לדבריו מרגיש נמלים ברגליים..." . גם בבדיקה רפואית זו נערכו צילומי רנטגן לתובע אך נמצא כי לא נגרם כל נזק גרמי בעמ"ש מתני וצווארי. התובע שב ופנה לקבלת טיפול רפואי ביום 23.4.00, נבדק על ידי רופא ובידי מומחה, אך גם בבדיקה זו נמצאו: "רגישות במישוש בצוואר מאחורה, מעט הגבלה בתנועות. ללא סימנים חיצוניים של חבלה. תחושה שמורה כוח שרירי תקין. רפלקסים שמורים". 5. התובע נבדק על ידי מומחה בתחום האורטופדי, דר' ברוך עמרמי (להלן: "המומחה"). המומחה בדק את התובע בתאריך 19.6.02. בחוות דעתו מיום 22.9.02 מפרט המומחה כדלקמן: "... בבדיקתו: מתפשט ומתלבש בלי קושי. מהלך ללא צליעה. מסוגל להלך על הבהונות ועל עקבים. מבחן רומברג שלילי. מבחן אצבע-אף שלילי. העצבים בקרניאליים בגדר הנורמה. ניסטגמוס שלילי. ע"צווארי בציר שמור בלי כיווץ שרירים. טווח מלא עם צידוד 80 מעלות דו צדדי. יישור 50 מעלות. הטימה 40 מעלות דו צדדי. מגע מלא סנטר -חזה. ללא גרוי ברכיאלגי. טווח הכתפיים מלא. טווח מלא ביתר מפרקי גפיים עליונות. החזרי ביצפס, טריצפס וברכיורדייאליס הופקו ערים ושווים. כח גס ותחושה שטחית שמורים בגפיים עליונות. הקפים שווים בזרועות ובאמות. אין דלדול שרירים אינטריניסקים. בבדיקת ע"ש מתני לא הושג שיתוף פעולה עם הנבדק. מדגים נוקשות מוחלטת בכל ע"ש המתני ואינו מאפשר כל תנועה פסיבית או אקטיבים עם תנגודת קשה בנסיון הנעה פסיבי. י שלציין ציר שמור בע"ש המתני בלי כל ליסט. לסג ישיר 80 מעלות דו צדדי. לסג הפוך 90 מעלות דו צדדי. בישיבה על המיטה ניתן להגיע לזוית גו-ירכיים בת 90 מעלות דו צדדי. החזרי פיקה ואכילס הופקו ערים ושווים. כח גס שמור היטב בשרירי גפיים תחתונות. הקפים שווים בשוקיים ובירכיים. תחושה שטחית שמורה" (חוו"ד המומחה, עמ' 2). בפרק "דיון" קובע המומחה: "צילומי C.T. ע"ש מתני שבוצעו להעמקת האבחון הדגימו בלט אנולוס שטוח ב-L4-5 בלי לחץ שרשי או טקלי ועם ממצא מבני של המיסקרליזציה של L5, ממצא היכול לגרום לכאבים בע"ש המתני ואינו קשור לתאונה. צלומי ע"ש צווארי, C.T. ע"ש צווארי ו M.R.I ע"ש צווארי לא הדגימו כל ממצא, כנ"ל C.T. ברכיים." (שם). בסיכומו של דבר, לעניין הנכות הרפואית נקבעו הדברים הבאים: "בבדיקתו הקלינית לא התרשמתי מכל ממצא בע"ש הצווארי ובברכיים. אשר לע"ש המתני הרי שהתרשמתי מחוסר שיתוף פעולה מצד הנבדק כאשר הדגים חוסר כל תנועתיות כלשהיא בע"ש המתני עם תנגודת קשה לכל נסיון תנועה פסיבי. מאידך ניתן היה להגיע למצב של גו ירכיים במעבר משכיבה לישיבה בזוית של 90 מעלות ללא כל קושי. לא נמצא גרוי סכיאטי או חסר נוירולוגי. סיכום: אשר על כן הנני בדיעה שכתוצאה מתאונת הדרכים ביום 6.4.00 לא נגרמה לנבדק כל נכות צמיתה בתחום האורתופדי" (שם, עמ' 2 - 3). בתשובה לשאלת הבהרה השיב המומחה (ביום 31.12.02) כי תקופת אי כושר סבירה במקרה זה הינה 3 חודשים שי אי כושר מלא ו- 3 חודשים נוספים של אי כושר חלקי בשיעור של 50%. המומחה לא נקרא לחקירה נגדית על חוות דעתו; נותרנו, לפיכך, עם נכות אורטופדית של 0%. לא הוכחה כל נכות בעמ"ש מתני/צווארי ובברך ימין. "נכות תפקודית"/אובדן כושר השתכרות 6. כידוע, "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע. כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות...רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799 - 800 (1995)). בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, נז', 717 (2000)). 7. בענייננו, בהחלט ניתן לומר כי הפגיעה בתפקוד הכללי של התובע תואמת את אי מתן הנכות הרפואית. לא נראה סביר שתפקודו הכללי של התובע, בהתחשב באופי פעילויותיו, ייפגע כתוצאה מן התאונה (זאת, למעט בתקופות אי הכושר, כמפורט לעיל). פגיעה בשכר/בכושר ההשתכרות 8. התובע עבד כעצמאי בעסק לממכר מוצרי פופ וצעצועים. הוא הצהיר כי: "מאז התאונה ובגינה, אני סובל מכאבים והגבלה בתנועות הצוואר והגב התחתון וכן מכאבים בברך ימין. בשל כאבים ומגבלות אלה אני מתקשה בהרמה ונשיאה של משאות כאבים, בהליכה ועמידה ממושכים. פעולות אלה מתחייבות בעבודתי... באמצע שנת 1998 פתחתי עסק לשיווק ומכירת מוצרי פופ וצעצועים אותו ניהלתי ממחסן בו אוחסנה הסחורה, אותה מכרתי ושיווקתי בעצמי לחנויות שונות באמצעות רכב מסחרי (להלן: "העסק הראשון"). בשנים 1998-1999 השקעתי כספים רבים ברכישת סחורה בהיקף גדול לעסק הראשון... בשנים אלה היו הכנסות נאות לעסק הראשון ולמעשה העסק הראשון הצליח יפה, אולם בשל הוצאות ההקמה הוא לא הניב רווחים, את אלה צפיתי שהעסק הראשון יניב בשנת 2000. אירוע התאונה בתחילת שנת 2000, השלכות התאונה עליי והעיתוי בה אירעה התאונה, פגע פגיעה אנושה בעסק הראשון ולמעשה הביא לסגירתו שכן למעלה משנה ושמונה חודשים הייתי מושבת לגמרי ולא יכולתי להפעיל את העסק הראשון " (תצהיר עדות ראשית, ס' 15, 18). התובע מסביר כיצד הפגיעה הרפואית מקרינה ישירות אל עבר המישור התפקודי ברמה יותר פרקטית: "עקב סגירת של העסק הראשון נגרמו לי נזקים רבים, בין היתר, עודני חייב כ-50,000 $ לספק סחורה בארה"ב, שכירות המחסן בו התנהל העסק הראשון שולמה מראש גם לשנת 2000 וסכום זה אבד, ביטוחים שונים שולמו מראש- הן למחסן והן לרכב ולמעשה השקעה זו אבדה, נאלצתי למכור את הרכב המסחרי במחיר נמוך משמעותית מערכו בקנייה כיוון שלא השתמשתי בו, ולמעשה ההשקעה בעסק הראשון ירדה לטמיון ומעולם לא ראיתי את הפירות להשקעתי הרבה". (שם, ס' 18). חרף האמור, ולזכותו של התובע ייאמר כי לא אמר נואש, קם ושיקם עצמו כלכלית: "רק בתחילת שנת 2002 פתחתי בעזרתה של אשתי חנות חדשה לממכר צעצועים ואביזרי נוי (להלן: "העסק השני"). לשמחתי הרבה הכנסותינו מהעסק השני עולים בהתמדה מדי שנה באחוזים גבוהים" (שם, ס' 19). התובע תולה את קריסת העסק בתאונה הנדונה: "כאמור, התאונה גרמה לסגירת העסק הראשון ולהפסדים ניכרים ואלמלא התרחשות התאונה והשלכותיה - הפגיעה ביכולתי לחזור לעבודה משך תקופה כה ממושכת - הייתה רמת העלייה בהכנסותיי (העולה גם מהאישורים השונים) מתחילה כבר בשנת 2000, כבר במהלך ניהול העסק הראשון" (שם, ס' 20). 9. לביסוס דבריו הציג התובע אסמכתאות שונות (דוחו"ת שומה ואישורי הנה"ח, נספח ה' לתצהיר עדות ראשית), התומכות (לשיטתו) בגרסתו לעניין הפסדי השתכרותו בעבר וכן לעניין הפגיעה התפקודית, כפי שבאה לידי ביטוי במסגרת עבודתו ועסקו. נבחן, אם כך, את היקף הכנסותיו של התובע לפני התאונה ולאחריה. לפי דו"חות השומה, ניתן לראות כי בשנות המס 1998 - 1999 ס"ה הכנסות עסקו של התובע היו, בהתאמה ולפני שערוך: 5,967 ₪; 6,435 ₪ (שם, דוחו"ת שומה 98-99). בשנת 2000 הוגש דו"ח אפס למע"מ. באשר לשנת 2001 לא סופקו נתונים כלשהם מצד התובע. בשנת 2002 עמדה הכנסת התובע החייבת במס על סך 633 ₪ ושל אשתו (על שמה רשום העסק החדש שהוקם) 76,664 ₪, ובשנת 2003 נרשמו נתוני הכנסות חייבות במס רק בגין האישה על סך 132,030 ₪. מעיון בדוחו"ת אשר מפרטים נתונים לשנים 1996-2003 עולה כי מחזורו העסקי/סה"כ עסקאותיו של התובע עמדו (בהתאמה) על סך: 0 ₪ ; 0 ₪ ; 68,363 ₪ ; 98,283 ₪ ; 93,469 ₪ ; 2,293 ₪ ; 0 ₪ ; 0 ₪. נתונים אלו עומדים בקנה אחד ותומכים לפחות בנתוני ההכנסה משנת 2000 כפי שעולים מ- נ/3 לפיו ניכר כי בשנה זו היקף עסקאותיו של התובע היה כדלהלן: ינואר-פברואר 7,560 ₪, מרץ-אפריל 74,965 ₪, מאי-אוקטובר 0 ₪, נובמבר-דצמבר 10,944 ₪ (מוצגי נתבעת, נ/3). התובע נחקר על נתונים אלו בפניי, וכך השיב: "ש. בשנים 98' עד 00 העסק היה רשום במס הכנסה על שם מי? ת. גואטה חיים, במס הכנסה ובמע"מ. ש. ובשנים המאוחרות בעסק השני, הנוכחי? ת. על שם אשתי.ש. ובמס הכנסה? לפי החוק העסק של אשתי מופיע תחתיי. גם על ניכוי המס במקור מופיע שמי" (פרוטוקול, עמ' 14) וכן: "ש. מפנה למחזורי מע"מ [נ/3]. בשנת 99' היה לך מחזור מאוד נמוך לפעמים אפילו החזרים. תסכים איתי שהמחזורים היו די נמוכים. ת. יכול להיות מצב כזה. ש. אפילו בינואר פברואר 2002 מחזור מאוד נמוך 7,560 ₪ והחזר. יכול להיות? ת. כן. יכול להיות מצב כזה...". (שם, עמ' 18). 10. הנתבעות אינן מקבלות את גרסת התובע, בעיקר בכל הנטען במישור הפיננסי. לשיטתן, עסקיו של התובע נחלו הפסדים ולא היו רווחיים כלל וכלל ללא קשר לתאונה. הן תוקפות את הסוגיה בשתי חזיתות: טענות התובע עצמו וניירת חשבונאית שונה. אכן, תובע אשר מצהיר כי טרם התאונה בשנים 98'-99': "בשנים אלה היו הכנסות נאות לעסק הראשון ולמעשה העסק הראשון הצליח יפה, אולם בשל הוצאות ההקמה הוא לא הניב רווחים" (תצהיר עדות ראשית, ס' 18) קשה לראות התאמה לעדותו הנ"ל, בה מפרט את חוסר רווחיותו של עסקו (פרוטוקול, עמ' 18) למול דוחו"ת רווח הפסד לתקופה שבין 1.7.98 - 31.12.98 וכן 1.1.99 - 31.12.99 (נ/4) המראים אי רווח. בהמשך לאמור, לא ברור מדוע דווקא כאשר עסקו של התובע כן נושא רווחים, או לפחות מבצע עסקאות, הוא לא מדווח לרשויות המס כנדרש, כפי שהתנהל במכירה הגדולה בחודשים מרץ-אפריל 2000 לגביהם הוגש דו"ח מע"מ רק ביום 2.1.2002, קרי, בשנתיים איחור. הסברו של התובע: "ת. לא יודע. אני זוכר שהיה איזה חומר שנשאר באוטו עם התאונה וגלש למוסך. אני חושב ששילמתי על זה קנס" (פרוטוקול, עמ' 19) אינו משכנע כלל וכלל, כמו גם העובדה שהתובע לא צרף אף חשבונית היכולה ללמד על מועדי ביצוע עסקאות המכירה של סחורתו, ובהתאם לאמוד את הכנסתו התקופתית לפני ואחרי התאונה. הסברו כי: "לפני שנה נשרף לי המחסן כליל ואולי יש העתקים אצל יואל. אני חושב שהכל היה אצלי במחסן" (שם, עמ' 18) גם הוא לא מסביר מדוע לא הוגשו בכל שלב שהוא במהלך ניהול ההליך מסמכים היכולים לתמוך ולאשש את טענותיו של התובע. בנוסף לכך, התובע, על אף שעבד בעסקו הראשון, הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, ענף נכות כללית, והצהיר כי אינו עובד, ובלשונו: "ש. נכון שהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי על נכות כללית? מציגה אותה בפניך. ת. כן. (נ/1) את העסק הנוכחי אני מנהל בלבד. ש. מתי הגשת את התביעה הזו? ת. בתאריך שכתוב. ש. בדצמבר 2002? ת. כן. ש. נכון שאמרת שבשנת 2002 עבדת עם אשתך בעסק? ת. ניהלתי. ש. אני מראה לך שבתביעה למוסד לביטוח לאומי... ת. כתבתי שאני לא עובד. ש. נכון כתבת שאתה לא עובד. לא כתבת אמת למוסד לביטוח לאומי. ת. אני לא עובד. ש. לנהל את העסק זה לא לעבוד? ת. ... ש. אז מי עבד בעסק? ת. אשתי ועובדים. ש. אני מראה לך שבתביעה למוסד לביטוח לאומי כתבת שגם אשתך לא עובדת. הסבר. ת. היא היתה בחופשת לידה, איך היא עובדת?! ש. אני אומרת לך שבשנת 2002 היו לך הכנסות של בערך 77,000 ₪ ואין לזה זכר למוסד לביטוח לאומי. איך תסביר את זה? כל התביעה הזאת היתה בשביל להכניס את הילדים לגן..." (פרוטוקול עמ' 17). תשובתו האחרונה של התובע, אם נכונה היא, ראוי היה שתועלה על ידו מייד עת שאלוהו באשר לסוגיה זו. ניסיונותיו הכושלים לנמק את מעשיו האירו את שאר טענותיו השונות באור שלילי. 11. התובע טוען כי שהה בתקופות ארוכות ביותר של אי כושר, תוך שהוא מסתמך על אישורי מחלה. גם אם נתעלם מהקושי שעולה מתיארוכם של חלק מהאישורים, אזי בנסיבות העניין יש להעדיף את קביעות המומחה, שפורטו לעיל, קביעות שהמומחה כלל לא עומת לגביהן. יוצא אפוא כי התובע שהה באי כושר מוחלט למשך 3 חודשים. לאחר מכן עסקינן בהגבלה חלקית בלבד (50% ל - 3 חודשים נוספים). חרף האמור לעיל, הן באשר לקושי לשקף פגיעה כלשהי במסמכים החשבונאים והן באשר למשך תקופות אי הכושר, לא ניתן לומר כי בעל עסק, אשר הצליח לשמור על איזון כלכלי מסוים, לפיו אמנם לא הרוויח, אך גם לא שקע בחובות כספיים כבדים בתחילת דרכו, לא ניזוק כלל מפגיעה, אשר השביתה אותו כמעט כליל לשלושה חודשים ובאופן חלקי לשלושה נוספים. יהא עסקו אשר יהא, התובע השקיע מזמנו וממרצו בהקמתו, ואין טענה כי ישב בטל לחלוטין. לא ניתן להתעלם מן העובדה שהעסק הצליח בהמשך הדרך להחזיר את ההשקעות ולעלות על דרך ההצלחה העסקית, כך שבסך הכל מדובר היה בעסק עם פוטנציאל. אין לשלול את ההנחה, והיא נראית אפילו סבירה, במציאות החיים, שאלמלא התאונה והמגבלות שמהן סבל התובע בסמוך לאחריה, היה מפיק רווחים באותם חודשים, או, למצער, מגדיל את מכירות העסק ובכך מקטין את נזקיו. כך או כך, לעבודה שנמנעה, ולפוטנציאל שאבד, יש ערך כלכלי. דומני כי מצב דברים כזה מצדיק פסיקת פיצוי גלובלי בגין אותה תקופה. אני מעמידו על סך של 25,000 ₪, נכון להיום. 12. באשר לטענה בדבר פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, נמצא כי התובע אינו סובל מנכות צמיתה כלשהי; יתרה מכך, הצלחותיו של התובע בעסקו בשנים האחרונות מהוות אינדיקציה דווקא להיעדר פגיעה כלשהי. המחזור העסקי רק הולך וצומח; התובע עצמו אישר הדברים בתצהירו: "לשמחתי הרבה הכנסותינו מהעסק השני עולים בהתמדה מדי שנה באחוזים גבוהים" (ס' 19), כפי שעולה גם מאישור יועץ המס של התובע- מר אסולין מיום 11.6.06 (נספח ה). אם אלו הם פני הדברים, וגלוי לכל כי אכן מאז התאונה עסקיו של התובע משגשגים כלכלית, אין מקום לטענה כי כושר השתכרותו נפגע. כאב וסבל 13. בהתחשב בסוג הפגיעה, בהשלכותיה ובנכויות הזמניות אני רואה לנכון לפסוק בראש נזק זה סכום של 10,000 ₪. הוצאות שונות ועזרה לעבר ולעתיד 14. עיקר ההוצאות נגרמו בעת התאונה ובסמוך לאחריה; התובע הצהיר כי: "אני אב לשישה ילדים. בשל מגבלותיי אלה אני מתקשה לסייע לאשתי בטיפול בילדינו באופן ובהיקף שהייתי רוצה לעזור ואנו נאלצים להיעזר במטפלת בשכר שעה של 13 ₪ ועוזרת בית בשכר שעה של 35 ₪. גם בכל הקשור בתחזוקת הבית, אינני מסוגל לעזור כמו שהייתי רוצה בשל הפגיעות שתוארו על ידי... מאז התאונה נגרמו לי הוצאות מוגברות בגין נסיעות, הוצאות השתתפות עצמית בתרופות ובביקורים בקופת החולים, השתתפות בגין טיפולים (פיזיוטרפיה, אקופונטורה, וטווינא) ותרופות אלטרנטיביות" (ס' 16-17, 21). כמו כן נחקר בנושא: "ש. אתה אומר בתצהירך בסעיף 16 שאתה נעזר במטפלת ובעוזרת. איך אתה משלם להן? ת. [מעיין בתצהיר] לוויתי כסף מהבנק ושילמתי במזומן. ש. דיווחת עליהן למוסד לביטוח לאומי. ת. לא. ש. נכון שלא כתבת מי הן? ת. אני יכול לנסות להשיגן. אני לא יודע אם אצליח, אני יכול לנסות". (פרוטוקול עמ' 15). אולם, כאשר התובע נשאל לשמן של העוזרות השונות השיב: "ש. נשאלת לגבי מטפלות ועוזרות. תוכל לנקוב בכמה שמות? ת. ..... קשה לי לזכור כרגע". (שם עמ' 22). עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי להטיל ספק בצורך ובאינטנסיביות העזרה הנטענת על ידי התובע. במקביל, התובע לא ביסס טענותיו הנ"ל על קבלות ואישורים כלשהם בגין קבלת אותם שירותים להם טוען שנזקק. אכן, אין המצופה מניזוק לשמר כל אסמכתא ואסמכתא, אך למעט קבלה בודדת המאשרת עלות טיפולי אקופונטורה וטווינא על סך 900 ₪ בלבד (נספח ו') לא הוצג דבר. אני פוסק, על דרך האומדן, סך של 3,000 ₪, נכון להיום. לסיכום 15. להלן סיכום נזקי התובע: הפסדי שכר לעבר - 25,000 ₪; כאב וסבל - 10,000 ₪; הוצאות ועזרה - 3,000 ₪. סה"כ - 38,000 ₪. 16. אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 38,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד של 13% + מע"מ ואגרה משוערכת. היה ולא ישולם הסכום תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד ליום התשלום בפועל. תאונת דרכים