מבוא 1. בפניי תביעת התובע 1 - קטין, יליד 19.10.98 (להלן: "התובע") בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה שאירעה ביום 17.10.05 (להלן: "התאונה"). 2. התובעים 2 ו-3 הינם הורי התובע. 3. לטענת התובעים, התאונה הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). הנתבעת חולקת על טענת התובעים בסוגייה זו. 4. אין מחלוקת כי היה ויקבע שהתאונה הינה "תאונת דרכים" כטענת התובעים - על הנתבעת לפצותם בגין נזקיהם שכן כלי הרכב נשוא הדיון לא זוהו. הצדדים הגיעו להסכמה, בהתאם להצעת ביהמ"ש, כי נזקי התובעים יועמדו על סכום של 28,500 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד מע"מ ואגרה. 5. בהסכמת הצדדים, תושאל התובע ע"י ביהמ"ש במהלך ישיבת קדם המשפט בדבר נסיבות אירוע התאונה. 6. הצדדים הגיעו להסכמה בדבר הגשת טיעונים בכתב בשאלה המשפטית וזאת בהתבסס על דברי התובע. 7. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת. דיון נסיבות אירוע התאונה 8. אביא להלן את דברי התובע בתשובה לשאלות בית המשפט: "אני זוכר בערך מה שהיה. נסעתי עם חבר שלי באופניים ומאחורי באה מכונית ולפני גם, פחדתי ולכן אחרי דקה זזתי הצידה ונתקעתי בגלגל של חבר שלי ונפלנו. ראיתי שהיה רכב מאחור כי עצרתי והסתכלתי אחורה. רכבנו בצד הכביש, ביישוב שלנו. אני לא זוכר איזה סוג כביש זה. החבר שלי רכב לפני. כשהגיעו הרכבים גם החבר שלי פנה הצידה, פגעתי בגלגל שלו כי היתה שם אבן ונפלתי. רצינו לנסוע הצידה כשראינו את הרכבים. האבן היתה כשירדנו לחול. החבר שלי ירד לפני לחול. לחבר שלי לא קרה כלום. אף אחת מהמכוניות לא עצרה. הרגשתי שקיבלתי מכה ממש מיד כשנפלתי והחבר שלי רץ לקרוא לאבא שבא לקחת אותי". (עמ' 3 לפרוטוקול יום 3.4.08). 9. אקדים ואומר כי עסקינן בתובע אשר בעת התאונה היה בן 7 ו"עדותו" נשמעה כשנתיים או מחצה לאחריה. משכך, לא ניתן לדקדק בכל מילה ומילה שנאמרה על ידי התובע באותו אופן שיש לנהוג מקום בו עסקינן בעדותו של בגיר. 10. המסר הברור שניתן ללמוד מדברי התובע הינו כי הוא וחברו נבהלו משני כלי הרכב שנסעו על הכביש ועל כן ירדו לשול הדרך. איני מוצא לייחס משמעות להערכתו של התובע כי חלפה "דקה" מהמועד בו הבחינו בכלי הרכב ועד לירידתם לשול. אין רלוונטיות לפרק הזמן שחלף מהטעם כי התובע קשר בין הירידה לשול לבין נסיעת כלי הרכב - קשר שאירע בגין אותו פחד שתקפם. 11. לא ניתן להתעלם ממוטיב הפחד שאחז בתובע כדבריו, ועל כן איני רואה עין בעין עם ב"כ הנתבעת את הנסיבות שהביאו לירידת התובע וחברו לשול, כמו גם לאופן הירידה. 12. באשר לאירועים שאירעו ממועד ירידת התובע וחברו לשול ועד לאירוע התאונה - התובע לא התייחס לפרק הזמן שחלף, כמו גם לכברת הדרך שרכבו על השול עד לאירוע התאונה. 13. מעדות התובע עולה כי התאונה אירעה בשל קיומם של "המכשולים" המצטברים כדלקמן: · הימצאות אבן בשול (אין זה ברור האם אופני התובע פגעו באבן או שהתובע הסיט את אופניו בשל הימצאותה). · הימצאות האבן בסמוך לכביש ("...כשירדנו..."). · היתקלות אופני התובע באופני החבר בשל האבן. האם הוכח קשר עובדתי בין הימצאות כלי הרכב לבין התאונה? 14. עתה, הנני נדרש להכריע בשאלה האם קשר עובדתי בין הימצאות כלי הרכב - הפחד - הירידה לשול - הימצאות האבן - לבין התאונה. 15. שוכנעתי כי התובע וחברו ירדו לשול בשל הפחד שאחז בהם. מטבע הדברים, רוכב אופניים סביר (ובמיוחד ילד כבן 7) אינו פועל בעת בהלה באותו אופן בה היה נוהג בדרך כלל. 16. הוכח מדברי התובע כי האבן היתה בסמוך לירידתו לשול. יש להניח כי ברכיבה זהירה היו התובע וחברו יורדים לשול בזהירות תוך שהם נותנים דעתם למכשולים, לרבות לאותה אבן. משהתובע וחברו נתקפו בפחד - סביר להניח כי לא נתנו דעתם, מבעוד מועד, לדבר קיומה של האבן ועל כן ירדו לשול בסמוך לאבן. 17. עקב הפגיעה באבן או הסטייה מחשש להיתקל בה סטו אופני התובע ופגעו באופני חברו. סביר להניח כי אלמלא כן היו התובע וחברו ממשיכים ברכיבה על השול מבלי לפגוע זה בזה. 18. יש לזכור כי עסקינן בילדים בני 7 שרכבו עם אופניהם על כביש במושב בו הם מתגוררים. יש להניח כי עסקינן בכביש שאינו רחב ידיים כאשר שני כלי רכב נוסעים זה מול זה כשהתובע וחברו רוכבים בקצה הכביש - מצב המתיישב עם הפחד שאחז בתובע וחברו. אין עסקינן ברוכבים בוגרים ומיומנים הנוהגים לרכב על אופניהם גם בכבישים, לרבות בכבישים בין עירוניים, ומשכך יש לבחון את התנהגות התובע וחברו בהתאם למשקפיים אובייקטיביות של "ילד סביר" בן 7 שנים ולא של "האדם" הסביר. 19. לסיכום: הוכח קיומו של קשר עובדתי ישיר בין הימצאותם של כלי הרכב לבין הירידה החפוזה והלא זהירה אל השול וקרות התאונה. האם קיים קשר משפטי בין הימצאותם של כלי הרכב לבין קרות התאונה? 20. אין מחלוקת כי לא נדרש מגע פיזי בין נפגע לבין כלי רכב על מנת שתאונה תחשב כ"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק. 21. במקרה דנן, התנהגותם של התובע וחברו מלמדת כי שניהם נבהלו ושניהם נהגו באותה הדרך. יתרה מכך, מדברי התובע עולה, (לפחות לכאורה), כי הן התובע והן חברו, מבלי שנדברו בניהם, סברו כי עליהם לרדת לשול ובכך מתחזקת המסקנה כי עסקינן בהתנהגות סבירה מבחינה אובייקטיבית. גם אם הירידה לשול נעשתה לאחר "היוועצות" שהתקיימה בין התובע לחברו - אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה בדבר סבירותה האובייקטיבית של החלטתם המשותפת שעה שלא הובאה ראייה ולא נטענה טענה כי מי מהם כפה דעתו על חברו. 22. קראתי בעיון את הפסיקה אליה הפנו ב"כ בעלי הדין ולא מצאתי כי יש בה כדי לשנות ממסקנותיי העובדתיות והמשפטיות. 23. לסיכום: עסקינן ב"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק. סוף דבר 24. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 28,500 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ ואגרת ביהמ"ש. 25. מאחר ולא נשמעו ראיות - המזכירות תחייב את הנתבעת בתשלום יתרת שליש האגרה בלבד. 26. ב"כ התובעים יגיש עד ליום 31.8.08 בקשה לשמירת כספי הקטין (התובע 1) בסך של 15,000 ש"ח בגין הנזק הלא ממוני וזאת מתוך הסך של 28,500 ₪. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי. פסק הדין יישלח בדואר רשום לבאי כח בעלי הדין. ניתן היום 31 ביולי, 2008 (כ"ח בתמוז תשס"ח) בהעדר הצדדים. יחזקאל הראל , שופט אופנייםתאונת דרכיםשאלות משפטיותהכרה בתאונת דרכים