1. אין חולק כי מדובר בתאונת דרכים שארעה לתובע ביום 14/4/97, ברכב המבוטח על ידי הנתבעות 2 ו- 3 (להלן: חב' אריה או המבטחת). בתאונה זו נפגעו מספר אנשים וביניהם גם נהג הרכב, מר ופיק קאסם אג'בריה, שהוא הנתבע מס' 1 וצד ג' מס' 1 (להלן: ופיק), וכן התובע שהיה בין הנוסעים שנפגעו. 2. ביום 19/11/03, על דרך של אישור הסדר פשרה, ובהיות התובע מיוצג על ידי אפוטרופוס, אושר ההסדר כהסכם לטובתו, וניתן פסק-דין. כמו כן ניתנה החלטה באותו מועד, בקשר להמשך ההליכים ביחסים שבין הנתבעים לבין עצמם ובין המודיעה לצדדי ג'. מימון הביניים של סכום הפיצוי הפסוק שולם בחלקים שווים על ידי הנתבעים 2 ו- 3 ביחד ולחוד, מצד אחד ועל ידי נתבעת מס' 4 (להלן: קרנית), מצד שני. מאחר שהמבטחת העלתה טענה כי התאונה ארעה במסגרת של "הסעה בשכר" אשר שללה במפורש בתעודת הביטוח את חבות המבטחת, צורפה קרנית כנתבעת נוספת, והאחרונה שלחה הודעות צד ג' לופיק נהג הרכב, וכן לבעלים של הרכב, שהוא צד ג/2 מואפק קאסם אגבריה (להלן: מואפק). 3. המבטחת וקרנית הגישו הודעה על פלוגתאות מוסכמות אשר קבלו תוקף של החלטת בית המשפט (ראה ישיבה מיום 15/1/04). בהסדר הדיוני הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן: "1. המחלוקת העובדתית העומדת לדיון היא, האם שולם שכר, כמשמעו של מונח זה בהסכם הסעה בשכר בין "אבנר" ובין "קרנית" מיום 15.7.94 (להלן: הסכם"), עבור הנסיעה בה ארעה התאונה. 2. במידה שיוכרע כי התשובה לשאלה הנ"ל חיובית, ייכנס ההסכם הנ"ל לתוקף, ותביעות הנפגעים יסולקו בחלקים שווים ע"י נתבעות מס' 2-3 (מחצית) ונתבעת מס' 4 (מחצית). 3. במידה שיוכרע כי התשובה לשאלה הנ"ל שלילית, תחזרנה נתבעות מס' 2-3 (מחצית) לנתבעת מס' 4 את הסכומים אשר שילמה האחרונה במימון ביניים לנפגעים, לרבות התובע, בתוספת הפרשי הצמדה מיום התשלום לנפגעים ועד ההחזר בפועל). מבוקש ליתן להסכמה דלעיל תוקף של החלטה.". בהתאם להסכמה זו, שקבלה כאמור תוקף של החלטת בית משפט, המחלוקת שהועמדה להכרעה היא, אם מדובר ב"הסעה בשכר" לא על פי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה, אלא על פי הסכם "הסעה בשכר" בין "אבנר" - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: אבנר) ובין קרנית, הסכם מיום 17/5/94 (להלן: הסכם אבנר-קרנית). ההסכם קובע כי בהתקיים התנאים הנקובים בו יפוצו נוסעי הרכב בחלקים שווים על ידי אבנר ועל ידי קרנית. לכן, השאלה העובדתית מצומצמת, והיא, אם שולם שכר עבור הנסיעה בה ארעה התאונה. המונח "שכר" הוגדר בהסכם אבנר-קרנית באופן הבא: "תשלום כספי עבור הסעת נוסעים אך למעט מקרים בהם התשלום מבוצע במסגרת נסיעה חברתית משותפת לכיסוי הוצאות". עוד נקבע בהסכם כי אין נפקא מינה: "אם השכר שולם על ידי הנוסע, המעביד או כל גורם אחר, או אם השכר שולם לנהג, לבעל הרכב למחזיק או לגורם אחר". לטענת המבטחת די בכך שיוכח כי תשלום כלשהו עבר ידיים, ללא הבדל באיזו צורה ואופן, כדי שההסכם יכנס לתוקף. ולעניין משקל הראיות יש לקחת בחשבון, בין היתר, את סמיכות הזמן, לאחר התאונה, בו נגבו מועד גביית העדויות. על פי ההסכמה הכרעת בית משפט בתיק זה תחייב גם לגבי תביעות אחרות של שאר הנוסעים ברכב. דיון ומסקנות הסעה בשכר על פי הסכם אבנר-קרנית: 4. אין למעשה מחלוקת בין המבטחת לבין קרנית כי המחלוקת העובדתית היא אם בוצעה "הסעה בשכר", כהגדרתו של המונח בהסכם אבנר-קרנית, קרי, אם שולם לופיק, נהג הרכב המעורב בתאונה, תשלום עבור הסעת נוסעים בנסיעה בה ארעה התאונה. אין חולק כאמור שאם התשובה חיובית, אזיי חל הסכם אבנר-קרנית, ובמקרה כזה ישאר מימון הביניים של סכום הפיצוי ששולם לתובע, כמימון קבע. ואולם, נראה, כי המחלוקת ככל שהיא נוגעת להודעה לצד ג', צומצמה עוד יותר. כפי שיובהר בהמשך, הודתה קרנית, כי גם אם ייקבע כי הייתה "הסעה בשכר" לפי הסכם אבנר-קרנית, לא תחול ההחרגה של תחולת הפוליסה שהוצאה על ידי המבטחת, וזאת לאור ההלכה של מבחן "ההסעה בשכר", כפי שנקבע בע"א 559/91 (המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פאיזה עיסא, פ"ד מז(3) 788, להלן: פס"ד פאיזה עיסא). כך שבכל מקרה, לא תעמוד לקרנית, במקרה זה, הזכות לקבל פסק-דין כנגד הצדדים השלישיים, על חלקה בפיצוי האמור. 5. המבטחת מבקשת לסמוך בעיקר על ראיות שנגבו בסמוך לאירוע התאונה, ובהסתמך על אלה מבקשת היא להגיע למסקנה כי אכן היה ביצוע של תשלום עבור ההסעה. לעניין זה מבקשת היא להסתמך על דברי המעביד פתחי, כפי שבאו לידי ביטוי בהודעות שמסר לחוקר מטעם המבטחת והן בבית המשפט. לעמדתם די בכך כי המעביד שילם עבור הדלק בגין הסעת הפועלים כדי שההסעה תכלל בגדר של "הסעה בשכר" על פי הסכם אבנר-קרנית. כמו כן מבקשת המבטחת לסמוך טיעוניה על תלושי השכר של הנהג ופיק, המלמדים על דרך ההשוואה בין שכרו לשכרם של אחרים כי קיים פער בשכר, וכי פער זה יש לייחס לתשלום בגין הסעה. כמו כן על עדויות נוספות בבית המשפט, לגבי אופן הגעתם של העובדים למקום העבודה. המבטחת ערה לכך כי המעביד פתחי שינה את גרסתו, ואולם השינוי חל במועד מאוחר ולכן לעמדתה יש להתעלם ממנו, במיוחד כאשר עובר לאותו מועד היה לו מניע, למנוע מצב בו יקבע כי שולם שכר, וכי כתוצאה מכך יוסר הכיסוי הביטוחי של המבטחת והצדדים השלישים - נהג הרכב והבעלים - יהיו חשופים לתביעת השיפוי של קרנית. 6. קרנית מדגישה כי נטל הראיה לעניין זה מוטל על המבטחת, ולגישתה אין הראיות תומכות בממצא של "הסעה בשכר". קרנית מבקשת לדחות את הטענה כי תלושי השכר המצביעים על שכר גבוה מזה ששולם לאחרים, יכולים להצביע על קיומו של פער, וכי פער זה מקורו בתשלום המעביד בגין הסעה בשכר. ועוד, אין ראיות שופיק אכן נהג ברכבו של המעביד דרך קבע לצורך הסעת עובדים, וממילא גם אם יש תוספת בשכר אין היא יכולה להצביע כי תוספת זו שולמה בגין הסעת עובדים. העדויות שהובאו מצביעות על כך כי לא שולם שכר עבור אותה נסיעה. יתר על כן, לעמדת קרנית הפרשנות המשפטית של המונח "שכר", כפי שהוגדר בהסכם, הוא שיש להוכיח שהתשלום הכספי אכן היה עבור הסעת נוסעים, ולא בדרך של החזר הוצאות. על פרשנות אחרונה זו, חלוקה המבטחת (ראה לעניין זה תגובת המבטחת ב"השלמה לתגובות הנתבעות 2 ו- 3 על סיכומי הנתבעת מס' 4"). לעמדה, המונח "הסעה בשכר" או "שכר" כולל גם החזר הוצאות. 7. במחלוקת האמורה, נראה כי הדין עם המבטחת. הנחת היסוד שעמדה בבסיס החתימה על הסכם אבנר-קרנית (נספח א' לפש/2) היא, כי קיימת אי בהירות במצבים מסוימים של הביטוי "הסעה בשכר בתשלום או בתמורה", וכדי למנוע התדיינויות חוזרות ונשנות בשאלות עובדתיות ומשפטיות, המגמה הייתה להרחיב את המקרים בהם תהא השתתפות של חברות הביטוח וקרנית, בשיעור הפיצוי, גם לגבי אותם המקרים בהם ההגדרה של "הסעה בשכר" על-פי הפסיקה לא שללה את הכיסוי הביטוחי. אין זה המקרה היחיד בו מגיעים בעלי דין אפשריים בקשר לפיצוי הנוגע לתאונות דרכים להסדר ביניהם, שיש בו כדי להפחית התדיינויות משפטיות, גם אם יש בו להטיל חבות כספית על אחד הצדדים שהיא מעבר לחבות הנדרשת על פי חוק הפיצויים (ראה לצורך השוואה דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חב' לביטוח בע"מ תק-על 2006(1) 252, סעיפים 10-12 בפסק דינו של כבוד השופט ריבלין). 8. לצורך הפרשנות האמורה, ראוי תחילה לפנות להגדרת "הסעה בשכר" כפי שזו נקבעה בפס"ד פאיזה עיסא. שם נקבע כי: "הסעה בשכר" מכוון למצבים שבהם הרכב המבוטח משמש לעסק של הסעה. עמד על כך הנשיא שמגר בע"א 188/84 "צור" חב' לביטוח בע"מ נ' חדד (פ"ד מ(3)1) בעמ' 13, בקובעו: "הכוונה היא, בעליל, לנסיבות, שבהן משמשת המכונית על ידי הסעתה למטרה מסחרית-עסקית (כגון מונית שירות וכדומה)... נהג שכיר כשמו כן הוא, והוא מקבל שכר עבור עבודתו, אך בשל כך לא נשלל הכיסוי הביטוחי של הרכב. הכוונה היא, כאמור, להוצאתו מכלל תחולה של שימוש עסקי ברכב ולא לשימוש ברכב על ידי אנשים, המקבלים שכר על פועלם. 'הסעה בשכר' במובנה הלשוני הרגיל פירושה נסיעה בה גובים תשלום מן הנוסע ולא נסיעה בה משולם שכר עבודה למי שנוהג ברכב"" (שם, 791 א-ב). הוסיף שם בית המשפט והבהיר שההסעה בשכר אינה כוללת החזר כספי בגין הוצאות נסיעות. כדי שתחשב נסיעה כ"הסעה בשכר", צריך שאופי הנסיעה תהא למטרות רווח ובעלת צביון עסקי, ואין די בכך שמשתלם כסף על ידי הנוסעים ברכב על ידי צד שלישי או על ידי הנוסעים לבעל הרכב, לשם כיסוי הוצאותיו (שם 791ה). 9. לעומת ההגדרה המצומצמת האמורה בהלכה, נקבע בהסכם אבנר-קרנית, בסעיף 2 של ההסכם, כי: "א. הצדדים מסכימים לשאת בסילוק תביעות הנפגעים, הזכאים לפיצוי על פי החוק, בחלקים שווים, בתאונות דרכים בהם שולם שכר או תשלום או תמורה (להלן: ה"שכר") עבור הנסיעה בה ארעה התאונה, וזאת ללא הבחנה אם השכר שולם על ידי הנוסע, המעביד או כל גורם אחר, או אם השכר שולם לנהג, לבעל הרכב למחזיק או לכל גורם אחר. ב. "שכר" לעניין הסכם זה פירושו: תשלום כספי עבור הסעת נוסעים אך למעט מקרים בהם התשלום מבוצע במסגרת נסיעה חברתית משותפת לכיסוי הוצאות". הפועל היוצא מן האמור, שדי בהוכחה כי אופי הנסיעה היה עסקי וכי שולמה תמורה כלשהי בגין אותה נסיעה, לרבות החזר הוצאות, שהרי ההחרגה של כיסוי הוצאות, נלווית לאופי נסיעה שהיא "נסיעה חברתית משותפת". שני תנאים מצטברים מחייב ההסכם, כדי שאותה נסיעה לא תחשב להסעה בשכר: היותה של הנסיעה נסיעה חברתית משותפת, ותשלום כספי שהוא בגדר כיסוי הוצאות. מכאן, שדי בכך שהמבטחת תוכיח שהיה תשלום בגין אותה נסיעה גם אם החזר זה הוא בגדר של כיסוי הוצאות, כדי שיחול ההסכם האמור, וכדי שחבות הפיצוי תהא בחלקים שווים על המבטחת ועל קרנית. 10. על בסיס העקרונות שפורטו לעיל, הנוגעים לפרשנות משפטית של הסכם אבנר-קרנית יש לבחון את הראיות שהובאו בתיק, ואולם לצורך בחינה משקלן של הראיות יש לחזור ולהיזקק להסכמה המפורטת באותו הסכם, גם בנושא זה. בסעיף 5 להסכם אבנר-קרנית קבעו הצדדים: "מוסכם בין הצדדים כי לעניין משקל הראיות לצורך הוכחת תשלום שכר, במובן הסכם זה, ילקח בין היתר בחשבון קיומו של המסמך לפני התאונה, אם הראיה היא מסמך ואם הראיה היא עדות - סמיכות הזמן בו נגבתה לאחר התאונה". 11. בענייננו, הנפגעים הם עובדים של קבלן הבניין פתחי אגבריה (להלן: המעביד פתחי). במועד התאונה היו כולם בדרכם חזרה מאתר העבודה בנתניה. אין חולק כי המעורבים בתאונה ופיק אג'בריה, מוסטפא ג'אברין ועלאא-אלאדין אגבריה, שהוא בנו של המעביד פתחי, היו אכן עובדיו של המעביד פתחי, וכי במועד התאונה היו בדרכם לביתם באום אל פחם. עוד אין חולק, כי ביום התאונה לא נסעו העובדים ברכבו של המעביד פתחי, אלא ברכבו של אחיו של הנהג ופיק, שהוא מואפק, צד ג/2. עוד אין חולק כי ופיק ומואפק הם בני דודים של המעביד פתחי, והוריו מתגוררים בשכנות לבית משפחת ופיק ומואפק. על פי הגרסאות שהובאו, מספר ימים לפני התאונה ארעה תקלה ברכב של המעביד. האחרון בקש לדאוג לרכב חלופי להסעת הנוסעים. בהסתמך על בקשה זו ביקש ופיק מאחיו מואפק את רכב הסובארו שלו, לצורך הסעת הנוסעים. ופיק הסיע את העובדים באותו רכב לאורך מספר ימים עד אשר ארעה התאונה נשוא התביעה. לא הוכח כי ופיק נהג על דרך השגרה להסיע את העובדים באחד משני כלי הרכב של המעביד פתחי, כפי שטענה המבטחת. ואולם הוכח במידה הנדרשת בהליך האזרחי כי בעת שופיק בצע את ההסעה ברכבו של אחיו ביום התאונה, קבל תשלום גם עבור הדלק בגין אותה נסיעה. די בהוכחה האמורה כדי לקבוע, כי התקיימה "הסעה בשכר" כהגדרתה בהסכם אבנר-קרנית. מהודעתו של המעביד פתחי בפני החוקר מטעם המבטחת ומטעם קרנית, וכן על פי עדותו בבית המשפט שילם לופיק עבור הדלק בגין הסעת הפועלים, ואולם כאמור לא ניתן לקבוע כי התשלום בוצע על בסיס קבוע, כמהלך שגרתי. המבטחת הפנתה לחקירה הראשונה של המעביד פתחי, מיום 25/6/97 כחודשיים וחצי אחרי התאונה, בעת שנחקר על ידי החוקר ניסן להט. עיון באותה הודעה מעלה שאכן נהג המעביד להוסיף לופיק עבור נסיעות, אך לא ברור מתוך האמור בתמליל כי תוספת זו באה בגין הסעת עובדים אחרים של המעביד פתחי. לשאלה, אם התשלום של 200 ₪ היה גם עבורו או עבור הסעת נוסעים, ניתנה התשובה: "הוא גם עובד היה", נכון שבהמשך הודה המעביד פתחי כי הייתה הוספת שכר גם עבור הסעה של נוסעים. אך התשובה ניתנה על דרך של אישור השאלה, וגם מתשובה זו לא ברור אם אכן ההחזר הכספי הנ"ל ניתן על דרך השגרה. מכל מקום תשלום בגין אותן הסעות ככל שהיה, נעשה על דרך של החזר הוצאות, כפי שהמעביד פתחי התבטא "בגלל הדלק", ולא על בסיס השימוש ברכב של ופיק כעסק של הסעה, ועוד לא הוכח שהתוספת בשכרו של ופיק ככל שהייתה, היא תוספת קבועה הנובעת כולה משכר בגין ההסעות, בהבדל מהחזר הוצאות דלק. התוצאה מן האמור היא שלא הוכח שופיק היה מבצע הסעות על דרך השגרה ברכב הספציפי. הוכח שביום התאונה הסיע ופיק את העובדים של המעביד פתחי וקיבל על כך תמורה בגובה של הוצאות דלק. תשלום זה, עונה כאמור על הגדרת "שכר" שבהסכם אבנר-קרנית. 12. אשר על כן, במסגרת היחסים שבין הנתבעים 2 ו- 3 כנגד נתבע מס' 1, יש לקבוע כי חלה חבות על הנתבעים 2 ו- 3 לשאת בפיצוי לתובע. ביחסים שבין הנתבעים 2 ו- 3 מצד אחד, לבין קרנית, מצד שני, יש לקבוע כי חל הסכם אבנר-קרנית, וכי על הצדדים הנ"ל - המבטחות מצד אחד וקרנית מצד שני - לשאת בחלקים שווים בפיצוי שנפסק, ובמקרה של התיק דנן, כפי שבוצע בפועל במימון הביניים. קרנית תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד למבטחות ביחד בסכום של 10,000 ₪. כמו כן, יש לפסוק הוצאות לטובת הנתבע מס' 1, ואלה יועמדו על סך של 8,000 ₪. ההודעה לצד ג': 13. כפי שעולה מסיכומי קרנית (ראה סעיף 23 לסיכומיה) - ובדין טענה כך קרנית - על פי הראיות של המבטחת, "ההסעה בשכר" הנטענת דומה לזו שנבחנה בפס"ד פאיזה עיסא, ולכן מבחינת הצדדים השלישיים קיים כיסוי ביטוחי אצל המבטחת. לפיכך, יש לדחות את ההודעה לצדדי ג' ולחייב את קרנית לשאת בהוצאותיהם, בהודעה. הוצאות אלה יועמדו על סך של 5,000 ₪ לכל אחד מצדדי ג'. התוצאה: 14. אשר על כן אני מורה כמפורט להלן: בתביעה העיקרית: א. במסגרת היחסים שבין הנתבעים 2 ו- 3 (להלן: המבטחות) כנגד נתבע מס' 1, חלה חבות על הנתבעים 2 ו- 3 לשאת בפיצוי לתובע. ב. ביחסים שבין הנתבעים 2 ו- 3 מצד אחד, לבין קרנית, מצד שני, חל הסכם אבנר-קרנית, ועל הצדדים הנ"ל - המבטחות מצד אחד וקרנית מצד שני - לשאת בחלקים שווים בפיצוי שנפסק, ובמקרה של התיק דנן, כפי שבוצע בפועל במימון הביניים. ג. אני מחייבת את "קרנית" לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד למבטחות, ביחד, ב סכום של 10,000 ₪. ד. אני מחייבת את המבטחות, ביחד ולחוד, לשלם לנתבע מס' 1, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪. בהודעה לצדדי ג': ה. ההודעה לצדדי ג' נדחית. ו. אני מחייבת את "קרנית" לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך של 5,000 ₪ לכל אחד מצדדי ג'. מועד תשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד: ז. לסכומים שנפסקו בנושא הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד יווסף מע"מ כחוק, ואלה ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל. למזכירות - בתום תקופת הערעור תוחזר הקלטת המצויה בתיק (קלטת מקור + קלטת רגילה) למשרד עו"ד יוסי אפק. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום י"ז בתמוז, תשס"ו (13 ביולי 2006) בהעדר הצדדים. ש' וסרקרוג, שופטת הסעת נוסעים