תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, (להלן: "החוק"), בגין שתי תאונות דרכים בהן היה התובע מעורב, האחת ביום 9.1.00 והשנייה ביום 24.6.00. כפי שיפורט להלן, נסיבות התאונות וקיומן אינם שנויים במחלוקת, וסלע המחלוקת בין הצדדים הוא אך בסוגיית גובה הנזק ואופן חלוקתו בין הנתבעת 2 ונתבעות 4-6, הן מבטחות הצדדים המעורבים בתאונות (נתבעת 6 צורפה לתביעה משנטען על-ידי נתבעות 4-5 כי התאונה השניה אינה מכוסה על-ידן, שכן היא נגרמה בעת "הסעה בשכר" או "השכרה"). העובדות הצריכות לענין וקביעת הנכות הרפואית: 1. התובע, יליד 15.3.1978, נשוי ללא ילדים ותושב שכונת א-טור במזרח ירושלים, נפגע בתאונת דרכים ביום 9.1.00, עת נסע במכונית מסוג BMW שהיתה נהוגה בידי הנתבע 1 (להלן: "התאונה הראשונה"). כתוצאה מהתאונה ובאותו היום בו אירעה אושפז התובע בבית החולים סורוקה בבאר-שבע, שם הוא אובחן כסובל בעיקר משברים פתוחים בעצמות השוק והקרסול השמאלי - בטיביה הדיסטאלית, בטיביה פלפונד ובקלקניאוס השמאלי - וטופל על ידי הטרייה של הפצע, תפירתו וקיבוע חיצוני של השבר. ביום 16.1.00 הועבר התובע מבית החולים סורוקה למחלקה האורטופדית בבית החולים הדסה עין כרם, שם היה מאושפז עד ליום 2.2.00. במסגרת אישפוז זה לא קיבל התובע טיפול נוסף כלשהו לבד מהסרת הקיבוע החיצוני והסרה פלסטית של נגע מכוייב בעכוז שככל הנראה לא היה קשור לתאונה (ראו מכתב שחרור וגיליון סיכום מחלה מיום 2.2.00, ת/18/רב-ת/18/רג). ביום 24.6.00 נפגע התובע בתאונת דרכים נוספת (להלן: "התאונה השנייה") בעת שנסע במכונית מסוג "פורד טרנזיט" שהיתה נהוגה על ידי הנתבע 3. כתוצאה מהתאונה אושפז התובע בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, שם אובחן כסובל משברי דחיסה בחוליות T11-T12 בעמוד השדרה ורגישות מעל החוליה T10 - L1. התובע טופל על ידי מחוך גבי מסוג Jewet ושוחרר לביתו ביום 2.7.00. ביום 7.9.00 אושפז התובע בשנית בבית החולים הדסה עין כרם, לצורך ניתוח אוסטאוטומיה של הפיבולה והשתלת עצם בקרסול, כמו גם החדרת מסמר תוך לישדי מעצם הקלקנאוס. התובע שוחרר ביום 20.9.00, תוך שנאסרה עליו הדריכה על הרגל הפגועה למשך 6 שבועות לפחות. 2. בגין הנזקים שנגרמו לו בשתי התאונות מונה על-ידי בית המשפט פרופ' א' פינסטרבוש כמומחה בתחום האורטופדי (להלן: "המומחה" או "פרופ' פינסטרבוש"). כעולה מחוות הדעת שניתנה על-ידו ביום 26.11.01, עיקר תלונות התובע התייחסו לקושי בהליכה ולצליעה, כאבים בקרסול ובעקב, כאב מקומי בגב וקושי בנשימה עמוקה. במימצאי הבדיקה צויין כי התובע "מתהלך בצליעה על רגל שמאל" וכי "מנח כף הרגל כלפי השוק בצניחה (אקוינוס) קלה של °105 ונטיה מזערית פנימה (אינורסיה)". כמו כן אובחנה צלקת באזור הקרסול והעדר תנועה בקרסול או במפרק הסובטלרי. ממצאי בדיקת גבו של התובע העלו, כי "בהיבט חיצוני אין סטיה בציר או גבנון מקומי. רגישות לניקוש באזור גבי תחתון. תנועת הצלעות תקינה וסימטרית. אין הגבלה בתנועת ע"ש מותני...". בסיכום חוות הדעת קבע המומחה הדברים כדלקמן: "בתאונה הראשונה נפגע באזור קרסול שמאל. נגרם שבר פתוח מרוסק בקצה המרוחק של הטיביה השמאלית עם ערוב בפלפונד (המשטח הפירקי) בקרסול. במהלך הטיפול קובע השבר במקבע חיצוני על מנת לאפשר טיפול ברקמה רכה. המהלך הסתבך בזיהום שדרש אישפוז נוסף. השבר לא התחבר והיה צורך בטיפול נוסף, שבוצע ב-10/9/00 וכלל החדרת מסמר תוך לישדי דרך עצם העקב, והטלוס לתוך הטיביה. טיפול זה ביטל את המפרק הסובטלרי ומפרק הקרסול. השבר נמצא מחובר רק בחודש נובמבר 2000, ולכן עד אז לא היה כשיר לעבוד ונכותו היתה 100%. בגלל הקיבוע בהטיה קלה של כף הרגל כלפי מטה ופנימה. מצב המקשה הליכה ללא הנעלה מתקנת, ניתן להגדיר את המצב כקשיון לא נוח לפי סעיף 48 (3) ג', המקנה נכות בשיעור 30%. בגין מצב זה יזדקק להנעלה מתקנת בעתיד. בגין הצלקות, כולל צלקת רגישה בעקב, אני קובע נכות נוספת בשעור 10%, בהתאם לסעיף 75 (1) ב'. אין משמעות קלינית לאי החיבור של השבר הניתוחי בפיבולה. יתכן שבעתיד יעבור ניתוח נוסף להוצאת המסמר התוך לישדי ולתיקון מעמד הפרק. בתאונה השניה, ב-24/6/00 נפגע הדרה ראמי בגבו. בגין השברים הדחוסים בצורה קלה בגופי חוליות T11 ו-T12, ללא הגבלה בתנועה או הפרעה נוירולוגית, אני קובע נכות צמיתה נוספת בשיעור 5% עבור כל חוליה (סה"כ שתי חוליות), בהתאמה לסעיף 37 (8)א' של תקנות המל"ל". כעולה איפוא מחוות הדעת, סך שיעורה של הנכות הרפואית המשוקללת הוא 42.75%. כן נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% לתקופה שממועד התאונה הראשונה ועד לחודש נובמבר 2000. 3. לאחר שבמהלך חקירתו של המומחה הוא נשאל לענין השלכות ניתוח שעבר התובע ביום 14.2.06 להסרת המתכת המקבעת ברגלו, נעתרה בקשת התובע, והוא נבדק שוב על-ידי המומחה, שהגיש את חוות דעתו המשלימה ביום 26.9.06. חוות הדעת המשלימה אינה שונה במהותה מקודמתה, אף כי בגין קיצור הגפה הוספו לו 5% נכות. עוד נקבע, נוכח תלונות התובע, כי הניתוח גרם להפרעה בשלוש מאצבעות כף הרגל השמאלית. משכך שיעור הנכות המשוקללת עומד על 45.25%. פרטי הנזק להם עותר התובע: 4. נכות תפקודית ואובדן כושר השתכרות: התובע יליד מרץ 1978, בן 21 ועשרה חודשים במועד התאונה הראשונה, תושב מזרח ירושלים, הפסיק את לימודיו לאחר תשע שנות לימוד, קרי, בהיותו כבן 14 או 15, והתחיל לעבוד בתחום הטבחות. במהלך שנות עבודתו הספיק התובע לעבוד בבית החולים שערי צדק ובבית המלון "אריאל" כעוזר טבח. בתשעת החודשים קודם לתאונה (מאי 1999 - ינואר 2000) עבד התובע כעוזר לטבח במטבח הבשרי בבית ההארחה בקיבוץ רמת רחל (להלן: "רמת רחל"), תחילה תמורת 16.5 ₪ לשעה, והחל מחודש אוקטובר 1999 הועלה שכרו ל-17.5 ₪ לשעה. סה"כ השתכר התובע בממוצע בחודשים מאי-נובמבר 1999 סך של 3,896 ₪ לחודש. כנטען חזר התובע לעבודה בחודש ינואר 2002, קרי, כשנתיים לאחר התאונה הראשונה, אולם לא למקום עבודתו הקודם ברמת רחל אלא למלון דן פנורמה (להלן: מלון דן), שם עבד עד לחודש אוגוסט 2003. כעולה מתלושי השכר שהוגשו על ידי הנתבעות (נ/3), השתכר התובע במהלך עבודתו בשנים 2002-2003 סך של 3,908 ₪ ברוטו, שהוא כ-3,730 ₪ נטו, לחודש עבודה. בחודש ספטמבר 2003 עבר התובע לעבוד כטבח הכנות במסעדת "גונג" בירושלים, ובעבודה זו הוא עובד עד לעצם היום הזה. כעולה מתלושי השכר מתקופה זו (חודשים ספטמבר - דצמבר 2003, ינואר - אוקטובר 2004, ת/18) שכרו הממוצע של התובע עמד על 4149 ₪ (ברוטו ונטו מאחר שלא נוכה ממנו מס-הכנסה) לחודש. יוער, כי על אף התחייבותו של התובע להמציא את תלושי השכר שלו משנת 2005 (עמ' 192 לפר' שו' 3-4) טרם הומצאו תלושים כאמור. באשר לאופי והיקף עבודתו של התובע בתקופה זו - מעדותו של גיא אלבז, בעל המסעדה (להלן: "אלבז"), עולה כי התובע עובד כשמונה או תשע שעות ביום, כאשר עבודתו כוללת חיתוך ירקות, ניקוי בשר והכנת כל המצרכים לצורך המנות שיוכנו מאוחר יותר בשעות הערב על ידי טבחי ה"סרוויס". על אף שהתובע אינו נדרש, ככלל, לסדר הסחורה המגיעה בכל בוקר למסעדה, הוא נדרש להכניס ארגזים של בשר ודגים המחויבים אחסון בקירור, למטבח הפנימי - מרחק של כארבעה או חמישה מטר מהמקום בו הם נפרקים, ובמידה ואין ירקות או מצרכים לצורך החיתוך הוא נדרש אף להביאם מהמקרר הנמצא באותו מרחק. עוד העיד אלבז כי בעת קבלתו לעבודה לא דיווח לו התובע על מגבלתו הנטענת ומגבלה כזו לא נראתה, ורק לאחר זמן, עת ראה את התובע חותך ירקות בישיבה והדבר עורר את תמיהתו, סיפר לו התובע על התאונות שעבר. עם זאת הדגיש אלבז פעמים מספר כי התובע מבצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר, וכי הוא יעיל, זריז ומבצע עבודתו כנדרש. אלבז אף העיד, כי שכרו של התובע הועלה במרוצת הזמן מאחר שהיה מרוצה מעבודתו של האחרון, הגם שלדבריו, במידה והתובע יכול היה לבצע את עבודתו בעמידה יכול היה לשמש כטבח "סרוויס" המכין את המנות לסועדים, דבר שהיה מעלה את שכרו לכ-5,000 ₪-6,000 ₪ נטו לחודש. גם התובע הודה בחקירתו (מיום 14.1.07) כי שכרו הבסיסי הועלה ל-4,500 ₪ נטו בחודש וכי ישנם חודשים שהוא מקבל אף מעבר לכך. 5. לטענת התובע, יש לקבוע את נכותו התפקודית בשיעור זהה לכלל הנכות הרפואית שנקבעה לו, בהתייחס לכך שעבודתו כטבח מצריכה עמידה ממושכת, הליכה על משטחים לא ישרים והרמת ונשיאת משאות כבדים. לענין שכרו של התובע כבסיס לחישוב הפיצויים טוען בא-כוחו ובאנלוגיה להלכה שנפסקה בע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא (לא פורסם, 27.9.2005) (להלן: "ענין אבו חנא"), כי מאחר ומדובר בצעיר בתחילת דרכו, אין להתחשב בשכר אותו קיבל בעבודתו כטבח, שנגזר בין היתר ממוצאו מהמגזר הערבי, וכי על בית המשפט לשאול עצמו מהו כושר השתכרותו הפוטנציאלי של נפגע תושב ישראל בהתייחס לנתוניו המקצועיים וההשכלתיים, אופיו, אישיותו וגילו, ובהתאם לגזור את בסיס השכר של התובע דנן. עוד כנטען, מאחר שבעת קרות התאונה הראשונה היה התובע אך שלוש שנים מעבר לגיל הקטינות אין בפער קטן זה כדי להצדיק סטיה מהכלל הנקוט לגבי קטינים לפיו נקבע בסיס השכר על-פי השכר הממוצע במשק. לחילופין נטען כי בהיות התובע אזרח ישראלי ונוכח "כישוריו המקצועיים המעולים", לכל הפחות יש להעמיד בסיס השכר על 80% מהשכר הממוצע במשק. מנגד טוענים הנתבעים, כי לתובע לא נגרמה כל נכות תפקודית או גריעה מכושר ההשתכרות בגין אף אחת מהתאונות, לבד מתקופת אי הכושר שנקבעה בחוות הדעת של המומחה, שכן עת חזר התובע לעבודתו לא פחת שכרו ואף עלה בהדרגה. עוד לשיטתם, ככל שהיתה לתובע מגבלה כלשהי בגין נכותו הרפואית, כעולה מחוות הדעת של המומחה, היא אינה מתקיימת בעת שהוא עושה שימוש בהנעלה מתקנת. הנתבעים מפנים עוד לכך, כי לא ניתן לקבל את עדותו של התובע אודות הקשיים בהליכה ובעמידה הן בעבודה והן בכלל נוכח הסתירות והשקרים הבולטים שעלו ממנה, ששיאם בטענות התובע כי אינו יכול להניע רגלו השמאלית, וכי ישב כל העת בחתונתו, כאשר בקלטת הוידיאו מהחתונה הוא נראה רוקד ומניע רגליו כאחד האדם זמן ממושך, עומד על רגליו והולך ללא סימני קושי כלשהם. כך גם לענין קלטת הוידיאו שצולמה על ידי החוקר מטעם הביטוח, מר גרמה, בה נראה התובע במהלך עבודתו, כשהוא מבצע המוטל עליו כרגיל וללא קשיים נראים לעין. לחילופין טען בא כוח נתבעת 2, כי ככל שקיימת פגיעה בכושר ההשתכרות יש להעמיד בסיסה על 4,000 ₪ לחודש בלבד, זאת נוכח העדר הכשרה פורמלית, ולו בתחום הטבחות, העובדה כי במשך שנים ארוכות לפני התאונה עבד התובע בתחום זה, והאופקים התעסוקתיים המוגבלים והבלתי יציבים של בני המגזר לו הוא משתייך. 6. לענין זיקת הנכות הרפואית לנכות התפקודית ולפגיעה בכושר העבודה של הנפגע, עמד כב' השופט ת' אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799 (1995), כדלקמן: "בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד... אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית... נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה. על רקע זה התפתח השימוש במונח של נכות תפקודית (או נכות פונקציונלית), המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. התפתחות זו באה לבטא את תרגום הנכות הרפואית לנכות אשר באה לבטא את מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע". עוד כעולה מענין גירוגיסיאן, אין הכרח לקבוע את שיעורה של הנכות התפקודית לצורך קביעת שיעור הפיצויים בגין הפסד כושר ההשתכרות, שיכול להיקבע על בסיס ראיות או נתונים אחרים שעניינם יכולתו של הנפגע להשתכר בנכותו (שם, בעמ' 800). 7. לצורך קביעת הפסד כושר השתכרותו של נפגע נדרש בית המשפט לקבוע מהו ההפרש בין כושרו להשתכר לולא התאונה לבין כושרו להשתכר במומו, כאשר אין בהפרש בין שכרו של הנפגע ערב התאונה ולאחריה כדי להוות מדד בלעדי להפסד כושר ההשתכרות. על כן, בבואו של בית המשפט לקבוע גובה הפיצויים בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות יהא עליו לקבוע את כושרו הפוטנציאלי של הנפגע להשתכר וממנו להפחית את כושרו האקטואלי. קביעה זו, מטבע הדברים, מתבססת על תחזיות והשערות שלבית המשפט אין כלים לבררן. יפים בענין זה דברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין כי "בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומישאלות-לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד - עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני-נביאים" (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, 822 (1993)). על חוסר הוודאות בפסיקת הפיצויים שעניינם הפגיעה בכושר ההשתכרות עמד גם המלומד דוד קציר בספרו פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, דקל הוצאה לאור, התשס"ג-2003, להלן: "קציר") בלשון זו: "קביעת יכולת השתכרותו של הנפגע מלפני הפגיעה והשוואתה עם יכולת זו אחריה, היא, על-כן, לעתים קרובות, בגדר נסיון להשוות מצב שטרם נוצר בעת ההערכה, עם מצב שלא יווצר לעולם" (שם, כרך א' בעמ' 46). 8. באשר לקביעת בסיס השכר, אכן, ההלכה היא כי בהעדר נתונים לגבי כושר השתכרות הנפגע לפני התאונה וראיות ביחס לכושר השתכרותו אלמלא אירעה, ובהעדר נתונים מיוחדים אחרים, יזדקק בית המשפט להנחה כי כושר ההשתכרות של הנפגע זהה לגובה השכר הממוצע במשק. כך גם המצב לגבי קטינים, שעתידם המקצועי לוט בערפל, ובמקרים מסויימים אף לגבי צעירים שעתידם המקצועי טרם גובש. במצבים כגון דא נקבע בענין אבו חנא, כי לנתוני הרקע המגזריים של הנפגע אין משמעות בבחינת בסיס השכר, שכן הן נוכח המצב הרצוי - התפיסה בדבר השוויון בין בני האדם - והן נוכח המצב המצוי בו לעתים קרובות "נפרצות" המסגרות כאמור, אין במוצאו, גזעו, דתו ומינו של הנפגע כדי לקבוע מסמרות לענין כושר השתכרותו העתידי אלמלא התאונה ויש לאמץ לגבי מיעוטים - מספריים או פוליטיים - את השכר הממוצע במשק כבסיס השכר בהעדר נתונים קונקרטיים כאמור. 9. בענייננו ייאמר מיד כי אין בידי לקבל את טעוניו של בא כוח התובע כי יש בשיעור נכותו הרפואית כדי להקים את כלל נכותו התפקודית, ובנסיבות הענין אין גם מקום לאימוץ השכר הממוצע במשק או נגזרת ממנו כבסיס השכר, שעה שבפראפרזה לאמירתו של כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בענין אבו חנא (שם, בסעיף 34 לפסק הדין), כבר היה סיפק בידיו של התובע לכתוב את הפרקים הראשונים בספר חייו המקצועי. עיון בנתוני שכרו של התובע טרם התאונות ובנתוני שכרו לאחריהן מעלה כי שכרו לא נפגע (למעט התקופה בה עבד במלון דן, וגם אז לא במידה משמעותית). יתר על כן, במרוצת השנים שכרו אף עלה במידה ניכרת. בנסיבות כגון אלה נשאלת השאלה, האם שכרו העכשווי של התובע משקף את היכולת שלו, או שמא, אילולא נפגע, היה משתכר יותר מכפי שהוא משתכר עתה. לצורך כך יש מקום לבחון את היקף הפגיעה, מהותה והשפעתה על עבודתו של התובע. 10. מחוות דעתו של פרופ' פינסטרבוש עולה, כי רק חלק מנכותו הרפואית של התובע ניתן בגין נכות שניתן להגדירה כנכות תפקודית, שכן לצלקות ולשבר בחוליות הגב, אין כל משמעות תפקודית כעולה מחוות הדעת ["בגין השברים הדחוסים בצורה קלה בגופי חוליות T11 ו-T12, ללא הגבלה בתנועה או הפרעה נוירולוגית..." - ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור - ח'ב']. ממילא, הנכויות שיש בהן להשפיע על תפקודו של התובע הן הקישיון בקרסולו, בגינו נקבעו לו, כאמור, 30% נכות, וקיצור הגפה ש"זיכה" אותו ב-5% נכות נוספים. דא עקא, שכעולה מחוות הדעת, הקישיון משפיע על תפקודו של התובע ללא הנעלה מתקנת. כפי שנאמר בחוות הדעת: "בגלל הקיבוע בהטיה קלה של כף הרגל כלפי מטה ופנימה. מצב המקשה הליכה ללא הנעלה מתקנת, ניתן להגדיר את המצב כקשיון לא נוח לפי סעיף 48 (3) ג', המקנה נכות בשיעור 30%. בגין מצב זה יזדקק להנעלה מתקנת בעתיד". כעולה מעדותו של המומחה, הפגיעה ברגלו השמאלית של התובע גרמה לו, למעשה, לקיבוע של הקרסול כך שאינו מסוגל לבצע תנועות לצדדים (אינורסיה ואורסיה) או למעלה ולמטה (דורסיפלקציה ופלנטר-פלקציה) בקרסולו זה, דבר שיגרום לקושי בהליכה על משטחים לא ישרים או בעלייה וירידה במדרגות (עמ' 219 לפר'). לשאלת בא-כוח התובע הסביר עוד המומחה, כי אין בקישיון כדי לגרום לכאבים בקרסול עצמו אלא במפרקים אחרים, במידה והם ייפגעו כתוצאה מכך, הגם שעמידה ממושכת או עמידה על משטחים לא ישרים תהיה קשה עליו (עמ' 220, 233 לפר'). עוד כעולה מעדותו, בשל הקיבוע בקרסול נזקק התובע להנעלה מיוחדת מסוג "רוקרבוטום" שהיא למעשה נעל בעלת סוליה אליה מחוברת בליטה, המאפשרת את התנועתיות בקרסול. אין חולק, כי התובע נמנע מלנעול נעליים כאלה מלבד זוג אחד שנרכש עבורו על ידי בא-כוחו בשנת 2002 (ראו ת/3), הגם שמעדותו עולה כי בעבודתו במסעדת גונג קיבל נעלי טבחים אורטופדיות - שבנועלו אותן הוא יכול לעבוד כרגיל (עמ' 186 לפר' ש' 1-14). 11. מלבד עדותו של המומחה, שחזר וציין כי אין בפגיעה בקרסולו של התובע כדי לגרום לכאבים בקרסול, כאשר אין אינדיקציה לכך שהפגיעה השפיעה גם על המפרקים הסמוכים (כף רגל וברך), דבר שעשוי לגרום לכאבים, התימוכין היחידים לטענות התובע בדבר כאבים בהליכה ובעמידה ממושכת מצויים אך ורק בעדותו. כך העיד התובע, כי רגלו כואבת כל הזמן, כי כשאינו נועל את הנעלים האורטופדיות הוא "מרגיש ברגל כמו חשמל" וכמו רגלו עשויה פלסטיק (עמ' 136 לפר' ש' 18, עמ' 161 לפר' ש' 15), וכי עזב את עבודתו במלון רמת רחל ומאוחר יותר אף את עבודתו במלון דן מאחר שהעמידה הממושכת קשתה עליו וגרמה לו לכאבים ניכרים. דא עקא, שעדותו של התובע, רובה ככולה לא היתה מהימנה עלי הן נוכח פרכות וסתירות בינה לבין עדויות וראיות אחרות והן נוכח הודאתו של בא-כוחו עצמו כי התובע אינו מבין את משמעות אמירת האמת וכי "זה נכון שהעד בעדותו לא דייק, או אפשר לומר במילה הקשה שיקר...". בשלב מסויים אף הופסק הדיון על מנת שבא-כוחו של התובע יסביר לאחרון את משמעות האזהרה ואת משמעות אמירת האמת (ראו עמ' 183 לפר'). אף התובע עצמו ניסה להסביר את הפרכות והסתירות בדבריו בכך כי הוא מגיע לעתים מבולבל או שיכור לדיונים וכי "לפעמים אני שותה [לשוכרה - ח'ב'] בבוקר ובא לבית המשפט ולא יודע מה אני אומר" (עמ' 165 לפר' ש' 14-15). נדמה, שאף שלמרבה הצער בית המשפט נוכח מידי פעם כי האמת אינה נר לרגליו של בעל דין או עד, מדובר במקרה יוצא דופן שבו לא בחל התובע משום אמירה או טעון שסבר שיש בהם כדי להיות לו לתועלת. כך, בין היתר, העיד התובע, כי בשל פציעתו לא יכול היה להשתמש בתחבורה ציבורית אלא נאלץ להיזקק לשירותי מוניות, בעיקר של אחד מר אחמד חווס, בעל תחנת מוניות הסמוכה לביתו. דא עקא, שמעדותו של חווס - שהעיד מטעמו של התובע - עולה כי מאחר ואת תחנת המוניות שברשותו הוא שוכר ממשפחתו של התובע, היה זה משתמש בשירותיו במשך כשלוש עשרה שנים לפחות קודם לעדותו, קרי, החל משנת 1991 וזמן רב בטרם התאונה: "אני מסיע אותו מאז שפתחתי את המשרד כי אני משכיר את הבית של המשרד מהמשפחה שלו. כל נסיעה שהוא צריך הוא נכנס ואנחנו מסיעים אותו... כבר שלוש עשרה שנים אני מסיע אותו...". חווס אף הוסיף, כי נוכח העדר תחבורה ציבורית מהר הזיתים נאלצים כל העובדים הגרים במקום לנסוע במוניות עד למרכז העיר. גם משנדרש התובע לענין חתונתו (שנערכה בשנת 2002, קרי לאחר התאונה) אמר כי אינו זוכר את מועדה או את מספר הנוכחים וכי כל החתונה נעשתה ב"חפיף". עוד טען כי כל החתונה ישב ושתה, ולא עמד אלא כאשר חתך את עוגת הכלולות. התובע חזר מספר פעמים על גרסתו כי לא רקד בחתונה מה גם שאינו יודע לרקוד (ראו לדוגמה, עמ' 161 לפר' ש' 9, עמ' 167 ש' 15-19, עמ' 168 ש' 5; 12-14). עוד העלה טעונים סותרים ומבלבלים משנתבקש להמציא את קלטת החתונה וניכר היה כי הוא מנסה להסתיר את קיומה, ולאחר מכן ובלית ברירה למזער את הנראה בה: כך אמר בתחילה, כשבא כוח הנתבעת 2 ביקש לקבל את הקלטת לעיונו, כי "אין לו קלטת" (עמ' 140 לפר' ש' 7), ורק בישיבה מאוחרת הודה כי החתונה צולמה במצלמת וידיאו על ידי "אחד מהשטחים" (עמ' 164 לפר' ש' 17). עוד טען כי הקלטת לא תיעדה את כל החתונה אלא "כל זה היה שעה" (עמ' 166 לפר' ש' 2). כשהתבקש להביא את הקלטת חזר וטען כי "אצלנו אסור להביא את הוידיאו. אסור שיסתכלו על אישתי ועל הבחורות. אסור שאני אתן למישהו חוץ מהמשפחה שלי" (עמ' 166 לפר' ש' 1-7). לאחר מכן טען כי אינו יודע היכן הקלטת, אף כי בהמשך תיקן עצמו ואמר כי הקלטת נמצאת אצל הורי אשתו. רק לאחר שניתנה החלטה כי על התובע להמציא הקלטת או לחילופין מסמך מאיש דת שיאשר כי צפייה בקלטת אסורה לפי הדת המוסלמית, הומצאה הקלטת וקטעים ממנה נצפו בדיון. כפי שצויין בפרוטוקול: "התובע ורעייתו נראים רוקדים תוך הנעת הידים והרגלים והגוף כולו. האולם מפואר... לכל אורך הצפיה בקטעי הקלטת נראה התובע רוקד. התובע מניע את חלקי גופו, לרבות הרגלים, לאורך זמן. הוא הולך עם נעליים רגילות. התובע רוקד כמו כולם, עם אותן תנועות, באותו אופן. הוא זורם עם הריקוד... כפי שכבר נאמר לעיל צפינו גם ברגליו ובקרסוליו של התובע ואינני רואה שוני כלשהו בין תנועות רגליו וקרסוליו לבין אלו של חבריו. התובע רוקד ללא הפסקה תוך שהוא מניע את אברי גופו כולם... לאחר קטע ארוך מאד של ריקוד מגיע הקטע בו עומדים בני הזוג על רגליהם כשהאורחים עוברים בזה אחר זה, מנשקים את החתן ולוחצים את ידיה של הכלה..." (עמ' 177 לפר' ש' 1 - עמ' 180 ש' 3). עיון בקלטת - שאורכה כשש שעות - מעלה אם כן, כי לא רק שהתובע רקד בחתונתו כאחד האדם, אלא שהוא עמד, התהלך וביצע כל פעילות אחרת בלא שניכרו כל סימנים לכאב או שוני בתנועותיו מאחד האדם. יוער כי גם בבית המשפט העיד התובע בעמידה במשך שעה ארוכה מבלי שנשמעה טענה בפיו, ואמנם לאחר עדות שנמשכה כשלוש שעות ביקש עו"ד אפלמן להסב תשומת הלב לעובדה זו. משכך, אין בידי לקבל את טענותיו של התובע אודות הכאבים הקשים בעמידה ובהליכה ואת תיאוריו, שעל פניו נראו כאילו נטוו יש מאין לצורך התביעה ולצורך קבלת פיצויים שלא כדין מהנתבעות. גם באשר לעבודתו הנוכחית - אף אם אמנם הוא מבצע חלק ממנה (חיתוך ירקות) בישיבה עקב התאונה, עיקר העבודה נעשה בעמידה ובהליכה. מכל מקום, אם אמנם הכאבים היו מציקים לו, כדבריו, הוא היה רוכש זה מכבר נעלים אורטופדיות שלהן נזקק על פי חוות דעתו של המומחה ושל שאר הרופאים המטפלים בו, כאשר תירוציו אודות מחירן הגבוה של הנעלים והשימוש בתשלומים התכופים לצורך מימון בניית ביתו החדש אינם עולים בקנה אחד עם מצוקה אמיתית, מה גם שעלות נעלים כאמור עומדת על כאלפיים וחמש מאות שקלים לזוג, שאמור לשמש את התובע למשך כשנה. 12. מהאמור לעיל עולה, כי הפגיעה היחידה המשפיעה על תפקודו של התובע היא תחושת אי הנוחות בעמידה ממושכת או בהליכה על משטחים שאינם ישרים וזאת ללא הנעלה מתקנת, דבר שהיה אמור - כעולה מחוות הדעת של המומחה - להיפתר בעת נעילת הנעלים המיוחדות שהומלצו לתובע. בנסיבות אלה, לא ניתן לפסוק לתובע פיצוי בדרך של חישוב אריתמטי, שכן לא ניתן לכמת את מידת הפגיעה באובדן ההשתכרות שלו, בייחוד נוכח העובדה כי בכל השנים שלאחר התאונה - חמש במספר - לא נפגע שכרו של התובע ואף עלה בהדרגה. (על ההצדקה לקביעת פיצוי גלובאלי בנסיבות דומות ראו והשוו: ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875, 879 (1989); קציר, בעמ' 533-534, 539-540 והפסיקה המאוזכרת שם), והדרך הראויה היא לקבוע סכום גלובלי המבטא את הפגיעה האפשרית במציאת מקומות עבודה המחייבים עמידה ממושכת ואת האפשרות - הרחוקה מעט - של שחיקת מפרקים סמוכים. בשקלול כל האמור, נוסף על נסיבותיו האישיות של התובע ובכללן גילו, השכלתו ושכרו בעבר ובהווה, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 170,000 ₪ בגין אובדן השתכרות בעתיד. הפסדי שכר בעבר: 13. כפי שכבר צויין, בחוות דעתו של המומחה נקבעה לתובע תקופת אי כושר מלאה החל מיום התאונה הראשונה ועד לחודש נובמבר 2000. עם זאת לטענת התובע הוא לא חזר לעבודה אלא בחודש ינואר 2002. לטענת ב"כ התובע על הנתבעות לשאת בהפסדי שכרו של התובע באופן מלא בגין כל התקופה בה לא עבד. תימוכין לטענה זו הוא מוצא בתשובתו של המומחה כי "יכול להיות" שעד לאמצע שנת 2001 לא היה איחוי מלא של העצם וכי אינו יכול לשלול כי עמידה ממושכת יכולה לגרום לנפיחות ולכאבים. עוד לטענתו עד לינואר 2002 נזקק התובע לקביים. דא עקא, משלא הוכח על-ידי מסמך רפואי או בדרך אחרת כי התובע נזקק לקביים בתקופה האמורה, ונוכח סברתו האפשרית המסוייגת של המומחה, אין למעשה כל תימוכין לכך שהתובע נעדר כושר עבודה - חלקי או מלא לאחר נובמבר 2000. 14. בהתייחס לתקופה שעד נובמבר 2000 אין מחלוקת כי התובע זכאי למלוא שכרו ערב התאונה (שעמד על 3,896 ₪ נטו לחודש). לפיכך, במכפלה של עשרה חודשים, עומד הסכום המשוערך על סך מעוגל של 62,500 ₪ וסכום זה אני פוסקת לתובע. בגין התקופה שמנובמבר 2000 ועד ינואר 2002 בהתחשב בכלל הנסיבות שפורטו ומשלמצער לא הקטין התובע את נזקיו ולו על-ידי חזרה לעבודה קלה יותר או עבודה חלקית אני קובעת לו פיצוי גלובלי בסך 15,000 ₪. 15. החל מינואר 2002 ועד אוגוסט 2003 עבד התובע כאמור במלון דן תמורת שכר ממוצע (נטו) של 3,730 ₪ לחודש. כעולה מעדותו, הגם שמשכורתו הכללית היתה נמוכה ממשכורתו במלון רמת רחל, הסיבה לכך היתה נעוצה בעובדה כי עבד במלון דן מספר מועט יותר של שעות ומעיון בתלושי השכר ממלון דן (נ/3) עולה, כי בחלק ניכר מהחודשים נעדר מעבודתו ימים שלמים. מעדותו של זיאד אבו ג'ומעה, מנהל המשמרת בזמן עבודתו של התובע במלון דן, עולה כי התובע ביצע את עבודתו בעמידה או בהליכה והיא כללה הכנת מזנון חלבי לארוחת הבוקר. עוד עולה, כי הוא היה מרוצה מתפקודו של התובע במלון. עוד יש לציין כי ביום 23.9.02 צולם התובע, שלא בידיעתו, על-ידי מר ניסים גרמה, חוקר מטעם הנתבעת 2. קלטת הוידיאו שהוכנה על-ידי החוקר נצפתה בדיון שקויים ביום 18.9.05, כדלקמן: "התובע נצפה עומד במטבח. מוזג חומר לתוך צלוחיות. לרגליו נעלי ספורט רגילות. שחורות. סוחב שני מגשים ריקים. התובע עומד, הולך, נכנס לחדר, יוצא ממנו. הכין לעצמו לאכול טוסט. התובע הולך ככל האדם. התובע דוחף דלת מקרר גדולה... העד ממשיך ללכת ללא סימני צליעה כלשהי. הולך אחורה וקדימה" (עמ' 207 לפר' ש' 7-16) אף כי ככלל עדותו של התובע לא היתה מהיימנה עלי ואינני סבורה כי ניתן לבסס עליה מימצאים, בהתייחס לעדותו של פרופ' פינסטרבוש אני מקבלת הסברה כי יכול שעמידה ממושכת לא היתה נוחה לו ולפיכך עבד פחות שעות מאשר ברמת רחל. נוכח האמור זכאי התובע בגין תקופה זו, להפרש בסך 225 ₪ לחודש שהוא ההפרש בין שכרו המשוערך עובר לתאונה לבין שכרו נטו במלון דן . בגין הפרש זה כשהוא משוערך ובמכפלת חודשי העבודה עומד סכום הפיצוי במעוגל על 6,000 ₪. בתקופה שמספטמבר 2003 עד אוקטובר 2004 עבד התובע במסעדת גונג והשתכר בממוצע, 4,149 ₪ לחודש נטו. ממילא, היה שכרו במסעדה גבוה משכרו ערב התאונה, ולא נגרמו לו הפסדי שכר. כך הדבר גם לענין התקופה שמנובמבר 2004 עד מאי 2008, בה לפי עדותו עמד שכרו על כ-4,500 ₪ לחודש נטו. יוער כי על אף התחייבותו המפורשת של התובע לא הומצאו תלושי משכורת עדכניים מחודש ינואר 2005, דבר שיש בו כדי להקים נגד התובע חזקה כי אילו היו מוצגים היו פועלים לחובתו בכך שהיו מעידים על כך ששכרו בתקופה זו אף עלה. (ראו, לדוגמה ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615-614 (1993); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990); ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)). גם את טענת התובע כי אילמלא התאונה ניתן היה לצפות כי שכרו בבית ההארחה ברמת רחל היה עולה משהובטחה לו עבודה כטבח בבית ההארחה בשכר של 22 ₪ לשעה (בהשוואה לשכר של 17.5 ₪ לשעה טרם התאונה), ועל בסיס ההפרש בין התמורה המובטחת לבין שכרו היום יש לחשב את הפיצוי לכל אורך התקופה, אין בידי לקבל, שכן מלבד דבריו של התובע, שמהימנותו מוטלת בספק, לא הובאה כל ראיה לכך שהוצעה לו עבודה ברמת רחל בשכר האמור. עם זאת, בהתייחס לעדותו של אלבז לפיה אם היה התובע מועסק כטבח סרוויס היה משתכר כ-5,000-6,000 ₪ לחודש, ובהנחה כי אכן כטענתו אין הוא מועסק בעבודה זו מאחר שהוא נאלץ לבצע חלק מהעבודה בישיבה, והיות שלא ברור מתי היה מקודם למשרת טבח סרוויס גם אילמלא התאונה, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין ההפרש בין שכרו בפועל לשכר אליו היה יכול להגיע בתקופה זו בסך גלובלי של 10,000 ₪. ניידות: 16. לטענת התובע בעקבות התאונה נפגע כושר ההליכה שלו והוא נזקק לשימוש מוגבר במוניות. כנטען משאין ברשותו רשיון נהיגה ומשאין זה סביר כי היה רוכש רכב גם אילמלא התאונה, יש לפסוק לו עלות שימוש במוניות בסכום מהוון של כ-510,000 ₪. לחילופין נטען כי יש לפסוק הפיצוי בגין רכישת ואחזקת רכב בהסתמך על חוות דעתו של הכלכלן משה קצין. קביעת הצורך באמצעי שיקומי זה או אחר מחייבת, נוכח הוראתה המפורשת של תקנה 2(א) לתקנות תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986, מינוי מומחה שיקומי. זאת, בניגוד להוכחת עלותם של הצרכים השיקומיים, במידה וההיזקקות להם הוכחה, שניתן להוכיחן בעדויות ובראיות (ראו גם אליעזר ריבלין תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים 610 (מהדורה שלישית, 1999)). מכאן, שעל התובע היה לבקש מינוי מומחה שיקומי לצורך הוכחת היזקקות לצרכי ניידות מיוחדים (רכב פרטי או מונית), כאשר אין חולק שחוות דעתו של קצין - שהובאה מטעמו של התובע - מתייחסת אך לעלות רכישת רכב והחזקתו או הוצאות נסיעה במונית, בלא התייחסות מקצועית למצבו של התובע ולמידת הזדקקותו לאמצעים אלו. גם לגופו של ענין, כפי שפורט לעיל, טענתו של התובע בדבר ההיזקקות למוניות כתוצאה מהתאונה נמצאה לא מהיימנה על פניה נוכח עדותו של חווס - כזכור עד תביעה - כי התובע היה משתמש באופן קבוע בשירותי המוניות שלו במשך שנים, גם קודם לתאונה. מעדותו של חווס עלה גם, כי כל העובדים בשכונתו של התובע נאלצים לנסוע במוניות עד למרכז העיר ומשם לקחת תחבורה ציבורית לצורך הגעה לעבודתם. עוד יש לציין כי לגבי העבר - התובע המציא קבלות ע"ס של כ-1,000 ₪. בהתייחס לכל האמור וכן בעובדה כי השברים ברגלו של התובע התאחו כליל ומצבו יציב, אני פוסקת בגין ראש נזק זה (עבר ועתיד) סכום גלובאלי בסך 7,500 ₪. הוצאות רפואיות: 17. הנעלה מתקנת: אין חולק, כי התובע לא עשה בעבר שימוש בהנעלה המתקנת שהומלצה לו, למעט רכישת זוג נעלים אחד ביום 12.9.02 תמורת סך נומינלי של 2,516 ₪. בגין נעלים אלו זכאי התובע לפיצוי מהנתבעת 2 בסך משוערך של 3,373 ₪. בגין העתיד, לטענת התובע, הוא ייזקק להנעלה מתקנת עד לסוף חייו ולפיכך יש לפסוק לו פיצוי על פי התחשיב של 2,715 ₪ (מחירו של זוג נעלים) במכפלת תוחלת שנות חייו. מאידך טוענת הנתבעת 2, כי הגם שאינה חולקת על עובדת היזקקותו של התובע להנעלה מתקנת, אין לפסוק לו פיצוי ריאלי בגין ראש נזק זה מאחר שהוכח שהתובע נועל נעלים רגילות ולאורך כל השנים לא רכש אלא זוג אחד בלבד. עוד לטענתה, מתן פיצוי עבור הנעלה מיוחדת מאיין קשייו הנטענים של התובע, ומשכך מדובר בכפל פיצוי לראשי נזק אחרים. משאין מחלוקת בדבר הצורך בהנעלה מיוחדת ובדבר עלויותיה, אין לטעמי בעובדה כי התובע אינו משתמש בנעלים כאלה כדי לשלול את זכאותו לפיצוי עבור רכישתן. עם זאת, כמפורט בפרק אודות אובדן כושר ההשתכרות לעתיד, עיקר קשייו של התובע בעבודה נובעים מהעדר הנעלה מתקנת, ומכאן הפיצוי. בהתחשב בכך שמחוות דעתו של המומחה עולה כי הנעלה מתקנת אמורה לפתור קשיים אלו, אכן יש במתן פיצוי מלא עבור הנעלה מתקנת משום כפל פיצוי. לכך יש להוסיף, כי מעדותו של התובע עולה כי הוא מקבל נעלים אורטופדיות מיוחדות ממקום עבודתו המאפשרות לו לעבוד כרגיל, הגם שהוא אינו נועל אותן מחוץ לעבודה מאחר שמראן אינו אסטטי. בהתייחס לאמור אני פוסקת לתובע בגין ראש נזק זה פיצוי בסך 12,000 ₪. סכום זה יחול על נתבעת 2 בלבד. 18. מחוך גב: מחוך כאמור נרכש על ידי התובע ביום 13.11.00 בסך של 3,000 ₪ נוכח הפגיעה בגבו שארעה בתאונה השנייה. הנתבעות 4-6 אינן חולקות על חובתן לשאת בסך זה בערכו הריאלי ומשכך התובע זכאי להחזר משוערך בסך של 4,710 ₪ מהאחרונות. 19. ביקורים במרפאות, טיפולים ותרופות: לטענת התובע, יש לפסוק לו סכום גלובלי בגין העבר בהתייחס לקבלות שהומצאו על-ידו וכן בהתחשב בכך שיהא עליו להמשיך ולשלם מכיסו דמי השתתפות בביקורים אצל רופאים, רכישת תרופות וכן לשלם לקופת החולים בה הוא מבוטח דמי הוצאות התחייבויות. כתימוכין לטענתו הוא מפנה לע"א 6431/96 בר זאב נ' ג'ומעה, פ"ד נב(3) 557, 571 (1998) בו נפסק כפל הסכום הנתבע על ידו. מנגד טוענות הנתבעות, כי ככל שיהיו לתובע הוצאות עתידיות הרי שהן מכוסות על-ידי קופת החולים, ומכאן שהתובע אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה. כעולה מחוות דעתו ומעדותו של המומחה, מצבו של התובע כעת יציב, שכן השברים בעצמותיו התאחו כליל ולא נראה כי ייזקק לטיפולים מיוחדים נוספים, מה גם שכאמור טיפולים אלו מכוסים על ידי קופות החולים (למעט דמי ההשתתפות העצמית המוטלים על המבוטח). עיון בפסק הדין אליו מפנה התובע מעלה כי אין הנדון דומה לראיה, שכן באותו מקרה נקבעו לנפגעת 100% נכות צמיתה, נפשית בעיקרה, וכעולה מחוות הדעת הרפואיות שניתנו בעניינה היא היתה נזקקת למספר רב של טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים על בסיס קבוע לכל חייה. במקרה דנן, כאמור, לא הוכח כל צורך בטיפולים מיוחדים לתובע, וודאי שלא על בסיס קבוע. ככלל, ביקור אצל רופא קופת חולים או ביקור בבית חולים מכוסה על ידי קופת החולים בה מבוטח התובע, ואכן עיקר הקבלות שהוגשו בהתייחס לראש נזק זה עניינן ההשתתפות העצמית (בסך 12 או 24 ₪) אותה נדרש לשלם. בהתחשב בעובדה כי בגין פגיעתו נזקק התובע לביקורים אצל רופאים שונים ותרופות שהתייחסו אך לנתבעת 2, אני פוסקת לו פיצוי גלובלי בסך 10,000 בגין ראש נזק זה, שישולם על-ידי נתבעת 2. 20. עזרת הזולת: לטענת התובע, עקב נכויותיו הוא יזדקק באופן הולך ומוגבר עם חלוף השנים, לעזרת אחרים. דא עקא, כטענת הנתבעות, התובע לא הוכיח היזקקות לעזרה כלשהי בעבר או את הבסיס להיזקקות לעזרה כזו בעתיד, ומכאן שאין מקום לפסוק כל פיצוי בגין ראש נזק זה. 21. כאב וסבל כעולה מטענות הצדדים, המחלוקת בין התובע לנתבעת 2 לענין גובה הפיצוי עניינו מספר ימי האשפוז בגין התאונה הראשונה, כאשר לדידו של התובע אושפז 82 ימים ומאידך טוענת הנתבעת 2 כי סך ימי האשפוז עלה כדי 22 יום בלבד. באשר לתאונה השנייה מוסכם בסיס הפיצוי בין הצדדים אלא שהם נחלקים בסוגיית אופן שיערוכו. להלן אדון בכל פיצוי בנפרד: בגין התאונה הראשונה - שיעור הנכות המשוקללת של התובע עומדת על 40.15%. עיון בחומר הרפואי מעלה, כי התובע אושפז בגין תאונה זו בתקופות הבאות: . 9.1.00-2.2.00 (סה"כ 25 יום) . 7.9.00-20.9.00 (סה"כ 14 יום) משכך זכאי התובע לפיצוי כערכו דהיום בסך מעוגל של 102,100 ₪. בגין התאונה השנייה אושפז התובע 9 ימים בלבד, ושיעור נכותו עמד על 9.75%. משכך זכאי התובע לפיצוי שיחושב החל ממועד התאונה השנייה, העומד היום על סך מעוגל של 24,200 ₪. חלוקת הנזק בין הנתבעות: 22. לאחר שהוכרע בענין תחולת ההוצאות הרפואיות הכלליות נותרה בין הנתבעות מחלוקת אך בשאלה מהי תרומתה של כל אחת מהתאונות לאובדן כושר העבודה בתקופה שלאחר התאונה השנייה. בענין זה טוענת נתבעת 2 כי משהתובע נפגע בתאונה שאת המעורבים בה מבטחות הנתבעות 4-6, הרי שמן הראוי לחלק את הנזק - אובדן כושר העבודה - ביחס של 55% לנתבעת 2 ו-45% לנתבעות 4-6. מנגד טוענות הנתבעות 4-6, כי ככל שלתובע נגרם אי כושר כלשהו כתוצאה מהתאונה הראשונה, הרי שנוכח חוות הדעת של המומחה אי הכושר נבע, רובו ככולו, מאי התאחות השבר - ומכאן שנזקי התאונה השנייה נבלעים כולם כרובם בנזקי התאונה הראשונה. עיון בחוות דעתו של המומחה מעלה, כי תקופת אי הכושר נקבעה בהתייחס לעובדה שהשברים ברגלו של התובע לא התאחו. עם זאת, מאחר שאף בתאונה השנייה נפגע התובע בצורה ממשית וברי כי בהעדרה של התאונה הראשונה היו הנתבעות 4-6 אמורות לשאת בתקופה מסוימת של אי כושר בגין הפציעות נשוא התאונה השנייה, יש מקום לחלק את הנזק כך שהנתבעת 2 תשא ב-60% ממנו ואילו הנתבעות 4-6 ב-40%, בהתייחס לתקופה שמן התאונה השניה עד לחודש נובמבר 2000. לאחר מכן ברי כי אי הכושר, ככל שהיה קיים, נבע אך ורק מהפגיעה ברגל, שכן לבד מטענות התובע אודות כאבי גב וקשיים בהרמת משאות כבדים אין כל אינדיקציה למגבלה כתוצאה מהפגיעה בגב, ועל כך ניתן ללמוד מסיווג הנכות שנקבעה, כאמור לעיל. מכאן, שכל פיצוי שנפסק בגין תקופה זו (החל מחודש נובמבר 2000 ועד למתן פסק הדין) יחול על הנתבעת 2. 23. סיכום ראשי הנזק: נתבעת 2: אובדן כושר עבודה לעתיד לעתיד 170,000 ₪ לתקופה שבין 1/00 - 11/00 51,250 ₪ לתקופה שבין 11/00 - 1/02 15,000 ₪ לתקופה שבין 1/02 - 8/03 6,000 ₪ לתקופה שבין 11/04 - 5/08 10,000 ₪ ניידות 7,500 ₪ הוצאות רפואיות הנעלה מתקנת לעבר 3372 ₪ הנעלה מתקנת לעתיד 12,000 ₪ ביקורים במרפאות ורכישת תרופות 10,000 ₪ כאב וסבל 102,100 ₪ סה"כ 387,222 ₪ נתבעות 4-5: אובדן כושר עבודה לתקופה שבין 24/6/00 - 1/11/00 (40%) 11,250 ₪ הוצאות רפואיות - מחוך 4,710 ₪ כאב וסבל 24,200 ₪ סה"כ 40,160 ₪ ניכויים כעולה מסיכומי הנתבעת 2, התשלומים התכופים ששולמו על ידה ומועדיהם הם כדלקמן: סך 13,500 ₪ שולם ביום 19.4.00 ושוויו כיום סך 21,840 ₪ סך 6,562 ₪ שולם ביום 23.11.00 ושוויו כיום סך 10,235 ₪ סך 6,672 ₪ שולם ביום 2.9.01 ושוויו כיום סך 9,953 ₪ סך 6,900 ₪ שולם ביום 7.7.02 ושוויו כיום סך 9,500 ₪ ובסה"כ 51,528 ₪ כעולה מסיכומי הנתבעות 4-6, התשלומים התכופים ששולמו על ידן ומועדיהם הם כדלקמן: סך 5,500 ₪ שולם ביום 14.1.01 ושוויו כיום סך 8,530 ₪ סך 4,515 ₪ שולם ביום 18.10.01 ושוויו כיום סך 6,670 ₪ סך 4,614 ₪ שולם ביום 29.7.02 ושוויו כיום סך 6,255 ₪ ובסה"כ 21,455 ₪ 24. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע הסכומים על פי הפירוט דלקמן: הנתבעת 2 - 341,319 ₪ הנתבעות 4-6 - 18,705 ש"ח סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין, ויתווסף עליהם שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מס-ערך מוסף, כדין. ניתן היום, ג' בתמוז תשס"ח (6 ביולי 2008), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקי פסק הדין. מותר לפרסום מיום 6.7.08. חנה בן-עמי, שופטת עקבקרסול