סתירות בגרסה של התובע בתאונת דרכים התובע, יליד 1975, עותר לפצותו בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו, לטענתו, באירוע מיום 12.1.03 עת רכב על אופנוע, נתקל בברזל אשר היה מונח על הכביש, נפל ונחבל (להלן: "התאונה"). הנתבעת 1 היא הבעלים של האופנוע עליו רכב לטענתו בעת האירוע, והנתבעת 2 היא מבטחתו. בכתב ההגנה כפרו הנתבעות באירוע התאונה בנסיבותיו הנטענות על ידי התובע ובכיסוי הביטוחי. כן נטען כי התאונה הינה תאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995. השאלה שבמחלוקת: הצדדים נחלקו בשאלה עובדתית הנוגעת בבסיס החבות של הנתבעות כלפי התובע, והיא האם רכב התובע על אופנוע מסוג סוזוקי שבבעלות הנתבעת 1 והמבוטח על ידי הנתבעת 2 לעת האירוע, או כגרסת הנתבעות, על אופנוע אחר מסוג ימהה אשר היה בשימושו של התובע בעת הרלבנטית ואשר לא היה מבוטח בעת האירוע. עיקרי העובדות שהוכחו כדבעי: 1. התובע, עבד כשליח בחברת שליחויות בשם "הצבי שליחויות". חברת השליחויות הוקמה על שמה של בת זוגו לעת האירוע ואשר לה נישא - היא הנתבעת 1, וזאת על מנת להימלט מנושיו של התובע (ר' עדות התובע: "היו לי בעיות של חובות והוצל"פ" בעמ' 10 לפרוטוקול). 2. הפעולות בחברת השליחויות נעשו על ידי התובע והנתבעת 1 במשותף, כאשר התובע הוא "הרוח החיה" בפעילות חברת השליחויות. על מעורבותו הדומיננטית של התובע בחברה ניתן ללמוד מעדותו: "הרעיון לרכוש את האופנוע היה רעיון משותף. התחלנו לעבוד על אופנוע אחר שהיה לא תקין וכתוצאה מכך נאלצנו לרכוש אופנוע אחר" (עמ' 6 לפרוטוקול), וכן מעדות הנתבעת 1 לפיה עבדה ב"אייס" בזמן הקמת חברת השליחויות ומעורבותה בה היתה מזערית: "לא הייתי אחראית על הטלפונים, הוא היה אחראי על הטלפונים והשליחויות עוד הייתי עובדת כמוכרנית בכלי בית ואז הייתי חוזרת הביתה, כך שלא הייתי בעסק. ... בכספי השליחויות מדי פעם הייתי צריכה להפקיד בחשבון, אם היה צריך ללכת לבנק, אני עשיתי את ההפקדות. רק אני יכולתי לעשות את החתימות בבנק." (עדות הנתבעת 1 בעמ' 14 לפרוטוקול). 3. בשימוש התובע לעת הרלבנטית היו שני אופנועים: אופנוע מסוג סוזוקי (להלן: "הסוזוקי"), אשר רשום על שם הנתבעת 1 מיום 9.12.99 (ר' רשיון רכב צורף כנספח ד' לתחשיב התובע), אך שימש בפועל את התובע שכן לנתבעת 1 אין כלל רישיון נהיגה (עדות התובע בעמ' 5 לפרוטוקול). יצויין, כי ביטוח החובה לסוזוקי נערך על שמו של התובע "כי אני הייתי היחידי שהייתי אמור לנסוע עליו" (עדות התובע בעמ' 6 לפרוטוקול). 4. ועוד השתמש התובע באופנוע מסוג ימהה, אותו רכש ממר ליאור רייטר (ר' עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול) התשלומים עליהם התחייב התובע לא שולמו במלואם, ולכן רכישת האופנוע לא הושלמה אלא "הבעלות נשארה של ליאור" (עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול ור' גם תמליל חקירת רייטר לפיו התובע "לא עמד בתשלומים בגלל שהתעסק עם הוצאה לפועל"... "הוא לקח את זה לא עשינו העברת בעלות..." ). לטענת התובע אופנוע הימהה היה "לא תקין", התובע העיד כי אין בידיו אישור על אי תקינות מכנית (עמ' 8 לפרוטוקול) אך אי התקינות לא גרמה להשבתתו: "לא תקין זה יש הרבה דברים שהם לא תקינים באופנוע אתה מתקן וממשיך הלאה" (עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול). 5. אופנוע הימהה לא היה מבוטח בעת האירוע. מר רייטר מסר כי העביר לתובע את האופנוע כאשר זה היה מבוטח ל"חודש חודשיים" (תמליל חקירת רייטר) וכי "ברגע שנגמר הביטוח הוא (התובע - א.ק.) חידש". 6. התובע העלים מעיני בית המשפט מה עלה בגורל של אופנוע הימהה: "לא ידוע לי מה עם האופנוע, אין לי מושג מה עם האופנוע. ... לא יודע היכן הקטנוע." (עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול). מנגד, אישר התובע כי אופנוע הימהה היה ברשותו/באחזקתו תקופה ארוכה לאחר האירוע: "תקופה ארוכה הוא היה קשור ליד הבית" (עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול). 7. התובע השתמש בשני האופנועים במקביל: "פעם הוא הוביל על האופנוע הזה ופעם על זה." (עדות הנתבעת 1 בע' 14 לפרוטוקול) וכן :"כשיש שליחויות באזור סביב הבית שלנו ר"ג או ת"א הוא השתמש באופנוע הימהה. ... הוא לא רצה שיהיה יותר קילומטרז' על אופנוע בורמן (הוא הסוזוקי, א.ק.), הוא השתדל לעבוד על האופנוע השני." (עדות הנתבעת 1 בעמ' 15 לפרוטוקול). 8. ביום 12.1.03 רכב התובע על אופנוע בכביש מס' 20. בצומת וולפסון לכיוון חולון (בהתאם לעדות התובע בעמ' 6 לפרוטוקול), נתקל בברזל אשר מונח היה על הכביש (ר' רישום מפי התובע בתעודת חדר המיון לעומת גרסתו בכתב התביעה נתקל ב"בור בכביש" בסעיף 4 לכתב התביעה), נפל מאופנועו ונחבל. 9. במהלך אותה נסיעה במהלכה נפל, שוחח התובע עם הנתבעת 1, חברתו, בטלפון: "זוכר כתוצאה מהוויכוח ביננו נכנסתי לברזל הזה ונפלתי, עד כמה שזכור לי, קמתי התקשרתי אליה אמרתי לה שקרתה לי תאונה ואני הולך כיוון הביתה" (עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול). וכעדות הנתבעת 1: "באותו זמן שהיה ביננו ריב דיברנו בטלפון, נפל לו הטלפון והשיחה נותקה, הוא היה בלחץ שהוא כאילו לא עם האופנוע ומה הוא יעשה." (תשובת הנתבעת 1 מתייחסת לאופנוע הסוזוקי המבוטח - בעמ' 15 לפרוטוקול). 10. לאחר החבלה, אף שהיה קרוב לבית החולים וולפסון לא פנה אליו לקבלת טיפול רפואי והמשיך בנסיעה לביתו. רק בהמשך פנה לבית החולים איכילוב: "כשאתה נופל ומקבל מכה אתה לא חושב ולא מסתכל במקומות בתי החולים, לא חשבתי שזה מצריך טיפול רפואי. האינסטינקט הבסיסי אני רואה שהכל בסדר ורק אח"כ הכאבים מתחילים. ראיתי שאני לא מצליח כשהגעתי לתחנה מרכזית ת"א לא יכולתי להמשיך לרכב בגלל הכאבים ולקחתי מונית." (עדות התובע בעמ' 6 לפרוטוקול) ובהמשך: לא הזמנתי מונית מהבית אלא מאמצע הדרך, הייתי בדרך הביתה..." (עמ' 7 לפרוטוקול). 11. בשעה 14:30 הגיע התובע למיון בית החולים איכילוב בתל אביב (ר' טופס סיכום טיפול כנספח א' לכתב התביעה). התובע נבדק, ושוחרר ללא אישפוז. אף הנזק לאופנוע היה נזק קל: "האופנוע ניזוק לא רציני, הוא ניזוק קלות" (עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול), ולא נזקק לטיפול במוסך (עמ' 7 לפרוטוקול). ההיבט הרפואי: בית המשפט (כב' הש' דודקביץ, בהחלטה מיום 22.3.05) הורה על מינוי ד"ר משה דרור כמומחה רפואי מטעמו בתחום האורטופדי. לבקשת התובע, ובהסכמה, הוחלפה זהות המומחה ומונה ד"ר יצחק קורן כמומחה בתחום האורטופדי מטעם בית המשפט (כב' הש' וולצקי, בהחלטה מיום 22.7.05). בחוות דעתו מיום 9.12.05 סיכם המומחה כי נכותו של התובע לצמיתות בגין הגבלה קלה ביותר בתנועות עמוד שדרה מותני הינה בשיעור 5% בהתאם לסעיף מותאם ובמחצית לסעיף 37(7)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956. מתוכם, יש להפחית 2% בגלל מצב רפואי קודם לתאונה הנדונה הנוגע לגב התחתון, ובסך הכל נקבעו לתובע 3% נכות צמיתה בקשר עם הפגיעה בתאונה הנדונה. התובע ביקש לחקור את מומחה בית המשפט לעניין תקופות אי כושר, ככל שלא ייענה לשאלת ההבהרה אשר נשלחה למומחה (החלטת 25.5.06). בתשובות לשאלות הבהרה מיום 23.7.06 השיב המומחה כי יש לקבוע לתובע נכויות זמניות כדלקמן: אי כושר מלא לתקופה של 4 חודשים, 30% נכות זמנית ל- 4 חודשים שלאחר תום תקופת אי הכושר ו- 4 חודשים נוספים 10% נכות זמנית. בהחלטה מיום 20.8.06 נקבע כי לאור תשובותיו של מומחה בית המשפט ובהתאם להודעת התובע (נושאת חותמת פקס מיום 12.11.06) מתייתרת חקירתו של המומחה, וזימונו לחקירה בוטל. עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם: התובע טוען בעיקרי דבריו בסיכומים כי המחלוקת, למעט שיעור הנזק, היא שאלת זהות האופנוע עליו רכב התובע בעת אירוע התאונה. נטען, כי התובע העיד על סמך מסמכים, לרבות אישור משטרה ותעודת ביטוח חובה כי האופנוע עליו רכב לעת האירוע הינה אופנוע מסוג סוזוקי בורגמן 400 סמ"ק אשר היה מבוטח על ידי הנתבעת. התובע טוען כי מדובר בתאונה עצמית, ולכן לא היו עדים לאירוע. עוד טוען התובע כי התובע והנתבעת 1 היו בעת אירוע התאונה בני זוג טרם נישואיהם ועבדו בחברת שליחויות, בשם "הצבי שליחויות" אשר הוקמה על ידם ב- 10/02 והיתה בבעלות הנתבעת 1, וכי העבודה בחברה התנהלה באופן שבו הנתבעת 1 היתה עונה לטלפונית ועוסקת בענייני הכספים ואילו התובע ביצע את השליחויות ועסק בעניינים הטכניים של האופנוע. עוד נטען, כי בעת הקמת העסק ב- 11/02 היה ברשות התובע והנתבעת 1 אופנוע אחד מסוג ימהה 250 סמ"ק אשר נרכש על ידי התובע באוקטובר או נובמבר 2002 ממעבידו של התובע דאז, ליאור רייטר בהתאם לזיכרון הברים שנחתם ביניהם (אינו נושא תאריך). עוד נטען כי אין מחלוקת כי העברת הבעלות על אופנוע הימהה לא בוצעה מעולם וכי הסכם המכר בוטל שכן התשלומים שנעשו על ידי התובע הופסקו על ידו, וזאת לטענתו בשל אי תקינות האופנוע. באשר לאופנוע הסוזוקי נטען כי זה נרכש בתחילת דצמבר 2002 ונרשם בבעלותה של הנתבעת 1, בעת שחברת השליחויות היתה בעיצומה של הפעילות. התובע טוען, כי רכישת הסוזוקי נבעה על מנת לאפשר לחברת השליחויות פעילות סדירה וללא הפסקות במקרה של תקלה או קלקול באופנוע אחר; כי עדותה הנתבעת 1 לפיה עבד בשליחויות על הימהה כדי לצמצם את הקילומטרז' על הסוזוקי אינה סבירה שהרי עבודתו של התובע הופסקה עוד ביום 8.1.03 (מפנה לאישור הנתבעת 1 כמעבידתו) וכי הנתבעת 2 לא המציאה אישור לפיו אופנוע הימהה לא היה מבוטח אצלה או בכל חברת ביטוח אחרת. התובע מפנה לעדות הנתבעת 1 לפיה לא ראתה את התובע יוצא בבוקר עם האופנוע, ומבקש לקבוע כי התובע רכב על אופנוע סוזוקי לעת האירוע. ממשיך התובע וטוען בעיקרי דבריו בסיכומים כי עדות הנתבעת 1 אינה מהימנה, כי יסודה ב"תאוות הנקם" לאור הליך הגירושין הממושך והקשה בין השניים, כי הנתבעת 1 לא הסבירה מדוע היו לפחות שני אופנועים בחברה שבה יש רק עובד אחד הרוכב על אופנוע, אישרה שבהיות אופנוע אחד לא תקין רוכשת חברת שליחויות אופנוע נוסף, לא סיפקה הסבר מניח את הדעת בשאלת קיום החלטות בית המשפט לענייני משפחה ונמנעה מלהעיד על עובדות כגון נסיעתו של התובע ישירות לבית החולים ומשם במונית בחזרה הביתה ללא האופנוע, וזאת מסיבות השמורות עימה. ביחס לעדותו טוען התובע כי היתה "ברורה יותר", כי צורפה קבלה בגין מונית בה נסע אל בית החולים לאחר התאונה והסביר כי ביחס לשעה המצויינת (שעה המאוחרת ממועד קבלתו לחדר המיון) נראה כי מדובר בקבלה מבית החולים הביתה, כי תצהיר הנסיבות נערך בקיצור וכי אף עדותו ביחס למקומות העבודה השונים בהם עבד היתה מהימנה וברורה. עוד מוסיף התובע בסיכומיו כי ממקום התאונה פנה במונית לבית החולים "איכילוב", שם נבדק ואובחן כסובל מחבלות באגן ושפשופים בידיים, טופל ושוחרר לביתו, שהה בחופשת מחלה ממושכת ופיזיותרפיה. ביחס לשיעור נכותו הרפואית-אורטופדית טוען התובע בסיכומיו כי הפחתת הנכות שבצע המומחה אינה מבוססת על בדיקה קלינית כזו או אחרת, וכי לא סביר שהמומחה יפחית מנכותו הקבוע בגין פירוט שבתיק הרפואי הנוגע לשנים עברו. עוד טוען התובע לנכות תפקודית ניכרת העולה כדי 5% ועותר לפצותו בראשי הנזק של הפסק שכר לעבר ולעתיד, בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, עזרת הזולת וכאב וסבל. הנתבעות בעיקרי סיכומיהן טוענות כי יש לדחות את תביעת התובע בהעדר חבות. לגרסתן, נהג התובע במועד התאונה באופנוע ימהה שהיה בחזקת התובע ואשר לא היה בעל כיסוי ביטוחי על פי דין. הנתבעות טוענות כי התובע לא הוכיח את גרסתו לאירוע התאונה באשר לרכיבה על אופנוע סוזוקי וכי מדובר במעשה הונאה. ביחס לעדות התובע נטען כי זו עדות יחידה, המגלה טפח ומסתירה טפחיים, כי עדותו היתה "נקובה ככברה" וכי לא ניתן לייחס לה כל משקל. הנתבעות טוענות כי התובע לא עמד בנטל הוכחת אירוע התאונה, וכי בגרסתו רב הנסתר מן הגלוי: כי בתצהיר נסיבות התאונה העיד התובע כי נסע עם האופנוע עד לביתו ומשם הזמין מונית לבית החולים איכילוב, גרסה אשר השתנתה בתצהיר עדותו הראשית לפיה נסע לכיוון ביתו ברמת גן, עצר באזור התחנה המרכזית בתל אביב שם השאיר את האופנוע ועצר מונית שתקח אותו בית החולים איכילוב. הנתבעות טוענות כי שינוי הגרסה עשויה לנבוע מכך שהגרסה הראשונה מחזקת את טענת הנתבעת 1 בדבר החלפת האופנועים. עוד נטען, כי אף גרסתו בתצהיר עדותו הראשית אינה סבירה, שכן באם נחבל בצומת וולפסון, ממש "מתחת לאפו" של בית החולים "וולפסון", מדוע לא התפנה לבית החולים? כמו כן נטען כי לא ברור כיצד הגיע לתחנה המרכזית ממקום הפגיעה באם היה בדרכו לביתו; מדוע נדרשו לתובע כשעתיים ומחצה מרגע האירוע ועד להתייצבותו בחדר המיון ובשים לב כי לשיטתו אף נסע במונית. עוד נטען, כי הקבלה אשר צרף התובע אינה תומכת בגירסתו שכן הקבלה היא אכן מיום התאונה אולם השעה בה הינה 17:06, ואינה מתיישבת עם טענת התובעת לפיה פינה עצמו במונית בשעה 17:06 כאשר הגיע לבית החולים כבר בשעה 14:30. הנתבעות מציינות כי אף לגרסתו החדשה של התובע לפיה הקבלה הינה בדרך מבית החולים לביתו אף היא כוזבת, שכן מסלול הנסיעה מבית החולים לביתו אינו עולה על 3.4 ק"מ בעוד שהקבלה מציינת מרחק כפול של 7.57 ק"מ. עוד טוענות הנתבעות בסיכומיהן כי התובע יכול היה להסתייע בנתבעת 1 כעדה ולא להותיר את גרסתו כעדות יחידה, אולם נמנע מלעשות כן. עוד נטען, כי גרסת הנתבעת 1 לפיה שוחחה עם התובע במהלך נסיעה וכי השיחה נותקה עקב נפילתו, אינה מוכחשת על ידו, כי לא ברור מדוע הסתיר התובע את נסיבות התאונה, נושא השיחה והסיבה לתאונה, שאז לא היתה נותרת עדותו עדות יחידה. נטען, כי אישור התובע בדבר גרסת גרושתו תאיין את הנטען על ידו בדבר יצר נקמה ובדבר היות גרסתה שיקרית. הנתבעות ממשיכות וטוענות כי התנהלותו של התובע בחקירתו הנגדית היתה "פתלתלה" וחמקנית, בין היתר בדבר גורלו של אופנוע הימהה, כי מילא פיו מים כשהשאלה לא היתה נוחה לו (עמ' 11 לפרוטוקול ביחס למקומות העבודה שהחליף" וכי "שכח" לציין כי מאז 2/03 קיבל דמי אבטלה או כי סבל מכאבי גב בעבר. הנתבעות טוענת כי התובע רכש אופנוע ימהה, בו נותרה הבעלות בידי רייטר עד לפירעון התשלומים, כי בעקבות מריבה בין התובע ורייטר התשלומים הופסקו אולם האופנוע נותר בידי התובע. אופנוע הימהה נמסר לחזקת התובע עם יתרת ביטוח מינימלית והיה על התובע לחדש את הביטוח, אך הוא נמנע מלעשות כן. בהתאם לתצהיר הנתבעת 1 רכב התובע על אופנוע הימהה ללא ביטוח, בהתאם לידיעתה האישית המבוססת על שיחת טלפון אשר ביצעה עם התובע "בזמן אמת", בה גילה התובע לנתבעת 1 כוונתו לחזור הביתה ולהחליף בין כלי הרכב. עוד נטען, כי לעת האירוע היו לתובע שני אופנועים, כאשר לאופנוע הימהה לא היה ביטוח תקף; כי גרסת הנתבעת 1 מתאימה לראיות ואף לשיהוי בין השעתיים ומחצה מאז האירוע ועד להתייצבות בחדר המיון; כי גרסת הנתבעת 1 לפיה העדיף לבצע יותר קילומטרז' בימהה מאשר בסוזוקי החדש עולה בקנה אחד עם אישיותו של התובע, ואין בה כדי לפגום במהימנות הנתבעת 1. נטען, כי לגרסת הנתבעת 1 הסוזוקי נקנה כי הוא אופנוע גדול יותר ו"אפשר יהיה לעשות יותר שליחויות", אולם התובע המשיך לסוע על הימהה למקומות קרובים כדי לא לעשות קילומטרז' על הסוזוקי. עוד נטען כי לא יעלה הדעת כי הנתבעת 1 תסתכן בעדות שקר בבית המשפט מסיבות של נקם שכן התובע אינו מבקר את ילדתם המשותפת, וכי האינטרס האישי של הנתבעת 1 הוא כי תביעתו של התובע תתקבל וכך יובטחו כספי המזונות של ילדתה, ולכן הנתבעת 1 פעלה על פי צו האמת. באחרית, טענו הנתבעות ביחס לנכות הרפואית והשלכתה התיפקודית המינימלית, וכי אין לפצות את התובע בראשי הנזק הנטענים למעט סכום של 5,198 ₪ בגין כאב וסבל ובניכוי תשלום תכוף בסכומו הריאלי (11,857 ₪). התובע הגיב לסיכומי הנתבעות, ובעיקרו חזר על טענותיו בדבר היות תצהיר הנסיבות "בקיצורים"; כי שעת התאונה כפי שנמסרה למשטרה הינה שעת התאונה המוערכת על ידי התובע; כי הנתבעות לא הוכיחו את מקום מגוריו של התובע ברמת גן עם גרושתו אלא כי במרץ 2003 עזבו התובע והנתבעת 1 את דירתם ברמת גן ושבו להתגורר באריאל; כי לנתבעת 2 (צ"ל: לנתבעת 1) אין ולא יכולה להיות גרסה לאירוע מאחר ולא היתה עדה לו; כי שיחת הטלפון בין התובע והנתבעת 1 אינה רלבנטית באשר למחלוקת הנוגעת לזהות האופנוע; כי ארעה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975; כי יש להבחין בין אי דיוק לבין סתירות מהותיות וכי לנתבעת אין כל חשש לגבי המזונות של ילדתה אותם היא מקבלת מהמל"ל . הכרעה ועיקרי נימוקים: כלל יסוד בשיטת המשפט הנוהגת במקומותינו היא כי נטל ההוכחה, המקפל בתוכו את נטל הראיה והשיכנוע, מוטל על התובע, בבחינת "המוציא מחברו - עליו הראיה". כלל זה חל בענייננו, בו התובע טוען לתחולת פוליסת הביטוח על אירוע התאונה והנזק שבעקבותיה. לעניין זה יפים דברי כב' השופטת ארבל בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ מיום 5.10.06: "נטל ההוכחה משמש לתאר שני מושגים שונים. הראשון הוא נטל השכנוע, והשני הוא נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, הייינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. נטל זה הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (לעניין זה ראו: יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, 2003) 1505-1506 (קדמי, חלק שלישי); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124 (2001)). 12. יודגש, כי לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיה או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי" (אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון (1979) 188 (להלן: הרנון)). במקרה זה מכריע נטל השכנוע, כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (ע"א 7905/98 Aerocon C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001); ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 45-46 (2003)). לפיכך, כפי שיפורט בהמשך, בשני פסקי הדין המנחים בסוגיה זו, בהם סברו כל השופטים כי אחד מבעלי הדין הצליח לשכנע לפי מאזן ההסתברויות, נאמרו הדברים למעלה מן הצורך (ראו: ע"א 5329/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אברהם, תק-על 94(2) 1932 (1994): "גם בענין סיני, כמו בענין וייסנר, סברו כל השופטים שהמבוטח הרים את הנטל שהיה מוטל עליו, ולכן גם המחלוקת בענין סיני לא נצרכה, בסופו של דבר, אלא להלכה"). 13. השאלה על מי רובץ נטל השכנוע, נקבעת על-פי הדין המהותי. נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו - עליו הראיה" (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע (רע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, 105 (1992)). לעניין ביטוח נקבע כי נטל השכנוע להראות כי המקרה שאירע נכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע-המבוטח, ואילו הנטל להראות כי התקיים אחד מהחריגים לחבות המשחרר את חברת הביטוח מאחריות מוטל על הנתבע-המבטח, במקרה בו עמד המבוטח בנטל המוטל עליו (ע"א 371/64 כהן נ. חברה לביטוח "קלדוניאן", פ"ד יט (1) 77, 81 (1965); ע"א 544/75 איגל סטאר אינשורנס קומפני לימיטד נ' טננבוים את ווב חב' לבנין ואבודות צבוריות בע"מ, פ"ד לב(1) 342, 347-349 (1977); ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2) 90, 92 (1979)). דא עקא, ההבחנה בין יסוד מיסודותיו של מקרה הביטוח לבין חריג לחבות היא במקרים רבים הבחנה קשה. "...מה שנראה לאחד כחריג לכלל, עשוי להיראות לאחר ככיסוי מוגבל" (דברי השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 497/85 אשל נ' ריט, פ"ד מב(1) 89, 94 (1988)). עמד על כך השופט אנגלרד, באומרו: "הכול מסכימים כי בעוד שההוכחה של יסודות 'מקרה הביטוח' מוטלת על המבוטח, הרי המבטח הוא אשר נושא בנטל להוכיח את ה'חריגים' לכיסוי הביטוחי. דא עקא, ההבחנה בין היסודות של מקרה הביטוח לבין החריגים מעוררת לעתים שאלת פרשנות הקשה לפתרון. מקור ראשי לקושי מצוי בחוכמת המנסחים: אלה מסוגלים לשלב בקלות חריגים לכיסוי הביטוחי בתוך עצם הגדרת יסודותיו של מקרה הביטוח" (רע"א 143/98 דיב נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, 452 (1999)). ובענייננו הוכח, כי לעת האירוע היו ברשותו של התובע שני אופנועים, שניהם עמדו לשימושו ובשניהם השתמש בפועל. יוזכר, כי אופנוע הסוזוקי הינו בבעלות הנתבעת 1 כאמור אך מצוי היה לעת האירוע ולאחריו בשימושו של התובע (לנתבעת 1 כלל אין רישיון נהיגה - עמ' 5 לפרוטוקול). יוער, כי קיומו של אופנוע הימהה לא נזכר בגרסת התובע - לא זו שבכתב התביעה, לא זו שבתצהיר נסיבות האירוע מיום 8.5.05 ואף לא בתצהיר עדותו הראשית מיום 14.3.06 וזאת למרות שכבר בכתב ההגנה כפרו הנתבעות בעצם קרות האירוע ו/או בנסיבותיו הנטענות וכפרו בכיסוי הביטוחי. למעשה נמצאנו למדים על קיומו של אופנוע נוסף בתצהיר הנתבעת 1, לו צורף זיכרון דברים עליו חתומים התובע בעצמו וליאור רייטר, ובו תנאי רכישת אופנוע הימהה על ידי התובע. דברים אלו אושרו על ידי התובע בעדותו בפני (עמודים 7-8 לפרוטוקול). כעובדה, אחד משני האופנועים היה מבוטח (הסוזוקי) והשני (הימהה), לא. האם עמד התובע בנטל ההוכחה כי רכב על אופנוע הסוזוקי לעת האירוע? התשובה שלילית. התובע טוען כי היה מעורב בתאונת דרכים עצמית, עת נתקל במכשול (לגרסתו בכתב התביעה דובר בבור ואילו בתצהיריו העיד על ברזל שהיה מצוי על הכביש). התובע לא הביא ראיה כלשהי לפיה הסוזוקי הוא זה שהיה מעורב באותה תאונה, כגון צילום הנזק לאופנוע תוצאת האירוע, וזאת למרות שהעיד כי "האופנוע ניזוק לא רציני, הוא ניזוק קלות." (עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול). אף בחקירה חוזרת, עת התבקש התובע להציג ראיה לנזק לאופנוע תוצאת האירוע, התחמק התובע והשיב "ש. האופנוע סוזוקי אמרת ניזוק קלות. מה היו הנזקים? ת. צד שמאל שפשופים מתחת לכידון בצד. ניסיתי לאתר למי שמכרנו ולא הצלחנו." (עדות התובע בעמ' 13 לפרוטוקול). התובע טוען כי גרסת הנתבעות לפיה נהג בימהה לעת האירוע נשמטת באשר אופנוע זה היה בלתי תקין ולא כשיר לנסיעה. טענתו זו של התובע לא הוכחה כדבעי אף כי היה ביכולתו לתמוך ולאשש טענה זו, שהרי האופנוע נרכש על ידו והיה בחזקתו בכל המועדים הרלבנטיים. התובע לא הציג ראיה בדבר אי תקינות כאמור (עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול); מהמשך עדותו עולה כי אי התקינות הנטענת לא גרמה להשבתתו (עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול ולפיה "לא תקין זה יש הרבה דברים שהם לא תקינים באופנוע אתה מתקן וממשיך הלאה"); התובע טען כי אי התקינות של האופנוע היתה ידועה לו עוד כשעבד אצל ליאור רייטר (עמ' 8 לפרוטוקול), עניין שלא עלה כלל בהודעת מר רייטר אשר הוגשה בהסכמה וללא חקירה נגדית מטעם התובע (עמ' 17 לפרוטוקול); מנגד העידה הנתבעת 1 כי אופנוע הימהה "היה תקין" (עמ' 15 לפרוטוקול) וכי התובע עבד על שני האופנועים "פעם הוא הוביל על האופנוע הזה ופעם על זה", "כשיש שליחויות באזור סביב הבית שלנו ר"ג או ת"א הוא השתמש באופנוע הימהה" ואף השתדל לעבוד על אופנוע הימהה שכן לא רצה לצבור קילומטרז' על הסוזוקי (עמ' 15 לפרוטוקול). מכל האמור לעיל נובע כי נשמט הבסיס לטענת התובע לפיה אופנוע הימהה לא היה תקין וכי רכיבה עליו לא התאפשרה לעת האירוע. יוער, כי בטופס המידע המשטרתי נרשם כי התובע רכב לעת האירוע על הסוזוקי. לא שוכנעתי להסתמך על טופס המידע המשטרתי בהיותו מאוחר בימים מספר לאירוע (מיום 16.1.03) ובשים לב כי נרשם במלואו מפיו של התובע, בהיות התאונה תאונה עצמית. במצב דברים זה, אין די בטופס המידע המשטרתי בכדי להוכיח כי אכן רכב על הסוזוקי לעת האירוע. התובע כאמור לא עמד, ולו הסתברותית, בנטל ההוכחה כי רכב על הסוזוקי ולא על הימהה לעת האירוע. ובמה הדברים אמורים? הנתבעת 1 העידה כי בעת האירוע עצמו שוחחה עם התובע בטלפון בעקבות ריב שהיה ביניהם, וכי "במהלך השיחה התנתקנו ואז לאחר כמה דקות צלצל התובע שוב והודיע לי כי השיחה נותקה בגלל שנפל עם האופנוע. כמו כן נשמע התובע נסער מאד בשעה שהודיע לי כי מדובר באופנוע הימהה שאין לו ביטוח" (סעיף 5 לתצהיר הנתבעת 1). התובע, אשר קיומה של שיחת טלפון עם הנתבעת 1 "הועלמה" מגרסאותיו לאירוע (כתב תביעה, תצהיר נסיבות או תצהיר עדות ראשית), ביקש להשלים עדותו הראשית והכחיש האמירה לפיה רכב על הימהה: "המשפט האחרון לא היה ולא נברא" (עדות התובע בעמ' 5 לפרוטוקול). בהמשך עדותו אישר התובע את שיחת הטלפון עם הנתבעת 1 בזמן האירוע: "זוכר כתוצאה מהוויכוח ביננו נכנסתי לברזל הזה ונפלתי, עד כמה שזכור לי, קמתי התקשרתי אליה אמרתי לה שקרתה לי תאונה ואני הולך כיוון הביתה" (עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול ור' גם אישור התובע בדבר נסיבות התאונה כמפורט בעדות הנתבעת 1 בעמ' 9 לפרוטוקול). עדות התובע ועדות הנתבעת 1 עומדים גרסה מול גרסה, אין ראיה תומכת משכנעת להיות האופנוע המעורב בתאונה אופנוע הסוזוקי, ולא אופנוע הימהה. עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין ולפיכך נבדקת היא ונמדדת בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, ולא מצאתי טעמים להעדיפה. מאידך, מצאתי להעדיף את עדות הנתבעת 1 לפיה אמר לה התובע בשיחת הטלפון (אותה אישר לבסוף בעדותו כאמור - עמ' 8 ו- 9 לפרוטוקול) כי הוא רוכב על אופנוע הימהה. חיזוק לעדותה של הנתבעת 1, לפיה בהמשך שיחת הטלפון האמורה הודיע התובע לנתבעת 1 "על כוונתו להחזיר את אופנוע הימהה ולהחליף בין הקטנועים" (סעיף 6 לתצהיר הנתבעת 1) מצאה חיזוק בראיות נוספות בתיק, ובין היתר בשאלה לאן פנה התובע לאחר התאונה ומדוע - כפי שיפורט להלן: התובע העיד בתצהיר נסיבות האירוע מיום 8.5.05 כי "עזבתי את מקום התאונה עם האופנוע עד הבית והזמנתי מונית לבית החולים איכילוב" (סעיף 5 לתצהיר הנסיבות). בתצהיר עדותו הראשית מציע התובע גרסה חדשה לפיה "לאחר קרות התאונה ... הרמתי את האופנוע ונסעתי לכיוון הבית ברמת גן. הכאבים גברו ולכן עצרתי באיזור התחנה המרכזית בתל אביב השארתי את האופנוע ועצרתי מונית שתקח אותי לבית החולים איכילוב" (סעיף 1 לתצהיר בחלק הנושא כותרת "טיפולים רפואיים"). לתצהירו צורפה קבלה בגין תשלום למונית עבור נסיעה בין השעות 16:48 - 17:06 (נספח ו' לתצהיר התובע). מבדיקת תעודת חדר המיון עולה כי התובע התקבל לחדר המיון בשעה 14:30 (נספח ז' לתצהיר התובע), עובדה אשר סותרת את גרסתו של התובע בדבר נסיעה במונית אל בית החולים איכילוב. כאשר עומת התובע עם הסתירה בגרסתו השיב כי "לא הספקתי" להגיע הביתה לאחר האירוע, כי הגיע לחדר המיון במונית אך הקבלה שצורפה לתצהירו זו "כנראה הקבלה שנסעתי הביתה מחדר המיון" (עמ' 6 לפרוטוקול). עוד מאשר התובע בעדותו כי בשיחת הטלפון עם הנתבעת 1 "אמרתי לה שקרתה לי תאונה ואני הולך כיוון הביתה" (עמ' 8 לפרוטוקול). מהראיות הוכח כי מיד לאחר קרות התאונה אמר התובע לנתבעת 1 כי הוא חוזר הביתה, וכי אכן היה בדרך לביתו. סתירות בגרסת התובע אינן מאפשרות קביעה עובדתית פוזיטיבית בשאלה האם הגיע הביתה, בשים לב כי לגרסתו ארעה התאונה בשעה 12:00 (ר' טופס מידע משטרתי) ואילו אל חדר המיון הגיע אך בשעה 14:30 (נספח ז' לתצהיר התובע). אך השאלות האם הגיע ראשית לביתו ורק לאחר מכן לבית החולים איכילוב, האם הותיר את האופנוע בתחנה המרכזית בתל אביב, האם הגיע לאיכילוב במונית וכו', הינן בעלות השלכה על אמינותו של התובע, לשלילה. לעניין עדותו של התובע יצויין, כי זו לא מצאתיה אמינה. רוויה היתה בגרסאות אשר "התפתחו" מגרסתו המקורית, הן לעניין האירוע עצמו (האם נפל עקב בור בכביש או ברזל שהיה מונח על הכביש בהתאם לגרסותיו המאוחרות?), הן לעניין קיומה של שיחת טלפון בינו ובין הנתבעת 1 בשעת האירוע עצמו, אשר לא הוזכרה על ידו אלא אושרה אך בחקירתו הנגדית, הן לעניין התנהלותו לאחר אירוע התאונה (האם נסע לביתו? האם הגיע לביתו? האם הותיר את האופנוע בתחנה המרכזית?) והן לעניין גורלם של האופנועים, אופנוע הסוזוקי והימהה כאחד. עוד נמצא, כי התובע ביקש להלכה להקטין מעורבותו בחברת השליחים "הצבי שליחויות", אשר לצרכיה לכאורה נרכש אופנוע הסוזוקי על ידי הנתבעת 1, ואשר על שמה אף הוקמה חברת השליחויות. זאת בניגוד לפעילותו למעשה, על ידי מעורבותו ומעמדו המרכזי בחברה האמורה. התובע והנתבעת 1 התחתנו בסמוך לאחר מועד האירוע, כאשר במועד האירוע התגוררו תחת קורת גג אחת ("כבר קודם חיינו כזוג כשנה" עדות הנתבעת 1 בעמ' 14 לפרוטוקול וכן עדות התובע "היינו ביחד" בעמ' 10 לפרוטוקול). חברת השליחויות הוקמה על שמה של הנתבעת 1 בשל "בעיות של חובות והוצל"פ" של התובע (עמ' 10 לעדות התובע) בזמן שהנתבעת 1 עבדה כמוכרנית בכלי בית "כך שלא הייתי בעסק" (עדות הנתבעת 1 בעמ' 14 לפרוטוקול) ומעורבותה בחברה התבטאה בהפקדות בחשבון וחתימות הבנק (עדות הנתבעת בעמ' 14 לפרוטוקול). בניגוד לכך, העיד התובע כי הנתבעת 1 ניהלה את החברה והוא התעסק בשליחויות ולא במנהלה (עדות התובע בעמ' 10 לפרוטוקול), עדות אותה סתר בעדותו לפיה מעורבותו בחברה היתה מרכזית, וכדבריו: "הרעיון לרכוש את האופנוע היה רעיון משותף." (עדות התובע בעמ' 6 לפרוטוקול). יוסף, כי אף גרסת התובע לא היתה נדחית כאמור וגרסת הנתבעות לא היתה מועדפת, הרי גרסאות הצדדים נמצאו למצער, שקולות באופן שהטענה העובדתית לפיה רכב התובע על הסוזוקי שקולה לפחות כמשקל הטענה לפיה לא רכב על הסוזוקי לעת האירוע אלא על אופנוע הימהה כגרסת הנתבעות. התובע לא עמד בנטל ההוכחה לשכנע ולהוכיח כי יש לקבל גרסתו ולבכרה על פני זו של הנתבעות. בבחינת מאזן ההסתברויות הנדרש בתביעה האזרחית, גרסתו לא הוכחה כנדרש. נוכח האמור, לא מצאתי צורך להתייחס ליתר טענות הצדדים בסיכומיהם. התובע ישא בהוצאות הנתבעות בניהול ההליך וכן בשכר טרחת עורך דינן בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. בהתאם לסיכומי התובע, שולם לו תשלום תכוף בסך של 10,000 ₪, ביום 15.9.03. התובע ישיב סכום זה לנתבעות, כשהוא משוערך ליום ההחזר בפועל. גרסאות סותרותתאונת דרכיםגרסאות לתאונה