1. מבוא בפני תביעת התובע, יליד 8.1.71, לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לו בתאונת דרכים כמשמעות המונח בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק") מתאריך 17.11.99. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר היות האירוע תאונת דרכים לפי החוק ובדבר חבות הנתבעות לפצות את התובע בגין נזקיו. המחלוקת היחידה הינה בדבר שיעור הנזק. 2. הנכות הרפואית והתפקודית התובע נפגע כאמור בתאונת דרכים בעקבותיה ניזוק בע"ש צווארי ותחתון, הופנה לחדר המיון בביה"ח וולפסון ולאחריו טופל במסגרת רפואה משפחתית ומומחים בתחום האורטופדי ונזקק לתרופות ורפואה אלטרנטיבית. כמו כן נזקק לאשפוז בביה"ח תל השומר לצורך דיסקוגרפיה, לאחריה חלה החמרה משמעותית בכאבי הגב, לא יכול היה לזוז וקיבל טיפול שמרני לרבות אנטיביוטי בשל חשש לזיהום בגבו הקשור לדיסקוגרפיה אך לא נותח. התובע תיאר תקופות ארוכות ביותר של כאבים וחוסר תפקוד שחייבוהו לשהות במיטה ללא יכולת תפקוד מינימלי תוך קבלת טיפולים רפואיים חדשות לבקרים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, כירופרקטיקה, דיקור, טווינא, מרפאות כאב וטיפול תרופתי אחר, מדרסים, מכשיר "בק-לייף", הידרותרפיה וכו'. כמו כן תיאר כאבי גב עם הקרנות לרגל ושימוש בתרופות חזקות כדי לטשטש הכאב כמו מורפיום ונרקוטיקה אחרת ללא הטבה (ראה סעיפים 7-10 לתצהיר התובע-ת/1). לשם קביעת נכותו הרפואית של התובע, מינה בית המשפט את ד"ר ארנן גרינטל, כמומחה בתחום האורטופדי. זה מסר חוות דעתו בענין התובע (במ/1) בתאריך 1.7.04. על פי חוות דעת זו לא נותרה לתובע נכות צמיתה בע"ש צווארי כתוצאה מהתאונה. אשר לע"ש מותני, התובע התלונן על כאבים בגב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל, שאינם תמידיים אלא כדי אירועים של פעמיים שלוש בשבוע, כן ציין כי הוא מבצע פעילות ספורטיבית. המומחה הדגיש כי בדיקתו הפיזיקלית של התובע הצטיינה בחוסר יציבות ממצאים. מכל מקום, נמצאה תנועתיות טובה, כאשר SLR נמצא גבולי מצד שמאל, התארכות ע"ש מותני תקינה, ההטיות ופיתול מוגבלים במידה מזערית ולפיכך קבע מומחה ביהמ"ש נכות לע"ש מותני בשיעור 4% לפי חלק מסעיף 37 (7) א לתקנות המל"ל, ומאחר וקיים עבר רפואי שהחל עוד בשנת 93' שלא בא לידי ביטוי בשנה האחרונה קודם לאירוע, נזקף 1% מהנכות לחובת העבר ו- 3% לחובת התאונה. כמו כן המומחה נחקר אודות חוות דעתו וכעולה מחקירה זו, לתובע פריצת דיסק בגבו, כאשר קיימים סימנים לפגיעה עצבית ברפלקס מוחלש ברגל ימין באזור גיד אכילס, וסבל של כאבי גב עם קשר סיבתי לתאונה. המומחה אף מסכים לטיפולים אליהם פנה התובע על מנת למצוא מזור לכאביו ומציין לענין ההיבט התפקודי של נכות התובע, כי הינו סבור שהבעיה התפקודית נעה בין 3%-5% (עמ' 10 לפרוטוקול מ- 5.4.05), אם כי אין ירידה בכוח השרירים ואף לא נזק נוירולוגי. בח"נ לב"כ הנתבעות מודה המומחה, כי לענין הנכות התפקודית, לא נכנס לעומק לצורך בירור הסוגיה ביחס לעבודת התובע. לטעמו של התובע, יש לראות בו כבעל נכות תפקודית בת 10% בעוד שלטעם הנתבעות לא נותרה לו כל נכות תפקודית. לאור קביעת המומחה, ולאור הנזקים הנלמדים, הן מחוות דעת המומחה והן מתצהיר התובע, אין מנוס מלקבוע כי לתובע 4% נכות רפואית, שהינם גם תפקודיים לצורך הענין וזאת בשל הכאבים מהם סובל התובע מעצם הפגיעה בע"ש מותני, ולאחר שהאמנתי כי לתובע בעיות תפקודיות הנובעות מכאבי הגב באופן מתון יחסית שאותרו כאמור אובייקטיבית על ידי מומחה ביהמ"ש בבדיקותיו הרפואיות. 3. הפסדי השתכרות לעבר לטענת התובע, עובר לתאונה עבד כמאבטח ובסמוך לה היה פעיל במפלגת המרכז, ונפגע בשלב של איתור מקום עבודה מתאים (סעיף 5 לתצהירו), לטענת ב"כ התובע בסיכומיו, מאחר והתאונה אירעה בהיותו בין עבודה לעבודה, ובתחילת דרכו המקצועית הציע בסיס שכר בן 6,800 ₪ לתקופה של 20.5 חודשים מתוכם 18 חודשים ברי פיצוי, ולפיכך סך הכל 122,400 ₪ וכן עתר לפיצוי לתקופת אי הכושר החלקי על פי נכותו התפקודית בסכום העומד על 48,960 ₪ שהינם 10% מאותו בסיס שכר לתקופה של 72 חודשים. התובע הוסיף, כי ביחס לתקופת אי הכושר המלא, כאמור, נמצא אישור לתקופה ארוכה זו בח"נ של ד"ר גרינטל, מה גם שמצבו הגופני של התובע ופעולת הדיסקוגרפיה שבוצעה בו החמירה את מצבו באופן שמנע ממנו לצאת לעבודה. הנתבעות מצדן טענו, כי נכותו התפקודית של התובע כאמור אינה מבוססת, ובמיוחד בכל הקשור עם היות התובע בעל חברת אבטחה בעבר שאינה מצדיקה פעולות פיזיות יוצאות דופן ולכן אינן מפריעות להשתכרותו, כאשר משך תקופת אי הכושר הנטענת על ידי התובע אינה מעניקה כל פיצוי באשר הפסיק עבודתו עוד קודם לתאונה והעדר בעיה תפקודית לטעמן לא הצדיקה תקופה כה ארוכה של אי כושר ובכלל. בכל מקרה, התובע רכש מקצוע חדש ועובד כיום כרב מרצה ומשגיח כשרות. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, לרבות תצהיר התובע, והנספח ת/2 אשר להכנסותיו לשנים 2004-2005 ובהעדר כל אסמכתא להכנסות התובע בתקופה שבסמוך לתאונה, אז היה כבר כבן 28 ומאחוריו שנות עבודה לא מבוטלות, כי אז ניתן לומר מחד כי יש מקום לקבוע לתובע תקופת אי כושר כטענתו למשך 18 חודשים, תקופה המגובה כאמור על ידי מומחה ביהמ"ש המציין בעמ' 8 לפרוטוקול מ- 5.4.05: "ש. ראית את האישורים הרפואיים שניתנו לו בזמן אמת. אתה לא מוצא לנכון לחלוק על אישורי אי הכושר שניתנו לו באותה תקופה. ת. נכון. " התובע אינו מוכיח בסיס שכר בתקופה הסמוכה לתאונה. באשר לבסיס שכרו בשנת 2007, מציין בתצהירו (ת/1, סעיף 18) כי בסיס השכר עומד על סך של 6,000 ₪ לחודש כמלמד ולומד בכולל, 2,000 ₪ כתלמיד ו- 4,000 ₪ עבור היותו מלמד ונמצא בישיבה כ- 8 שעות ביום. תלושי שכר למרבה הצער לא הוצגו עד עצם היום הזה, למעט אישורים מטעם "מועדי אומנות ויהדות" המציינים שכר בשיעור של 2,500 ₪, , אישור ישיבה על השתכרות בשיעור 2,400 ₪ וכן עבודה במסעדה כמשגיח כשרות בשכר חודשי של 800 ₪, כאשר בהנחה שאת מלוא הסכומים הוא משתכר בחודש אחד, גם אז שיעור שכרו של התובע מגיע כדי 5,700 ₪ בלבד, ולא 6,000 כטענתו. ספק בעיני, אם שכרו של התובע הגיע לכדי סכומים שכאלה קודם לתאונה, שכן אחרת לא ניתן להבין מדוע לא המציא אישורים על שיעור השתכרותו כאמור. מאחר וסברתי כי התובע יכול היה לכל הפחות להשתכר כדי שכר מינימום במשק באותה עת לו מצא עבודה, ובניכוי תקופה מסויימת על חשבון העדר תעסוקה, כי אז הנני לקבוע כי לתקופה בת 18 חודשים נגרמו לתובע הפסדי שכר בסכום חודשי, נכון להיום, בסך 3,500 ₪, ובסה"כ 63,000 ₪, נכון להיום. לאחר תקופת אי הכושר המלא לא מצאתי כי נגרם לתובע נזק כלשהו, במיוחד כאשר אין הוכחה להפסד שכר וידוע כי לתקופת העבר על התובע להוכיח בראיות של ממש אובדן השתכרות. 4. פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות לאור שיעור הנכות הנמוך באופן יחסי ומשהתובע משתכר כבר היום כ-5,700 ש"ח לכאורה, נדמה כי סכום גלובלי בן 20,000 ₪ נכון להיום, יהלום את הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות של התובע שכיום מבצע עבודה באופן סדיר. 5. נזק ללא ממוני על פי תקנה 2(ב) לתקנות הפלת"ד (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, מוסמך ביהמ"ש במקרים המתאימים לקבוע שיעור פיצויים בגין הנזק הלא ממוני שיעמוד עד 10% מהסכום המקסימלי. בנסיבות הענין סברתי, כי מי שקרוב לשנתיים ימים סבל סבל קשה, נזקק לטיפולים רפואיים בכמויות יוצאות דופן, לרבות טיפולים רפואיים בבתי"ח, פיזיותרפיה, טיפולים אלטרנטיביים וכיו"ב, כי אז סכום של 15,000 ₪ יהלום את שיעור נזקיו בגין ראש נזק זה נכון להיום. 6. הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג' לטענת התובע מן הראוי לפצותו בסכום של 15,000 ₪, כאשר הוצאותיו הרפואיות על פי קבלות עומדות על הסך של 11,777 ₪, מעבר לכך נאלץ להוציא הוצאות כעולה מסעיף 13 לתצהירו שאינן מגובות בקבלות וכן נזקק לנסיעות לטיפולים הרפואיים, סה"כ העמיד הסכומים על הסך של 15,000 ₪ לעבר ולעתיד. באשר לעזרת זולת, אף בענין זה עתר לסכום גלובלי בן 10,000 ₪, לפי חשבון של 500 ₪ לחודש בגין 20 חודשי אי כושר מוחלט. הנתבעות שללו כל צורך בפיצוי בראש נזק זה. לאחר שראיתי סכומים לא מבוטלים שהוצאו לצרכי ריפויו של התובע וכששמעתי מפי מומחה ביהמ"ש כי התובע אמנם נזקק לטיפולים רפואיים, כאשר הינו ממליץ על כל טיפול שיביא מזור לחולייו של התובע, וכאשר מובן לי כי נזקק לעזרת זולת לפחות בתקופת אי הכושר המוחלט, ובהעדר אישורים מתאימים במיוחד לאור העובדה כי כבר אינו חי יותר עם זוגתו באותה עת, כי אז סכום פיצוי של 20,000 ₪ בגין ראשי נזק אלה באופן גלובלי לתקופת אי כושר מוחלט בת למעלה מ- 20 חודשים, כשבכל אותה תקופה כאמור נזקק לטיפולים ובחינת חוות דעת מומחה ביהמ"ש מלמדת כי כמות התיעוד הרפואי בעניינו של התובע הינה רבה ביותר, נראה הולם את נזקי התובע. לא מצאתי מקום לקבוע פיצוי בגין ראשי נזק אלה לעתיד. 6. סיכום לאור כל האמור לעיל, תשלמנה הנתבעות לתובע סך של 118,000 ₪. ביהמ"ש מודע לכך כי ביחס לשיעור הנכות הרפואית והתפקודית, לכאורה על פניו הסכום הסופי על הצד הגבוה, עם זאת ניתן להבין זאת על רקע תקופת אי הכושר המוחלט הארוכה שהייתה לתובע והפגיעה בשכרו בתקופה זו, לרבות ההוצאות שנאלץ להוציא ועזרת הזולת שקיבל. מעבר לסכום זה תשלמנה הנתבעות שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ וכן אגרת המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובנוסף שכר עדותו של ד"ר גרינטל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום שכר עדותו ועד למועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת פסה"ד. המזכירות תשלח עותק פסה"ד לצדדים. ניתן היום, כ"א בטבת, תשס"ח (30 בדצמבר 2007), בהעדר הצדדים. אליהו בכר, שופט רגליים