יישור לורדוזיס צווארית בעקבות תאונת דרכים: 1. התובעת ילידת 1.4.84, נפגעה בתאונת דרכים ביום 31.12.04. אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 2. הפגיעה א. התובעת נפגעה בגב, יד ימין וסנטר. בחדר מיון לא נמצאו סימני חבלה או ממצאים פתלוגיים והתובעת שוחררה, בלא שאושפזה עם המלצות ל- 3 ימי מחלה, אנלגטיקה והמשך מעקב רפואי. ב. התובעת היתה באי כושר עד 8.4.05 וטופלה בפיזיוטרפיה ותרופות במרכז לבריאות הנפש. ג. ד"ר דוד, אשר נתמנה כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדיה, היה בדעה כי: "בבדיקה גופנית אותה ערכתי לא מצאתי מגבלה בטווחי תנועות עמוד השדרה הצווארי, גבי ומתני ולא מצאתי עדות לחסר נוירולוגי מוגדר. לא נמצאה גם הפרעה אורטופדית בגפיים שמקורה בתאונה הנדונה. צילומי CT של עמ"ש מתני אשר התבקשו בתאריך 18.2.05 לא נערכו וגם לא נערכו צילומים אותם ביקשתי במכתבי מתאריך 15.7.06 ובתזכורות מאוחרות יותר. צילומים אלה חשובים להבנת תלונותיה של גב' איילין אם כי אין להם השפעה ישירה על קיומה של נכות או דרגתה. לסיכום, אין לדעתי גב' איילין פנטה סובלת כיום מנכות אורטופדית שמקורה בתאונת הדרכים בה נפגעה בתאריך 31.12.04". ד. בתשובה לשאלות ההבהרה ולאחר עיון בצילומי הרנטגן ובדיקת ה- CT היה ד"ר דוד בדעה כי: "אין בכוח ממצאי הצילומים ובדיקת ה- CT לשנות את מסקנות חוות הדעת. הממצא היחידי אותו ניתן לציין הינו יישור לורדוזיס צווארים ממצא היכול להיות תנוחתי ולאור הממצאים בבדיקה קלינית אינו משפיע כלל על קביעת נכות". ה. ד"ר קרת, אשר נתמנתה כמומחית מטעם ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטריה, היתה בדעה כי: "בנוסף לחבלות הגופניות, פיתחה סימפטומים נויירוטיים אופיניים לנוירוזה בתר חבלתית (הזכרויות חודרניות וטורדניות באירוע התאונה בשינה ובעירנות, פיתוח התנהגויות הימנעותיות, ירידה במצב הרוח וקושי בריכוז). כפי שקורה בד"כ, עם הזמן והטיפול (התרופתי) שקיבלה - חל שיפור ניכר במצבה הנפשי, אך עדיין לא סולקו כל הסימפטומים ולא ניתן עדיין לדבר על רמיסיה מלאה. בהגעתה לטיפול בתחנה לבריאות הנפש - הומלץ על טיפול פסיכולוגי בשיטת EMDR העשוייה לסייע לנפגע טראומה, אך משום מה - עדיין לא הוחל בטיפול - וחבל. מתוך כל הנ"ל, הנני מעריכה כי בעקבות פגיעתה בתאונת הדרכים מיום 30.12.04, נגרמה לשלי (איילין) פנטה נכות נפשית בשיעור 20% זמנית לשנה עפ"י סעיף 34 ג' לתקנות המל"ל. בהדרגה - חל שיפור במצבה ונכותה ירדה ל- 10% למשך כחצי שנה נוספת עפ"י סעיף 34 ב' לתקנות המל"ל. נכותה כיום מוערכת ב- 5% עפ"י סע' 34 א' לתקנות המל"ל. יש להניח, כי אם תקבל הטיפול שהוצע לה (עפ"י שיטת EMDR) בתדירות חד שבועית - למשך של כחצי שנה - תצטמצם עוד הנכות הנפשית עד ל- 0%". ו. ד"ר קרת לא נשאלה שאלות הבהרה ושני המומחים לא נחקרו על חוות דעתם ועל כן נותרו אלו בלתי מעורערות. 3. נזקים א. הפסדי השתכרות: 1) עובר לתאונה עבדה התובעת כמנהלת בחנות בית קפה בתחנת דלק בצומת סגולה בפתח תקוה והשתכרה -.4,700 ₪ לחודש ובתוספת הפרשי הצמדה -.4,922 ₪. 2) התובעת היתה באי כושר כ- 3 חודשים ועל כן זכאית לפיצוי בסך -.14,766 ₪. 3) לטענת התובעת נתפס מקום עבודתה אך לכך אין כל אסמכתא. רק בחודש מאי החלה לעבוד כקופאית בחנות בגדים ונעליים אך לטענתה נאלצה לעזוב בשל קשייה בעמידה ממושכת ומאמץ פיזי אך מאחר וחופשת המחלה נסתיימה עוד ב- 6.4.04 ולא נותרה לה נכות אורטופדית ולו זמנית, אין כל הצדקה רפואית בוודאי לא כזו הקשורה בפגיעתה בתאונה הנדונה המצדיקה עזיבת מקום העבודה. לטענתה, מאמצע מאי 2005 השתלבה בעבודה כפועלת לתמרוקים ופלסטיק בשכר מינימום לפי שעות במשרה חלקית. גם נכות זמנית בשיעור 20% לא מצדיקה משרה חלקית בעבודת כפיים ולא בכדי טוען ב"כ הנתבעת כי יש לשייך העבודה החלקית ללימודי התובעת לשיפור הבגרויות ותאונת עבודה במפעל לתמרוקים ופלסטיק. מאוגוסט 2006 עובדת התובעת במשרה מלאה ב- Fedex והעובדה כי משתכרת כיום מעט פחות משכרה עובר לתאונה אינה רלבנטית כל עוד לא הוכח קשר בין החלפת מקומות העבודה לפגיעה בתאונה הנדונה. 4) "במסגרת חובתו של ניזוק כאמור (להקטנת נזקו - מ.ש.) עליו לעשות באופן סביר גם כדי למנוע נזק של הפסד כושר ההשתכרות, אם את כולו ואם את חלקו. אם מסוגל הוא לחזור לעבודה או להמשיך בעבודה בה מוצא הוא את פרנסתו, אך מטעמים שאינם סבירים אינו עושה כן - אין המזיק חייב לפצותו בגין הפסד ההשתכרות שנגרם בעקבות התנהגות בלתי סבירה כזו... ניזוק אשר מסוגל לחזור לעבודה קודמת בה עבד, ומקום העבודה שמור לו, או ניזוק אשר יכול למצוא עבודה אחרת בה יעשה לפרנסתו אך 'מחליט' שלא לעשות כן, ללא כל סיבה סבירה, אין לומר, שאותו נזק שנגרם לו בשל הימנעותו לעבוד לפרנסתו כאמור הינו נזק הנובע מהתאונה. לא די שניזוק יוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בעבודתו לאחר התאונה, כדי שיפוצה בגין נזק ממון שנגרם לו עקב כך. עליו גם להוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בה מנימוקים שהתאונה גרמה להם" (ע"א 320/87 גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד מ"ה (1) 743, 746). לאור האמור לעיל, אני דוחה הדרישה לפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר מעבר לתקופת אי הכושר. 5) "נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עיסוקו. אולם, כדבר שבנוהג, ניתן להצביע עליו, ועל המקרים שבהם סרבו בתי-המשפט להיזקק, ביחס לנכויות כאלו, לחישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות" (קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית עמ' 191). 6) עפ"י חוות דעת ד"ר קרת הוצעה לתובעת הטיפול המומלץ, אך היא טרם החלה בו, לטענת בא כוחה בשל המתנה בשירות הציבורי, אך לא הומצאה לכך כל אסמכתא ואם לא פעלה התובעת לקבלת הטיפול המומלץ לא עשתה די להקטנת נזקיה. 7) מאידך, ד"ר קרת סבורה אומנם כי הטיפול המומלץ ואין יאיין הנכות, אך העתיד מי ישורנו ועל כן לכאורה קיים סיכון שתוותר נכות כלשהיא, אם כי נמוכה ביותר, ועל כן נראה לי לנכון לפצותה עבור העתיד בסך -.5,000 ₪. ב. הוצאות לרבות הוצאות נסיעה, טיפולים תרופתיים התובעת המציאה קבלות ע"ס 742.5 ₪ ומאחר וללא ספק נגרמו לה ויגרמו הוצאות נסיעה לקבלת הטיפולים הפיזיוטרפיים והנפשיים נראית לי דרישה לפיצוי בסך -.1,500 ₪ כסבירה. ג. כאב וסבל 1) "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה נכות בשיעור 5% בלבד - מ.ש.). אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135). תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום" (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842). 2) מאידך, התובעת, היתה באי כושר 3 חודשים, סבלה מנכויות זמניות במשך כ- 3 שנים ועל כן נראה לי לנכון לפצותה בסך -.13,000 ₪. 4. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד לשלם לתובעת כדלקמן: א. הפסד השתכרות בעבר -.14,766 ₪ ב. הפסד השתכרות לעתיד -.5,000 ₪ ג. הוצאות -.1,500 ₪ ד. כאב וסבל -.13,000 ₪ סה"כ -.34,266 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, אגרת משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13%. 5. הגזברות תגבה אגרה על פי תקנה 5 (ב) (2) (ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007. צווארלורדוזיס