מבוא בפני תביעת התובעת, ילידת 28.7.69, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לה בתאונת דרכים מיום 11.11.01, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). אין מחלוקת בין הצדדים לגבי חבות הנתבעות, לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף, כאמור. המחלוקת הינה בדבר שיעור הפיצוי המגיע. 1. הנכות הרפואית והתפקודית בהתאם להסכמת הצדדים מונה ד"ר יגאל מירובסקי כמומחה בתחום האורתופדי. המומחה בדק את התובעת ביום 10.5.04 ומסר חוות דעתו ביום 21.5.04 (במ/1). בהתאם לחוות דעתו, נפגעה התובעת לאחר שרכבה פגע ברכב חונה והיא נחבלה בחזה כנגד חגורת הבטיחות, בכף יד ימין ובברך שמאל שפגעה בלוח השעונים. התובעת יצאה בכוחות עצמה מהרכב, נסעה לביתה במונית שהזמינה, אך בביתה הרגישה כאבים בחזה ובכתפיים ופנתה לחדר המיון של ביה"ח איכילוב, שם התלוננה על כאבים בעצם החזה ובברך שמאל. בביה"ח לא נמצאו עיוותים אך נמצאה רגישות לניקוש בעצם החזה, ורגישות בכתף ימין. בצילומי CT לצוואר ולחזה, לא נתגלו שברים, והתובעת שוחררה לביתה בהמלצה למעקב אורתופדי, ומנוחה בת 3 ימים. התובעת המשיכה והתלוננה על כאבים בעצם החזה ובברך שמאל, והייתה במעקב אורתופדי בקופה"ח. במיפוי עצמות שעברה הודגם שבר בעצם החזה וקליטת יתר בפיקות הברכיים. עם חלוף הזמן פחתו הכאבים בחזה אך התגברו הכאבים בברך. כנגד הכאבים טופלה בתרופות נוגדות דלקת וכאב, פיזיותרפיה הכוללת Yaping וברכית סיליקון - שלא שיפרו את מצבה. בפני המומחה התלוננה על כאבים בקדמת ברך שמאל, המוגברים בעת כיפוף ברכיים לאורך זמן, נהיגה, מאמצים גופניים ובעיקר טיפוס. עם זאת אין נעילות אך הברך לעיתים מתנפחת. לאחר שבדק את התובעת הגיע המומחה למסקנה כי, פרט לרגישות רטרו פטלרית במרווח המפרקי הפנימי של עצם הפיקה, כנגד עצם הירך, עם מבחני טחינה ו-Aprehension חיוביים, לא נמצאו בברך כל סימני פתולוגיה. לטעמו, מדובר בסימנים אופינים בנזק למפרק הפטלו פמורלי שנגרם כתוצאה מ"מעיכת" הפיקה, מול לוח השעונים בזמן התאונה. מדובר בנזק סחוסי שלא ניתן לאבחון באמצעי הדמיה ולתובעת תיעוד מרובה וממושך בגין הטיפול שעברה להקלתם של הכאבים. מאחר ולא נמצאה כל תיעוד לבעיות ברכיים ערב התאונה, קבע המומחה 10% נכות, לפי סעיף 35 (1) ב', בשל התסמונת הטראומטית לצמיתות, לאחר שחלפו שנתיים וחצי ללא שינוי במצבה. כמו כן קבע, 100% נכות זמנים לתקופה שממועד התאונה ועד 12.2.02. בתאריך 14.11.04 הפנתה ב"כ הנתבעות שאלות הבהרה למומחה, שהשיב בתאריך 17.12.04 אך ללא שינוי בחוות הדעת, ואף לא מצא מקום להקטין את אחוזי הנכות שקבע. בתאריך 6.2.05 הופנו שאלות הבהרה נוספות למומחה ע"י ב"כ הנתבעות. המומחה לא מצא מקום לעדכן את מסקנות חוות דעתו, אם כי תיקן טעות שחלה בחוות הדעת. הטעות התבטאה בכך שבפרק הבדיקה בחוות דעתו, ציין כי מבחני הטחינה וה-Aprehension - תקינים, בעוד בפרק הסיכום והמסקנות ציין שהינם חיובים. כאמור הוא תיקן וציין שמדובר במבחנים חיוביים, להבדיל מתקינים. במצב דברים זה, זומן המומחה להיחקר אודות חוות דעתו, ובתאריך 3.9.07 הוא נחקר ואף במסגרת חקירתו זו, לא מצא לנכון לשנות את חוות דעתו, למרות היות תלונות התובעת סובייקטיביות בעיקרן, ללא יכולת איתור אובייקטיבית. במהלך החקירה הנגדית מטעם ב"כ הנתבעות, שבה ועלתה הטענה, כי עסקינן בכאב בברך שמאל שהינו תלונה סובייקטיבית ואין ממצאים אובייקטיבים לכאב זה. כמו כן לא נמצאה רגישות עזה וצליעה קשה. כמו כן, מציין המומחה כי מדובר בפגיעה שלא פגעה בעצם או ברצועות, וכי עוצמת הפגיעה לא הייתה גדולה. שבועיים וחצי לאחר התרחשות התאונה, נערכה בדיקת מיפוי עצמות לתובעת (נ/1) שגילתה קליטה סימטרית בשתי הברכיים, למרות שלכאורה החבלה הייתה בברך שמאל בלבד. המומחה הסביר זאת בכך שקיימת העמסת יתר על ברך ימין בעקבות הפגיעה בברך שמאל, וזו הסיבה לקליטה בברך ימין כפי שהיא נצפית במיפוי. בכל מקרה לא היה המומחה מצפה לקליטה חיובית בשתי הברכיים לאישה בת 32 - ללא סיפור של פגיעה בברכיים בעברה. הנתבעות היקשו ושאלו האם אין לראות בתוצאות בדיקת המיפוי נובעות מפעילות אירובית, אותה ביצעה התובעת קודם לתאונה. המומחה הסביר, כי האבחון משלב כאב וממצאים, וכאבים לא היו קודם לקרות התאונה, כמו גם לא תלונות על כאבים. מכל מקום, הנכות נקבעה, כך לטעמו של המומחה, לאור מבחני הטחינה וההתרשמות שהתובעת סובלת. הממצאים, כך לפי המומחה, תומכים בתסמונת בברך שמאל, כמו גם תלונות התובעת שהן אופייניות לבעיה שמתאימות לתסמונת מסוג זה. בחקירה נגדית לב"כ התובעת ציין, כי התסמונת בברך השמאלית יכולה להחמיר עד כדי הופעת שינויים ניוונים, אך יכולה גם להיות הפחתה בעוצמת התסמונת והיא אינה יכולה להגיע להחלפת מפרק ברך. העברת המשקל לברך הימנית, יכולה להאיץ הופעת שינויים ניוונים בברך ימין, אך אין להעריך טווח שנים. בסיכומו של יום, אין המומחה משנה את האמור בחוות דעתו. תלונותיה של התובעת, למרות העדר יכולת אובייקטיבית ממשית לתמוך אותן, שימשו בסיס לקביעת המומחה ולפיכך יש מקום לקבוע, כי לתובעת 10% נכות רפואית, שלא כפי שביקש ב"כ התובעת בסיכומיו ואף לא ב"כ הנתבעות. אשר לשיעור הנכות התפקודית, השפעתה של זו בנסיבות העניין, על התובעת, אמורה להיבחן על בסיס עיסוקיה, לעניין הפסד ההשתכרות, והצורך בעזרת זולת, נסיעות והוצאות רפואיות, כתוצאה מן המגבלה ממנה היא סובלת. בתצהיר עדותה הראשית (ת/3) מציינת התובעת כי ערב התאונה עבדה כיועצת בתחומי הפיתוח והאסטרטגיה של פרוייקים בחברות וגופים שונים, לרבות מרכז השלטון המקומי, הסוכנות היהודית, אוניברסיטת ת"א, מדינות זרות, ג'וינט ישראל ועוד, עבודה הכוללת בדרך כלל גם עבודת שטח רבה, המצריכה הליכה ועמידה ממושכת, במהלך סיורים ותצפיות אותם היא עורכת עבור החברות השוכרות את שירותיה. כמו גם, נדרשה לנהיגה ממושכת לאתרים ומפגשים במסגרת עבודתה, וכל זאת בהיותה בוגרת תואר ראשון ושני במדעי המדינה, מנהל עסקים ושיווק (סעיפים 3 ו-4 ב-ת/3). כמו כן, הבהירה שמאז התאונה, הינה סובלת מכאבים, רגישויות והגבלת תנועה בברך שמאל, לרבות הגבלת יציבות, חריקות של הברך וירידה בכוח הרגל. כמו כן הינה מתקשה בעמידה ובהליכה ממושכת, עלייה וירידה במדרגות, וכן קושי בביצוע חלק מעבודות משק הבית המחייבות עמידה ממושכת, כריעה, עבודה בגובה וכיוצ"ב. כמו גם ישיבה ממושכת גורמת ללחץ על הברך והרדמות הרגל. כפועל יוצא, נזקקה גם לעזרת בני המשפחה, ולעזרת זרים במשק הבית. התובעת הודתה כי בתום תקופת ההחלמה שבה בהדרגה לעבודתה, אך נאלצה לדחות הצעות עבודה בעיתיות ובשל כך חלה ירידה בהיקף עבודתה ובהכנסותיה, בהשוואה לאלה שהיו קודם לתאונה. בנוסף, נאלצת להשתמש ברכב פרטי למרחקים קצרים, שנהגה לבצע רגלית בעבר. בחקירתה הנגדית ציינה, כי בעת לימודיה באוניברסיטה שימשה גם כמתרגלת, את התואר השני סיימה בשנת 2003 לאחר קרות התאונה, ולא הפסיקה את לימודיה בהיותה בתוכנית מצטיינים באוניברסיטת ת"א. התובעת אף הוסיפה כי הפכה לעצמאית מבחינת דיני המס, כבר באוגוסט 1998 והתעסקה בעיקר בשיווק עמותות וגופים ציבוריים, תוך שהיתה במסלול דוקטורט לשיווק ציבורי, מסלול אותו למעשה לא סיימה. התובעת הדגימה את סוג העבודה שהינה מבצעת, על דרך פרוייקט שביצעה עבור ממשלת קנדה, לקידום נושא הפליטים באזורנו, שכלל שיחות עם אנשים וראיונות כשלבסוף היתה אמורה לכתוב אסטרטגיה לקידום רעיון הפליטים, ללא הבעת התנגדות האוכלוסיה בישראל, תוך ציון הפעולות הנדרשות למימוש המטרה. ובמילים אחרות, הכינה אסטרטגיה לאותו גוף לשם ביצוע הפעילות המבוקשת, כמו גם, מתווה פעילות לפיתוח עסקי. במהלך החקירה הנגדית התברר אף, כי לתובעת תואר במתמטיקה ומדעי המחשב, מאוניברסיטת בריסל בבלגיה. הפציעה בברכה מנעה ממנה, כך כלשונה, מלהתרוצץ רגלית וחייבה להמשיך ולעבוד עם אוניברסיטת ת"א, מקום עבודה שהיה קרוב לביתה לתקופה של 4 שנים. אשר למגבלה ממנה הינה סובלת, ציינה כי מדובר בכאבים, לפעמים כואב יותר ולפעמים פחות, אך אינה נוטלת כדורים נגד כאבים. היא אמורה לבצע פעילות ספורטיבית שתחזק את השרירים סביב הברך - אך פעילות שכזו לטענתה מחמירה את הכאבים. מאז התאונה מתקשה בעמידה ועלייה במדרגות לא באה בחשבון. אף הברך הימנית קצת כואבת מאחר ונעשה בה שימוש מוגבר לאחר התאונה, ויש בפגיעה כדי לפגום בעבודתה. התובעת אמנם נוהגת ברכב עם הילוכים, אך זאת מחמת חסרון כיס להחלפתו לרכב אוטומטי, וכי בנסיעות ארוכות תעדיף שבן זוגה יהיה הנוהג. היא אף נאלצה לדחות להקמת סוכנות ביטוח המתמחה בנושא ספציפי של דמי מזונות, לאור הצורך להתחייב בביצוע נסיעות והליכה לכנסים, אך דאגה לאתר עיסוקים חלופיים שידרשו ממנה פחות מאמץ. אשר לעבודות הניקיון בבית, מציינת כי אינה מנקה את הבית כמו שגם לא נהגה בעבר לעשות, הכביסות הן באחריות בן הזוג. מכל מקום, למעט עדות התובעת עצמה, לא הובאו לעדות כל עדים נוספים, לרבות בן זוגה, או אלה שהתובעת דחתה הצעות לפרויקטים עקב מצבה הגופני. התובעת הודתה, כי לאחר התאונה חזרה לפעילות ספורטיבית אלא שכאמור לטעמה זו החמירה את מצבה. במסגרת סיכומיו, ביקש ב"כ התובעת לראות בהפרעתה התפקודית הפרעה קשה, ולהעמיד את שיעור הפגיעה בכושר השתכרותה על 15%, במיוחד מאחר והמומחה, ד"ר מירובסקי, ציין בחקירתו כי מצבה עלול להחמיר בעתיד. הנתבעות מצידן ביקשו לראות בנכותה, נכות מזערית שהשפעתה על תפקודה אינו רב. לאחר שעיינתי בחומר הראיות כאמור, לא מצאתי כי ניתן לקבוע באופן גורף ומספרי מהי הפגיעה התפקודית אצל התובעת, אם כי האמנתי שקיימת פגיעה תפקודית כלשהי, אלא שזו, בהעדר קנה מידה ברור, מן הראוי שתמצא ביטוי באופן גלובלי בראש הנזק השונים. 2. הפסד שכר לעבר ולעתיד במסגרת סיכומיה, מציינת התובעת הכנסתה לשנת 2001 בשיעור של 136,819 ₪ ל-11 חודשים, ולחודש 12,438 ₪. בהצמדה להיום - 13,843 ש"ח ברוטו, ונטו 11,351 ₪. לתקופה של 3 חודשים, אי הכושר המלא מחייב פיצוי בסך של 34,053 ₪ ובתוספת ריבית מחצית תקופה - 38,217 ₪. אשר להפסד ההשתכרות החלקי, עתרה התובעת להפסד חודשי בסך 1,700 ₪ לתקופה של 70 חודשים, ובסך הכול 119,000 ₪ ובצירוף ריבית מחצית תקופה - 128,000 ₪. אשר לעתיד ועד לגיל 70, עפ"י אותו הפסד חודשי בסך 1,700 ₪ נטו, עומד הנזק על 423,197 ₪. הנתבעות מצידן, מציינות כי מדו"ח השומה לשנת 2001 עולה, כי שכרה לשנה זו עומד על 34,411 ₪ ברוטו, קרי 3,128 ₪ לחודש נטו, ולהיום 3,520 ₪, במכפלת 3 אי כושר מלא, סך הכול 10,560 ₪ לתקופת אי הכושר המלא. לעניין הפסד ההשתכרות לעתיד, טוענות הנתבעות כי לא נותרה לה כל נכות שהיא בהקשר לתאונה, ואף אם נותרה נכות זו היא אינה תפקודית, ולראיה, היא נוסעת ברכב בעל הלוכים ידניים. מכל מקום, הסכימו לפיצוי בשיעור של 20,000 ₪ שנותן ביטוי לאי הנוחות שעשויה להיגרם מדי פעם בשל כאבים. מעבר לכך, לא סברו הנתבעות כי יש מקום לפיצוי כלשהו, שכן שכרה של התובעת עם השנים משביח. אמנם קיימת ירידה מסוימת בשנת 2005 בשל רצון התובעת לפתח תחום היזמות אך לאחר מכן שבות ההכנסות ועולות. עיון בתצהיר התובעת, מלמד על כך כי, בתקופה שקדמה לתאונה, עמדו הכנסותיה החודשיות בשנת 2001 על הסך של 8,712 ₪ לחודש נטו (תקופה של 12 חודשים); בשנת 2002 עמדו הכנסותיה החודשיות על הסך של 4,153 ₪ נטו לחודש; בשנת 2003 עמדו הכנסותיה החודשיות על הסך של 4,773 ₪ נטו לחודש; בשנת 2004 עמדו הכנסותיה החודשיות על הסך של 10,981 ₪ נטו לחודש, שכללה תוספת חד פעמית חריגה בסך 113,500 ₪ כולל מע"מ בגין עמלת יזום עסקי. הכנסותיה לשנת 2005 עמדו על הסך השנתי של 38,740 ₪, עם יתרת הפסד של 10,048 ₪; בשנת 2006 המחזור העסקי הוא 89,981 ₪, כשההכנסה לאחר ההוצאות 42,000 ₪ לשנה. במילים אחרות, הכנסותיה לשנים 2005-2006 קטנות. כבר עתה ניתן לומר, כי הכנסותיה של התובעת ערב התאונה, הינן גבוהות מאלו שלאחריה למעט שנת 2004, שם זכתה לשכר גבוה בגין יזום עסקי, באופן חד פעמי. שיערוך ההכנסה להיום עומד על 9,686 ₪. ולתקופה של 3 חודשים, בתוספת ריבית מחצית תקופה, עומד על סך של 32,641 ₪. לעניין הפסדי שכר בתקופה שלאחר אי הכושר המלא, וכהיבט של אי הכושר החלקי, בהיות התובעת עצמאית, וכאשר הפגיעה התפקודית לטעמי אינה גבוהה, התקשיתי עד למאוד לקבוע עד כמה היה בפגיעה התפקודית כדי לפגוע בשיעור הכנסותיה. מאחר וסברתי כי פגיעה מסוימת אכן קיימת, כי אז להערכתי פיצוי גלובלי בשיעור של 20,000 ₪ לעבר, יהלום נזק זה של התובעת. את הפסד ההשתכרות לעתיד ביקש ב"כ התובעת להעמיד על 1,700 ₪ לחודש, נכון למועד תחילת הסיכומים, לפי 15% נכות תפקודית, ולמעשה על בסיס שכר נטו של כ-11,333 ₪. מאחר ובסיס השכר בחישובי שונה, סברתי, כי בהיות התובעת עצמאית, הינה צפויה לעבוד עד גיל 70 לפחות, ועל בסיס שכר של 9,686 ₪ לחודש, יעמוד הפיצוי לעתיד באופן גלובלי על הסך של 100,000 ₪. 3. כאב וסבל על פי משערכת, 10% נכות בניכוי גיל, עומדים נכון להיום על הסך של 19,126 ₪. 4. עזרת הזולת לעבר ולעתיד בסיכומיה עותרת התובעת לעבר, לפיצוי חודשי של 350 ₪ לתקופה של 82 חודשים, ובסך הכול 28,700 ₪, ולעתיד סך של 120,000 ₪. הנתבעות מצידן, מציינות כי התובעת לא צירפה די ראיות לקביעת שיעור עזרת הזולת הנדרש, לרבות לא ראיות מצד בעלה שלכאורה הפך מסייע בידה בעניין זה, ולפיכך אין מקום לפיצוי בעבר, וכך גם לא בעתיד. מתצהיר התובעת למדתי, כי בתקופת אי הכושר המלא נזקקה לעזרה בצרכים ובפעילויות יומיומיות, שניתנו לה בדרך כלל על ידי בני משפחתה, ובכוונתה להשיב המגיע. מכל מקום, נזקקה לעזרת זולת בעבודות משק הבית משך מספר פעמים בחודש, וצירפה תשלום דמי הביטוח הלאומי בגין עזרת עוזרת בית כחלק מתצהירה, לתקופת החלק השני של שנת 2005 והחצי הראשון של שנת 2006. מעבר לכך לא צירפה כל אישור שהוא. מאחר ומדובר בפגיעה אורתופדית במפרק הברך שבוודאי יכול להקשות על ביצוע מלאכות הבית השונות, כי אז סברתי שיש בהחלט מקום לפיצוי באופן גלובלי שיעמוד על 5,000 ₪ לעבר ועל אותו שיעור גם לעתיד, ובסך הכול 10,000 ₪ נכון להיום - בגין עזרת זולת. 5. נסיעות לעבר ולעתיד בסיכומיה עתרה התובעת לפיצוי בגין הצורך בניידות ונסיעה באופן מוגבר, לרבות התאמת רכב, בשיעור של 50,000 ₪. הנתבעות מצידן, לא סברו כי קיים מקום לפיצוי כלשהו, באשר התובעת הודתה כי הינה נוהגת בעצמה ברכב. במסגרת תצהירה (ת/3), מציינת התובעת כי נדרשה לנסוע גם למרחקים קצרים בשל הכאבים מהם הינה סובלת, מה שקודם לתאונה נהגה לעשות רגלית. אסמכתאות להוצאות כלשהן בראש נזק זה - לא מצאתי. לפיכך היה מקום לכאורה לדחות את תביעות התובעת, עם זאת משסברתי כי הפגיעה ברגל מחייבת לפחות נסיעות לטיפולים רפואיים בתקופת אי הכושר המוחלט, כי אז סכום בן 500 ₪, נכון להיום, יענה על הפיצוי המגיע בראש נזק זה. 6. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסיכומיו עתר ב"כ התובעת לפיצוי בשיעור 10,000 ₪ לעבר בגין מחצית מעלות חוו"ד פרופ' מירובסקי, אבזרים אורתופדים, יעוץ רפואי, השתתפות בביקורי רופא, וכיוצ"ב, כאשר בפועל סך כל הקבלות שצורפו, עומד על 4,057 ₪, משוערך להיום. ביחס לעתיד ומאחר ויהיה מקום להשתתפות עצמית בתרופות, טיפולי פיזיותרפיה, שיקום ספורטיבי, נעלי ספורט וכיוצ"ב, על דרך האומדנה, עתר ב"כ התובעת לפיצוי בשיעור של 20,000 ₪. הנתבעות מצידן, הסכימו לפיצוי בשיעור של 1,000 ₪ לעבר, וזאת מאחר ולטעמן היה עליה להקטין נזקיה ולפנות לקופ"ח ולא לקבל יעוץ בשכר, כמו גם טיפולים עליהם שילמה בשכר הייתה יכולה להימנע מהוצאת כספים בגינם. אשר לשכ"ט פרופ' מירובסקי ומאחר ואין מקום לנכות, גם אין מקום לשלם שכרו - לטענת הנתבעות. באשר לעתיד, אין מקום לפיצוי כלשהו, באשר כל הוצאה מכוסה על ידי קופה"ח על פי סל הבריאות, ואין כל תימוכין כי תזדקק לטיפולים רפואיים כלשהם. עיון בנספחי תצהיר התובעת מעלה כי אמנם הוצאו הוצאות לצרכים רפואיים, לרבות צילומי מסמכים, פנייה לרופא אורתופד, הוצאות לקופ"ח על פי קבלות וכיוצ"ב. ביחס לעתיד, לא למדתי כי תזדקק התובעת לטיפולים מיוחדים מעבר לתרופות נוגדות כאב, והצורך אולי לשאת בתשלום ההשתתפות העצמית בגינן. לפיכך סברתי, כי הפיצוי הראוי בראש נזק זה, הן לעבר והן לעתיד, יעמוד על 10,000 ₪ נכון להיום, כאשר יש לזכור כי אין לבוא טרוניה עם ניזוק שבחר להוציא הוצאות לרפואתו בעבר, כשסבר שיש בכך כדי להביא מזור לנזקיו. 7. סיכום לאור כל האמור לעיל, תשאנה הנתבעות בנזקי התובעת, כדלקמן: א. הפסד שכר לעבר - 52,641 ₪. ב. הפסד השתכרות לעתיד - 100,000 ₪. ג. כאב וסבל 19,126 ₪. ד. עזרת זולת לעבר ולעתיד - 10,000 ₪. ה. נסיעות לעבר ולעתיד - 500 ₪. ו. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - 10,000 ₪. סך הכול - 192,267 ₪ נכון להיום. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשאנה הנתבעות באגרת המשפט, אותה שילמה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד הגשת התביעה (21.12.03) ועד למועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסק הדין. תאונת דרכים