רקע עובדתי 1. התובעת נפגעה ביום 25.12.98 בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - "חוק פלת"ד"). התאונה ארעה, כאשר התובעת רכבה על קטנוע שבבעלותה, איבדה את השליטה עליו וכתוצאה מכך נפלה ממנו ונחבלה. בגין נזקיה עקב התאונה, היא תובעת את מבטחות הקטנוע, הנתבעות 1 ו-2. הנתבעות הודו בחבותן כלפי התובעת, והשאלות להכרעה במשפט זה הן לעניין גובה הפיצויים המגיעים לה. 2. התובעת היא ילידת 3.8.55. עובר לתאונה היא הייתה בעלת עסק עצמאי של משרד לתכנון ועיצוב תאורה ומכירת אביזרי תאורה. התאונה התרחשה, כאמור, ביום 25.12.98, ומאז, כך טוענת התובעת, העסק אינו פעיל, לטענתה בשל העדר יכולתה לתפקד בו. פגיעתה של התובעת הייתה אורתופדית בעיקרה, בברך רגל ימין. היא הובהלה למרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי (בית החולים "איכילוב"), ואושפזה שם במחלקה האורתופדית למשך 4 ימים. אובחן אצלה שבר של טיביאל פלאטו הלטראלי בברכה הימנית, בגינו עברה ניתוח לקיבוע השבר באמצעות פלטה וברגים, ורגלה גובסה. היא שוחררה לביתה ביום 28.12.98 עם המלצה לפיזיותרפיה. לאחר שישה שבועות הוסר הגבס מרגלה. התובעת נזקקה שוב לאשפוז בבית החולים, לאחר שביום 10.01.99 סבלה מכאבים חזקים, שטפי דם ופצעי לחץ. הגבס הורד והותקן מחדש. לאחר 4 ימים היא הופנתה שוב לבית החולים, כיוון שהרגל העלתה נמק. לאחר מכן, ביום 7.9.99, כשהורד הגבס, היא קיבלה הוראה מרופאיה שלא לדרוך על הרגל למשך 3 חודשים. ביום 13.10.99 נזקקה התובעת לניתוח ארטרוסקופיה נוסף . הנכויות הרפואיות של התובעת 3. התובעת טוענת כי בהתאם למסקנותיהם של פרופ' רופמן, מומחה בתחום האורתופדיה, וד"ר גולדן, מומחה בתחום הפלסטיקה, אשר מונו להיות מומחים מטעם בית המשפט, נותרה לה נכות רפואית לצמיתות, משוקללת, בשיעור כולל של 37%. הנתבעות טוענות כי יש להעמיד את נכותה הרפואית המשוקללת עד גיל 60 על 23.5%, ולאחר גיל 60 על 32.5%, כשהשינוי נובע מהחמרה צפויה בנכות האורתופדית. עוד טוענות הנתבעות שיש לנכות מאחוזי נכותה 5% בגין נכות שנגרמה לתובעת בתאונה קודמת. המחלוקת היא לעניין חישוב הנכות בתחום האורתופדיה. 4. ד"ר שמואל גולדן, מומחה לכירורגיה פלסטית, בדק את התובעת ביום 7.4.03, וחיווה דעתו, כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור 10% בהתאם לסעיף 75 (1) ב לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956. על פי חוות הדעת, לתובעת נותרה צלקת באורך של כ-16 ס"מ לאורך הברך הימנית החיצונית. הצלקת רגישה למישוש. עוד קבע דר' גולדן, כי מדובר בצלקת ניתוחית ארוכה, מכאיבה ומכערת. הצדדים אינם חולקים על הממצאים ועל אחוזי הנכות בתחום הפלסטיקה. 5. פרופ' רופמן, מנהל המחלקה האורתופדית בבית החולים "כרמל", בדק את התובעת ביום 21.8.02. הוא מצא כי התובעת סבלה משבר מרוסק בברך. במסקנותיו כתב: "בברך ימין יש אי יציבות קדמית-אחורית וגם צידית. מצב זה נובע מקרע הרצועה הצולבת הקדמית ומהשבר התוך ברכי. כמו כן נותרה הגבלת תנועות ודלדול קשה בשריר הארבע-ראשי כתוצאה מהתהליך הארתריטי בברך והשימוש המופחת ברגל זו. ...ניתן לקבוע כי נותרה נכות אורתופדית כתוצאה מהתאונה האמורה שתואמת את סעיפי המל"ל 35 (1) ד (לכל פגימות הברך). אשר על כן, אני קובע את נכותה האורטופדית הצמיתה - בגובה 30%". פרופ' רופמן נחקר על חוות דעתו. מעדותו הובהר כי בקביעת נכותה של התובעת הובאה בחשבון גם החמרה במצבה, שעדיין לא התרחשה, ושנכון ליום מתן העדות הערכת הנכות עומדת על 20% (עמ' 102 לפ'). פרופ' רופמן לא העיד על קצב ההחמרה הצפוי. כמו כן מסר פרופ' רופמן כי בשל מצב אי היציבות המתמשך, יש סבירות שייגרמו לה כאבי גב. 6. בחוות הדעת של פרופ' רופמן אין התייחסות לתאונה קודמת שעברה התובעת או לנכות קודמת שלה, ופרופ' רופמן אף העיד, כי קרוב לוודאי שלא ראה מסמכים רפואיים המעידים עד בעיה רפואית קודמת (עמ' 99 לפ'). בחקירתו הנגדית, ולאחר שהתוודע לנתונים הכלליים של הפגיעה הקודמת, הוא העריך כי מקסימום הנכות שניתן לייחס לפגיעה הקודמת היא בשיעור של 5%. הנתונים הרפואיים המדויקים לא הונחו לפניו, ולכן הוא נזהר מקביעה החלטית והדגיש כי מדובר בהערכה בלבד. 7. הנתבעות לא הצליחו לשכנע, כי הייתה לתובעת נכות קודמת לתאונה, ולכן אני דוחה את הטענה כי יש להפחית 5% נכות מקביעתו של פרופ' רופמן. באשר לטענתן, כי יש לחשב את נכותה של התובעת בשיעורים שונים לשתי תקופות, לפני ולאחר גיל 60, סבורה אני כי גם אם הוכח שנכותה של התובעת בשלב זה אינה עומדת על 30%, כפי שקבע פרופ' רופמן בחוות דעתו, אין בסיס להנחה שההחמרה הצפויה במצבה של התובעת תתרחש רק עם הגיעה לגיל 60. כפתרון ראוי, נראה לי כי יש לקבוע את נקודת הפיצול כחמש שנים לאחר הבדיקה, עם הגיעה של התובעת לגיל 52 (באוגוסט 2007). לסיכום, אני מעמידה את הנכות הרפואית המשוקללת עד גיל 52 על 28%, ולאחר גיל 52 - על 37%. השתכרות התובעת ערב התאונה 8. התובעת הציגה בסיכומיה שלוש גרסאות שונות לחישוב השתכרותה ערב התאונה. לפי גרסה אחת, הבסיס לפיו יש לחשב את הפסד הכנסותיה לעבר ולעתיד הוא על פי השומות בשנים 1998-1999, המשקפות, לדברי התובעת, את הכנסותיה בשנת 1998 בלבד. על פי נתונים אלה, הכנסתה הממוצעת נטו לחודש, עמדה על סך של 15,052 ₪. לפי גרסה שנייה, חושבה ההכנסה הממוצעת לפי השומות בשנים 1995-1998, שכרה ערב התאונה עמד על 10,682 ₪ לחודש. לפי גרסה שלישית חושבו הכנסותיה לפי נתוני השנים 1995-1998, כאשר הפעם צירפה התובעת להכנסות שנת 98' גם את ההכנסות אשר דווחו לרשויות המס כשנת 99'. בסך הכל עמדה הכנסתה הממוצעת לפי גרסה זו, על סך של 12,910 ₪ לחודש. הנתבעות מציעות להעריך את כושר השתכרותה של התובעת, טרם התאונה, לפי השכר הממוצע במשק. את עמדתן זו הן מנמקות בכך שהדו"חות השנתיים שהציגה התובעת ושעל פיהם חישבה את השתכרויותיה, הוגשו למס הכנסה לאחר התאונה, וניתן להבחין בהם כי אחוז הרווח של התובעת בשנת המס 1998 היה גדול באופן משמעותי מהשנים הקודמות, לטענתן, באופן לא ריאלי, שנועד להעצים את הפסדיה עקב התאונה. עוד טענו התובעות, כי מחוות הדעת של המומחה החשבונאי שהגישו, וזאת בניגוד לתובעת שנמנעה מלהעיד את רואה החשבון מטעמה, עולה שפעולותיה החשבונאיות של התובעת אינן משקפות את כושר ההשתכרות האמיתי שלה. לטענתן, ההפרדה בין עסקה של התובעת לבין עסקו של בעלה הייתה הפרדה מלאכותית וכספים רבים הועברו מעסק החשמל של הבעל לעסק התאורה של התובעת ללא הסבר מתקבל על הדעת, וכן כי היתה ירידה תלולה בעסקה של התובעת, כך שאם בשנת המס 1995 עמד מחזור המכירות על 1,837,684 ₪ הרי בשנת המס 1998 הוא עמד על 668,528 ₪. ירידה זו, יחד עם המיתון והוצאות השכירות הגבוהות של החנות, שהיתה במקום יוקרתי בתל-אביב (כיכר המדינה), חייבו את התובעת לחסל את עסקה שם בלא קשר לתאונה, ולפתוח אותו במקום אחר, בהוצאות קטנות בהרבה. הנתבעות הצליחו להוכיח, ועמדתן זו לא נסתרה, שעסקה של התובעת התנהל בערבוביה עם עסקו של הבעל, כך שלא ניתן לייחס את כלל ההכנסות הרשומות לתובעת לבדה. 9. אני מקבלת את עמדת הנתבעות בענין זה מהנימוקים המצטברים שהן הביאו, וקובעת כי לא ניתן ללמוד מספרי העסק של התובעת על ההכנסות הנכונות שלו לשנת 1998 או לשנים הסמוכות. בהעדר נתונים באשר לשיעורה המדויק של השתכרות התובעת טרם התאונה, יש לחשב את הבסיס לאובדן השתכרותה לפי השכר הממוצע במשק. כך, בע"א 815/91 טורקניץ נ' רותם (לא פורסם), הוחלט שלא להתחשב במשכורת אותה משך הנפגע מחברה בבעלותו, מאחר שהכנסתה של החברה לא הוכחה והסתבר שהחברה סבלה הפסדים כבדים בשנים שקדמו לפגיעה. ביהמ"ש כתב לעניין זה: "בהעדר קנה מידה ראוי לקביעת כושר השתכרותו של המערער לולא התאונה, רשאי היה בית המשפט לקבוע שהשכר הממוצע במשק משקף את כושר השתכרותו של המערער לולא התאונה". באותה גישה כתב השופט דוד קציר בספרו: "השכר הממוצע במשק השתרש בפסיקה, כבסיס לקביעת יכולת השתכרותם הפוטנציאלית של נפגעים מסוימים, ...כאשר הראיות שהובאו לא נראו מוצקות במידה מספקת, כדי לבסס עליהן הערכה בדבר כושר השתכרותם העתידי, אלמלא הפגיעה" (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, תשס"ג), כרך א, עמ' 112). 10. בנסיבות שלפניי סבורה אני שיש להעמיד את השתכרותה של התובעת על מעט מעל לשכר הממוצע במשק, וזאת בהתחשב באופיו של העסק, הקשור בשירותים ובמוצרים של יוקרה. אני מעמידה את גובה השתכרותה החודשית ערב התאונה על השכר הממוצע במשק בתוספת סכום של 1000 ₪, ובסה"כ 8,582 ₪ ברוטו. לאחר ניכוי מס הכנסה עומד הסכום על 7,027 ₪. אובדן כושר ההשתכרות של התובעת ונכותה התפקודית 11. התובעת טוענת כי מאישה עצמאית ובלתי תלויה, הפכה בעקבות התאונה ל"שבר כלי": היא מתקשה לבצע פעולות בסיסיות באופן עצמאי ונזקקת לעזרת הזולת. בשל מוגבלותה, היא נאלצה להפסיק את עבודתה כמתכננת ומעצבת תאורה, עבודה שהייתה כרוכה במאמץ פיזי ועבודת שטח. עוד טענה התובעת, כי בתקופה שלאחר התאונה ועד לסוף חודש דצמבר 99', אובדן כושר ההשתכרות שלה עמד על 100%, ומאוחר יותר על 70%. במקום אחר בסיכומיה, טוענת התובעת לאובדן השתכרות בשיעור 75%. לגבי העתיד, טוענת התובעת כי יש לחשב את הפסדיה לפי שיעור של 50% ניכות תפקודית. 12. הנתבעות טוענות, כי תקופת אי הכושר המלאה נמשכה שישה חודשים בלבד, לאחריהם יכולה היתה התובעת לשוב לעבודתה באופן כמעט מלא ומבלי שהכנסותיה יפגעו באופן משמעותי. לגירסתן, אין קשר סיבתי בין התאונה לבין סגירת החנות שהחזיקה התובעת בכיכר המדינה. חיסול העסק שם נעשה בתכנון מוקדם, עקב ירידה בהיקף המכירות עוד טרם התאונה. עוד טוענות הנתבעות, כי עבודת הייעוץ והעיצוב, שהיו עיקר עבודתה של התובעת, אינה מחייבת כושר פיזי אלא ידע ויצירתיות. הנתבעות מבקשות לחשב את פיצוייה של התובעת לפי נכות תפקודית של 15% לכל היותר, כשלאחר גיל 60 הן מציעות להעמיד את הנכות התפקודית על 25%, עקב צפי להחמרת מצבה. הנתבעות מסכימות לפצות את התובעות בגין השנה שלאחר התאונה, לפי אי כושר מלא (100%) בששת החודשים הראשונים, ולאחריהם לפי 50% אובדן כושר השתכרות. המחלוקת, לפיכך, היא כמה זמן ארכה תקופת אי הכושר המלא (חצי שנה או שנה), ומה שיעור הנכות התפקודית לאחר תקופה זו. 13. לתמיכה בטענתה של התובעת כי כושר עבודתה נפגע קשות, העידה מלי לנגוצקי, אדריכלית שעבדה עם התובעת עובר לתאונה, כי - "מאז התאונה אני לא יכולה להיעזר בה. היא לא עובדת. אי אפשר סוג כזה של עבודה לנהל בלי להיות בשטח" (עמ' 20 לפ'). הנתבעות טוענות כי אין לתת אמון בעדותה של לנגוצקי, שכן מדובר בחברה טובה של התובעת. הן ביקשו להצביע על סתירות בעדותה, מהן עולה, לכאורה, כי הסיבה להפסקת שיתוף הפעולה בין התובעת לעדה אינה קשורה בתאונה אלא נובעת מן המצב הכללי במשק באותה תקופה. כך, למשל, העידה לנגוצקיי, כי אינה עובדת כלל עם מעצבי תאורה אחרים מאז הפסיקה לעבוד עם התובעת. 14. פרופ' רופמן העיד, כי לפי דעתו "אחרי חבלה מסוג זה יש שנה אי כושר מלא. ...הייתי אומר שאחרי שנה חמישים אחוז כושר עבודה סביר לאדם" (עמ' 114 לפ'). הנתבעות סברו כי פרופ' רופמן לא יכול היה לקבוע בדיעבד את תקופת אי הכושר הזמני, מכיוון שהוא לא בדק את התובעת סמוך לאחר התאונה אלא רק מספר שנים לאחריה. 15. הנתבעות הגישו כראיה מטעמן חוות דעת של רואה החשבון גד כהן. הן ביקשו להראות, באמצעות חוות הדעת, כי עובר לתאונה היו הכנסותיה של התובעת במגמת ירידה, ולכן אין לייחס שינוי ברמת הכנסתה, אם קיים שינוי שכזה, לתאונה. הן הראו, כי החל משנת 1995 חלה ירידה תלולה במחזורי המכירות של התובעת, ובהתאם הפחיתה התובעת את הוצאותיה, הן לרכישת מלאי והן לתשלום שכר עובדים. טענה נוספת של הנתבעות היא, כי על פי ספרי החשבונות של התובעת, עסקה פעל בשנת 1999, לאחר התאונה, באופן מלא, מה שמעיד כי תפקודה כמעט ולא נפגע. מסקנה זו מתיישבת עם טענה אחרת של הנתבעות, לפיה העסק של התובעת לא התבסס על פעילותה הפיזית, כי אם על רעיונותיה ועל היצירתיות של התובעת, שלא נפגעו בתאונה. 16. התובעת עוסקת מאז התאונה במתן הרצאות במספר מכללות ולפני גופים מקצועיים. 17. בהתייחסם לששת החודשים שלאחר התאונה, אין בין הצדדים מחלוקת כי יש לפצות את התובעת לפי אובדן כושר השתכרות בשיעור 100%. לגבי ששת החודשים הנוספים, לגביהם טוענת התובעת לאובדן כושר השתכרות מלא, אני סבורה כי הנתבעות, באמצעות חוות הדעת החשבונאית, הצליחו לבסס את עמדתן, לפיה יש ללמוד מספרי החשבונות של התובעת כי עסקה הגיע להכנסות ולרווחים גם בשנה הסמוכה לאחר התאונה, מה שמלמד כי התובעת לא סבלה מאי כושר מלא באותה השנה. לפיכך, אני מעריכה נכותה התפקודית של התובעת, בתקופה שלאחר מחצית השנה הראשונה ועד לתום השנה, על 70%. 18. לאחר תום שנה מיום התאונה, יש להעמיד את אובדן כושר השתכרותה על 35%. קבעתי כך בהתחשב בכך שמצב רגלה של התובעת אינו מאפשר לה לבצע עבודות הקשורות בטיפוס, בהליכה במבנים שהנחת רצפתם לא נסתיימה - פעולות שהיא נזקקה להן בעת שעבדה בייעוץ של תאורה וכן יהיו לה קשיים בעמידה מאומצת, מה שעלול להפריע לה במידה מסויימת במתן הרצאות. השתכרות התובעת לאחר התאונה 19. לגבי שנת 1999, התובעת טוענת כי אין ללמוד מן השומה בשנה זו דבר באשר לכושר השתכרותה, מכיוון שהעסקאות הכלולות בה נסתיימו בשנת 1998. החל משנת 2000 עובדת התובעת במתן הרצאות, אך, לטענתה, הוצאותיה עולות על הכנסותיה, ולמעשה היא אינה מרוויחה דבר. התובעת העידה כי היקף העיסוק במתן הרצאות גדל מאז התאונה (עמ' 56 לפ'), וכן כי היא משתכרת כ-110 ₪ + מע"מ לשעה, בגין מתן הרצאות (עמ' 65 לפ'). הנתבעות טוענות, כי בין אם נתייחס להכנסותיה של התובעת בשנים 1998-1999 כפי שהיא מצהירה (וכאמור, הן סבורות כי אין לתת אמון בגרסתה), ובין אם נתייחס להכנסותיה כפי שעולה מחוות הדעת החשבונאית שהוגשה מטעמן, ולפיה נגרמו לתובעת הפסדים בשנת 1998, בכל מקרה הוכח כי בשנת 1999 לא נגרמו לתובעת, למרות מגבלותיה הפיזיות, הפסדי הכנסה. לגבי נתוני ההכנסות של התובעת החל משנת 2000, הנתבעות טוענות, כי ההוצאות המיוחסות לשנים אלו אינן סבירות ולכן אין להתחשב בנתונים אותם הציגה התובעת. הן הציגו אלטרנטיבה, בה ייחסו לעסקה של התובעת הוצאות סבירות לעסק של מתן הרצאות, והגיעו למסקנה כי התובעת הצליחה לגרוף רווחים בשנים 2000 ו-2001. 20. על אף שסבורה אני כי הנתבעות צודקות בכך שנתוני ההכנסות של התובעת החל משנת 2000 אינם סבירים, אינני מוצאת לנכון להידרש להכרעה בין הגרסאות. בהעדר נתונים מבוססים, מצאתי לנכון לקבוע, כאמור לעיל, את יכולת ההשתכרות שלה על בסיס השכר הממוצע במשק, ובתוספת 1,000 ₪, ולפי נכות תפקודית בשיעור 35%. שיטת חישוב זו היא חלופית לשיטה המשווה את ההשתכרות הפוטנציאלית עם ההשתכרות האקטואלית, ולכן אין צורך לקבוע כמה משתכרת התובעת לאחר התאונה. למרות שהשוואת ההשתכרויות עשויה לתת מדד מדוייק יותר באשר להפסדים, דרך זו אינה מעשית ברוב המקרים, ובמיוחד כשקיים חסר ראייתי באשר להכנסות התובעת, כמו במקרה שלפניי. הקטנת הנזק 21. פרופ' רופמן מסר בעדותו כי אין הוא ממליץ על ניתוח לשחזור הרצועות בברך כיוון שניתוח כזה לא ישפר את מצב הברך. באשר לניתוח להחלפת המפרק, השיב המומחה כי התובעת תזדקק לשני ניתוחים במהלך חייה על מנת להחליף את המפרק, אולם הוא ממליץ להגיע לניתוח כזה מאוחר כמה שיותר, על מנת שלא תזדקק לשני ניתוחים במהלך חייה (וראו עמ' 102 ו-106 לפ'), כיוון שבניתוח כזה "יש סיכונים של זיהום, פרומבוזה באחוזים קטנים, אבל כשזה קורה זה לא נעים. ואז זה מסובך יותר והפתרון קשה יותר" (עמ' 112 לפ'). 22. התובעת התייחסה בסיכומיה לניתוח החלפת הברך. היא חוששת להסכים לניתוח כזה, וטוענת שאין להתייחס לסירובה לבצע את הניתוח כאי-עמידה בחובת הקטנת הנזק. לדבריה, יש לקבל את חששה מביצוע ניתוח נוסף אשר טומן בחובו סיכונים, ושסיכויי ההצלחה שלו אינם ודאיים. הנתבעות התייחסו לניתוח החלפת הברך במסגרת טענותיהן הנוגעות לחישוב הנכות הרפואית והתפקודית של התובעת, ואין בפיהן טענה מפורשת, שאם התובעת לא תסכים לניתוח היא תיחשב כמי שלא עמדה בחובה של הקטנת הנזק. בהתחשב במכלול הנסיבות, אינני רואה לנכון לשנות את שיעור נכותה התפקודית הצפויה, כפי שקבעתי לעיל (וראו גם את בע"א 2730/90 שרון יצחק נ' אלכסנדר וינרט ואח' (לא פורסם), אליו הופניתי על ידי בא כח התובעת, ובו נפסק כי כאשר הסיכון בהחלפת המפרק בברך הוא כ-25%, אין לחייב את התובע להסכים לו על מנת להקטין את נזקו). יצויין, שאם תצליח התובעת להחזיק מעמד ולא לעבור את הניתוח למשך 20 השנים הקרובות, כפי שהמליץ פרופ' רופמן, הרי אלו הם השנים בהם נפגם כושר עבודתה. הפסדי ההשתכרות של התובעת 23. כאמור, סברתי שיש לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובעת לפי הבסיס של השכר הממוצע במשק בתוספת 1,000. סכום זה עומד ביום מתן פסק הדין, ולאחר ניכוי מס הכנסה על 7,027 ₪. עוד קבעתי לתקופה שבין יום התאונה ועד לסוף שישה חודשים, יחושבו הפסדיה לפי שיעור של 100%. בתוספת ריבית חוקית עומד הפיצוי על 55,811.52 ₪. בגין התקופה שבין סוף ששת החודשים ועד שנה מקרות התאונה, יחושבו הפסדיה לפי שיעור של 70%. בתוספת ריבית חוקית עומד הפיצוי על 75,877.30 ₪. החל מתום תקופה זו ועד היום, יחושבו הפסדיה לפי שיעור של 35%. בתוספת ריבית חוקית עומד הפיצוי על 185,368.92 ₪. 24. באשר להפסדי ההשתכרות לעתיד, אלו מחושבים החל מהיום ועד הגיעה של התובעת לגיל 67, לפי סכום של 2,459.45 ₪ ולפי מקדם היוון של 156.020. סה"כ עומדים הפסדיה ההשתכרות התובעת לעתיד על סכום של ₪. אין לקבל את עמדתן הבלתי מנומקת של הנתבעות, לפיה יש לחשב את הפסדיה של התובעת לעתיד רק עד הגיעה לגיל 65. ההלכה הנוהגת לגבי עצמאיים היא, שיש לייחס להם גיל פרישה מאוחר יותר בהשוואה לעובדים שכירים (וראה עוד לענין גיל פרישה בע"א 7942/99 עיזבון המנוח צבי אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר א' די' אי' לבטוח בע"מ ואח', פ"ד נה(2) 511). ניתן, כמובן, לסתור את הנחת הפרישה המאוחרת, אלא שהנתבעות לא הביאו נימוק כלשהו כדי לשכנע שההנחה אינה מתקיימת בתובעת, והתובעת ממילא אינה מבקשת לפסוק לה הפסד עתידי מעבר לגיל הפרישה הנהוג בשכירים. פיצוי בגין כאב וסבל 25. התובעת הייתה מאושפזת בבית החולים "איכילוב" החל מיום התאונה, 25.12.98, עד ליום 28.12.98. היא תובעת, תחת ראש נזק זה, פיצוי לפי 37% נכות ו-4 ימי אשפוז, ובסה"כ כ-57,028 ₪. הנתבעות טוענות כי לתובעת 23.5% נכות משוקללת, שבגינם, ובתוספת 4 ימי אשפוז, מגיע לתובעת פיצוי בסך 36,885 ₪ בראש נזק זה. 26. בקשר לנכות הרפואית של התובעת, קבעתי בתחילת פסק דיני זה, כי עד גיל 52 תעמוד הנכות על 28%, ולאחר גיל 52 היא תעמוד על 37%, וזאת בשל החמרה צפויה במצבה הרפואי. על מנת לחשב את הפיצוי המגיע לתובעת בראש נזק זה, בגין הרכיב של נכותה הרפואית, אחשב את שיעור הנכות לפי החלק היחסי של כל אחד מן השיעורים, ולפי אומדן תוחלת החיים של התובעת עד גיל 82. לפיכך, לצורך חישוב הפיצוי המגיע לתובעת בגין כאב וסבל, אקח בחשבון שיעור נכות משוקלל של 35.38%. יוצא מכאן, כי הפיצוי המגיע לתובעת בראש נזק זה, בתוספת ריבית חוקית, הוא בסך 61,203.20 ₪. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד 27. התובעת טוענת, כי בעקבות התאונה היא נזקקה לעזרת צד ג' בעבודות משק הבית ולעזרה בביצוע פעולות יומיומיות, לרבות ברחצה, הלבשה וכיו"ב. בתקופה הסמוכה לתאונה היא נזקקה לעזרה צמודה ומלאה, כיוון שלא הייתה מסוגלת לתפקד בכוחות עצמה, ועזרה זו היא קיבלה מקרובי משפחתה. פרט לעזרת הקרובים, לאחר התאונה ונוכח מגבלותיה הרבות, נאלצה התובעת להגדיל את שעות העסקתה של עוזרת הבית. לתובעת 3 ילדים וביתה גדול, על שתי קומות. גם לפני התאונה היא החזיקה עוזרת בית. בתקופה הסמוכה לתאונה, ובמשך שנה לאחריה, העסיקה התובעת עוזרת בהיקף של 36 שעות שבועיות. לאחר שנה זו ועד כה, מעסיקה התובעת עוזרת בהיקף של 30 שעות שבועיות. בסך הכל, התובעת מבקשת לפסוק לה סכום של 180,128 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר, וכן סכום גלובאלי נוסף של 30,000 ₪ בגין העזרה שקיבלה מקרובי המשפחה. לעתיד היא מבקשת סכום חודשי של 3,000 ₪ לחודש, עד הגיעה לגיל 82. הנתבעות מוכנות להניח, כי במשך שנה מיום קרות התאונה נזקקה התובעת לעזרה בהיקף גדול יותר ביחס לעזרה שהייתה מורגלת בה קודם לכן. באשר לקרובי משפחתה המיטיבים של התובעת, בהם אחותה ובן זוגה, טוענות הנתבעות כי אין לסמוך על עדויות התובעת וקרובי משפחתה בענין זה. לשם ביסוס עמדתן, הצביעו הנתבעות על סתירות שהיו, לכאורה, בעדויות אלה, וכן על חוסר סבירותן. הנתבעות סבורות, כי לכל היותר ניתן לפסוק לתובעת פיצוי בעבור עזרת המיטיבים למשך חודשים ספורים, בתקופה בה הייתה רגלה של התובעת מגובסת, בסך של 5,000 ₪. לגבי העתיד, טוענות הנתבעות, כי הוכח שעובר לתאונה העסיקה התובעת ממילא עוזרת בית כשלושה ימים בשבוע למשך 5 שעות כל פעם. לעמדתן, צרכי משק הבית של התובעת לא השתנו בהיקפם לאחר התאונה. 28. נינה אוקישור, שהועסקה על ידי התובעת במשק בית החל ממארס 2000 ועד ה-24.10.03, העידה על עבודתה. לדבריה היא עבדה בבית התובעת כארבע פעמים בשבוע, 6 שעות כל פעם, והשתכרה כ-25 ₪ לשעה, ובנוסף קיבלה החזר הוצאות נסיעה בסך 16 ₪ ליום. גם התובעת העידה על כך (ראה עמ' 88 לפ'). עוד העידה התובעת, כי מאז שפיטרה את אוקישור, היא מעסיקה בביתה עוזרת אחרת, כשלושים שעות שבועיות, ולה היא משלמת כ-25 ₪ לשעה. אחותה של התובעת העידה, שלפני התאונה העסיקה התובעת עוזרת פעם או פעמיים בשבוע (עמ' 46 לפ'), והתובעת הודתה בסיכומיה כי עובר לתאונה היא העסיקה עוזרת בית בהיקף של 15 שעות שבועיות. 29. לאחר שסקרתי את העדויות ואת חוות הדעת הרפואיות, דעתי היא, כי התובעת הגזימה בתיאור מגבלותיה היומיומיות, העזרה לה נזקקה וזו שתזקק לה בעתיד. אכן, בתקופה בה הייתה רגלה של התובעת מגובסת, סביר להניח כי היא נזקקה לעזרה צמודה, וחלק מעזרה זו הושיטו לה קרוביה. יחד עם זאת, הלכה היא כי אין מקום לפסוק פיצוי עבור עזרת קרובים הניתנת בשל הדאגה השוררת בין קרובי משפחה [ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493; ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588], כך שהפיצוי יהיה רק עבור העזרה הנוספת שבני ביתה העניקו לה עקב התאונה. אינני סבורה שמעבר לעזרת הקרובים, יחד עם המשימות והתפקידים אותם מילאה עוזרת הבית שעבדה אצלה עוד טרם התאונה, נזקקה התובעת ל-25 שעות שבועיות נוספות של עזרה. התובעת לא שכנעה אותי כי היא נזקקה לעזרה בהיקף לו היא טוענת (כ-36 שעות שבועיות) - היא לא הביאה ראיה כלשהי לתמוך בטענה זו, והעדים מטעמה לא איששו זאת. גם בתקופה שלאחר הורדת הגבס, ועד היום, התובעת לא שכנעה כי היא נזקקת ל-30 שעות עזרה שבועיות. אוקישור העידה, שעבדה אצל התובעת בהיקף של 24 שעות שבועיות, ומכך אני מסיקה שבפועל לא נזקקה התובעת לתוספת של יותר מתשע שעות בהיקף העזרה, הן בתקופה הסמוכה לתאונה והן לאחר הורדת הגבס ועד היום. יחד עם זאת, אינני סבורה, בהתייחס לתיאור מגבלותיה של התובעת, שתוספת השעות נבעה כולה מן התאונה. אופי הפגיעה ממנה סבלה התובעת, ועודנה סובלת, אינו מצדיק עזרה בהיקף לו טוענת התובעת, ולכל היותר יש להעמיד את הפיצוי המגיע לה, עבור תוספת של 5 שעות עזרה שבועיות בלבד. עבור השנה שלאחר התאונה, מקובל עליי כי התובעת נזקקה ל- 10 שעות עזרה שבועיות. לפיכך, הפיצוי המגיע לתובעת בגין עזרת צד ג' יחושב לפי תוספת של 10 שעות עזרה שבועיות בשנה הראשונה ו-5 שעות שבועיות לאחריה, לפי שכר של 25 ₪ לשעה ובתוספת 7.25% דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות. בנוסף, אני פוסקת לפצות את התובעת בסכום של 16 ₪ לשבוע, עקב כך שהגידול בהיקף ההעסקה של העוזרת גרם להוצאות נסיעה של יום עבודה נוסף. בשנה הראשונה יחושב הפיצוי לפי סכום כולל של 284.10 ₪ לשבוע [(26.81 ₪ X 10 שעות) + 16 ₪], ולאחריה לפי סכום כולל של 150.05 ₪ לשבוע [(26.81 ₪ X 5 שעות) רגילות + 16 ₪], או 651.96 ₪ לחודש (150.05 ₪ X 4.34 שבועות). לסכום זה אני מוסיפה סכום גלובאלי של עזרה עבור מיטיבים כמו בני המשפחה הגרעינית , האחות והאח, בסכום כולל של 25,000 ₪ להיום. לעבר, בשערוך להיום ובתוספת ריבית חוקית, עומד הפיצוי המגיע לתובעת בגין עזרת צד ג' על 76,193.02 ₪ בתוספת הסכום של 25,000 ש"ח. לעתיד, החל מהיום ועד הגיעה התובעת לגיל 82, יעמוד הפיצוי על 160,311.48 ₪ (לפי מקדם היוון 245.891). בסך הכל מסתכמים נזקי התובעת בראש נזק זה, ב- 251'504.50 ₪. הוצאות רפואיות 30. התובעת מבקשת לפצות אותה עבור טיפולים רפואיים כמו טיפולי פיזיותרפיה, רפלקסולוגיה, שיאצו ודיקור סיני. כן מבקשת התובעת פיצוי עבור תרגולי שחייה ואימונים בחדר כושר. היא הפנתה בסיכומיה לעדותו של פרופ' רופמן, אשר התייחס לחשיבות הטיפולים. התובעת מבקשת גם החזר הוצאות שהוציאה לרכישת תרופות, עזרים אורתופדיים, מכשירים לייצוב הברך, מדרסים והחזר הוצאות עבור התייעצות רפואית עם מומחים. בסך הכל, היא העריכה את הוצאותיה הרפואיות עד כה בסכום גלובאלי של 70,000 ₪. לטענתה, כל הטיפולים האמורים אינם כלולים בסל הבריאות ועל כן אין קופת החולים משתתפת במימונם. התובעת טוענת, כי גם בעתיד צפויות לה הוצאות רפואיות ניכרות בגין טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים אלטרנטיביים אחרים, עזרים אורטופדיים וניתוחים עתידיים, שבגינם היא זכאית לפיצוי בסך 865,000 ₪. הנתבעות סבורות כי אין לפצות את התובעת בגין הטיפולים האלטרנטיביים בהם בחרה, כשלטענתן לחלק גדול מן הטיפולים אין קשר עם התאונה, ושנחיצותם ויעילותם מוטלת בספק. מעבר לכך, התובעת אינה נפגעת סיעודית, והיא לא הוכיחה כי היא זקוקה לטיפולים שאינם כלולים בסל הבריאות. עוד טענו הנתבעות, בהתייחס לקבלה שצירפה התובעת על סך 1,500 ₪, המוכיחה כי היא מנויה בבריכת שחיה, שהתובעת עסקה בשחייה עוד טרם התאונה ושאין לה הוצאה עודפת בשל כך עקב התאונה. הנתבעות מסכימות לפצות את התובעת בסכום גלובאלי של 15,000 ₪ בגין טיפולים רפואיים לעבר ולעתיד, ובנוסף הן מסכימות להשבת הוצאותיה לרכישת מייצב ברך ומדרסים, בסכום של 27,887 ₪, לעבר ולעתיד. 31. התובעת צירפה קבלות חלקיות המעידות על הוצאותיה הרפואיות לעבר, אך לא שוכנעתי לגבי כולן, שהוצאות אלה היו נחוצות או שהיו עקב התאונה. על נחיצות ההוצאות ביקשה התובעת ללמוד מדבריו של פרופ' רופמן, לפיהם שחיה והתעמלות מומלצים על מנת לדחות הרעה במצבה הרפואי. על הטיפולים האלטרנטיביים, בהם טיפולי שיאצו, רפלקסולוגיה ודיקור סיני, אמר פרופ' רופמן כי הם יכולים לעזור לכאבי הגב מהם סובלת התובעת. מן המסמכים הרפואיים אותם צירפה התובעת עולה, כי לאחר התאונה היא הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה, שעלותם מכוסה על ידי קופת החולים, וכן הומלץ לה לעסוק בשחייה. למרות שהתובעת לא הופנתה לשם קבלת טיפולים אלטרנטיביים, מוכנה אני לצאת מהנחה שפנייתה למטפלים הייתה על מנת להקל על כאבים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה, זאת בשים לב לקנה המידה הליבראלי שהותווה בפסיקה בקשר להוצאות שכבר הוציא הנפגע לשם ריפויו (וראה ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). לגבי רכישת המנוי לבריכה, התובעת צירפה חשבונית המעידה על מנוי שרכשה בקאנטרי רמת השרון, כשלדבריה המנוי נרכש עקב התאונה, ולפי המלצת הרופאים כי נזקה יקטן אם תתמיד בשחייה. התובעת העידה, שגם לפני התאונה היא נהגה לשחות באותו המקום (עמ' 89 לפ'). התובעת הופנתה לשם רכישת עזרים אורתופדיים, בהם מייצב ברך ומדרסים, וצירפה קבלות בסכום כולל של 8620 ₪. לטענתה, עלות מייצב הברך האחרון שרכשה היא כ-6,900 ₪, ובסך הכל נגרמו לה עד היום הוצאות בגין מייצבים ומדרסים, בסך של 17,620 ₪. הנתבעות טוענות כי המכשיר המייצב שרכשה הוא יקר בהשוואה למחיר השוק, הנמוך בכמחצית. 32. לאחר שבחנתי את הראיות הנוגעות להוצאותיה הרפואיות של התובעת, הגעתי למסקנה, כי בשל הוצאות העבר יש לפצות את התובעת עבור הטיפולים האלטרנטיביים שאינם כלולים בסל הבריאות, וכן עבור רכישת העזרים האורטופדיים. בסך הכל יעמוד הפיצוי לעבר על סכום גלובאלי של 20,000 ₪. איני סבורה כי התובעת זכאית לפיצוי כלשהו עבור רכישת המנוי לקאנטרי-קלאב, לאחר שהוכח כי השתמשה במתקניו עוד טרם התאונה, וכן לאחר שהוכח שאין המלצה רפואית לשימוש בחדר כושר אלא בבריכה בלבד. על אף הכתוב לעיל, אני פוסקת לה סכום גלובאלי בגין הוצאות לעבר ועתיד בגין הזדקקותה לשחיה מוגברת, עקב מצבה, בסכום של 10,000 ₪. לעתיד, תהא התובעת זכאית לפיצוי עבור רכישת עזרים אורתופדיים בלבד, בעיקר עבור המכשיר לייצב הברך. התובעת טענה כאמור כי עלותו של מכשיר כזה הוא כ-6,900 ש"ח. פרופ' רופמן חיווה דעתו שיש להחליף מכשיר כזה כל 3 שנים. הנתבעות טענו כי ניתן להשיג מכשירים דומים ויעילים לא פחות בסכום של כ-3,800 ₪. יש לחשב עלות המכשירים עד סוף תוחלת ימיה של התובעת. כן תהיה התובעת נזקקת למדרסים, שעלותם כ-200-300 ₪ לפי עדותו של פרופ' רופמן. לגבי הטיפולים האלטרנטיביים, אעיר, כי בפיצוי לעתיד לא מתקיימת אותה גישה סלחנית הנוהגת בפסיקת פיצויים לעבר, ובכדי לפסוק פיצוי בגינם היה על התובעת להביא ראיות משכנעות שהטיפולים אכן נחוצים ומועילים, וכן ראיות בקשר לשוויים. משלא עשתה כן, לא אוכל להתחשב בטענה זו בחישוב הפיצוי לעתיד. לגבי הניתוח הצפוי לתובעת בשלב מאוחר יותר בחייה, ניתוח להחלפת ברך עליו העיד פרופ' רופמן, מקובלת עליי הטענה כי יש להתחשב באפשרות זו. יחד עם זאת, הנתבעות הצביעו על כך שניתוח זה כלול בסל הבריאות ועלותו עתידה להיות מכוסה על ידי קופת החולים. התובעת לא סתרה טענתן זו. בהתחשב בכל האמור לעיל, אני קובעת כי הפיצוי המגיע לתובעת בגין הוצאות רפואיות עתידיות יעמוד על סכום גלובאלי של 140,000 ₪. הוצאות ניידות 33. התובעת טוענת, כי בעקבות התאונה נפגע באופן מהותי כושר הניידות שלה. סמוך לתאונה התובעת לא הייתה מסוגלת לנסוע ממקום למקום בכוחות עצמה, והיא נזקקה לשירותי נהג לשם קבלת טיפולים רפואיים, לעריכת קניות ולסידורים שוטפים. יוסי מוטולה, בן זוגה של אחות התובעת, העיד ששימש כנהגה של התובעת בתקופה שלאחר התאונה. הוא הסיע אותה מדי יום לטיפולי פיזיותרפיה ולסידורים, וערך עבורה קניות. התובעת שילמה לו, לטענתו ולטענת התובעת, עבור שירותיו 150 ₪ ליום, וכן שילמה עבור הוצאות הדלק ופחת הרכב. הכסף הועבר לאחותה של התובעת, שהייתה בעלת הרכב. התובעת מבקשת לפצותה בגין הוצאות אלה, אותן הוציאה במשך 9 חודשים, בסכום של 29,700 ₪. עוד מבקשת התובעת, לפצותה בגין החלפת רכבה לרכב המותאם למגבלותיה, בו דוושת המאיץ מצויה בצד שמאל, כפי שקבעה לגביה וועדה של המל"ל. את רכבה הישן מכרה התובעת תמורת סכום של 85,000 ₪, ורכב חדש היא רכשה בסכום של 220,000 ₪. התובעת אף ביקשה לפצותה בגין נסיעותיה המוגברות במוניות, וכן על הסעתה על ידי בני משפחתה לשם קבלת טיפולים, ולמשך 4 שנים עד למועד רכישת הרכב, לפי סך גלובלי של 20,000 ₪. עוד היא מבקשת, לפסוק לה פיצוי בגין הוצאות ניידות לעתיד בעלות חודשית של 1,748 ₪. הנתבעות טוענות, כי אין מקום לפצות את התובעת בגין הוצאות ניידות, וזאת תוך השוואה להוצאות הניידות שהיו לתובעת לפני התאונה וללא קשר אליה. מעבר לכך, התובעת הוכרה על ידי המל"ל כמוגבלת בניידות בשיעור של 50%, והיא זוכה בשל כך בקצבה חודשית ובפטור ממסים ברכישת רכב חדש. היא בחרה לרכוש רכב יקר יותר מזה שאושר לה, מבלי שהראתה סיבה רפואית או תפקודית שבגינה נאלצה לרכוש דווקא רכב זה (אעיר, כי מדובר בג'יפ מסוג ניסן טראנו הדומה לרכבה הקודם של התובעת). באשר להעסקתו של יוסי מוטולה כנהגה של התובעת בסמוך לתאונה, הנתבעות טוענות כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין עזרת מיטיבים. 34. באשר לדרישתה של התובעת לפיצוי בגין הפגיעה בכושר ניידותה - אני סבורה כי היא הגזימה בתיאור מגבלותיה ובתיאור היקף צרכי הניידות שלה בתקופה שלאחר התאונה. לפי חישובי התובעת, היא נזקקה לשירותי נהג בכל יום מימות השבוע. דבר זה נראה לי בלתי סביר, הן משום שבעלה של התובעת יכול היה ליטול חלק בעריכת הקניות והסידורים, והן משום שטענה ל-22 ימים של טיפולים, סידורים וקניות היא טענה מוגזמת לכשעצמה. לעניין זה יש לקחת בחשבון, כי פרט לעדותו של יוסי מוטולה לא הובאה לפניי ראיה אובייקטיבית אחרת המעידה על היקף הנסיעות של התובעת באותה תקופה. יחד עם זאת, עקב אופי הפגיעה וממצאי המל"ל לעניין ניידותה, סביר שהתובעת נאלצה להוציא הוצאות נסיעה כלשהן לשם קבלת טיפול רפואי והוצאות בגין הזקקות נוספת,שלא היתה קודם לכן, לנסיעה ברכב. בגין הוצאות אלה, הן אלה שהוציאה והן אלה שהיא עתידה להוציא, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובאלי בסכום של 50,000 ₪. 35. לגבי החלפת הרכב, מהנתונים בחוות דעתו של הכלכלן קצין, שהעיד לתובעת, עולה כי מחיר רכב מן הסוג שאושר לה על ידי המל"ל, הוא 60,723 ₪. המל"ל אף אישר לתובעת הלוואה עומדת לרכישת הרכב, בסכום של 19,000 ₪, וכן קצבה חודשית. חרף זאת, בחרה התובעת לרכוש רכב יקר יותר ביחס לרכב שאושר לה ע"י המל"ל, והיא מבקשת פיצוי בגובה שווי הרכב שהייתה רשאית לרכוש וליהנות מהטבת הפטור בגינו. אינני מקבלת את טענות התובעת בעניין זה. התובעת לא רכשה את רכבה החדש עקב התאונה, ולמעשה היא לא ניזוקה כתוצאה מהחלפת הרכב. שוני יחידי בצרכיה לעניין סוג הרכב הוא שהרכב חייב להיות בעל מהלכים אוטומטיים. בהתחשב בכך שרוב כלי הרכב היום הם בעלי מהלכים כאלה, אין מקום לפסוק לה פיצויים עקב כך. סיכום הפיצויים 36. לסיכום, אלה הפיצויים המגיעים לתובעת, לפני הפחתת הניכויים, שהנתבעות זכאיות להם: א. בגין כאב וסבל 61,203.20 ₪. ב. בגין הפסדי השתכרות לעבר 317,057.74 ₪. ג. בגין הפסדי השתכרות לעתיד 383,,723.38 ₪. ד. בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 251,504.50 ₪. ה. בגין הוצאות ניידות 40,000.00 ₪. ו. בגין הוצאות רפואיות 170,000.00 ₪. סה"כ 1,223,488.80 ₪. ניכויים 37. הנתבעות טוענות, כי מכל סכום שייפסק לתובעת יש לנכות את הסכומים המשתלמים לה במסגרת קצבת הניידות, וכן סכומים אותם קיבלה כתשלומים תכופים על חשבון תביעה זו. התובעת מסכימה, בסיכומיה, כי מסכום הפיצויים "יש לנכות התשלומים התכופים ששולמו לתובעת ... וכן את תשלומי המל"ל ששולמו לה", אולם היא לא פירטה את סכום הניכוי לו היא מסכימה. הנתבעות הפנו, לעניין ניכוי קצבת הניידות, לחוות הדעת האקטוארית של שי ספיר, לפיה עומד הסכום המהוון של קצבאות הניידות על 109,304 ₪. לטענתן, מאחר שהתובעת עובדת, יש להכפיל את גובה קצבת הניידות, כך ששוויין המהוון של קצבאות הניידות עומד על 218,608 ₪. למרות שהתובעת לא מסרה תגובה לעניין סכום הניכוי הנטען בסיכומי הנתבעות, אני קובעת כי סכום הקצבה שהוכח עומד על 339 ₪ לחודש (בשערוך להיום: 423.85 ₪), ולא למעלה מכך, כפי שאושר על ידי המל"ל. בהנחה שסכום זה ישתלם לתובעת כל ימי חייה, הרי שסכום הניכוי בגין קצבת הניידות עומד על 120,206.71 ₪, לפי הפירוט הבא: לעבר, החל מיום 1.4.2002 ועד היום, בשערוך ובתוספת ריבית חוקית, עומד הסכום על 17,526.17 ₪. לעתיד, החל מהיום ועד הגיעה התובעת לגיל 82 - 104,221.15 ₪ (סכום מהוון). 38. לתובעת שולמו, על חשבון תביעתה, תשלומים תכופים אותם יש לנכות מסך כל הסכום אותו חבות הנתבעות כלפי התובעת. אלו הסכומים אותם יש לנכות: 16,404 ₪ מיום 23.2.1999, ובשערוך להיום עומד הניכוי על 24,362.49 ₪. 16,404 ₪ מיום 2.6.1999, ובשערוך להיום - 24,269.09 ₪. 21,872 ₪ מיום 17.11.1999, ובשערוך להיום - 30,945.36 ₪. 21,272 ₪ מיום 12.3.2000, ובשערוך להיום - 29,921.95 ₪. סך כל הניכוי בגין התשלומים התכופים עומד על 109,498.89 ₪. סכום הפיצויים לאחר הניכויים קבעתי שלתובעת מגיע סכום של 1,223,488.8 ₪ כפיצויים. סכום זה, לאחר ניכויי המל"ל בסך של 120,206.71 יעמוד על הסכום של 1,103,282.1 ₪. לסכום זה יש להוסיף הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13% + מע"מ. מהסכום שיתקבל יש להפחית את התשלומים התכופים בסכום כולל של 109,498.89 ₪. את היתרה על הנתבעות לשלם לתובעת, וסכום זה ישא ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מהיום. ניתוחברכייםשבר